היו"ר ראובן ריבלין:
אדוני ראש הממשלה, השרים, גבירותי ורבותי חברי הכנסת, היום יום שלישי, ד' בחשוון התשס"ה, ‎19 בחודש אוקטובר ‎2004 למניינם. הנני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת, הנפתחת היום בישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות, חבר הכנסת רחבעם זאבי, השם ייקום דמו, במלאות שלוש שנים להירצחו.
כבוד ראש הממשלה אריאל שרון, כבוד ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, אדוני ראש האופוזיציה וראש הממשלה לשעבר חבר הכנסת שמעון פרס, רבותי חברי הממשלה, אדוני יושב-ראש הכנסת לשעבר שלמה הלל, אדוני יושב-ראש הכנסת לשעבר דן תיכון, חברי הכנסת בעבר ובהווה, שגריר גואטמלה בישראל מר מוי רוס ורעייתו הגברת בלה רוס, מכובדי סגל א' של המדינה, משפחת זאבי היקרה: הרעיה יעל אשר היתה כחברת כנסת לנו בזמן תקופת כהונתו של רחבעם, השם ייקום דמו, הילדים פלמח, בנימין, מצדה, צאלה, ערבה, הנכדים והנינים, ידידים יקרים.
לפני שעה קלה, על קברו של רחבעם זאבי, גנדי, השם ייקום דמו, ציטטתי דברים שאמר: "כחייל אמיתי, אינני רוצה מלחמות. אבל אני לא מתבייש להגיד את האמת לעם שלי: ייתכן ונצטרך לחיות על חרבנו במשך דורות, כדי להקים את הבית השלישי, עד שהערבים יבינו כי שלום הוא עסק טוב לשני הצדדים. זהו צורך ערבי, לא פחות מצורך יהודי".
בתקופה המאופיינת, פעם אחר פעם, בהתמכרות לאשליות, המנופצות פעם אחר פעם בדם ואש ותמרות עשן, דומה כי גם מי שלא הסכים מעולם עם עמדותיו הנוקבות, הקשות ומעוררות המחלוקת של גנדי נאלץ להכיר באמת הנוקבת המסוימת הזאת. בניגוד לחולמי חלומות רבים ולסדרה ארוכה של מנהיגים שרצו להאמין ובאמת האמינו שאפשר להקים כאן מציאות אחרת, "אירופית" כזאת, שייך גנדי לזן אחר, מפוכח, ואפילו פסימי, של מנהיגים שהבינו בדיוק היכן אנו חיים.
לכן גנדי גם מעולם לא ניסה לעדן את דעותיו באשר לדרך שבה יש להתמודד עם המציאות. למרות שפתו העשירה ולמרות אהבתו העצומה לעברית, הוא מעולם לא השתמש בניסוחים מעורפלים ומפותלים, אלא בחר להתבטא בבהירות, בישירות ולעתים גם בבוטות. הוא האמין כי אל לה לאמת, כפי שהוא ראה אותה, גם אם היא קשה, להתפשר עם ה"ריאל-פוליטיק", עם הפוליטיקה או עם המציאות ואילוציה, ובוודאי לא עם סקרי דעת הקהל.
נסיבות הירצחו אף הן מבטאות בסופו של דבר את סירובו של גנדי להיכנע למציאות או להתכופף בפניה. אותו גנדי, שכקצין בכיר הסתער בראש חייליו ב"ארץ המרדפים", בלי להעלות על הדעת לנהל את הקרב מהחמ"ל, גם סירב לנסוע כשר בממשלת ישראל ברכב משוריין השמור לאח"מים, בעוד אזרחים מן השורה אינם זוכים להגנה כזאת, וגם התעקש להמשיך בשגרת יומו בלי לשעות להתרעות.
הוא בטח בדרכו. בטח בצדקתו, בטח בחושיו, בניסיונו וגם באקדחו. הוא רק לא הביא בחשבון את שפלותם של רוצחיו, שארבו לו מאחור.
גנדי חסר לנו היום, גם למי שלא הסכימו מעולם עם מסקנותיו. חסרה יכולת הניתוח שלו. חסר היושר שלו, מצרך שהולך ונעשה נדיר בפוליטיקה שלנו. חסר הקול האידיאולוגי הברור שלו.
