היו"ר ראובן ריבלין: אני מחדש את הישיבה.

מזכיר הכנסת אריה האן:
אבקש לקום. כבוד הנשיא!

(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)

מזכיר הכנסת אריה האן:
בבקשה לשבת.

היו"ר ראובן ריבלין:
ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של שר התיירות, חבר הכנסת רחבעם זאבי. אבקש מכולם לקום ולכבד את זכרו.

(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.)

היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה, נא לשבת.

כבוד נשיא המדינה מר משה קצב והגברת גילה קצב, אדוני ראש הממשלה אריאל שרון, אדוני ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, חברי הממשלה, אדוני ראש האופוזיציה חבר הכנסת יוסף טומי לפיד, חברי הכנסת בעבר ובהווה, מכובדי ומכובדי סגל א' של המדינה, אורחים נכבדים, ואחרונים יקרים משפחת זאבי, הרעיה יעל, והילדים פלמח, בנימין, מצדה, צאלה, ערבה, הנכדים והנינים.

זכרו של גנדי מצוי עדיין בהתגבשות. קשה עדיין להעריך כיצד ייחקק לבסוף בתודעה הלאומית ההיסטורית. מטבע הדברים, כשמדובר בדמות מעוררת מחלוקת, באישיות פוליטית שהיתה רחוקה מן הקונסנזוס ובאדם שהעדיף תמיד לבטא בבהירות ובשפה מדויקת ורהוטה את האמת הנוקבת שבה האמין, הרי שהזיכרון אף הוא ממאן להתרווח לו בקונסנזוס החמים, זה המקציע, בדיעבד כמובן, את זיזיה המשוננים של המחלוקת.

לכן, יש המעדיפים לברור לעצמם רק כמה חלקים מן התמונה השלמה ובכך לטשטש את החלקים הבעייתיים בעיניהם, ויש שיאמרו את האמת עצמה, ובלבד שבסוף תישאר דמות היסטורית שעמה יוכלו רבים ככל האפשר להזדהות. כך מתגבשת לה דמותו ההיסטורית של גנדי כפלמ"חניק, כלוחם ומפקד וכאוהבה הגדול של ישראל במובן הפולקלוריסטי, התמים, הלא-פוליטי, של המלים הגדולות הללו - ארץ-ישראל. כך נוצרת דמות שכולם יכולים להזדהות עמה. פוליטיקה, טרנספר, תנועת מולדת - הס מלהזכיר, חלילה. וכך נעקרות להן מן הביוגרפיה של גנדי עשר, ‎‎15 שנה, שנים משמעותיות בחייו של גנדי האמיתי, כדי שכולם ירגישו יותר נוח. כמי שהכיר את גנדי לא רע אני מניח שגנדי, איש האמת הנוקבת, היה מגחך לנוכח המאמץ להכניסו בכוח לקונסנזוס, ואפילו היה כועס לנוכח הניסיון להשכיח את מה שאני משוכנע שראה כמרכיב מרכזי בביוגרפיה הציבורית שלו, את עמדותיו המדיניות והפוליטיות ודעותיו הברורות והנוקבות כלפי הבעיה הפלסטינית. טול מגנדי את הטרנספר שבשמו הלך לפוליטיקה ובשמו קיבל את אמון תומכיו, בשמו היה לחבר כנסת ובשמו היה גם לשר, ונותרת עם דמות מפוארת ללא ספק, פלמ"חניק, לוחם ומפקד, איש ספרא וסייפא, מלא וגדוש כרימון, אבל בלי שום רלוונטיות פוליטית. אך האם גנדי כזה היה מוספד דווקא כאן בכנסת בכל שנה? האם גנדי כזה היה נרצח? בפרספקטיבה של דורות, עם חלוף השנים, אנו נותרים עם תדמיתן של דמויות, עם החותם שהותירו על מהלך ההיסטוריה, עם הדברים שאמרו, שכתבו ועשו.

