היו"ר ראובן ריבלין:
אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, חברותי וחברי חברי הכנסת, היום יום שני, כ"ט בחשוון התשס"ד, ‎24 בנובמבר ‎2003 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.

מזכיר הכנסת אריה האן:
בבקשה לקום.
כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)

מזכיר הכנסת אריה האן:
בבקשה לשבת.

היו"ר ראובן ריבלין:
כבוד נשיא המדינה, מר משה קצב, והגברת קצב, כבוד הנשיא החמישי למדינת ישראל, כבוד הנשיא השביעי למדינת ישראל ורעייתו, משפחת זאבי היקרה, הרעיה יעל, והילדים - פלמח, בנימין, מצדה, צאלה, ערבה, הנכדים והנינים, אדוני ראש הממשלה, אריאל שרון, רבותי השרים, ראש האופוזיציה וראש הממשלה לשעבר, שמעון פרס, ראש הממשלה לשעבר, מר אהוד ברק, כבוד הרבנים הראשיים, יושבי-ראש הכנסת לשעבר, מר שלמה הלל ומר דב שילנסקי, חברי הכנסת בהווה ובעבר, מכובדי סגל א' של המדינה, אורחים נכבדים, שנתיים חלפו מאז זועזענו כולנו באותו בוקר, לשמע הבשורה המשתקת "גנדי נרצח".
גנדי, האיש הרך והקשה, חמור הסבר והאוהב, איש ההדר והממלכתיות, איש שלא ויתר לעצמו ולא ויתר לאף אחד, נפל על משמרתו.
גנדי היה חלק בלתי נפרד מחיי המדינה. קורות חייו הם כמו שרשרת ה-‎DNA של מדינת ישראל. מיום לידתו בירושלים ועד ליומו האחרון מסמלת פרשת חייו את המאבק הארוך שלנו לעצמאות ולביטחון.
התחנות בחייו - ימי מאורעות הדמים, ההכשרה, הפלמ"ח, שדות הקטל של מלחמת העצמאות, מערכות ישראל - הן חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה החדשה של ארץ זו.
מאורע שעיצב את חייו ואת השקפותיו, לפי עדותו, היה הטבח ביהודי חברון בקיץ תרפ"ט. גנדי היה אז ילד קטן, אך כשבגר פירש על-פי דרכו את פרעות הדמים ומעשי הרצח האכזריים ביישוב היהודי כביטוי של חולשה. גנדי הבין, כי אין באזורנו כל הנחה למי שמגלה חולשה כלשהי.
איש גאה היה רחבעם זאבי, גאה בעמו וגאה בארצו. אך מעולם לא היה יהיר ולא מתנשא.
גנדי האמין שאין חלומות בלתי אפשריים ואין תקוות שאינן בנות הגשמה. הוא סירב להתפשר עם המציאות, ותבע את תיקונה, על-פי דרכו ועל-פי השקפתו, אך הוא תבע מאחרים רק מה שתבע מעצמו.
גנדי היה אדם שדעותיו קוממו עליו יריבים רבים לדרך. אך גם יריביו הפוליטיים החריפים קיימו עמו יחסי ידידות עמוקים וקרובים, ונועצו בו, כבר-סמכא בתחום הביטחון והלחימה בטרור.
ביטחון ישראל ואהבת ארץ-ישראל היו עולמו. גנדי אהב בלהט כל רגב אדמה וכל צוק סלע בארץ. איש שדה מובהק, המכיר כל פינה במולדתו.
פעמים אין-ספור חצה את הארץ לאורכה ולרוחבה, והיה בקיא בכל שביליה. על להיטותו להכיר את הארץ, את ארץ האבות, מעיד הסיפור הבא יותר מכל סיפור אחר: בנעוריו, בתקופה שהמנדט הבריטי היה עדיין שליט בארץ, יצא גנדי עם חבריו לעבוד בחברת האשלג בצפון ים-המלח. פסגת הר-נבו, שבתחום עבר הירדן, שממנה השקיף משה רבנו על הארץ המובטחת, קסמה לו ממול. ביום שישי, עם תום העבודה, התגנב עם רעיו, שחצו את הנהר, נהר הירדן, וטיפסו להר-נבו. הצעירים הנועזים שביקרו במנזר שבראש ההר וחתמו את שמותיהם בספר האורחים, בילו שם את היום. בלילה, בחסות החשכה, יצאו בדרכם חזרה למחנה העובדים, כדי להתייצב עם שחר לעבודת הסבלות.