ליריביו חסר בר הפלוגתא הקשה, הנוקב, אך ההגון ומעורר הכבוד. לתומכיו חסרה מנהיגות בשיעור קומתו. רבותי חברי הכנסת, גנדי, רחבעם זאבי, השם ייקום דמו, יהי זכרו ברוך.
אני מבקש להזמין את כבוד ראש הממשלה אריאל שרון לשאת דברים לזכרו.

ראש הממשלה אריאל שרון:
אדוני יושב-ראש הכנסת, יעל היקרה, משפחת זאבי, חברי הכנסת, שלוש שנים חלפו מאז נפל השר רחבעם זאבי גנדי, השם ייקום דמו, קורבן לכדורי המרצחים הפלסטינים. שלוש שנים חלפו, וחסרונו של גנדי מורגש בכל התחומים הרבים שבהם שלח את ידו. איש רב-פעלים היה גנדי: לוחם, מפקד, חלוץ ההולך לפני המחנה, איש חזון וספר.
אך היום אני רוצה לדבר על אהבתו הגדולה של גנדי, אהבה שאותה מימש הלכה למעשה בכל אורחות חייו, האהבה לארץ-ישראל. גנדי היה תבנית נוף מולדתו, תבנית נופה של ארץ-ישראל. כל חייו פסע גנדי בשבילי הארץ, כשהוא עומס על שכמו את התרמיל הכבד של מורשת העם היהודי בארצו. גנדי הבין כי הקשר בין עם ישראל לארצו מעוגן בראש ובראשונה באלפי שנים של חיים יהודיים ושל יצירה יהודית בארץ-ישראל. לכן, לאחר שנים של הגנה על גבולות הארץ כאיש צבא, פנה גנדי לתחום הנחלת מורשת הארץ לדורות הבאים.
פועלו כמנהל מוזיאון ארץ-ישראל מוכר לכולנו, אך מעטים מכירים את פועלו הרב כעורך ומהדיר ספרים. הוא ערך והביא לדפוס כ-‎72 ספרים על הארץ, ובמסגרת מפעל חשוב זה גם הביא לתרגומם לעברית של סיפורי מטיילים ועולים לרגל לארץ-ישראל.
גם בזירה הציבורית פעל גנדי להעמקת הקשר בין העם לארצו ולמורשתו. במשא-ומתן הקואליציוני הראשון עם הליכוד, ב-‎1988, דרש לכתוב בקווי היסוד של הממשלה, כי יש להשתית את החינוך על ערכי הנצח של עם ישראל: תורת ישראל, תולדות עם ישראל ולימודי מולדת. כששאלו אותו מדוע הוא מתעקש גם על התורה, השיב גנדי, ואני מצטט: "אנחנו בעד ארץ-ישראל, ומהיכן נגזרת ארץ-ישראל? מתורת ישראל".
בימים שבהם הולכים ורבים הקולות המערערים על זכותו של העם היהודי למדינה במולדתו, מקבל פועלו של גנדי משנה חשיבות. עלינו להמשיך ולהנחיל לדורות הבאים את אהבת הארץ ואת מורשת העם היהודי. החינוך לערכי הנצח של עם ישראל הוא הערובה היחידה להמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית במלוא מובן המלה לדורי דורות.
חברי הכנסת, בימים אלה, נוכח ההחלטות הקשות העומדות בפנינו, גנדי חסר במיוחד. ודאי שהיה יריב, אך יריב ראוי והוגן. שלוש שנים לאחר הירצחו, החלל שהותיר גנדי בחיים הציבוריים בישראל נותר פעור והאיכויות שהביא לוויכוח הדמוקרטי והפרלמנטרי בישראל חסרות לכולנו.
בחייו ובמותו גילם גנדי את זכותנו על הארץ הזאת ואת מאבקנו לחיות בה, לחיות בה בבטחה. חיים חפר כתב עליו, ואני מצטט: "אשרי האיש שחי כשצה"ל וארץ-ישראל למראשותיו". אשרינו שנתברכנו בפועלו הרב של גנדי, שהשקיע את כל חייו ומרצו באהבתו הגדולה, בארץ-ישראל. תודה לכם.