הניסיון מלמד כי בסופו של דבר צצים להם גם הפרקים הפחות ידועים, היותר מורכבים, ולפעמים גם הפחות מחמיאים על-אודות הדמויות ההיסטוריות שאנו מציבים בפנתיאון הלאומי, התרבותי והאישי שלנו. דמויות המופת של כל אומה הן המטרות המועדפות ביותר על שוחטי הפרות הקדושות. זוהי עובדה שיש להכיר בה. במציאות זו של ערכים יחסיים, של אמיתות יחסיות, של רתיעה מדירוג טוטלי של ערכים ושל הבנה שדמויות היסטוריות אינן חד-ממדיות. במציאות כזאת ישאל השואל כיצד נוצרים מיתוסים, כיצד נצרבות דמויות היסטוריות בתודעה. כמובן, גם במציאות פוסט-מודרנית זו איש איננו מוותר על הניסיון לצרוב את התודעה, על הניסיון ליצור מיתוסים או על הניסיון לטפח, לעתים יש מאין, דמויות מופת שאפשר להזדהות אתן. תעשיית התדמיות המקיפה את חיינו מכל עבר עוסקת יום-יום בטיפוח מיתוסים ובשיווקם, בהבלטת צד אחד תוך הסתרת הצד האחר. התעשייה הזאת עוסקת גם בדמויות היסטוריות, במנהיגים ציבוריים ובתהליכים פוליטיים, ולעתים אף כובשת את ההגה עצמו ומנווטת את המהלכים במקום להסתפק בשיווקם. שום דבר איננו כפי שהוא נראה, והרי אין לך דבר יותר רחוק מגנדי, איש האמת הקשה, הבוטה לעתים, איש שתוכו כברו, איש שהאמין באמת שלו, איש שסירב לשווק את אמונותיו באריזות נוחות יותר, מתונות יותר, בשקרים, במציאות מדומה שכזאת. גם אם לא הסכמת עם מלה אחת שלו, ובמלים רבות לא הסכמתי אתו, לא יכולתי שלא להעריכו ולכבדו על יושרו.

בשנה החולפת קיבלה הכנסת חוק לשימור מורשתו של גנדי. אינני יודע כיצד תשומר מורשתו ומה ייכלל במורשת זו, ובכלל מהי מורשתו של מנהיג פוליטי, היכן היא מתחילה והיכן היא מסתיימת, מה נכלל בה ומה משמיטים ממנה. האם יש לשאוף להציגה במלואה על כל מורכבותה, על כל חלקיה, גם הקשים, הכואבים ומעוררי המחלוקת, או שמא יש להתאימה לקהל הרחב, לשייף ולהחליק אותה, להבליט את א' ולהצניע את ב', כדי שתהא נוחה יותר לשיווק, קרובה יותר לקונסנזוס.

ככל שנוגע הדבר לגנדי - חבר, מנהיג, איש רעים להתרועע ואדם בעל עומק - ככל שהדבר נוגע לו, שלא האמין בריכוך האמת, אני - דומני גם אחרים שהכירוהו - אזכור אותו בדיוק כפי שהיה, נוקב, אמיץ וישר. יהי זכרו ברוך.

גבירותי ורבותי, אני מתכבד להזמין את ראש הממשלה לשאת דברים לזכרו של רחבעם זאבי, השם ייקום דמו.

ראש הממשלה אריאל שרון:
כבוד נשיא המדינה והגברת קצב, אדוני יושב-ראש הכנסת, יעל היקרה, משפחת זאבי, חברי הכנסת, ארבע שנים חלפו מאז נפל השר רחבעם זאבי, גנדי, השם ייקום דמו, מכדורי המרצחים הפלסטינים. ארבע שנים חלפו מאז קיבלתי את הבשורה במסוק, בדרך לסיור, כמה סמלי, בבקעת הירדן.

אין לי ספק כי אם היה היום גנדי בחיים, היה מתייצב בעוז בראש מקטרגי. אך גם ברור לי כי היה עושה זאת בכבוד, בדרך-ארץ, בדרכו ההוגנת והראויה. בשנה האחרונה הוא חסר לי כאן, בבניין הזה, אפילו יותר מבעבר.

גם לאחר מותו נמצאו רבים החולקים על משנתו ודרכו המדינית, אך אין איש שיוכל למחוק או להתעלם ממשנתו הארץ-ישראלית.

בחודש יולי השנה קיבלה הכנסת את החוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי. ראיתי חשיבות גדולה במתן הכרה ממלכתית לזכרו ולפועלו של גנדי האדם, ללא קשר למחלוקות הפוליטיות עמו.