כעבור שנות דור, לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן, מיהר גנדי אל הר-נבו. הוא פשפש בספר האורחים הישן ומצא שם את שמו ואת שמות חבריו.
אמונתו בערכים של "אחרי" ושל רעות הלוחמים הביאה אותו גם בימים שלכותפותיו היו כבר דרגות אלוף להשתתף אישית במרדפים ובפעילות הצבאית. כמפקד, לא הסכים לשלוח את חייליו למשימה מסוכנת כלשהי, כשהוא יושב בחדר הפיקוד, אלא בחר להובילם בעצמו.
כאשר שככו מעט סערות המלחמה, השקיע את הלהט שלו במעשה ההתיישבותי, כדי לשוב ולהגשים את ערכי החלוציות הוותיקים שבערו בעצמותיו.
לגנדי היה קשר שורשי ועמוק להרי יהודה ולשומרון. יישובים רבים בהר הוקמו ביוזמתו ובעצתו. הוא פעל לתיקון "הפספוס הגדול" של ראשית הציונות.
גנדי חי כלוחם, במדים ובלעדיהם, ונפל כלוחם. שירת חייו נגדעה, כשהוא חי ומגשים את האמונה אשר לה הטיף, למענה היה מוכן לוותר על כל שררה, על כל כבוד. דומה כי גם החולקים על דרכו ועל השקפותיו שותפים למלים שכתב לוינסון, מלים שגנדי כה אוהב: "נבנה ארצנו ארץ מולדת,/ כי לנו, לנו ארץ זאת./ נבנה ארצנו ארץ מולדת,/ זה צו דמנו, זה צו הדורות./ נבנה ארצנו על אף כל מחריבינו,/ נבנה ארצנו בכוח רצוננו".
אני מזמין את ראש ממשלת ישראל אריאל שרון לשאת דברים.

ראש הממשלה אריאל שרון:
כבוד נשיא המדינה והגברת קצב, כבוד הנשיאים לשעבר - הנשיא נבון, הנשיא ויצמן, והגברת ויצמן, משפחת זאבי, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום שנתיים לרצח השר והאלוף רחבעם זאבי, גנדי, שנפל על משמרתו הלאומית מכדורי הטרור הפלסטיני.
שנים רבות, עוד בהיותו אלוף בצה"ל, שימש גנדי כמספיד מבוקש של אישים רבים בציבוריות הישראלית. בגלל כושר הביטוי הנדיר שלו והעברית הנהדרת שבפיו, אך לא פחות מכך משום שהיה איש אוהב מאוד ואיש אהוב מאוד על כל מי שהכירו, והוא הרי הכיר את כולם, פנו אליו תמיד וביקשו שיישא דברים לזכר הנפטרים.
כך מצא גנדי את עצמו עומד שוב ושוב בבתי-הקברות או במקומות ציבור וסופד - ליגאל אלון, למשה דיין וליקותיאל אדם - או דואג אישית להנצחתם של אנשים כמו דדו, חיים לסקוב, אריק רגב, גד מנלה, חנן סמסון ויוסי קפלן.
גנדי לא אהב את התפקיד הזה של מנציח ומספיד לאומי. כששאלו אותו למה הוא עושה זאת, הוא היה אומר שהוא לא עושה את זה בשביל המתים, אלא בשביל החיים, כי כאומה עלינו לשאול את עצמנו על אילו דמויות אנחנו רוצים להתחנך ולחנך, מי צריך לשמש לנו דוגמה לחיקוי ולמופת. ותשובתו היתה: ההנצחה היא למען החיים שלא ידעו את האנשים האלה.
