היו"ר דליה איציק:

אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הכנסת, היום, יום שלישי, ב' בחשוון, תשס"ז, ‎24 באוקטובר, שנת ‎2006. אדוני ראש הממשלה, חבריי השרים, חבריי חברי הכנסת, משפחת גנדי. ישיבה מיוחדת לציון זכרו של שר התיירות, רחבעם זאבי-גנדי, זכרו לברכה, במלאת חמש שנים להירצחו.

ראש הממשלה מר אהוד אולמרט, חברי הממשלה, ראש האופוזיציה מר בנימין נתניהו, חברי הכנסת בעבר ובהווה, מבקרת המדינה לשעבר, הגברת מרים בן פורת, רעיית הנשיא לשעבר, הגברת אורה הרצוג, חברי עמותת מורשת גנדי, ואחרונים יקרים, בני משפחת זאבי, הרעייה יעל, הילדים פלמ"ח, בנימין, מצדה, צאלה וערבה, הנכדים והנינים, קהל נכבד.

רחבעם זאבי היה חייל בשירותה של ארץ ישראל, לוחם עשוי ללא חת, שעבר קרבות רבים בחייו, ולחם בגופו למען קיומה וביטחונה של מדינת ישראל. קרב אחרי קרב, מלחמה אחרי מלחמה, כדורים שרקו סמוך לו, פגזים התנפצו בקרבתו, ורסיסים התעופפו מסביבו. מכל אלה יצא בשלום, עד שהשיגוהו כדורי מרצחים בשעת בוקר מוקדמת, במלון ירושלמי. אני לעולם לא אשכח את אותו בוקר, ואיך אני, כשרת תעשייה ומסחר, מקבלת שיחת טלפון לביתי, הכוללת הוראה חד משמעית: להישאר בבית עד שהדברים יתבהרו. הדקות הארוכות שלאחר מכן, התאפיינו בתחושת בלבול וחרדה, אשר התחלפה עד מהרה בהלם ובתדהמה עם היוודע דבר הרצח.

ברצח של גנדי היה משהו שהוא הרבה מעבר לאבדן ולכאב על אדם מוכר שמת. גנדי נרצח משום היותו שר בממשלת ישראל. ההתנקשות בחייו נעשתה דווקא כדי לפגוע בסמל ריבוני של מדינת ישראל. היא נועדה להקרין על עם ישראל ועל המנהיגות ולערער את ביטחוננו מן היסוד. אזכור הרצח הנורא הזה בשורה של טקסים ממלכתיים הוא לא פוליטי, ואין בו גם משום הזדהות עם דעותיו של גנדי, או עם האידיאולוגיה שייצג. יש בו משום הבעה חד משמעית שמדינת ישראל לא תיתן לפגוע בסמלי ריבונותה, ותרדוף עד חורמה את אלו שמנסים לפגוע דווקא בתשתית וביסודות שמאפשרים את קיומה. בהקשר זה אני רוצה לברך אותך, אדוני ראש הממשלה, ואת צה"ל, אשר השכלתם במהלך השנה החולפת ללכוד את רוצחי השר זאבי באותו מבנה ביריחו ששימש להם ספק מלון ספק בית כלא, ולהביאם לדין בישראל. כך בדיוק צריכה לנהוג מדינה ריבונית, דמוקרטית, מתקדמת, מול אלה שקמים עליה לפגוע בה ובסמליה.