בימים אלו אנו עוסקים בהרכבת המועצה הציבורית שעתידה לקום על-פי חוק זה, שבה חברים נציגי ציבור וממשלה. בנוסף, יהיו חברים במועצה גם נציגי עמותת מורשת גנדי, שמאז הירצחו עוסקים בפעילות חינוכית ענפה - בדגש על לימודי ארץ-ישראל.

אהבתו של גנדי לארץ-ישראל באה לידי ביטוי בכל תפקידיו כלוחם וכמפקד, אך יותר מכול היא באה לידי ביטוי בניסיונו להנחיל את המורשת הארץ-ישראלית ולשומרה.

הוא היה מפעל מורשת של איש אחד. הוא ליקט אחד לאחד את חלקי הפסיפס העשיר, המגוון והמורכב של תולדות ארץ-ישראל. הוא ערך ותרגם לעברית ‎‎72 ספרים על הארץ, שכתבו מטיילים ועולי רגל לאורך כל הדורות. הוא אסף יומני מסע של בני כל הדתות, שנמשכו אל קסמה של ארץ התנ"ך.

במסעותיו אל נבכי העבר היהודי, אסף את התשתית העובדתית ההיסטורית של זכותנו על הארץ.

כלוחם ואיש הסייפא, האמין שרק כוחנו יבטיח את הקיום הפיזי של העם היהודי בארצו. כאיש הספר ידע שאת קיומנו כאן במדינה יהודית ריבונית נוכל להבטיח רק כאשר תוכר הזכות המולדת שלנו על כברת הארץ הזאת, על-ידינו, על-ידי שכנינו ועל-ידי העולם כולו.

חברי הכנסת, ארבע שנים חלפו מאז שמט מי שהוגדר כ"אלוף נעוריה של המולדת" את תרמיל המסע הכבד, בעודו פוסע במעלה ההר.

לנו נותר רק להעמיס את התרמיל על גבינו ולהמשיך בדרך המתפתלת. למגר את הטרור, להביא ביטחון ושקט לעמנו הכמה לשלום של אמת ולהבטיח לנצח את מדינתו היחידה של העם היהודי, את מדינת ישראל. יהי זכרו ברוך.

היו"ר ראובן ריבלין:
תודה לראש הממשלה אריאל שרון. אני מזמין את יושב-ראש האופוזיציה, חבר הכנסת יוסף טומי לפיד, בבקשה, אדוני. אחריו ידברו חבר הכנסת בנימין אלון, וראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו.

יוסף לפיד (שינוי):
אדוני הנשיא ורעייתו, אדוני ראש הממשלה, אדוני יושב-ראש הכנסת, יעל זאבי ובני המשפחה, גנדי היה מיתוס, דרכן של דמויות מיתולוגיות היא, שהן רק גדלות אחרי מותן.

אפשר היה ואולי גם צריך היה שלא להסכים לדעותיו הקיצוניות, אבל לא היה אפשר שלא לחבב את האיש.

גאולה כהן אמרה פעם, שהוא היה שמורת טבע. ואכן, בגנדי התגלמה אותה ארץ-ישראל יפה שכל כך אהבנו כאשר עוד אהבנו את עצמנו.

הקשר הנפשי העמוק שלו לנופי הארץ, להיסטוריה של עם ישראל, לכל ממצא ארכיאולוגי, לספרות העולמית על ארץ-ישראל, הידע המופלא שלו בתנ"ך ובכל מה שקשור בתולדות ארץ-ישראל, יצרו אצלו שילוב חד-פעמי של ידע מעמיק ושל אהבה בוערת.

כאלוף שענד על צווארו דיסקית עם שמות נעדרי צה"ל, הוא התייחס לצבא-הגנה לישראל כאל התגלמות הגבורה היהודית וכערובה לקיומו של המפעל הציוני. בשבילו הצבא היה יותר מבשר ופלדה. בשבילו הצבא היה פסגת היישום של תקומת ישראל.

מעבר לכך, גנדי ידידי היה איש רעים להתרועע, איש נעים הליכות, סבלני וחביב, שקולו העמוק ידע לשכנע ולשונו החריפה ידעה לעקוץ. אבל מעבר לכול, פעם לבו הגדול שידע לאהוב.