וזו בעיני גם מטרתה של ישיבה זו של הכנסת, שבאה להעלות ולהנציח את זכרו של גנדי עצמו, שנרצח לפני שנתיים בידי אנשי הטרור הפלסטיני.
השר והאלוף רחבעם זאבי הוא דמות שלאורה ראוי לחנך ולהתחנך. איש מגן, שמנעוריו לחם למען הקמתה של מדינת ישראל ובהמשך לחם על הגנתה; איש ספר, בלי תארים אקדמיים - הוא הציג את עצמו, כך נהג, כבי-ג'יי, "בוגר ג'וערה" - לאלה כאן שהם עוד צעירים, זה היה בית-הספר לקצינים של "ההגנה", בין עין-השופט למשמר-העמק - ובלי תארים אקדמיים הגיע לידענות מפליאה בכל התחומים של ידיעת הארץ, ויותר מכול, היה איש של אהבת הארץ.
גנדי היה דוגמה חיה לכך שאהבת ישראל ואהבת ארץ-ישראל אין פירושן שנאת האחר. חבריו הרבים מספור מקרב הדרוזים, הבדואים וערביי ישראל, שלמענם פעל רבות במשך השנים, הם העדות הטובה ביותר לכך.
אל הקריירה האחרונה שלו - הקריירה הפוליטית, כמייסד תנועת מולדת - הוא הגיע על כורחו. הוא לא רצה להיות פוליטיקאי, אבל הוא פנה אל השדה הפוליטי מתוך דאגה עמוקה לגורלו של המפעל הציוני. גנדי חש שהבית השלישי איננו מובטח. "לימדו אותנו" - כך אמר - "שנצח ישראל לא ישקר, אבל הוא ישקר ועוד איך, אם לא נעמוד בשער". והוא העמיד עצמו בשער, כפי שעשה תמיד, מאז מלחמת השחרור, ועוד לפניה, ומבחינתו מלחמת השחרור של ישראל לא הסתיימה והיא נמצאת עדיין בעיצומה.
כמו כל קורבנות הטרור הפלסטיני, גנדי נרצח בגלל היותו יהודי, אך בה במידה, הוא נרצח בגלל היותו סמל - סמל של ישראל גאה, הדבקה באדמתה, אדמת מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, ונלחמת מלחמת חורמה באויביה.
לפני שנתיים, למחרת הרצח הנפשע, התאחדה הכנסת כולה במפגן אדיר של אחדות בין קואליציה לאופוזיציה וספדה לשר רחבעם זאבי בקול אחד של כאב ואהבה. לצערי, זה נמשך כך רק ימים מספר. היתה זו מחווה מחממת לב לאיש, שכל מי שהכירו מקרוב - שותף פוליטי או יריב - העריך אותו.
חברי חברי הכנסת, גנדי איננו, אבל שנתיים אחרי הרצח הוא ממשיך להיות נוכח בלב כל מכריו, ממשיך להיות מקור השראה וכוח. הוא ממשיך לעמוד בשער.
יהי זכרו ברוך.

היו"ר ראובן ריבלין:
אני מודה לראש הממשלה אריאל שרון על דבריו, ומזמין את יושב-ראש האופוזיציה וראש הממשלה לשעבר, שמעון פרס, לשאת דברים.

שמעון פרס (העבודה-מימד):
כבוד הנשיא, הגברת קצב, הנשיאים לשעבר, נבון וויצמן, משפחת זאבי היקרה, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו דנים את גנדי בעיקר לפי החזות הפוליטית שלו. אני חייב להגיד את האמת, מעולם לא הסכמתי עם המדיניות שלו. לא הסכמתי עם הרציונל הפוליטי שלו, עם החישובים שלו, עם המחשבות שלו, החל מנקודת המוצא וכלה בקץ הימים. גנדי זה עורר בי התנגדות ועורר בי ביקורת.
אבל אני הכרתי את גנדי האחר - גנדי האיש, גנדי שאיננו רציונל, גנדי שהוא רומנטיקן, גנדי מאוהב ורך ושקוע ונוגע ללב, איש שכל צעדיו היו עשויים מרגש, ולא רק ממפות. היו לו ארבע אהבות גדולות בחייו.