עמיתיי חברי הכנסת. בני הבלייעל שפגעו ברחבעם זאבי זכרו לברכה, רצו אמנם לפגוע בגנדי השר, גנדי המצביא וגנדי הסמל. בסופו של יום, מאחורי כל אלה, עמד גנדי האדם. זה שהביוגרפיה האישית שלו משולבת ומצטלבת שוב ושוב בביוגרפיה של מדינת ישראל. הפלמ"חניקים שבחבורה, זוכרים את גנדי בנעוריו. בן ‎17 התגייס לפלמ"ח והשתתף ברבים ממבצעיו, ביניהם ליל הגשרים והבאת מעפילים לחופי הארץ. במלחמת השחרור הוא לחם בגליל, בגבול הצפון ובנגב, והוא היה הראשון שהניף את דגל ישראל במרומי הר סיני במבצע קדש בשנת ‎1956. בששת הימים פרץ יחד עם חבורת הפיקוד שכללה את משה דיין ואת עוזי נרקיס להר הצופים הנצור. לימים, היה גנדי למפקד הבכיר בארץ המרדפים. מפקד נועז, שמעולם לא היה מוכן שחייליו יסכנו את חייהם בעוד הוא פוקד עליהם מחדר מבצעים מרוחק ומאובטח. לא יעזור לאף אחד, הוא היה מפקד שהנחיל בגופו את סיסמת הקרב: "אחרי". בביתו, הוא טיפח ספריה עשירה על ארץ ישראל, ובאישיותו התמזגו ספרא וסייפא. הוא חרש את ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה. הוא הכיר בה כל ואדי וכל גבעה, כל הר וכל צוק. סייר שידע את שבילי המדבר והעמקים הירוקים וזכר שמו של כל פרח וכל שיח ועץ, ואני זוכרת איך הוא תיקן אותי כמה פעמים כאן, במליאת הכנסת. מעטים יודעים, שיישובים רבים בחבלי יהודה, שומרון ועזה נשאו ועדיין נושאים את השמות שגנדי בחר להם. הקשר שלו עם העבר, הזיקה שלו לנוף, יצרו אצלו תחושה של המשכיות.

גנדי גם היה בור סוד שאיננו מאבד טיפה, ממשיך ואוגר בתוכו, כמעין המתגבר עוד ועוד. בכנסת הוא היה מנושאי דגל תש"ח, אולם הוא לא שקע בזיכרונות, הוא היה איש מאוד מעשי.

חברי חברי הכנסת, דרכו הפוליטית של גנדי לא סחפה אחריה המונים. הדעות שלו והרעיונות שלו קוממו נגדו רבים, ולפעמים גם אותי.

בכל זאת, מבין שלל ההתבטאויות שלו השנויות במחלוקת מצאתי דברים שאולי כל אזרחי ישראל היום יכולים להזדהות עמם: "כחייל אמיתי" הוא אמר פעם, "אינני רוצה מלחמות, אבל אני לא מתבייש להגיד את האמת לעם שלי: ייתכן ונצטרך לחיות על חרבנו במשך דורות, כדי להקים את הבית השלישי. נלחם עד שהערבים יבינו כי שלום הוא עסק טוב לשני הצדדים, זהו צורך ערבי לא פחות מצורך יהודי".

לא ניתן לסיים את תיאור תולדות חייו ופועלו של גנדי מבלי להתייחס לאישה שאתו, אליך יעל. יעל אשתו, הנמצאת אתנו כאן היום, היא סמל של מסירות יוצאת דופן. אמרתי לה קודם בחדרי, ואני רוצה להגיד לך כאן, יעל, שאני זוכרת כחברת כנסת וכשרה איך ליווית אותו בכל אשר ילך. היית יושבת כאן שעות לדיונים בכנסת, לאירועים, בגשם, בשרב, תמיד שם, תמיד לצדו. בפרפרזה על דברי ירמיהו הנביא יעל נדמתה בעיני לאישה שהלכה אחריו במדבר בארץ לא זרועה.

אני רוצה לסיים את דברי בקריאת חלקה האחרון של המקאמה שכתב חיים חפש עם פרישתו של גנדי מצה"ל, וגנדי ביקש שיקראו אותה לאחר מותו. כך הוא כתב: מה נאמר לגנדי ביום פרידתו, והרי הוא לא נפרד, הרי עוד שמו ומעשיו יכו הדים בין חוף פלשת וארץ גלעד, הרי עוד הרבה יספרו בו תלמידיו וחבריו לנשק בצה"ל, החל בתורת המלחמה שלו וכלה בדאגתו לחוט ושרוך הנעל. אבל דבר אחד אולי נאמר לו אנחנו, ידידיו, אשרי האיש שחי כאשר צה"ל וארץ ישראל למראשותיו". יהי זכרו ברוך.