הוא היה איש משפחה וחבר נאמן. אין זה פלא שרבים מאלה שהתנגדו לדעותיו אהבו את האיש.

הנסיבות הטראגיות של מותו של גנדי מציבות אותו על מישור היסטורי. שני שרי ישראל נרצחו מאז קום המדינה, ראש הממשלה יצחק רבין בידי מרצח יהודי והשר רחבעם זאבי בידי בני-בליעל פלסטינים. שתי הרציחות האלה הן שני הצדדים של המטבע האפל בתולדות ישראל.

גנדי, ידידי הטוב, הם רצחו אותך אבל לא ניצחו אותך. אתה חי בתוכנו ושמך חרות עמוק עמוק בסלעי ארץ-ישראל.

היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת יוסף טומי לפיד, יושב-ראש האופוזיציה.

אני מזמין את חבר הכנסת בני אלון, יושב-ראש תנועת מולדת.

בנימין אלון (האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, אדוני הנשיא ורעייתו, כנסת נכבדה, אדוני היושב-ראש, פתחת והצבת בפנינו אתגר ואינני רוצה להתחמק ממנו. אינני מקבל שהטרנספר היה הכול. הססמה החיובית היתה מולדת. זה היה הדגל, רק שהיושר והאומץ של רחבעם, השם ייקום דמו, חייבו אותו להתמודד פוליטית עם מה שהשמאל, לצערי, כאילו לבד התמודד, וזו הסוגיה הדמוגרפית. והימין לא השיב לה מעולם, עד שראש הממשלה מן הימין פתאום נגלה לו האור שיש בעיה כזאת, והמסקנה הפוליטית היתה טרנספר בכוח ליהודים. הוא הזהיר והוא אמר כל הזמן, שאם לא נתמודד עם הבעיה הזאת, זה או טרנספר בכוח ליהודים או שיהיה לנו אומץ לחשוב על סוגים שונים של פתרון לבעיה הדמוגרפית עם סוגים שונים של טרנספר, אם המודל היווני-הטורקי, שזיכה את זה שהוביל אותו בפרס נובל לשלום, ואם כל מודל אחר שהתמודד עם מחנות הפליטים, שגם היום מהווים בעיית תשתית, שאיש לא יסתיר אותה בשום גדר בכל גובה שהוא, והזמן קפא ‎‎56, 57 שנה שם והם ומצפים לשוב אל בתיהם ביפו, בחיפה, ואנחנו כולנו מתחמקים. כשמדינה ערבית מעלה זאת, אנחנו לא מעזים להתמודד עם הנושא של יישובם מחדש, של לקרוא לעולם כולו להתמודד, איך מוציאים אותם משם, איך פותרים את הבעיה?

גם לגנדי ולמולדת הדביקו את המלה הזאת "טרנספר" ואיש לא רצה לשמוע. בזו לו, טרנספר מרצון. מצחיק. איש לא טרח, איש לא הקשיב, גם לא בימין ובעיקר לא בימין. ומה הפלא שפתאום מתעורר הנציג הבכיר של הימין וגילה שיש סקרים שמראים שיש בעיה דמוגרפית. מפליא.

הדגל, אדוני היושב-ראש, היה המולדת. אהבת מולדת. אהבת ארץ-ישראל. הניסיון של האיש האמיץ הזה היה להתמודד פוליטית. איך שומרים על הערך הזה? לא רק בשירי פלמ"ח. עד היום האתגר הזה מוטל פה לפתחנו.