היו"ר ראובן ריבלין:
תודה לכבוד ראש הממשלה. אני מתכבד להזמין את יושב-ראש האופוזיציה ולשעבר ראש הממשלה, חבר הכנסת שמעון פרס. בבקשה, אדוני.

שמעון פרס (העבודה-מימד):
אדוני היושב-ראש, יעל היקרה, משפחת זאבי, חברי הכנסת, עם עמדותיו של גנדי לא הסכמתי, וגם אינני מסכים אתן היום, אבל אישיותו של גנדי ריתקה אותי תמיד, גם היום. לא ראיתי אדם מאורגן ממנו. איש נרגש כל כך, המנסה להכניס סדר גם ברגשותיו. הוא היה נלהב ומפוכח, מגויס ומתנדב בבת אחת. כל תפקיד שהוטל עליו במדינה ובצה"ל - והוא היה בין מפקדיו הבכירים והמצטיינים - הוא ניסה למלא בכל מאודו, בצורה היעילה ביותר, ללא פשרות.
אבל הצד המרתק ביותר שבו היה דווקא הצד הלא-צפוי שלו, הצד הרומנטי שבו, דבר שבא לידי ביטוי ביחסו לארץ ובהתייחסותו לחברים.
הוא אהב את ארץ-ישראל, או יותר נכון, הוא היה מאוהב בה. בינו לבין ארץ-ישראל התנהל סיפור אהבה תלת-צדדי - אהבה לקורותיה, אהבה לנופה, אהבה לאקלים שלה. בשבילו המושג "מולדת" - וארץ-ישראל הרי היא המולדת היחידה - לא היה מושג ערטילאי. הגליל הצטייר בעיניו כדוגמן של נוף, הערבה כבת יחידה, הנגב כשממה כובשת לב, וכמובן ירושלים - גולת הכותרת, בבת העין על עמנו.
אהבתו לאקלים לא היתה קשורה לתחזית מזג אוויר. הוא אהב אותה בקור ובחום, בשרב הערבה ובשלג החרמון. האקלים הישראלי זהו הדבר שאותו הוא נשם, כלומר אוויר של חירות, של קדמוניות, של השבת נפש.
הוא סבר שקורותיה של ישראל אף הם מיוחדים במינם. לאף עם לא יכול היה לקרות מה שקרה לעמנו, ומשזה קרה לנו - שוב אין אנו עם ככל העמים. עם בעל אמונה עמוקה, שאותה צריך לשאת ממקום למקום בלי לאבד את המקום ובלי לאבד את האמונה. לא לחינם הוא הקדיש חלק גדול מחייו ומזמנו ומכשרונותיו לחיבור ספרי היסטוריה מופלאים של ארץ-ישראל של אז וארץ-ישראל של היום, להקים את המוזיאון הייחודי - מוזיאון הארץ בתל-אביב. הספרים היו עבורו חלום וחרב של ישראל בעת ובעונה אחת.
גנדי היה איש חרוץ להפליא, על כן הוא גם הספיק הרבה. אבל בכל תפקיד שהיה - גם כשהיה בהרבה תפקידים - הוא לא שכח את הפרט, את האדם הבודד. הוא לא שכח חבר. אם הוא במצוקה, מן הסתם גנדי יהיה בין הראשונים לסייע לו. אם הוא לקה בבריאות, הוא יהיה הראשון לחפש מרפא. ואם חבר חס ושלום נפל, הוא יהיה הראשון לדאוג שיזכרו אותו וינציחו את זכרו.
התפלאתי על יחסיו עם הבדואים. לכאורה הוא היה צריך לשמש כתובת להתנגדותם. במקום זה הוא היה מען לידידותם. הם ראו את האיש גנדי ואישיותו היתה להם למסר.