קודם כול, אהבת העברית. זה מפתיע. הוא אחד האנשים המאוהבים ביותר בשפה העברית שידעתי. היא התרפקה אצלו כמו חתולה נחמדת, והיא שאגה לפעמים כאריה דורס. הוא ראה אותה בחמוקיה ובפסגותיה. הוא שמע ממנה את ערגת העבר והוציא ממנה את כמיהת העתיד. הוא התהלך אתה עם חוט שדרה שאינו מאוהב בהווה ומסתכל תמיד מעל, מעבר, לעבר. הוא עשה שימוש בתנ"ך ובמודרניות, והוא הקפיד להיות נאמן לה, לדייק בשימוש בה, לאסוף כוח מגווניה, מגיווניה, מהאפשרויות הבלתי צפויות, כי זה דבר מיוחד במינו הנתון בידי אדם אוהב.
והדבר השני שהוא היה מאוהב בו - באמת מאוהב בו - זה ארץ-ישראל. אני מכיר מעט מאוד אנשים שאהבו כל כך את הארץ, במובנה הכפול, ההיסטורי והגיאוגרפי. לא במקרה הוא השקיע הרבה עבודה והרבה מחשבה בכתיבת ההיסטוריה של ארץ-ישראל, מהתקופות הקדומות עד ימינו אלה. הוא טרח ואסף וערך והסביר והפיץ את מחמדיה ואת טוביה של ההיסטוריה של הארץ הקטנה הזאת, שפרט להיסטוריה העשירה שלה, נופה הוא מגוון, הוא מרתק, הוא משתנה. כמו שידע את ההיסטוריה, כך הוא גם ידע את הנוף שלה, את שביליה, את נתיבותיה, את מעלותיה ואת הוואדיות שבה, את האור הראשון של שמש באביב ואת השקיעה האחרונה של סתיו. הוא הסתכל בה, מעבר לה, מסביב לה, והוא התהלך בה כאדם מאוהב, כמעט בלתי רציונלי.
והדבר השלישי שגנדי אהב - באמת אהב - זה צבא-הגנה לישראל. הוא כל הזמן חשב איך לשמח את לב החיילים והקצינים - מי שעדיין זוכר את מסיבות הגן שהוא היה עורך, בתחפושות ובעיתונים היתוליים. אבל כמו שידע להתל ולרומם את לב האנשים, כך הוא ראה לא רק צבא ממושמע ומסודר, אלא גם חיילים שהם בני-אדם - חייל במצוקה, חייל פצוע, משפחה נזקקת. אתה לא יכול למצוא אדם יותר מסור ויותר מסייע מגנדי - בלי שום חשבונות, בלי שום שיקולים.
כאן עמד איש במדים שהגן על כבוד צה"ל, שהגן על ישראל, אבל גם איש שידע שמתחת למדי החייל מסתתר אדם שבשעת גבורה יכול להיות לוחם שאין משל לו, אבל בשעת מצוקה אדם שאין מרפא לו. הטיפול האישי של גנדי בחיילים, כמו ההתלהבות הבלתי פוסקת שלו מכוחו של צה"ל, גם הם ריתקו, ולפי דעתי, עוררו התפעלות אמיתית. היה בזה משהו אותנטי וכן ולא ניתן לחישוב ולא מצפה לתמורה.
הדבר הרביעי שהוא אהב זה ירושלים. הייתי אומר שירושלים היתה על ראש אהבותיו. לא רק ירושלים שהרים סביב לה, אלא ירושלים שפרקי היסטוריה בתוכה. ירושלים שהיא צירוף של נוף מדהים והיסטוריה מעוררת שאלות ומעוררת תקוות. הוא טייל גם כאן בשביליה היפהפיים ובמעמקיה הבלתי מפוענחים, באבניה, ברשרושיה, ברמזים שבה, בתקוות שהיא עוררה, בנבואות שהרחיקו למרחקים גדולים ובמצוקות שהיו למצוקות יומיומיות.