אדוני היושב-ראש, הססמה הראשונה שהראה לי גנדי כשהכרתי אותו בפגישה הפוליטית הראשונה, ואז הצטרפתי בפעם הראשונה למפלגה כלשהי, למפלגתו, הראה לי גנדי מאחורי כרטיס החבר: ארץ-ישראל לעם ישראל על-פי תורת ישראל. עד היום זו ססמתה של מולדת. אני חושב שהדברים משלימים את מה שאמרנו בהתחלה. אפשר לבוז, אפשר להגיד - גנדי שנא ערבים, מה שהוא שקר מוחלט. אפשר לזלזל, אבל אהבת ארץ-ישראל של גנדי היתה עמוקה ולכן היתה בו גם הענווה ההיסטורית שחסרה לחבריו. אינני מדבר על תכונות אישיות של ענווה. גנדי היה כזה כן ואמיץ ואותנטי, ולא אשכח שאמר לי שאביו, שהיה לו חלק מכריע באישיותו, איש שמאל, איש עבודה שנשאר חסיד גור כל ימיו ורקד על שני העולמות האלה, אמר לו: שמע, יש ראשי תיבות עדש"ה. אני רוצה שתזכור אותם בצוואתי. עדש"ה - ענווה, דבקות, שמחה והתלהבות. כך אמר לי גנדי, אם זיכרוני אינו בוגד בי, אני מתחייב לדבקות לשמחה ולהתלהבות, אבל ענווה - קצת קשה לי. ענווה לאומית היא אותה ענווה שהיתה לו לרחבעם, בהבינו שמירוץ השליחים שרץ מדור לדור לא נגמר בי. בהבינו שגם אם אני זכיתי להיות מדור המייסדים, אין לי תסביך המייסדים שכל מי שבא אחרי אינו שווה כלום. על מי אפשר לסמוך? אם אני לא אגמור פה את כל העניינים, הכול ייחרב. אז אדם יכול אפילו בתת-מודע להרוס את כל מה שהוא בנה בעמל ידיו - את כל היישובים, את כל העשייה הפוליטית, את כל החזון.

אצל רחבעם היה ברור שאין תרגילים של כבוד מי הוא חמורו של מי ומי משיחי ומי לא. ההתחברות שלו עם ציבור שומרי המצוות היתה התחברות ערכית, והוא ראה בחיבור הזה של ארץ-ישראל לעם ישראל לפי תורת ישראל ערך, והוא גם חש שזה הציבור שימשיך את אותה נאמנות, יחד עם כולם, אבל אין זו בושה להודות שיש ממשיכים. לכן גם גמל לו הציבור הזה לכל סוגיו באהבה גדולה ובהערכה גדולה, כי הוא חש שהמלה "תורה" אצל גנדי איננה מן השפה ולחוץ. כי הוא חש שהאויב שישמיד אותנו כאן אינו אויב חיצוני אלא אותו שטן של אובדן הדרך, כמו שנתן אלתרמן מתאר. אובדן ה"למה זה אנוכי" ומהי צדקת דרכי, שמול הטפות של שמאל שאנחנו זרים וזה כיבוש משחית וזה כיבוש מזיק ואנחנו זמניים, ומול אויב חיצוני שמנצל את ההטפות האלה של אובדן צדקת הדרך, רק אמונה אמיתית בצדקת הדרך של ארץ-ישראל לעם ישראל לפי תורת ישראל תוכל לעמוד ולתת שיווי משקל לשטן המכרסם מצד שמאל בבית שלנו, פנימה, ולאויב החיצוני שמנצל את החולשה הלאומית שלנו.

ולכן כאב לו לשמוע את הביטוי שטחים כבושים, כאילו כובשים זרים אנחנו. הוא לא היה זקוק לנזיפה מהיועץ המשפטי לממשלה, שיזכיר לו שכל ראשי ממשלות ישראל הקפידו, מקסימום, להשתמש במושג‎‎DISPUTED TERRITORIES - שטחים במחלוקת, כי שמורה לנו הזכות של המשפט הבין-לאומי, שבנוי על התנ"ך, לתבוע את שטחי יהודה, שומרון ועזה כשנגיע לדיון על הסדר הקבע. ומי שבז לצדק, מאבד את הכול.

לכן, אדוני היושב-ראש, גנדי לא היה טרנספר. גנדי היה ארץ-ישראל, מולדת, ארץ-ישראל לעם ישראל לפי תורת ישראל, וההתמודדות האמיצה שלו עם הצורך לעגן את הדברים שלא יברחו לנו מתחת לידיים, שהקרקע לא תבער ואז נשמיט אותה מתחת רגלנו, הביאה אותו לניסיון הפוליטי הזה של הטרנספר. אדרבה, שיקומו נאמני ארץ-ישראל ויתמודדו עם זה.

אני מתנצל שלא פתחתי בנוכחותם של אלה המכבדים אותנו פה, של יעל הגיבורה והאמיצה והמשפחה כולה. יעל, שהיתה לא רק אשה שהשגיחה מן הצד, אלא לאורך כל הדרך, וכל חברי הכנסת זוכרים זאת, כל חברי מולדת זוכרים זאת, היתה בעלת-ברית במובן המלא ביותר של המלה.