אדוני ראש הממשלה, בבקשה.



ראש הממשלה אהוד אולמרט:

גברתי היושבת-ראש, בני משפחת זאבי שנמצאים אתנו כאן כמדי שנה במעמד הזה, מוקירי זכרו וחייו של האלוף והשר רחבעם זאבי, רבותי וגבירותי, חברות וחברי הכנסת: הוא הכיר את ארץ- ישראל על נופיה ואתריה, אין לך שביל שהוא לא צעד בו, מערה שהוא לא זחל בה, מעין שהוא לא כרע לידו, אין לך חורבה שהוא לא מדד, מעברה בירדן שהוא לא צלח, קבר שהוא לא עצר לידו, אין לך עץ שהוא לא חסה בצלו, פסגה שהוא לא העפיל אליה, גב שהוא לא גמע ממנו, אין לך בור שהוא לא ירד בו, בית כנסת שהוא לא התפלל בו, סמטה שהוא לא עבר בה, אין לך חפירה ארכיאולוגית שהוא לא ביקר בה, חומה ומבצר שהוא לא טיפס בהם, יישוב שהוא לא ביקר בו. הוא היה בכולם, הוא שלט בכל המרכיבים של ידיעת הארץ: תנ"ך, ארכיאולוגיה, אגדות, מדעי הטבע, אבל יותר מכול הוא ידע והדגיש את הקשר של עם ישראל לארץ-ישראל.

כך הספיד רחבעם זאבי את ידידו הטוב פרופסור זאב וילנאי, זכרונו לברכה, במותו. וכפי שכבר ציין בנו של פרופ' וילנאי, מתן וילנאי חברנו, בדברים שנשא כאן ביום השבעה לרצח, גנדי שרטט בכך את דיוקנו שלו, או לפחות את אותו מרכיב מרכזי באישיותו, את גנדי איש ארץ-ישראל. חייו של אדם, כל אדם, מורכבים מרגעים ושעות וימים וחודשים שמצטברים בסופו של דבר למכלול שהוא הביטוי של החותם שהוא מטביע על סביבתו וחברתו.

גנדי היה איש מאוד יוצא דופן, הן בכמות ואיכות המעשים שעשה, והן בדברים שבהם הוא מילא את עולמו הפנימי. לצד המעשים עומדת קריירה צבאית מפוארת, שתחילתה בימי הפלמ"ח והמשכה בצה"ל, שבו עלה בסולם הדרגות עד הגיעו לדרגת אלוף, כשבמהלך הקריירה הארוכה הזאת הוא מתגלה שוב ושוב כלוחם אמיץ וכקצין מטה מעולה.

עם שחרורו מצה"ל הקדיש את מרצו ואת כישוריו למלחמה בטרור והיה יועצם של ראשי ממשלה בתחום זה, כשהוא היה בין הראשונים העומדים על הסכנה הטמונה בו לשלום העולם התרבותי.

אופייני לגנדי שגם בצדה של הרוח הוא לא הסתפק באין ספור האוצרות שבהם הוא מילא את עולמו שלו, ובידענות המופלגת שאליה הגיעה בנושא ארץ-ישראל האהובה עליו מכול - גם אותם הוא הפך למעשים במפעל חינוכי אדיר, שכלל עשרות רבות של ספרים שתרגם וערך בנושא ארץ-ישראל, ואת מוזיאון ארץ-ישראל, שבראשו עמד עשר שנים, והיה בהנהגתו למפעל מורשת ייחודי ולאוצר של תרבות.