ואולי אי-אפשר להיות אדם רציונלי אם אתה לא מאוהב. רק בשכל אי-אפשר להבין את החיים. ועל כן הבנתו של החיים היתה רגשית, לא רק הגיונית. היתה של איש, לא רק של דרך. היתה של אדם בודד, ולא רק של מחנה שלם.
מי שהכיר את גנדי מהצד הזה, לא יכול היה להיות שווה נפש. כמו שהתנגדתי לדעותיו, כך הלכתי אחרי ערכיו כבן-אדם. הסתירה הזאת, בין התנגדות לדעה המחושבת והמוצקה לבין הנהייה אחרי הטוב הניגר מאהבה בלתי צפויה זו, הם הם שעשו את גנדי כל כך מיוחד במינו.
הוא נפל שדוד על-ידי מרצחים נוראיים, בתקופה שבין הרצח הטרוריסטי לבין כבוד האדם אין גשר. אחד צריך לנצח, ואנחנו ננצח. הקורבן שלו כואב מאוד, אבל מה שהוא נשא בתוכו הוא זה שמבטיח שדרכו כאדם היא זו שתנצח בעתיד. יהי זכרו ברוך.

היו"ר ראובן ריבלין:
אני מודה ליושב-ראש האופוזיציה וראש הממשלה לשעבר, שמעון פרס. אני מזמין את השר אביגדור ליברמן לשאת דברים.

שר התחבורה אביגדור ליברמן:
כבוד נשיא המדינה, משפחה יקרה, כבוד ראש הממשלה, יושב-ראש הכנסת, נשיאים לשעבר, מכובדים, כנסת נכבדה, שנתיים להירצחו של גנדי, שנתיים קשות, כואבות ומורכבות. במותו קנה לעצמו גנדי לגיטימיות וכניסה לממסד הישראלי, אשר ניסה להתעלם ממנו ולבודד אותו במשך שנים ארוכות. לסיעת האיחוד הלאומי יום הירצחו של גנדי הוא יום של חשבון הנפש הפוליטי, האידיאולוגי והערכי.
מה ניתן ללמוד מדרכו של גנדי? דבר אחד בסיסי, אולי החשוב ביותר לכל איש ציבור, בלי קשר אם מסכימים לדרכו ולתפיסתו ואם לאו. הדבר הבסיסי הזה הוא נאמנות לרעיון, לאידיאה, ל"אני מאמין" שלך. נכונות לשלם מחיר אישי וציבורי. האמונה העמוקה בצדקת הדרך. לא עוד שעבוד עצמי לקוניונקטורה, לסקרים, לרייטינג. לא עוד פשרה עם המצפון ועם האמונה הבסיסית שלך לטובת שררה ופריווילגיות. נכונות להתעמת על הדרך עם רבים וחזקים.
גנדי היה הנאמן הגדול ביותר של ארץ-ישראל, אפילו את צמד המלים "ארץ-ישראל" מעולם לא כתב גנדי בקיצור. ארץ-ישראל, אמר גנדי, כותבים בכתיב מלא כיאה למדינת היהודים. זהו גנדי.
לגנדי גם היה כשרון אדיר לראות רחוק, לראות דברים שאחרים לא רואים. אני לא אכנס כרגע לפולמוס פוליטי, אבל אני חושב שגם היום, אנחנו רואים כל יום שהדרך הפוליטית של גנדי היא אולי היחידה הנכונה, וכל השאר זה פשוט מקסמי שווא.
אחד הדברים שגנדי הפתיע אותי בו כחודש לפני הירצחו היה שיחה שהוא תפס אתי פה במשכן הכנסת, כשנשארנו להצבעה לילית מאוחרת בנושא האנטישמיות המתעוררת באירופה. אני חייב לציין שאני לא הייתי ער, וגנדי חזר ואמר: תראה, האנטישמיות מתפתחת וחוזרת למה שהיה בסוף שנות ה-‎30 ושנות ה-‎40, זאת סכנה שהולכת ומתפתחת.
