ישיבות לזכרו

סוג הדיון: דיון

נושא:
ה. רצח שר התיירות וההתפתחויות בעקבותיו

הישיבה המאתיים-ושלושים-ושבע של הכנסת החמש-עשרה
יום שלישי, ו' בחשוון התשס"ב (23 באוקטובר 2001)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:01


היו"ר מ' לוי:
חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: רצח שר התיירות וההתפתחויות בעקבותיו - דיון על-פי סעיף 86(א) לתקנון; דיון אישי במסגרת שלוש דקות לדובר. יפתח את הדיון השר דני נוה.

אופיר פינס-פז (העבודה-מימד):
- - - אני יכול לומר מלה?

היו"ר מ' לוי:
בבקשה.

אופיר פינס-פז (העבודה-מימד):
אדוני היושב-ראש, אני הייתי אחד מחברי כנסת רבים שהעלו את הנושא המשולב הזה על סדר-יומה של הכנסת בבקשה דחופה לסדר-היום. נשיאות הכנסת החליטה להפוך את הנושא לנושא כללי, שכל חברי הכנסת יכולים להתבטא בו, וזה בהחלט מקובל עלי. אבל השאלה שנשאלת - לפחות שהיוזמים יהיו ראשונים בדיון. הרי לא יכול להיות שאני הייתי בין אלה שיזמו את הדיון ואני אחכה שעתיים וחצי - שלוש שעות, בו בזמן שהייתי הראשון - -

יהודית נאות (שינוי):
- - -

אופיר פינס-פז (העבודה-מימד):
- - הראשון, עם אחרים.

קריאות:
- - -

אופיר פינס-פז (העבודה-מימד):
כן, כל היוזמים, מכל הסיעות. אני חושב שהם צריכים להיות ראשונים בדיון.

היו"ר מ' לוי:
לא היה תקדים כזה, ואתה מודע לחוסר תקדים כזה. אם רצונך לשנות, יש לפנות לוועדת הכנסת שתשנה.
בבקשה, אדוני השר נוה.

איוב קרא (הליכוד):
אמרו שאין הצעות.

נחמה רונן (מפלגת המרכז):
אני מציעה שנדבר על זה בישיבה הבאה של הנשיאות.

היו"ר מ' לוי:
את בהחלט יכולה להעלות את זה. בינתיים בואו נאפשר לשר לפתוח את הדיון.

השר ד' נוה:
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בשנה שחלפה נרצחו 186 אזרחים ישראלים, גברים, נשים, ילדים רבים, תינוקות, בפיגועי טרור ובמעשי רצח אכזריים. הקורבן ה-185 היה חברנו, חבר הכנסת רחבעם זאבי, גנדי, זכרו לברכה.
מדינת ישראל נמצאת במערכה קשה מול הטרור הפלסטיני. לעתים יש שאתה מנהל מערכה מול טרור ולא לחלוטין ברור לך מי היא הכתובת האחראית, לאן אתה צריך להגיע, את מי אתה צריך לתפוס, במי אתה צריך להילחם. במקרה שלפנינו התמונה היא הרבה יותר ברורה, הרבה יותר עגומה, אבל גם הרבה יותר פשוטה.

היו"ר מ' לוי:
חברי הכנסת, אני מבקש. הדיון הוא די רציני. חבר הכנסת איוב קרא.

השר ד' נוה:
הוא לא שומע אותך.

היו"ר מ' לוי:
הוא מדבר. איך הוא ישמע אותי? אולי אחד הסדרנים יסגור את הדלת שם? בבקשה.

השר ד' נוה:
אדוני היושב-ראש, מבחינת האחריות לטרור ולמעשי הרצח שאנחנו עדים להם בשנה האחרונה, הכתובת כאן ברורה, וזו הכתובת של הרשות הפלסטינית ושל העומד בראשה, יאסר ערפאת. ולכן, היעד של כולנו, אני מאמין, של ממשלת ישראל, הוא אחד ויחיד: להכניע את הטרור הזה ולהחזיר את הביטחון האישי לאזרחי ישראל.
כשאנחנו רוצים להשיג את המטרה הזאת - - -

היו"ר מ' לוי:
חבר הכנסת יהלום, אמרתי שזה דיון באמת רציני.