היו"ר ראובן ריבלין:
תודה לחבר הכנסת בנימין אלון, יושב ראש תנועת מולדת. רבותי חברי הכנסת, בטרם אזמין את ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. הרמטכ"ל נמצא אתנו ונעלם הדבר מעיני. אולי צניעותו היא זו שפגמה ביכולתי לדעת שהוא נמצא כאן. הרמטכ"ל דן חלוץ מכבד אותנו ואת הטקס. אני מזמין את ראש הממשלה לשעבר, חבר הכנסת בנימין נתניהו. בבקשה, אדוני.

בנימין נתניהו (הליכוד):
כבוד הנשיא ורעייתו, מכובדי, יושב-ראש הכנסת, ראש הממשלה וחברי הכנסת, יעל, פלמח, משפחת זאבי היקרה. אדוני היושב-ראש, פתחת בשטחי ההסכמה, בנטייה ובנוהג להדגיש את הדברים שהם בהסכמה ולהמעיט בדברים שהם באי-הסכמה. אצל גנדי הדברים שהם בהסכמה הם רבים ומאחדים חלקים עצומים של הציבור.

העובדה היא שהוא היה פטריוט יהודי ופטריוט ציוני ישראלי בכל רמ"ח איבריו. הוא הכיר את הארץ, אהב את הארץ, למד את הארץ, תיעד את הארץ, כפי שמעטים עשו זאת. אגב, זאת זכות כבירה - אדם שגם היה לוחם, מפקד, איש ציבור, לעשות את פעולת התיעוד והלימוד הזאת, במקביל לכל עיסוקיו, זה דורש אנרגיות נפשיות עצומות. אין ספק שגנדי ניחן בהן. צריך רק להיכנס לספרייה שלו, שהכתה אותי בתדהמה לאחר מותו. דיברנו הרבה. הוא היה מתשאל את כולנו בנסיעות ובסיורים והפליא בידיעותיו. אבל כשהגעתי לספרייתו, לאחר הירצחו, נדהמתי ממה שראיתי שם, אף שקראתי הרבה מן הספרים שהוא הוציא.

כמובן, אהבתו את המורשת היהודית ששאב מבית אבא, כל אלה דברים שמאחדים. אבל, אתה שאלת על מה שלא איחד, נגעת בזה. אני חושב שראוי לבחון קצת יותר לעומק את הנושא הזה משום ששם ייתכן שנמצא דברים, בטוח שנמצא דברים שאנחנו חלוקים עליהם, דברים שאני באופן אישי חולק עליו בהם, ואני לא בודד בזה, אבל דברים שכן יאחדו אותנו.

היו לי שיחות רבות עם גנדי, גם כראש האופוזיציה, כשהוא היה חבר באופוזיציה ואני הייתי ראש האופוזיציה, ואחר כך גם כשהיה שר בממשלתי. השיחות הראשונות, הנוקבות ביותר, היו סביב נושא אוסלו. גנדי, ונאמר פה נכון, הכיר את העולם הערבי והמוסלמי. הוא ידע את השפה ואת ההיסטוריה, היו לו היכרויות אישיות. הוא הכיר את העולם הערבי והמוסלמי כפי שמעטים בבית הזה הכירו. הוא זיהה בעולם הערבי והמוסלמי מגמות של מתינות. הוא הכיר באופן אינדיבידואלי, והיו לו קשרי ידידות עם ערבים, לרבות מנהיגים ערבים. אבל בשיחותיו אתי הוא העריך שהתהליכים שמתממשים, ההיסטוריים הפוליטיים, הגיאו-פוליטיים, יחזקו באופן מובהק את הגורמים הקיצוניים שירצו להמשיך לפעול להכחדת הציונות ולסילוקנו מהארץ הזאת ולהחרבת המדינה הזאת. הוא אמר את זאת לא אחת.