באמת, באנטישמיות שמשתוללת על אדמת אירופה אין שום דבר חדש. לצערי, דווקא היבשת הזאת הולידה תופעות כמו אינקוויזיציה, משפט דרייפוס, משפט בייליס, ליל הבדולח, משפט הרופאים. רק לאנטישמיות המודרנית קוראים "אנטי-ישראליות". זאת אולי היתה הנקודה שבה גנדי הפתיע אותי אז ואמר שכל האנטישמים החדשים תמיד ינסו לבנות את עצמם כאנטי-ישראלים, כמתנגדים לישראל. אני חושב שגם בזה הוא צדק, ואנחנו רואים היום עד כמה הוא ראה רחוק.
כל המחזות שראינו בוועידת-דרבן בדרום-אפריקה, תוצאות הסקרים באיחוד האירופי ביחס לישראל וליהודים, ההחלטות האנטי-ישראליות באו"ם, ההתבטאויות בוועידת מדינות האסלאם, מיקיס תיאודורקיס - לכל אלה קוראים אנטישמים ואנטישמיות.
הדבר החדש היחיד בתופעה הזאת הוא האנטישמיות החדשה כאן, במדינת ישראל. הסרט "ג'נין ג'נין" הוא יצירה אנטישמית לא פחות מ"הפרוטוקולים של זקני ציון", ואולי אף מסוכנת יותר. מדובר במתנה הכי גדולה שניתן לייצא מארץ הקודש לכל האנטישמים בכל רחבי העולם. מדינת ישראל עצמה מכשירה חומר גזעני, שקרי, שכולו הסתה לרצח. הכשר שכזה מחבל בכל ניסיון למתקפת הסברה מצד מדינת ישראל ומשמיט את הקרקע מתביעות שלנו לפעול נגד מכחישי השואה למיניהם.
לכן, גם אלו המדברים בשבחו של גנדי עכשיו צריכים לשאול את עצמם עם איזו יוזמה מדינית היה יוצא גנדי בנסיבות של היום. האם גנדי היה מסכים ליוזמה חד-צדדית? אולי כן, תלוי באיזה כיוון.
גנדי ידע הרבה סיפורים על ארץ-ישראל, ידע לספר אותם, ואולי ברוח ימים אלו הייתי מביא ציטוט מעיתון "הארץ" - הוא היום פופולרי בכותרות - הכולל בתוכו גם סיפור על הרכבת החשמלית, מאמר מפרי עטו של זאב ז'בוטינסקי משנת ‎1920. המאמר נקרא "שיטת קרנסקי". קרנסקי היה ראש ממשלת רוסיה בין שתי מהפכות, ב-‎1917. אני חושב שהמשל הזה היה אולי הדבר הפשוט שגנדי ניסה להעביר כל חייו:
יש בפטרוגראד שני רחובות מצטלבים ומקום הצטלבותם הוא טבורה של העיר. מרכז כל התנועה האזרחית והמסחרית. מדי רגע עוברים שם קרונות חשמלית הנה והנה. וביום בהיר אחד הופיע שם אדם וכיסא עץ בידו, העמיד את הכיסא בדיוק באמצע בין הפסים, ישב עליו, שילב זרועותיו על חזהו וחיכה. באה החשמלית ונעמדה לפני האיש על הכיסא.
צעק הנהג: לך, מה אתה עושה כאן? ענה האיש: לא אתן לעבור. התאסף המון גדול. הגיעו בינתיים עוד עשר חשמליות, ועוד ‎20, ועמדו כולן בשורה. והאיש יושב ואומר: לא אתן.
שלחו להגיד לקרנסקי. שלח את מזכירו הפרטי למקום המעשה, שידבר על לבו של המפריע, שיסביר לו כי חופש תנועת החשמלית הוא אחד מיסודות החופש הכללי. המפריע שמע וענה: 'לא אתן'.
אז נתן קרנסקי פקודה, שיכתבו על זה מחר בכל עיתוני הבירה. כתבו, אבל המפריע אמר: לא אתן. אז קרא קרנסקי את הפרלמנט לאספה מיוחדת. דנו והתווכחו כל הלילה, ולבסוף התקבלה הצעתו של קרנסקי, להעתיק את הפסים לרחוב אחר. הזמינו מומחים והתחילו בעבודה.