קל מאוד היה לאהוד את גנדי, ואין ספור אוהביו מכל החוגים והמחנות בחברה הישראלית לא שינו את יחסם אליו גם כאשר הדעות שהשמיע כאיש פוליטי הרתיעו רבים והגיעו עד לתמיכה ברעיון הטרנספר, רעיון שרוב הציבוריות הישראלית דוחה אותו לא רק כלא דמוקרטי, אלא גם כלא אופייני למורשת היהודית. הרוב המכריע בבית הזה ובציבוריות הישראלית כולה לא הסכים מעולם עם דעותיו של גנדי בנקודה הזאת, אבל הכרנו בזכותו להיאבק עליהן בציבור וגם כאן בכנסת.

קל היה להיות ביריבות עם גנדי, והרי אני הוכחתי זאת במשך שנים לא מועטות במבחן היחסים שבינו לביני. אבל גם ביריבות עם גנדי היה טעם שאיננו קיים ביריבות שמזדמנת לכולנו במהלך פעילותנו, בעיקר פעילותנו הציבורית. גנדי היה יריב קשה, נועז, תחבולן, ערמומי, חכם, תרבותי, שהיה קשה מאוד להתמודד אתו והיה קשה מאוד לעמוד מולו. גם כשלא הסכמת אתו, גם כשכעסת עליו, גם כשרצית להשיב לו מכה תחת מכה, ידעת שמדובר ביריב יוצא דופן, מיוחד במינו, כמעט חד פעמי בנוף האנושי של החברה הישראלית שהוא כל כך אהב וכל כך התמכר לה כל חייו.

הטרור הפלסטיני שרצח אותו בשל דעותיו וכדי לסתום את פיו הוכיח עד כמה זר לו עולם המושגים התרבותי והדמוקרטי שגנדי כל חייו פעל בתוכם.

היום, חמש שנים אחרי רציחתו, עלינו לזכור ואותו זעזוע מצמרר מה שחשנו כולנו ביום הנורא שבו הדבר קרה, את העובדה שמדובר ברצח ראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל, של נבחר ציבור, בשל דעותיו וניסיון להשתיקו ולהשתיק את דעותיו בכדורי מרצח, כי לא ניתן היה לעשות זאת בכל דרך אחרת.

אגב, כשמדובר בהשקפת עולם, גנדי לא היה אויב השלום. "איש אינו יכול ללמד אותי את חשיבות השלום", נהג לומר. "כחייל שהלך לכל מלחמות ישראל אני מתעב את המלחמה ושונא אותה. רק מי שקבר חברים, רק מי שפחד"... וגנדי אומר על עצמו: "ואני פחדתי הרבה פעמים, יודע עד כמה מלחמה היא דבר רע ונורא. אבל במזרח התיכון שלום אינו מושג כתוצאה משכנוע". רק ישראל חזקה, מרתיעה, שברור לאויביה שאין להם כל אופציה צבאית מולה יכולה להביא את שכניה לכך שהם יעשו איתה שלום. בכך הוא בוודאי צדק וספק אם יש מישהו שיחלוק על כך בין המפלגות הציוניות בבית הזה.

בישיבה המיוחדת שקיימה הכנסת במלאת שנה למעשה הנפשע הבטיח ראש הממשלה אריאל שרון לידידו גנדי: "רוצחיך לא יינקו". לפני כמה חודשים הובאו ארבעת רוצחיו של גנדי לישראל והם עתידים לתת את הדין בפני שופטי ישראל. ההבטחה קוימה. בשבועות האחרונים הוקמה במשרד ראש הממשלה המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי. מועצה זו תפעל כדי להבטיח שדמותו של גנדי תישאר חלק מנוף החיים העתידיים של עם ישראל.

יהי זכרו ברוך.

היו"ר דליה איציק:

תודה לך אדוני ראש הממשלה. אדוני יושב ראש האופוזיציה, בבקשה.