השר ד' נוה:
כשאנחנו רוצים להשיג את המטרה הזאת של הכנעת הטרור, של החזרת הביטחון האישי לאזרחי ישראל, יש כאלה - ושמענו את הקולות האלה רבות בחודשים האחרונים, וגם היום - שמאמינים בכך שאפשר רק לפייס את הטרוריסטים האלה, אפשר אולי לשכנע אותם שאולי יואילו בטובם להפסיק את הטרור, שאולי אפשר יהיה לרצות אותם בדרך כזאת או אחרת, ולמרבה הצער, התמונה היא אחרת לגמרי. התמונה הברורה שמצטיירת מול עינינו בכל מה שנוגע לטרור הפלסטיני שעומד מולנו היא, שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר.
אני שומע גם בשעות האחרונות ניסיונות בין-לאומיים כאלה ואחרים, אנשים שאולי כוונתם טובה ורצונם לנסות להביא להרגעת המצב אצלנו בישראל ובאזור שלנו, רצים שוב ומשחרים לפתחו של ערפאת ומנסים להציע נוסחאות בין-לאומיות כאלה ואחרות בינינו לבין הפלסטינים.
אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, אני חושב שאין מדינה ואין אישיות בין-לאומית שהמנהיגות הפלסטינית והעומד בראשה, יאסר ערפאת, לא הונו אותם ולא הוליכו אותם שולל בחודשים האחרונים. וכבר שבענו הבטחות ודיבורים והבנות והסכמים שעוד לא יבשה עליהם הדיו וכבר יאסר ערפאת רץ להפר אותם, ובעצם האמת המרה היא, שבשום רגע בשום שלב המנהיגות הפלסטינית לא חשבה ברצינות לקיים את ההתחייבויות האלה או לקיים את ההבנות האלה.
הרי בסופו של דבר בהבטחות האלה להילחם כביכול בטרור שנתן יאסר ערפאת בחודשים האחרונים הוא לא רימה והוליך שולל רק את ממשלת ישראל, רק את מדינת ישראל; הוא רימה והוליך שולל גם את ארצות-הברית, את נשיא ארצות-הברית, את ראש ה-CIA, את האיחוד האירופי, את מזכ"ל האו"ם - את כולם. ולכן, אני חייב לומר שאני עדיין תמה על התמימות, במקרה הטוב, שמנחה את כל האנשים שחושבים שעוד אפשר לסגור משהו עם האיש הזה, להגיע אתו לאיזה שהוא סיכום שהוא יכבד.
למרבה הצער, המציאות שאנחנו מתמודדים מולה ושהביטוי החריף, הטרגי, הקשה האחרון שלה היה רצח של השר רחבעם זאבי, גנדי, זכרו לברכה, היא מציאות שרשות פלסטינית לא רק נותנת חסות לטרור, לא רק מאפשרת לטרור לצאת מעריה, מכפריה ומשטחה, מעזה ומיהודה ושומרון; זו רשות פלסטינית שמעורבת ישירות בטרור - היא, אנשיה, מנגנוניה, נושאי התפקידים בה ומה שקרוי "מנגנוני הביטחון" שלה, שהפכו למנגנונים של טרור, לא למנגנונים של ביטחון.