באותו זמן הזדמן לפטרוגראד איזה מוז'יק כפרי פשוט. ראה שחופרים ברחוב הראשי ושאל: כל כך למה? סיפרו לו את המעשה. שאל: ואיפה האיש? אמרו לו: הנה הוא. ניגש אל המפריע ושאל: לא תיתן? ענה: לא אתן. ירק המוז'יק לתוך כף ידו, הניף את זרועו תנופה רבתי, נשמע קול מהלומה והכיסא והאיש נעלמו מהפסים. מסקנה: אין שומרים על הסדר בשיטת קרנסקי.
המסקנה שלי: אין שומרים על ביטחון ישראל בשיטת מפת הדרכים ואין שומרים על הרתעה כאשר רוצחיו של גנדי יושבים בבית-הבראה ביריחו ועושים חיים.
אם גנדי היה יושב כאן עמנו היום, היה פונה לתלמידיו הרבים של ראש בית"ר, הישובים פה בספסלי הליכוד, והיה אומר להם: זכרו את הלקח של המוז'יק ושל קרנסקי.
אני אזכור את גנדי כאיש אשכולות, כאדם גדול של ההיסטוריה, של סיפורי ארץ-ישראל, והעיקר - כאיש שידע להסיק מסקנות נכונות מאותם סיפורים. השם ייקום דמו. תודה.

היו"ר ראובן ריבלין:
תודה לשר אביגדור ליברמן. אני מזמין את יושב-ראש סיעת ש"ס, חבר הכנסת יאיר פרץ, כאחרון הדוברים.

יאיר פרץ (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, בני שבט זאבי, כפי שנהג המנוח גנדי לומר; הרעיה יעל, הבנים בנימין ופלמח, הבנות מצדה, ערבה וצאלה, כבוד הנשיא, משה קצב, ורעייתו, הנשיאים יצחק נבון, עזר ויצמן ורעייתו, ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, הרבנים הראשיים, עמיתי חברי הכנסת, הלך שר וגדול בישראל. יד זדים היתה בו להמיתו. היום לפני שנתיים התבשר עם ישראל את הבשורה המרה על רציחתו של רחבעם זאבי, השם ייקום דמו, על-ידי מרצחים עלובים בני בליעל.
אדוני היושב-ראש, עם הירצחו של גנדי נדמה אותה דיסקית שהלכה עמו לכל מקום; הדיסקית ששתקה, ובכל זאת אמרה הכול; הדיסקית שאמרה "ארץ-ישראל" בקול גדול; הדיסקית שאמרה חברות אמיתית עד אין קץ; הדיסקית שאמרה ביטחון, אמונה ודרך; הדיסקית שהזכירה לנו את מה שאולי אהבנו לשכוח; הדיסקית שהעמידה את המראה אל מול עינינו; הדיסקית שזעקה בקול ניחר, שאין מפקירים שבויים, אין מפקירים נעדרים ואין מפקירים מולדת. כמו שאמא יש רק אחת, גם מולדת יש רק אחת. הדיסקית הזאת, אדוני היושב-ראש, נדמה באותו יום שגנדי נרצח.
אדוני היושב-ראש, אמרת גנדי - אמרת ארץ-ישראל; אמרת ארץ-ישראל - אמרת הכול: יישובים, ערים, הרים, שבילים, נקיקי סלע ורגבים. כל אלה זרמו בדמו של גנדי, ועדיין לא הרוו את צימאונו ואת אהבתו לארץ-ישראל. הלה היה אומר מדי יום ביומו: "וארשתיך לי לעולם".