בנימין נתניהו (הליכוד):

גברתי היושבת ראש, משפחת זאבי היקרה, גברת הרצוג, חבריו ומוקירי זכרו של רחבעם זאבי, חברות וחברי הבית, לפני ‎5 שנים נפרד עם ישראל מרחבעם זאבי - גנדי, שר ובכיר בישראל, שנרצח מן המארב על ידי רוצחים שפלים בהיותו לבד ולא חמוש. גנדי היה איש ארץ ישראל מובהק, מבכירי בניה, ומראשוני לוחמיה של המדינה היהודית החדשה. הוא היה מן המגויסים דרך קבע במעש ובהכרה לביטחונה של מדינת ישראל. גנדי הכיר היטב את הארץ ואת שביליה. הוא נהג להקניט אותנו בסיורים משותפים או לבחון אותנו ותמיד ידו היתה על העליונה לא רק בציון שם המקום אלא בפלט של ידע על ההיסטוריה ושינויי השם והאירועים שקרו באתר זה או אחר. הוא הכיר היטב את ההיסטוריה העתיקה רבת הפנים של ארצנו וגם את ספונות חיינו בהווה. הוא היטיב להכיר את שכנינו והיה נטול אשליות ביחס לאויבנו.

זה נכון, שגנדי היה מזוהה במשך שנים כאיש דעתן בלתי מתפשר במחנה הימין. אך כמי שהאמין שלמות הארץ וזכותנו העדיפה עליה, הוא גם האמין בשלמות העם ולכן, הדבר המעניין אצל גנדי, זה דבר חשוב לדעתי לחיינו הלאומיים, הוא נצר את הקשרים הרבים והמגוונים שהיו לו עם חבריו, אנשי המפלגות האחרות. הם היו עבורו חלק מתבנית ילדותו ונעוריו ושרותו בצבא והקשרים האלה היו חלק מהדברים היסודיים שעצבו את עולמו. ועל כן, הוא קיים עמם קשר של רעות ואחווה, במנותק לגמרי מהמחלוקות האידיאולוגיות המרות ולעתים המושחזות. ולכן גם יריבים שחלקו על משנתו הפוליטית, והיו רבים כאלה, רחשו כבוד ליידע הרחב והעמוק שהיה חלק מאישיותו, לאישיותו עצמה, לשורשיו העתיקים, לדבקותו ברעיונות שהאמין בהם וששיקפו מעל לכל את בקיאותו הגדולה ומחויבותו לכל הנושאים שקשורים בארץ ישראל. החי והצומח והנופים וההיסטוריה - הכל.

גם בימים הקשים ביותר מבחינה פוליטית וחברתית, בעיתות של שפל מדיני, גנדי לא היסס להביע את דעותיו ולהתריע כצופה בשער נגד תהליכים מוטעים, נגד קריאה שגויה של המציאות ונגד האדישות. אני חייב להגיד שכשהוא כיהן כשר בממשלה בראשותי, הוא תמיד נהג בתבונה, בסולידאריות. אני מוסיף גם באחריות ותמיד באנושיות וגם אולי המילה המעניינת ביותר, כשאני צריך לתמצת את מה שאני זוכר ממנו, בהוגנות. לפעמים היה ניגש אלי לפני או אחרי ישיבת ממשלה ואומר: אני לא מסכים עם צעד זה או אחר שהובלתי או רציתי להוביל והיה אומר: אבל לשיטתך, אם אתה באמת מתכוון לעשות את מה שאמרת שתעשה, אני מציע לך לעשות אל"ף ולא בי"ת. הוא אמר זאת לא באמירה מניפולטיבית אלא באמירת אמת של חבר, שגם ידע את מגבלות הפוליטיקה.

גנדי בממשלה היה אדם מאוד מעשי ואחראי. ברצח השפל של גנדי נחתמה תקופה בחיינו ועם ישראל נפרד מפטריוט יהודי, מלוחם ומפקד גדול. ממנהיג שצמח מדור המייסדים וגם כשאמר דברים שהיו שנויים במחלוקת על רבים מאתנו, הערכנו אותו בגלל אמיתות היסוד שבצבצו ועלו מדבריו, אמיתות שמשותפות לכולנו.