אדוני היושב-ראש, בואו נחשוב לרגע אחד רק על הרצח הזה של השר רחבעם זאבי, זכרו לברכה, שבוצע, כפי שאנחנו יודעים, על-ידי חוליית מחבלים, חוליית מרצחים של ארגון "החזית העממית". המפקדה של ארגון "החזית העממית", חוץ מזו שיושבת בדמשק, המפקדה שהוציאה בפועל את הטרוריסטים האלה, איפה היא יושבת? היא יושבת מטרים ספורים ממשרדו של יאסר ערפאת ברמאללה - מטרים ספורים. ושלא יגיד לי איש שיאסר ערפאת ואנשי מה שקרוי "מנגנוני הביטחון" שלו לא ידעו שהארגון הזה, "החזית העממית לשחרור פלסטין", ואנשיו לא מתכננים פיגועי רצח באזרחים ישראלים. מתחת לאפם ממש, מתחת למשרדו של ערפאת, כל העסק הזה רקח וגדש, והרשות הפלסטינית והעומד בראשה לא עשו דבר וחצי דבר כדי למנוע את הפיגועים האלה, כדי למנוע, במקרה הזה, את הרצח האחרון.
ואם לא די בפשע הזה, פורסם כבר אתמול שהרשות הפלסטינית, או אחד ממנגנוני הביטחון, כפי שהוא נקרא, מנגנוני הביטחון שלה, או, אם תרצו - מנגנוני הטרור שלה, סייעו לאחד מרוצחיו של השר רחבעם זאבי להימלט. לא רק שהם לא נענים לדרישה הישראלית להעביר אלינו את הרוצחים ואת מפעיליהם, הם נותנים להם חסות, הם מסייעים להם להימלט מעונש. ברגע שהם עושים זאת, אדוני היושב-ראש, הרשות הפלסטינית, ללא שום ספק, היא רשות טרוריסטית, שתומכת בטרור, מסייעת לטרור ומפעילה את הטרור.
דוגמאות כאלה, למרבה הצער, יש למכביר בשנה האחרונה. כשיצא המפגע לבצע את פיגוע ההתאבדות בירושלים, שידוע היום כפיגוע ההתאבדות שבוצע במסעדת "סבארו", לא רחוק מפה, מי שהפעיל את החוליה, אדם ששמו עבדאללה ברגותי, היה לנו מודיעין עליו, אדוני היושב-ראש, ופנינו לרשות הפלסטינית ואמרנו לה: האיש הזה, עבדאללה ברגותי, מנסה לגלגל פיגוע התאבדות נגד אזרחים ישראלים, שימו עליו את ידכם, תעצרו אותו לפני שהוא יבצע את זממו. מובן שהדבר הזה לא נעשה. וכשיצא לבצע את זממו אותו אזרח ישראלי מאבו-סנאן, שביצע בסופו של דבר את פיגוע ההתאבדות בנהרייה, אנחנו רדפנו אחריו והוא נמלט לג'נין, שטח A, בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית. ביקשנו מהרשות הפלסטינית לעצור אותו, לבלום אותו, מתוך ידיעה שהאיש בדרכו לבצע פיגועי התאבדות. מובן שהדבר לא נעשה והתוצאה המרה והעקובה מדם היתה אותם קורבנות אומללים בפיגוע ההתאבדות שביצע אותו מחבל, שביצע אותו טרוריסט בנהרייה.
אנחנו, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, נמצאים במלחמה לכל דבר מול הטרור, ואני חושב שאין דרך טובה להגדיר את המלחמה ואת המערכה הזאת מאשר מלחמת הגנה על אזרחי ישראל, מלחמת אין ברירה לכל הדעות, מלחמה הכרחית, לא מלחמה שאפשר להתווכח בכלל באיזו צורה על הצורך בה, על החובה שלנו להשיב מלחמה שערה נגד הטרור הזה.