בין השאר הוא חשב שההתקפה הזאת היא התקפה פיזית-צבאית ופיזית-דמוגרפית, של הצפת הארץ, כך הוא אמר, אבל הוא גם ראה התקפה מוסרית על עצם זכותנו כאן, מה שמערער את כוח העמידה שלנו מול שתי ההתקפות הקודמות. הוא בא לפתור, בדרכו, את ההתקפה הזאת על בסיס הקיום של העם היהודי, גם על כך היתה לנו שיחה. הוא ידע שבגולה אין לנו עתיד, יש לנו עתיד פה. הבסיס הזה נמצא תחת אותן התקפות וצריך לבסס את העתיד, כי אחרת לא יהיה עתיד לעם היהודי. כך הוא אמר לי לא פעם אחת ולא פעמיים.

אני חושב שהאבחון שלו של הבעיה היה נכון. אני חושב שחלק מהפתרון שהוא הציע היה שגוי, ואמרתי לו זאת. הבעיה הדמוגרפית קיימת, אבל היא שינתה את פניה באופן קיצוני מאותו רגע שהוקמה הרשות הפלסטינית והאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה יצאה למעשה מתחום הריבונות והשליטה של מדינת ישראל. יהיה אשר יהיה גורלם ומספרם, הם אינם כלולים במערך הדמוגרפי של אזרחי ישראל וריבונות מדינת ישראל. אני חושב שהבעיה הזאת, החלק הזה של הבעיה, למעשה נפתר. הוא חשב אחרת. הוא חשב שהדרך לבסס היא כמובן להוציא, אבל אני חושב שלטרנספר אוכלוסיות מכאן ומכאן זו אינה דרך של פתרון אלא דרך של העמקת הבעיה. אם הוצאת מכאן, מדוע שלא תמשיך להוציא? משום שאם הבעיה היא קיום של מיעוט, הרי מיעוט תמיד יהיה קיים בתוך רוב. ואם הדרך היא להזיז, לא ברור מי צריך לצאת. ולמה להפסיק במקום אחד.

אני הייתי מציע בנושא הזה, אדוני היושב-ראש, כיוון שמדברים על מורשת גנדי - ראוי שיהיה דיון רציני בשאלה הזאת. איך מתמודדים עם השאלה הזאת? האם פתרנו אותה? האם פתרנו את הבעיה הזאת ברובה? רובה ככולה? האם עדיין יש לנו בעיות? זה נושא שעולה ומביא לפתרונות קיצוניים. רק אחר כך אנחנו מתעוררים ושואלים את עצמנו: למה עשינו, מה עשינו ולאן זה יוביל אותנו.

אני דווקא חושב שהנושא הזה, ששנוי במחלוקת, ראוי שהוא יידון באולם שם למטה, בצורה רצינית, ואחראית, עם דמוגרפים, עם גיאוגרפים, עם אנשי מדינה. ראוי שנדון בו. וגם אנשי כלכלה.

זה היה מרכיב אחד. ההתקפה הפיזית, כפי שהוא ראה אותה, על קיום בסיס המדינה. אבל אמרתי שהוא זיהה גם התקפה אחרת, התקפה מוסרית, כמובן, בשלילת זכותנו, בתעמולה הכוזבת שהעולם הערבי והמוסלמי מפעיל כלפי העולם המערבי, אבל גם כלפינו. וההתקפה כלפינו והחדירה כלפינו, היא זו שערערה יותר מכול, בעיניו - גם בעיני - את כוח העמידה שלנו.

גנדי הבין שיש פה כוח דתי וכוח לאומני, שבוחן את כוח העמידה שלנו. הוא קודם כול מגמד את הנתונים במרחב הערבי והמוסלמי, דוחק אותם לפינה, אבל הוא אמור לדחוק אותנו החוצה. בין שאר אמונותיו ומשנתו, הוא הבין שאנחנו צריכים לחזק את כוח הרצון הלאומי שלנו להדוף את הכוח הזה, להיאבק בו, על מנת לשמור על עמנו, על ארצנו, על מדינתנו.