הוא הלך ואנחנו המשכנו להתמודד עם פרץ האלימות של האינתיפאדה השנייה אותה ניבא ומפניה הזהיר בדבריו הרבים. ‎5 שנים לאחר מותו של גנדי ואנחנו עדין רחוקים לעתים מהראיה המעשית והמפוקחת שאפיינה אותו. אנחנו עדין נכשלים מעת לעת בחקירת מפת יחסי הכוחות באזור באבחון כוונות הצדדים ולכן, רבים מאתנו מצרים צער רב, אני חושב שכולנו, על חסרונו ואובדנו לחברה הישראלית, קודם כל בגלל ערכיותו הצרופה.

ליעל, לפלמ"ח, לבני, למצדה, לצאלה ולערבה, אני מבקש לומר לכם שאני יודע שאין כצער הפרידה. אני יודע כמה קשה היא תחושת האובדן, תחושת אין האונים שכרוכה בפרידה מבן משפחה יקר מכל, מבעל אהוב, אב אהוב וסב אוהב. אך אני מקווה שתמצאו נוחם באהבה ובכבוד הרב שרוחש העם כולו לגנדי, רחבעם זאבי ולזכרו. יהי זכרו ברוך.

היו"ר דליה איציק:

תודה לך, אדוני ראש האופוזיציה. חבר הכנסת בני אלון, בבקשה.

בנימין אלון (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

גברתי היושבת ראש, כנסת נכבדה, אדוני ראש הממשלה, אדוני ראש האופוזיציה, עמותת "מורג" - מורשת גנדי, שעושה כה רבות להנצחת זכרו בכל מקום בארץ בהנהגת פלמ"ח וחבר הכנסת לשעבר משה פלד, כל מוקירי זכרו. בני זאבי בדרכו שלו עם העמותה להנצחת זכרו, ברשותך היושבת ראש, אני שואב כוח והשראה מהדברים שאמרה יעל אתמול, אלמנתו של גנדי, ברשותך, אומר דברים קצת שונים, כמובן, מתוך הכבוד הגדול לאיש הענק הזה, שכדרכם של אנשים גדולים, כל אחד מוצא בו נקודה של הזדהות.

מעל לכל היה גנדי איש אמיץ. והוא ידע, גם כשיכול היה לבחור בדרך פוליטית קלה יותר כאלוף מאוד פופולארי, אחד מאלופי ששת הימים הכי פופולאריים, יכול היה למצוא לעצמו מקום במפלגת מרכז שהוצעה לו, בין אם זה מכונה ימין ובין אם זה מכונה שמאל, עם קידום הרבה יותר מהיר, כדרכם של אלופים. אבל הוא הלך בדרך המיוחדת לו, באומץ הלב שלו, במסלול שלא תמיד היה פופולארי, כמעט תמיד לא היה פופולארי וזו ההשראה שהותיר אחריו, לטעמי, לעם שרידי חרב, למדינה שהיא ידועת סבל גם כששבה לנחלתה אין לה רגע של מנוחה ונוטה לראות ולקנות כל אשליה לשלום כאילו בה תלוי הדבר ורק בה. כאילו רק במחלוקות הפנימיות של המדינה ושל אזרחי המדינה תלוי הדבר ואין הדבר תלוי בגורמים אחרים. באומץ הלב שלו, שלא אפיין את מחנה הימין בהתמודדות שלו עם הנושא הדמוגראפי, באי המוכנות שלו לומר: אין בעיה כזאת או היא תיפתר מאליה או תהיה עליה ויהיה בסדר או תהיה ילודה והיה בסדר, הקשר המסורתי העז שלו, החזק, הדתי, לא במובן הסוציאלי של ללכת חברתית עם כיפה על הראש כל הזמן, אבל הקשר הדתי שלו לתנ"ך, שהבהיר לו בצורה ברורה שיש כאן משהו שאין בשום אומה ולשון, שיש כאן עם ששהה מחוץ לארצו כמעט ‎2000 שנה והוא חוזר לארצו וזה שינוי דמוגראפי, גיאוגרפי, היסטורי והוא לא חוזר לואקום. השינוי הזה שקרה במלחמת השחרור, כשאלפי מיליוני פליטים יהודים שבו לארצם לא כזרים אלא כבנים שנעדרו מאות כמעט אלפי שנים מארצם, יחד עם מלחמת השחרור שעצבה לא רק את אישיותו אלא את המדינה כולה שעד היום נלחמת את מלחמת השחרור, רק באזור הזה של מדינות ערב נעקרו במלחמת השחרור ‎860 אלף יהודים מביתם בעיראק, בסוריה, במצרים, בתימן. איש מהם אינו נחשב פליט אחרי ‎58 שנה. איש מהם אינו חי במחנה פליטים, הם אדוני הארץ.