אני אומר זאת משום שאני שומע גם בימים האלה את הקולות השונים בעקבות פעולת צה"ל שננקטה בשבוע האחרון בכניסה לשטחי A בשורה של ערים פלסטיניות. והרי אני לא חושב שיש איש מאתנו שיכול לבוא ולומר, שהוא שש וצוהל מהמחשבה או מהידיעה שהילדים שלנו או שהחיילים שלנו מסכנים את חייהם בהגנה על אזרחי ישראל בסמטאות קלקיליה או ברחובות בית-לחם או בערים אחרות. אף אחד מאתנו לא שש אלי קרב, אבל המציאות הביטחונית, המציאות הביטחונית היא זאת שמחייבת זאת, והכניסה של צה"ל לשטחי A באה רק להשיג מטרה אחת: למנוע ככל האפשר פיגועי טרור, לסכל פיגועי טרור, לפגוע בטרוריסטים, למנוע מהם להגיע אל ערינו ולהגיע אל אזרחינו. זאת המטרה האחת והיחידה של הכניסה של צה"ל לשטחי A, וזה חלק מהמערכה הכל-כך חשובה שאנחנו מנהלים נגד הטרור הפלסטיני.
מול הטרור הפלסטיני הזה, מול הישות הפלסטינית הזאת שמפעילה טרור, אדוני היושב-ראש, יום-יום ושעה-שעה, אין דרך אחרת ואין שפה אחרת מאשר השפה הזאת, של הפעלת הלחץ הצבאי והכוח כדי למגר את הטרור, כדי למנוע את הרצח, כדי למנוע שפיכות דמים נגד אזרחי מדינת ישראל.
אין זה סוד וכולנו יודעים, שארצות-הברית, המעצמה הגדולה והמובילה בעולם, מנהלת מערכה חשובה מאוד בימים ובשבועות אלה נגד הטרור, ובעיקר נגד הטרור של בן-לאדן, של ארגון "אל-קאעדה", של ה"טליבאן" שנותן לו חסות, ואני חושב שאנחנו, האזרחים בישראל, תושבי ישראל, באופן טבעי חשים הזדהות מלאה, רובנו לפחות, עם המערכה הזאת נגד הטרור. אנחנו, כמי שנפלנו ונופלים מדי יום קורבן לטרור, מי שהטרור הזה מאיים על חיינו ועל חיי ילדינו יותר אולי מאשר בכל ארץ אחרת, בכל מדינה אחרת ובכל אומה אחרת, יודעים באופן טבעי, בלי שתצטרך להתקבל איזו החלטה רשמית או פורמלית - כל אחד מאתנו חש הזדהות, אדוני היושב-ראש, עם המערכה הזאת.
ארצות-הברית של אמריקה לא היססה, ובצדק, לשלוח את חייליה ומפקדיה, נושאות המטוסים שלה, המשחתות שלה, המטוסים שלה, אלפי קילומטרים מן הבית אחרי הפגיעה הטרוריסטית בניו-יורק, בוושינגטון ובמקומות אחרים. ואנחנו כאן שולחים את חיילינו לא אלפי קילומטרים מן הבית, אלא כאן בתוך הבית פנימה, מטרים מירושלים, מטרים מכפר-סבא. זאת המערכה הטרוריסטית שאנחנו צריכים להתמודד מולה ואנחנו צריכים לבלום אותה.
באמת, ברוח דבריו של נשיא ארצות-הברית עצמו, מול הטרור לא יכולות להיות פשרות ומול הטרור צריך לנהל מלחמה חסרת פשרות בכל מקום, גם מול הטרוריסטים עצמם וגם מול מי שנותן לו חסות. וזאת בדיוק המערכה, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שאנחנו מנהלים בימים אלה, גם מול ארגוני הטרור, גם מול "החזית העממית" שביצעה את הרצח של רחבעם זאבי, גם מול ה"חמאס", גם מול "הג'יהאד האסלאמי", גם מול ה"פתח", גם מול מי שנותן לה חסות, שזאת הרשות הפלסטינית שהפכה לרשות שמסייעת, תומכת ונותנת עידוד לטרור הפלסטיני.