הוא, שהלך עם חזה פתוח לפנים, נרצח מגבו. הוא, שגבר על מארבים, נורה ממארב. הוא נפל על משמרתו. לעולם לא נסלח לרוצחיו. לעולם לא נשכח את תרומתו הגדולה לביטחון העם, לאהבת המולדת. בכל מקום בעולם תפקידו של הסייר - אמר פעם בני מהרשק - הוא לגלות את האויב. אצלנו תפקיד הסייר הוא לגלות את המולדת. גנדי גילה את שניהם, ברוב תבונה, ברוב מסירות. יהי זכרו ברוך.

היו"ר ראובן ריבלין:
תודה ליושב-ראש האופוזיציה, חבר הכנסת שמעון פרס. אני מתכבד להזמין את יושב-ראש הקואליציה, חבר הכנסת גדעון סער, לומר דברים לזכרו של רחבעם זאבי, השם ייקום דמו.

גדעון סער (הליכוד):
מכובדי ראש הממשלה אריאל שרון, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, בני משפחתו של רחבעם זאבי, בנותיו ובניו, רעייתו יעל, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר מר ונמהר שבו השיגו כדורי המרצחים את רחבעם זאבי, גנדי בפי כולנו, בלבה של בירת ישראל. השר רחבעם זאבי נרצח על משמרתו, משמרת אשר נמשכה משחר נעוריו, עת הצטרף ל"הגנה", והסתיימה בעודו מכהן כשר בממשלת ישראל וכמנהיג פוליטי בישראל. השורה מ"חיילים אלמונים", פרי עטו של אברהם - יאיר - שטרן, "משורה ישחרר רק המוות", נתקיימה גם בו כבכותבה.
אני זוכר את הרגעים הללו כאילו היה זה אתמול. המוח אינו קולט, הלב ממאן להאמין, ואני, כמזכיר הממשלה אז, כבר עוסק בכינוס ישיבה מיוחדת של הממשלה בעקבות הרצח. מאז, מדי שנה, אמרתי לעצמי: אשרי שזכיתי לשמש מזכיר ממשלה כשגנדי, בן לדור המייסדים, דור התקומה, כיהן בה כשר.
הכרתי אותו באמצע שנות ה-‎80, באמצעות צבי שילוח, מי שהיה מראשי תנועת העבודה למען ארץ-ישראל השלמה וכיהן בכנסת תקופה קצרה מטעם תנועת התחיה. אני זוכר כיצד לפני ‎17 שנה ארגנתי והנחיתי כנס בהשתתפותו באוניברסיטת תל-אביב, זמן קצר לאחר שנכנס לחיים הפוליטיים. היה זה כנס סוער במיוחד, שמרצים וסטודנטים מהשמאל ניסו לפוצץ באופן אלים. קור הרוח שלו באותו אירוע זכור לי, אבל בעיקר התרשמתי אז מאומץ הלב שלו.
לכאורה היה גנדי איש ממסד - אלוף במילואים, יועץ לשרים ולראשי ממשלה, יושב-ראש הנהלת מוזיאון ארץ-ישראל ועוד. למעשה התכונה המרשימה ביותר של רחבעם זאבי, בעיני, היתה נכונותו ויכולתו ללכת על-פי אמונתו נגד הזרם, תוך נכונות לשאת במחירים הכרוכים בכך. לא רק שהאמת שלו היתה חשובה לו משיקולי תדמית בכלל, ובפרט תדמית בחוגים מסוימים, הוא כלל לא העמיד את שני אלה זה מול זה על כפות המאזניים.
גנדי היה איש שפיו ולבו שווים בעידן שבו זן זה של אנשים הולך ומתכלה בחיינו הציבוריים. גם כשחלקת עליו, לא יכולת שלא להתרשם מקנאותו לדבוק באמת שלו ובדרכו מול קולות של בוז וביטול, מול קונפורמיזם רעיוני לשמו, שלעתים אינו אלא סוג של פחדנות אינטלקטואלית.
וכמי שעמד על אמונתו ועמדותיו בצורה כל כך איתנה, יכול היה באופן הטבעי ביותר לקיים גם קשר אישי וחברי, תוך הפרדה, עם יריבים פוליטיים, יהודים וגם ערבים.