האבחנה הזאת, חלק זה של האבחנה שלו, רק הוכח בשנים שחלפו מאז אוסלו ועד היום כאבחנה מדויקת. הייתי אומר, דיאגנוזה מדויקת, מדעית. לא רק בגלל אמירותיהם של ראשי ה"חמאס" או ה"ג'יהאד" בשבוע האחרון - גם אמירתו של נשיא אירן. הבעיה הזאת לא נעלמה, היא עלתה. והיא עולה ביחס להערכה של משוואת הכוחות. האם הרצון המוסלמי הרדיקלי והערבי הקיצוני, הלאומני הקיצוני להשמיד אותנו, קיים, וגדל ביחס לזיהוי החולשה שהם מזהים ברצון הלאומי היהודי שלנו לשמור על קיומנו ועל מדינתנו. אני חושב שהבעיה הזאת עוד רחוקה מלהיות פתורה, ונכונו לנו ימי מאבק גדולים.

אבל אתה שאלת - בצד אמירתך מהי משנתו של גנדי, על מה אנחנו חלוקים, על מה אנחנו מסכימים - שאלת שאלה: מדוע נרצח גנדי?

אינני יודע, אבל אני משער, שהוא נרצח לא רק מן הסיבה של חלק ממשנתו המדינית, החלק של הטרנספר. אני חושב שהוא נרצח גם משום שהוא היווה סמל לעמידתנו היהודית, לרצון החיים, המאבק וההתנגדות שלנו מול אלה שרוצים להכחיד אותנו. מבחינתי, זה החלק החשוב ביותר של מורשתו של רחבעם זאבי, ואותה, יותר מכל דבר אחר, עלינו לטפח ולבנות, ולהנחיל לבנינו ולדורות הבאים. יהי זכרו ברוך.

היו"ר ראובן ריבלין:
תם ולא נשלם.

כבוד נשיא המדינה, ברשותך, אני רוצה לנצל את האירוע החגיגי הזה, והחשוב הזה, כדי לברך מעל בימת הכנסת על ההחלטה ההיסטורית שהוצעה באומות המאוחדות, בתמיכת ‎‎104 מדינות, לציון השנתי של יום השואה בעולם כולו. במלאות ‎‎60 שנה ליום שבו כבו להבות הגיהינום באושוויץ, העולם זוכר. ‎‎27 בינואר של שנת ‎‎1945, המועד שבו שוחרר מחנה המוות, חרות באותיות של אש בדברי ימי ההיסטוריה. ומעתה ואילך, יום זה זוכה גם להכרה אוניברסלית.

במדינות העולם החברות באו"ם יקבל האירוע ביטוי משמעותי בחינוך ובלימוד השואה, ויוקדש למלחמה בגזענות ובשנאת עמים. על רקע נאום ההשמדה של נשיא אירן, שקרא למחוק את ישראל מהמפה, יש להתגייסות של הקהילה הבין-לאומית ללימוד לקחי השואה ערך מיוחד. יום השואה, שיצוין מעתה בכל העולם, יהיה עדות ואזהרה למה שבני-אדם מסוגלים לעולל זה לזה.

אדוני ראש הממשלה, רבותי חברי הממשלה, אני רוצה להעביר בשם הכנסת ברכה מיוחדת לשר החוץ, למשרד החוץ ולשגרירנו באו"ם דני גילרמן שעמל, בהנחייתו הישירה של שר החוץ, לקבלת ההחלטה. היו ברוכים.

תמה הישיבה המיוחדת לזכרו של השר לשעבר.

מזכיר הכנסת אריה האן:
בבקשה לקום. כבוד הנשיא!

אפשר לשבת.

היו"ר ראובן ריבלין:
רבותי חברי הכנסת, חבר הכנסת אדלשטיין, אנחנו מיד נמשיך בסדר-היום כסדרו. מובן שכל אלה המבקשים להיות נוכחים באזכרה על-יד קברו של גנדי ביום השנה להירצחו, ובשעה ‎‎15:00 יהיו שם ויבקשו לדחות איזה סעיף - כמובן, נעשה זאת.

אני מברך את שר התיירות על היוזמה שנקט לקיים אירוע זיכרון מיוחד לשר התיירות לשעבר, רחבעם זאבי הי"ד, ועל כך יבוא על הברכה. תודה רבה.

חגיגי יכול להיות גם לא משמח - חברת הכנסת רוחמה אברהם ביקשה לציין שאין פה חגיגה. פעמים, כשמדברים על אירוע מיוחד, חגיגי, זאת אומרת: אירוע לא שגרתי. מובן שיכול להיות אירוע חגיגי שהוא גם אירוע לא שמח, שלא בא להביע שמחה, אלא להביע הערכה והוקרה.