אני, כמו כולם - שמענו גם את ההודעה של הממשל האמריקני מאתמול, ואני חייב לומר, קודם כול לאויבינו, שלא יצהלו, משום שבסופו של דבר בין ישראל לבין ארצות-הברית יש שותפות עמוקה לא רק של אינטרסים אסטרטגיים, אלא שותפות עמוקה של ערכים. בסופו של דבר, כשהטרור מאיים על אמריקה, הוא מאיים על אמריקה כמי שמייצגת, משקפת ומובילה את ערכי הדמוקרטיה והעולם החופשי, וישראל היא אחת המדינות הראשונות והגאות להיות חלק במועדון הזה.
לכן, אין ספק שבסופו של דבר יש שותפות אסטרטגית עמוקה ושותפות ערכים יסודית בינינו לבין האמריקנים, ועם זאת, אדוני היושב-ראש, מותר בין ידידים שפה ושם יהיו חילוקי דעות. אני מקווה שתימצא הדרך ללבן את חילוקי הדעות האלה, כי בסופו של דבר, המטרה, או המאבק שאנחנו מנהלים בחודשים האחרונים, ובמיוחד וביתר שאת בימים האלה, נגד הטרור, אין לי ספק שבסופו של דבר משרת גם את האינטרס האמריקני כפי שהוגדר על-ידי נשיא ארצות-הברית של אמריקה. המערכה הזאת שלנו למנוע טרור, בסופו של דבר משרתת גם את האינטרס של העם האמריקני, של האומה האמריקנית, כי ארגוני הטרור האלה רצונם, כוונותיהם וזממם הם לפגוע באינטרסים הרחבים של ארצות-הברית של אמריקה לא פחות מאשר של מדינת ישראל.
כשמגיעים לצרכים הביטחוניים המיידיים שלנו כאן בישראל, אין ספק שאנחנו כאן צריכים לקבוע מה הם היעדים האלה, מה הם הצרכים האלה, וזאת מסורת מקובלת. יושב פה חבר הכנסת דוד לוי, שהיה במשך תקופה נכבדה שר החוץ של מדינת ישראל, והוא יודע היטב, שכאשר היינו מגיעים לשאלות בדבר הצרכים הביטחוניים-הצבאיים של מדינת ישראל, לשאלות מה הם באמת הצרכים הביטחוניים והצבאיים שלנו, ישראל, בסופו של דבר, קיבלה את הזכות, גם לפי הדעה האמריקנית, להיות זאת שמגדירה מה נחוץ לה מבחינה צבאית ומבחינה ביטחונית. שאלה כמו שאלת הכניסה לשטחי A על-ידי צה"ל היא לא עניין מדיני ולא עניין אידיאולוגי ולא עניין פוליטי, אלא עניין צבאי-ביטחוני ממדרגה ראשונה, שכל תכליתו למנוע טרור ולמנוע פיגועי רצח ולא שום דבר אחר.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מול הסרבנות, מול התוקפנות, מול האלימות, מול הרצח, בכל שנות קיומה של מדינת ישראל ידענו להתייצב, להתאחד ולנצח. אני משוכנע, שגם במערכה הזאת שאנחנו מנהלים מול הטרור הפלסטיני, מול מי שנותן לו חסות ומול מי שמפעיל אותו, העם בישראל וכולנו גם כאן, אני מקווה, בבית הזה, נדע להתאחד מול הטרור הפלסטיני הזה ולנצח את הטרור הזה. תודה רבה.
חבר הכנסת כהן רוצה לשאול שאלה; אני מוכן לשמוע את שאלתו.