אישיותו של גנדי היתה תמהיל מרתק של כישורים ואיכויות שרק לעתים רחוקות ניתן למצוא באדם אחד. מצד אחד - אדם מעשי, איש צבא, איש מטה וארגון. מצד שני - איש תרבות וספר, בעל איכויות ורבליות יוצאות דופן: כשרון כתיבה, כשרון דיבור ועריכה. שליטתו בשפה העברית היתה מעוררת קנאה, וכך גם היקף ידיעותיו על ההיסטוריה והגיאוגרפיה של ארץ-ישראל.
פעמים רבות אנחנו שואלים לגבי איש ציבור שהלך לעולמו מה היה אומר או חושב על סוגיה אקטואלית. בדרך כלל, הפרשנויות בדיעבד הן רבות ושונות. נדמה לי שלגבי רחבעם זאבי קל מאוד להעריך וקשה מאוד לחלוק באיזה צד של המתרס היה עומד ומתייצב בכל כוחו בכל סוגיה לאומית שעל הפרק.
כך אין ספק מה היתה עמדתו בכל עניין הנוגע לוויתורים על חבלי מולדת. אבל גנדי גם ידע לקיים את המאבק על אמונתו בגבולות החוק והתפיסה הממלכתית. הוא הזהיר את חבריו בעת הפגנות לא להיקלע לסיטואציה של עימותים עם כוחות הביטחון והמשטרה. בריאיון עיתונאי שהעניק בימי ממשלת רבין אמר: "אינני מאמין במרד יהודי - - - לא תפרוץ כאן מלחמת אחים - - - לא תקום ולא תהיה".
על אמונתו לא היסס להיאבק. פעמיים היה שר בממשלות ישראל, ופעמיים פרש. מממשלתו של יצחק שמיר פרש לאחר שהחליטה להשתתף בוועידת-מדריד. מהממשלה הקודמת בראשות אריאל שרון התפטר - יום לפני מותו - עקב חילוקי דעות בנושא המלחמה בטרור והתנגדותו ליציאת צה"ל מהשכונות אבו-סנינה וחארת א-שיח', החולשות על היישוב היהודי בעיר האבות. כדורי המרצחים השיגוהו לפני שהתפטרותו נכנסה לתוקף. רחבעם זאבי לא יכול היה להשתתף במה שהיה בעיניו סטייה מהכיוון הנכון, והוא ידע מה משמעותה של נשיאה באחריות במובן העמוק ביותר - קודם כול מול עצמו ומול אמונתו, כמו גם אל מול משפטה של ההיסטוריה.
גנדי היה מהראשונים שהבינו אל נכון כי לפני ארבע שנים נפתחה נגדנו מלחמה - מלחמת טרור - על-ידי הפלסטינים. פאזה אלימה נוספת במאבק היסטורי וארוך, שהעריך כי הוא עתיד להימשך עוד עשרות שנים. "אנחנו תלויים בתוצאות המלחמה הזאת", אמר, "ואל לנו לזלזל בה. אנחנו צריכים ויכולים לנצח בה". גנדי גם לא פחד, ולמרבה הצער נסיבות הירצחו מעידות על כך.
גנדי היה איש תנועת העבודה, וכך תמיד גם הגדיר את עצמו. הוא ביקש להמשיך את דרך האקטיביזם הציוני, שממשיכיה של תנועת העבודה סטו ממנה. הוא היה מגויס בכל נימי נפשו למאבק הלאומי שלנו.
"אני לא אובייקטיבי, לא רוצה להיות אובייקטיבי", כך אמר, "ותמה על ישראלים ויהודים טובים ששואפים להיות אובייקטיבים. אין לנו כלים נפשיים, מוסריים והכרתיים להיות אובייקטיבים. אנחנו משתייכים למחנה אחד, אנשי אש"ף שייכים למחנה אחר".
אני מאמין כי יבוא היום שבו תניח מדינת ישראל את ידה על רוצחיו של השר זאבי ותביא אותם למשפט צדק בירושלים.
אני מבקש לחתום את דברי בשירו של המשורר אורי צבי גרינברג "שיר לעדי עד".