היה כאן תהליך של חילופי אוכלוסין. ‎600 אלף ערבים שהפכו לפליטים וגדלו ל-‎4 מיליון, תלוי איך סופרים, ואנחנו כולנו נתנו לצבועים שבאומות העולם ולאונר"א לנהוג במוסר כפול כשמאות מיליון פליטים באסיה ובאירופה הפסיקו להיות פליטים אחרי שנה שנתיים ואילו כאן זו היתה תופעה שהונצחה כדי להשתמש בה לקעקע את הקיום של מדינת ישראל.

גנדי ידע שללא פתרון אמיתי, ללא הריסת ועקירת מחנות הפליטים ופתרון של אמת לאותם פליטים מחוץ לארץ הזאת לא יהיה כאן שלום לעולם. הבעיה הזאת תמשך ותמשך בכל ציון שהוא ואם תוקם להם מדינה עוד יותר תתעצם הבעיה. זו היתה האמת שהנחתה אותו. זו האמת שמן הראוי לאנשים אמיצים מדי פעם לא רק לומר: הוא היה שנוי במחלוקת, אבל הוא היה גיבור ואהב את הארץ הזאת. לקרוא את מה שאמר, לראת עם מה שהתמודד באומץ לב ולראות האם עדין הנושא לא רלוונטי יותר מאשר היה אז, אחרי כל הסבל שעברנו כולנו ואיך ניתן להתמודד עם הנושא הזה. האם עדין... אני זוכר שכולם היו צוחקים "טרנספר מרצון". האם עדין לא יותר הומאני לדאוג למיליון משפחות שכל אחת תקבל את ה-‎100 אלף דולר ותבנה את חייה מחדש, כמו שאבי הפליט עשה כשעלה מדיסלדורף וכמו הפליטים ממרוקו ומכל מקום עשו כשהקימו פה את המדינה הזאת, למרות כל השנים שעברו מאשר כל מיני פתרונות כאילו הומאניים, שבסופו של דבר גורמים להם הרג של חפים מפשע, שלא שותפים למלחמה ושהמנהיגות שלהם מובילה אותם למלחמה אחר מלחמה, שלא לדבר על החפים מפשע מבין עם ישראל.

לא אלאה את הציבור כי הדברים ארוכים וגנדי כתב רבות בנושא הזה. אני מרגיש צורך לומר לחבריו וגם לאלה שלא הסכימו אתו וניסו דרכים אחרות וחשבו שהפתרון הוא מדינה פלסטינית שתגאל ותפתור את כל הבעיה: לא מאוחר לעיין גם במורשת שלו וללמוד מאומץ הלב ומהיצירתיות של איש שהתנ"ך הנחה אותו באמונה שאנחנו לא זרים כאן או שאנחנו לא נצליח לשכנע בכך את עצמנו ואת העולם ונהיה מגורשים מארצנו או שנצליח להנחיל לעולם את המורשת הזאת של התנ"ך ויחד עם העולם ויחד עם המדינות הערביות נפתור את הבעיה ההומאנית של אותם פליטים ערביים שאין זה מקומם.

היו"ר דליה איציק:

תודה לך, חבר הכנסת בני אלון. חבריי חברי הכנסת, אני מכריזה על הפסקה של ‎5 דקות. לאחר מכן אנחנו ממשיכים בסדר היום. ‎40 חתימות של חברי כנסת. הנכם מתבקשים להיכנס. תודה לכם משפחת גנדי.

(הישיבה נפסקה בשעה ‎16:40)