יצחק כהן (ש"ס):
בתקשורת פורסם שנשיא ארצות-הברית - - -

השר ד' נוה:
אני לא מעלה על דעתי שנשיא ארצות-הברית של אמריקה אמר דבר כזה, אני לא מעלה על דעתי שהדברים האלה נאמרו.
היו"ר מ' לוי:
ראשון הדוברים, חבר הכנסת דוד לוי, בבקשה.

דוד לוי (גשר):
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ביום רביעי שעבר נפל דבר בישראל. שר בממשלת ישראל נרצח על-ידי מרצחים פלסטינים בבירת ישראל. מלבד אובדן חיים זה הדבר הנורא מכול שיכול לקרות בנסיבות כאלה, שבהן עומד שר חשוף אל מול מרצחיו ואין מגן ואין מושיע. מלבד הכאב והאבל שנפלו על משפחתו ועל כל אלה שהכירו אותו, על ממשלת ישראל, על כנסת ישראל, ואפשר לומר שעל עם ישראל כולו, הרי מרצחיו ביקשו להטיל אימה על כולנו. זה מחייב לעשות בדק-בית, לדעת, לתדע, להישמע, לציית, לממן ולקיים.
דבר ראשון חל על אלה שמאובטחים, משום הסכנה המרחפת על ראשם אם מאן דהוא סימן אותם והם מסמלים משהו. הדבר השני הוא, האם המערכה שאנחנו מנהלים יום-יום יש לה כיוון, יש לה יעד, או, כפי ששמענו כאן גם מפי השר, אלה שעמם אנחנו מתיימרים לדבר ומתכוונים לדבר, כך יוצא בעצם מישיבות הממשלה והקבינט וההודעות הרשמיות של הממשלה, הם הם המסייעים, הנותנים חסות. הדבר השלישי הוא לגבי האמצעים והכלים - האם אפשר להשלים עם כך שייאמר שאומנם סכנה מאיימת על פלוני ואלמוני בממשלת ישראל, בכנסת ישראל, בציבוריות הישראלית, אבל אין תקציב, אין אמצעים. הדעת לא סובלת זאת, אדוני, ואם כך יהיה, הרי המטרה של אלה שהתנקשו בשר זאבי, לזרוע אימה בנו, הצליחה. במצב כזה, היכולת של איש ציבור לומר את דעתו, להגן עליה מעל במה זו ומעל כל במה אחרת, נפגמת. על המאובטחים, כפי שאמרתי, להישמע ולשתף פעולה, כי אין כאן גבורה, כפי שנוכחנו לדעת.
אדוני היושב-ראש, לאחר שכל זה בוודאי ובוודאי ייבדק ויוסקו המסקנות, תישאר ותיוותר השאלה המהותית, הקרדינלית: אנה אנו באים? מנה השר נוה מעל הבמה הזאת את הקורבנות בשנה אחת, 185. וישאל השואל, איך זה קרה, עד היכן? האם במצב שכזה, לאחר פיגוע נורא, מרחץ דמים שהיה ב"דולפינריום", נהג ראש הממשלה נכון באומרו שהוא מחליט על הפסקת אש חד-צדדית? עם מי, לאיזו מטרה ומה התוצאה? האם מישהו לקח על עצמו את האחריות לומר: טעינו, טעיתי? ומה היום?
שמעתי חברי כנסת המלינים באופן ספונטני ויוצא מן הלב כאשר אנחנו שומעים את ההודעה מארצות-הברית על עמדתה של מחלקת המדינה, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמירה לצאת ומייד. זה ספונטני, אבל מבחינה מדינית, אדוני היושב-ראש, האם התקיים, כפי שמתחייב, דיון יסודי עם הממשל האמריקני? האם הם יודעים לאן חותרת ממשלת ישראל, או שאנחנו בדו-שיח של חירשים? העניין רציני מאוד, ומי שאומר: אין לחץ, אינני מרגיש בלחץ, שלא יופתע שלאחר שעה בלבד בא הלחץ.
מדוע ואיך הגענו למצב כזה עם ממשל של עם ומדינה שהיא בעלת הברית הגדולה והוותיקה, העכשווית והעתידית שלנו? האם היא מבינה אותנו? האם הממשלה קבעה לעצמה קו? האם יש לה יעד? האם היא תמשיך לדבר בשני קולות? ומי ידע בממשל בארצות-הברית מה הוא קולה האמיתי של ממשלת ישראל, או שאנחנו מעמידים אותו כבורר? זאת השאלה.
דברים רציניים מאוד מתחוללים, ואנחנו נוהגים, אדוני היושב-ראש, כחובבנים בנושאים קרדינליים לביטחוננו ולעתידנו וליחסים הבין-לאומיים שלנו. אפשר לומר שלא רק האמריקנים אינם מבינים לאן מובילה ממשלת ישראל, גם העם בישראל, המדוכדך, איננו יודע לאן. תחליט הממשלה לנוכח הנסיבות לצאת מחר בבוקר, מחרתיים, מאן דהוא יאמין שזו החלטתה, או שהיא התקפלה ללחץ שהופעל עליה? האם אז נאמר אנחנו שאדונים לעצמנו אנו? האם ראינו את הנולד? האם יידענו את ארצות-הברית? האם מי שאומר שזהו בן-לאדן והוא הטרור הדומה ל"טליבאן", האם הוא מבין שעמו נדבר או לא נדבר? בלבול שמבלבל ידידים ואזרחים של מדינת ישראל כאחד.
אתה צודק. ולכן, בטרם יעלה שר או ראש הממשלה, שיסכם עם עצמו - שייקבע איפה שייקבע - מה היא מדיניות הממשלה, מה הוא קולה, מה הוא היעד שלה, מה הוא המסר שלה ולאן היא חותרת. כאשר היא תגיע להכרעה בסוגיה כל כך מהותית, אפשר לבוא לאחר מכן אל הכנסת ולומר את כל מה ששמענו היום, שהכול נכון, רק המסקנה לא נכונה.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחבר הכנסת לוי. חברת הכנסת זהבה גלאון, ואחריה - חבר הכנסת אבשלום וילן. אני מאוד מבקש להקפיד על הזמן - שלוש דקות.