"בוכים למת - ושוכחים. זה דינו של המת לעולם; / אבל שקידש את השם, שהמוקד-בלב שרפו והוא חי: / נוטף דם לאפרו והוא עוד בעורו ולבושיו... / חז חזון אל מעבר גוף החוזה בעולם / להיות שר עם הרבה כוחות-נגד-חזון בעולם / מעבר לגוף שנטמן בעפר כבוי-דם - / דינו דין-חי-לעולם: / דינו דין דם אלוהי: / דם שכל הלב השמשי: / דינו דין שמש - -
בוכים למת - ושוכחים. זה דינו של מת בעולם; / אבל שקם בעם כקם עמוד השחר בליל העם / ונודע שלא-מאתמול שמו קורן באדיר: הרוג מלכות - / דינו דין-חי-לעולם."
יהי זכרו ברוך.

היו"ר ראובן ריבלין:
תודה ליושב-ראש הקואליציה גדעון סער. אני מזמין את חבר הכנסת יאיר פרץ לומר דברים. לבסוף יסיים חבר הכנסת והשר לשעבר בנימין בני אלון.

יאיר פרץ (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, בני שבט זאבי, כפי שנהג המנוח גנדי לומר: הרעיה יעל, הבנים בנימין ופלמח, הבנות מצדה, ערבה וצאלה, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, יושבי-ראש הכנסת לשעבר, עמיתי חברי הכנסת.
הלך שר וגדול בישראל. יד זדים היתה בו להמיתו. היום לפני שלוש שנים התבשר עם ישראל את הבשורה המרה על רציחתו של רחבעם זאבי, השם ייקום דמו, על-ידי מרצחים עלובים בני בליעל.
אדוני היושב-ראש, עם הירצחו של גנדי נדמה אותה דיסקית שהלכה עמו לכל מקום. הדיסקית ששתקה, ובכל זאת אמרה הכול. הדיסקית שאמרה ארץ-ישראל בקול גדול. הדיסקית שאמרה חברות אמיתית עד אין קץ. הדיסקית שאמרה ביטחון, אמונה ודרך. הדיסקית שהזכירה לנו את מה שאולי אהבנו לשכוח. הדיסקית שהעמידה את המראה אל מול עינינו. הדיסקית שזעקה בקול ניחר שאין מפקירים שבויים ואין מפקירים נעדרים ואין מפקירים מולדת. כמו שאמא יש רק אחת, גם מולדת יש רק אחת. הדיסקית הזאת, אדוני היושב-ראש, נדמה באותו יום שבו גנדי נרצח.
אדוני היושב-ראש, אמרת גנדי, אמרת ארץ-ישראל. אמרת ארץ-ישראל, אמרת הכול - יישובים, ערים, הרים, שבילים, נקיקי סלע ורגבים. כל אלה זרמו בדמו של גנדי, ועדיין לא הרוו את צימאונו ואת אהבתו לארץ-ישראל. הלה היה אומר מדי יום ביומו: וארשתיך לי לעולם. אמרת גנדי, אמרת ביטחון בצדקת הדרך. אמרת גנדי, אמרת שר צבא שהיה שותף פעיל ביותר בכל מלחמות ישראל. תמיד היה ראשון, וחייליו אחריו - בפלמ"ח, במלחמת השחרור, ב"ארץ המרדפים" ובכל שאר המלחמות הנוחתות עלינו חדשות לבקרים, לרבות הטרור המשתולל ברחובותינו.
אמרת גנדי, אמרת רעות. מין חברות שכזאת, אמיצה, שאי-אפשר לשחרר את קשריה מבחינת ואהבת לרעך כמוך - ואפילו באים ליטול את נפשך. אמרת גנדי, אמרת אהבת הבריות וכיבודן, אמרת תרבות, אמרת ספרים. ועמנו עם הספר - גנדי איש הספר.
אמרת גנדי, אמרת מחלוקת. אבל מחלוקת לשם שמים - זוהי המחלוקת שסופה להתקיים כדברי המשנה, והכול בכבוד, בהדר ובדרך ארץ. אך מעל הכול, אדוני היושב-ראש, אמרת גנדי, אמרת יושר. אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: לישרים נאווה תהילה. לא לצדיקים, לא לחכמים, לא לחזקים - לישרים. להם ורק להם נאווה התהילה.