אמרת גנדי - אמרת ביטחון בצדקת הדרך, מפי הגבורה הובטחה לנו, ואין אנו רשאים לחלוק אותה עם עם אחר; אמרת גנדי - אמרת שר-צבא, שהיה שותף פעיל ביותר בכל מלחמות ישראל, תמיד היה ראשון וחייליו אחריו: בפלמ"ח, במלחמת השחרור, בארץ המרדפים ובכל שאר המלחמות הנוחתות עלינו חדשות לבקרים, לרבות הטרור המשתולל ברחובותינו; אמרת גנדי - אמרת רעות, מין חברות שכזאת, אמיצה, שאי-אפשר לשחרר את קשריה, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך", ואפילו באים ליטול את נפשך; אמרת גנדי - אמרת אהבת הבריות וכיבודן, אמרת תרבות, אמרת ספרים. ואם אנו עם הספר, גנדי איש הספר; אמרת גנדי - אמרת מחלוקת, אבל מחלוקת לשם שמים, זוהי המחלוקת שסופה להתקיים, כדברי המשנה, והכול בכבוד ובהדר, בדרך-ארץ. אך מעל הכול, אדוני היושב-ראש, אמרת גנדי - אמרת יושר. אמרו חכמינו: "לישרים נאווה תהילה" - לא לצדיקים, לא לחכמים, לא לחזקים - לישרים, להם ורק להם נאווה התהילה.
גנדי היקר, לך נאווה התהילה. אתה תירשם בדפי ההיסטוריה העקובה מדם של העם היהודי כשר וגדול, כאלוף עטור תהילה, כאיש אוהב בריות ומכבדן, כאיש אוהב ספר ויודע ספר.
גנדי, אתה תירשם בספר הזיכרונות של העם היושב בציון כמתווה דרך - אידיאולוג המונחה על-ידי המטרה הקדושה, שהיא ורק היא עומדת לנגד עיניו. לא השררה, לא הכבוד, לא הכיסא, אלא ארץ-ישראל.
גנדי היקר, אמרת לי פעם, שאתה רואה את עצמך כחבר ה-‎18 בסיעת ש"ס. ידענו את חיבתך הגדולה ליהדות. ידענו עד כמה אתה מקפיד על מצוות שבין אדם לחברו. אך אתה הקפדת גם על מה שבין אדם לקונו.
סיעת ש"ס מצדיעה לך היום, שר, אלוף וחבר. סיעת ש"ס מרכינה את ראשה בצער עמוק. אבד לארץ-ישראל אחד מן העמודים היותר חשובים שלה. חבל על דאבדין ולא משתכחין.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני שנתיים נפרדנו מאחד הסמלים היותר מובהקים של ארץ-ישראל. גנדי, זכרו לברכה, נטמן בין הרגבים שאותם כל כך אהב, כל כך הכיר ולמענם כל כך נלחם.
ממשלת ישראל, הכנסת והעם בישראל מוקירים ויוקירו את זכרו לעד. מי ייתן ואדמת הקודש שעליה כה שמרת תשמור עליך ועל משפחתך.
אדוני היושב-ראש, את גנדי לא נוכל להחזיר לחיים, אך את מורשתו, את רוחו העשויה ללא חת, את הלב החם, את האמונה בצדקת הדרך ואת האהבה למולדת - את כל אלה נוכל לאמץ ולנצור לעצמנו, להנחיל ולהוריש לבאים אחרינו. ואם בכל אלה נעמוד, אזי אנו מקימים מצבה שחשובה ממנה לא נוכל להקים. יהי זכרו ברוך.

היו"ר ראובן ריבלין:
אני מודה מאוד ליושב-ראש סיעת ש"ס, יאיר פרץ.
כבוד נשיא המדינה, משה קצב, ורעייתו גילה, כבוד נשיא המדינה החמישי, יצחק נבון, כבוד נשיא המדינה השביעי למדינת ישראל, עזר ויצמן, ורעייתו ראומה, תמה הישיבה המיוחדת של הכנסת לזכרו של רחבעם זאבי, השם ייקום דמו, במלאות שנתיים להירצחו.

מזכיר הכנסת אריה האן:
בבקשה לקום.
כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
אפשר לשבת.

היו"ר ראובן ריבלין:
אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, אני מכריז על הפסקה. ישיבת הכנסת תתחדש בשעה ‎16:00 בהצעות האי-אמון.
(הישיבה נפסקה בשעה ‎15:39 ונתחדשה בשעה ‎16:01.)