זהבה גלאון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, שמעתי קודם את דברי השר נוה, ואני מודה שלא הצלחתי להבין מדבריו אם ממשלת ישראל מתכוונת למוטט את הרשות הפלסטינית.

שאול יהלום (מפד"ל):
- - -

זהבה גלאון (מרצ):
חבר הכנסת יהלום, תקשיב.
אם ממשלת ישראל מתכוונת למוטט את הרשות הפלסטינית, אני קוראת לה מכאן לעצור את המלחמה המתגלגלת, כי אני רוצה להזהיר שהכניסה של צה"ל עלולה לשאוב אותנו פנימה, עלולה לגרום לנו לאבדות מיותרות, ובסופו של דבר אנחנו נצטרך לצאת משם תחת לחץ - ודובר כאן על הלחץ - בידיים ריקות, ואנחנו נצטרך להיחשף ללחצים מדיניים.
אני מציעה שאנחנו נתמסר - במרכאות או שלא במרכאות - ללחצים המדיניים, כי מה אנחנו בעצם מבקשים להשיג בכניסה לרשות הפלסטינית? מה אנחנו רוצים להשיג? האם אנחנו תוחמים את זה בזמן? האם יש לנו יעדים מוגדרים? מה בדיוק אנחנו רוצים לעשות שם?
האם אנחנו פועלים רק מתוך נקמה? האם נקמה זאת תוכנית לפעולה? אני לא בטוחה.
רבותי חברי הכנסת, מדובר בפורענות ידועה מראש. מדובר בפעולה של הפעלת כוח, שאין שום פעילות מדינית בצדה, ופעולה כזאת שאין פעילות מדינית בצדה, לא תביא לשום הישג.

אליעזר כהן (האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו):
מה את מציעה לעשות במקום?

זהבה גלאון (מרצ):
אתה תשמע אותי.

אליעזר כהן (האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו):
אני שומע אותך.

זהבה גלאון (מרצ):
ולכן, כל הקולות השפויים במדינת ישראל צריכים לעשות כל מאמץ כדי לעצור את המלחמה הבאה.
חבר הכנסת צ'יטה, ידידי, אני רוצה להזכיר לך. אתה יודע, הזיכרון הקולקטיבי הוא קצר. בכלל, הזיכרון הקולקטיבי הוא ישות חמקנית, אפשר לעשות בו מניפולציה בהתאם למי שנמצא עכשיו בשלטון.
אני רוצה להזכיר לך את מלחמת לבנון. רק 48 שעות, רק 40 קילומטר. נשארנו שם 18 שנה, התבוססנו בבוץ, זה גבה מחיר דמים מיותר.

אליעזר כהן (האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו):
מה את מציעה לעשות היום?

זהבה גלאון (מרצ):
ואני מזהירה מכאן, כדי שלא נשלם מחיר דמים מיותר, שלהיכנס זה קל. אנחנו יכולים להיכנס ולכבוש ולהפציץ ולחסל - ואנחנו יודעים לעשות את זה, ואנחנו יודעים לעשות את זה מצוין - השאלה מה המחיר המדיני, ומה המחיר בחיי אדם לשני הצדדים. אני מציעה שלא ניגרר לשם. אני לא מציעה שתהיה מלחמת לבנון נוספת.
וממה זה נובע, רבותי חברי הכנסת? אני עונה לך. זה נובע בעיקר מכך שלראש הממשלה אין תוכנית מדינית, אין אופק מדיני. במשך שמונת החודשים שהממשלה הזאת קיימת, שמונה חודשים דרדרו את המצב המדיני והחברתי ואת יחסי ישראל-ארצות-הברית לשפל חסר תקדים.
זה ראש הממשלה שהבטיח שלום? על איזה שלום מדובר? זה ראש הממשלה שהבטיח ביטחון? מה עושה ראש הממשלה הזה? הוא קורא לערפאת בן-לאדן, אבל הוא שולח את הבן שלו לדבר עם "בן-לאדן", כי גם ראש הממשלה הזה מבין - - -

יהושע מצא (הליכוד):
למה ההתלהמות?