גנדי היקר, לך נאווה תהילה. אתה תירשם בדפי ההיסטוריה העקובה מדם של העם היהודי כשר וגדול, כאלוף עטור תהילה, כאיש אוהב בריות ומכבדן, כאיש אוהב ספר ויודע ספר.
גנדי, אתה תירשם בספר הזיכרונות של העם היושב בציון כמתווה דרך, אידיאולוג המונחה על-ידי המטרה הקדושה, שאך ורק היא עומדת לנגד עיניו - לא השררה, לא הכבוד, לא הכיסא, אלא ארץ-ישראל.
גנדי היקר, אמרת לי פעם, בקדנציה הקודמת, שאתה רואה את עצמך כחבר ה-‎18 של סיעת ש"ס. ידענו את חיבתך הגדולה ליהדות. ידענו עד כמה אתה מקפיד על מצוות של בין אדם לחברו. אך אתה הקפדת גם על מה שבין אדם לקונו.
עם ישראל וסיעת ש"ס מצדיעים לך היום, שר, אלוף וחבר. סיעת ש"ס מרכינה את ראשה בצער עמוק. אבד לארץ-ישראל אחד מהעמודים היותר חשובים שלה. חבל על דאבדין ולא משתכחין.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני שלוש שנים נפרדנו מאחד הסמלים היותר מובהקים של ארץ-ישראל. גנדי, זיכרונו לברכה, נטמן בין הרגבים שאותם כל כך אהב, כל כך הכיר, ולמענם כל כך נלחם. ממשלת ישראל, הכנסת והעם בישראל מוקירים ויוקירו את זכרו לעד. מי ייתן ואדמת הקודש שעליה כה שמרת תשמור עליך ועל משפחתך.
אדוני היושב-ראש, את גנדי לא נוכל להשיב לחיים, אך את מורשתו, את רוחו העשויה ללא חת, את הלב החם, את האמונה בצדקת הדרך ואת אהבת המולדת, את כל אלה נוכל לאמץ ולנצור לעצמנו, להנחיל ולהוריש לבאים אחרינו. אם בכל אלה נעמוד, אזי אנו מקיימים מצבה שחשובה ממנה לא נוכל להקים. יהי זכרו ברוך.

היו"ר ראובן ריבלין:
תודה לחבר הכנסת יאיר פרץ. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת בני אלון לשאת דברים לזכרו של חבר הכנסת רחבעם זאבי, השם ייקום דמו.

בנימין אלון (האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, כנסת נכבדה, משפחה, יעל וכל המשפחה, אני זוכר את הביקור הראשון שלי בבית מולדת בתל-אביב. אני זוכר את כרטיס החבר שנתן לי רחבעם, ואיך הדגיש בפני - אני, עם הכיפה והזקן - שבכרטיס של מולדת כתוב - וכל חבר נושא את זה: ארץ-ישראל לעם ישראל לפי תורת ישראל.
הרבה תהיתי מה אפיין את האיש הזה, ומה ייחד והבדיל אותו מחבריו, גיבורי ישראל גם הם, אלופי ששת הימים, מייסדי הפלמ"ח, בוגרי הפלמ"ח, מייסדי המדינה. איך זה שחברים רבים כל כך שלו הגיעו למסקנות הפוכות, שצריך לנטוש את חבלי ארץ-ישראל אלו או את חבלי ארץ-ישראל האחרים, והוא היה כסלע איתן, חזק, לאורך כל הדרך. באותה שיחה, אני זוכר, ואינני זוכר למה, הוא חזר והעלה בפני את דמותו של אביו. אחר כך עיינתי קצת וקראתי בספרו של ששר: "שיחות עם רחבעם-גנדי-זאבי", שואל אותו מיכאל ששר: בבית היו עדיין סימנים לחיים דתיים או שההורים זרקו הכול, כפי שהיה מקובל אז? עונה לו גנדי: אבא שמר על מסורת ישראל סבא בקפידה רבה. הוא קידש בליל שבת, הלך לבית-הכנסת בשבתות, והבדיל במוצאי שבת. אני זוכר כיצד אמא היתה ממליחה את הבשר על לוח עץ במרפסת. יאמרו אנשים: שולי הדבר.
הוא מביא כאן גם את הצוואה שאביו השאיר לו, והוא סיפר לי עליה באותה פגישה, עם ההומור המיוחד שלו. אבא מצווה עליו לשמור על העדש"ה, עם הרבה דברי תורה שאבא מצרף בצוואה. הוא מסביר לו שעדש"ה זה שתמיד ישתדל להיות בענווה, בדבקות, בשמחה ובהתלהבות. אני זוכר שהוא אמר לי: דבקות, שמחה והתלהבות אני מצליח, ענווה לפעמים קשה לי. כן, כי גנדי היה גאה במובן הבריא של המלה, אבל היתה לו ענווה היסטורית. לא היתה בו היהירות הזאת, שאני מהמייסדים אז גם מותר לי להיות מהמחסלים, שאם אני אלך, אחרי מי נשאר? מי מכיר את הארץ על כל שביליה כמוני? ומי מסוגל יהיה, אם אני לא אעשה את הטוב ביותר - אין אחרי מי שיהיה מסוגל לעשות. יש לפעמים מייסדי מפעלים ובתי-חרושת שלא נותנים לדור הבא להמשיך את המפעל שלהם.
היתה בו הענווה הזאת, הוא הבין, ואני זוכר, כשביקר בכל היישובים, הקפיד ללכת לכל בתי- הכנסת, ולא היתה לו כיפה על הראש. ההיפך, היה לועג לנו בחיבה ואומר: יש לי שתי כיפות בכיס, כיפה שחורה וכיפה סרוגה. כשאני בחתונה של חב"ד ושל חבר'ה עם כיפה שחורה אני חובש את הכיפה הסרוגה, וכשאני בחתונה של חבר'ה עם כיפה סרוגה אני חובש את הכיפה השחורה.
היתה בו השייכות הדורית ההיסטורית, שהוא ידע שאבא הוריש לו משהו והוא ממשיך, ויבוא דור אחר, וזו לא בושה שיבוא דור אחר. הוא גם חשב שהדור הבא מחובר הרבה יותר למסורת, והוא התגאה בכך. הוא ראה זכות, בכל עיתון של מולדת, להביא ציטוטים מהרבי מלובביץ', לחזור על הפסוק היסודי של "והורשתם את הארץ וישבתם בה".
כאן גם בא מה שראש הממשלה סיפר לנו קודם, על ההקפדה שלו, שלא הבינו מדוע יש להכניס לקווי היסוד את תורת ישראל. לא מתוך כפייה דתית, לא מתוך סקטוריאליות של מפלגה דתית - שהוא לא דגל בה - אלא מתוך הבנה שאם אין אנחנו שייכים לארץ כיוון שהיא שלנו, כיוון שהקדוש-ברוך-הוא ציווה עלינו אותה, ואם הכול מתחיל רק בביטחון ובאסטרטגיה - תשובות ביטחוניות ואסטרטגיות יכולות להחליף חבלי ארץ. מתוך ההבנה שאם אנחנו לא קשורים לקידוש של אבא, אז גם אין המשך של שלשלת הדורות.
זו הענווה ההיסטורית. ומתוכה אני מקווה שנזכה כולנו, בימים הקשים האלה, גם ליותר דבקות בשם, ליותר שמחה וליותר התלהבות.

היו"ר ראובן ריבלין:
אני מאוד מודה לחבר הכנסת בנימין אלון.
רבותי חברי הכנסת, תם חלק זה של ישיבת הכנסת. אני מבקש להכריז על הפסקה של שתי דקות על מנת לאפשר למשפחת זאבי ולכל שאר האורחים לצאת. אני מברך את העמותה להנצחת זאבי, שנמצאת פה, בראשותו של חבר הכנסת לשעבר פלד, וכל החברים האחרים, ראשי העם שנמצאים כאן. שתי דקות הפסקה ומייד אנחנו מתחילים בנאומים בני דקה.

(הישיבה נפסקה בשעה ‎16:08 ונתחדשה בשעה ‎16:13.)