היו"ר ש' הלפרט:
חברת הכנסת גלאון, נא לסיים. זמנך תם.

איוב קרא (הליכוד):
- - -

היו"ר ש' הלפרט:
חבר הכנסת מצא, חבר הכנסת קרא, זמנה תם. היא רוצה לומר משפט לסיום.

יהושע מצא (הליכוד):
למה ההתלהמות הזאת?

יצחק כהן (ש"ס):
מה התוכנית המדינית שהיתה לכם? תשאל אותה מה הם עשו. אתם הבאתם את האינתיפאדה.

רן כהן (מרצ):
- - -

יצחק כהן (ש"ס):
- - -

גדעון עזרא (הליכוד):
- - -

זהבה גלאון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, ולסיום, טוב שלכנסת יש על מה לחשוב.

רן כהן (מרצ):
תארי לעצמך מה היה קורה לו היה מתרחש רצח שר בישראל בשלטון שלנו.

זהבה גלאון (מרצ):
נכון.

יצחק כהן (ש"ס):
היה רצח.

רן כהן (מרצ):
אצלך - - -

יצחק כהן (ש"ס):
אצלי? חצוף.

גדעון עזרא (הליכוד):
- - -

היו"ר ש' הלפרט:
בבקשה, חברת הכנסת גלאון, נא לסיים.

זהבה גלאון (מרצ):
אבל לא מאפשרים לי, תעשה סדר.
אדוני היושב-ראש, הדרך היחידה שממשלת ישראל תצא בה מהסבך שהיא נקלעה אליו היא לקבל את תוכניתו של הנשיא בוש להסדר ולאמץ אותה כדי למנוע שפיכות דמים מיותרת. תודה רבה.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחברת הכנסת גלאון. חבר הכנסת אבשלום וילן, ואחריו - חבר הכנסת רן כהן.

אבשלום וילן (מרצ):
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אמר הימין - היתה לו ססמה נהדרת - "תנו לצה"ל לנצח". צה"ל כבר שישה ימים בשטח, הוא מנצח?

יצחק כהן (ש"ס):
הוא מנצח.

אבשלום וילן (מרצ):
טנקים מול אוכלוסייה.
אמר הימין: ערפאת הוא בן-לאדן, צריך לדאוג לכך שהוא לא יהיה פה. ונניח שערפאת לא יהיה פה, נקבל או את ה"חמאס" מצד אחד, או כל יורש של ערפאת מצמרת ה"פתח", שכדי להגיע לאיזה הסדר מדיני אתנו, הוא יצטרך להיות הרבה הרבה יותר זהיר, ובעצם לא יוכל להביא את הסחורה.
האם הימין שאל את עצמו פעם, מהו האינטרס הישראלי האמיתי? איך יוצאים מהמצוקה הזאת? הבאתם אתמול רבבות להפגנה. האם ראש הממשלה הזה הציע פעם איזו תוכנית? האם אתם, חברי הקואליציה, שמעתם פעם אחת תוכנית, פרט לססמאות הריקות שלכם ושל אחרים?

שאול יהלום (מפד"ל):
מה התוכנית שלכם?

אבשלום וילן (מרצ):
גם התוכנית שלנו, בואו נגיד ביושר - חבר הכנסת יהלום, בקמפ-דייוויד ניסינו ולא הגענו, אבל לא ניסינו ולא הגענו בגלל הצד השני.

יצחק כהן (ש"ס):
מה התוכנית?

אבשלום וילן (מרצ):
טנקים בתוך אוכלוסייה אזרחית גורמים לאינטרס הישראלי נזק נורא, טנקים בתוך האוכלוסייה האזרחית הורגים אזרחים חפים מפשע, גם בלי שאף אחד רוצה בכך, וכל הגרירה שלכם את ראש הממשלה, שכל מהותה זה "תנו לנצח, ניכנס יותר בכוח", מובילה אותנו למעגל שאין ממנו מוצא וגורמת נזק ישיר לאינטרס הישראלי.
יש דרך אחת. העולם אחרי ה-11 בספטמבר שונה בתכלית, ובסופו של דבר יחזרו למתווה קלינטון, והתוכנית היא חלוקה היסטורית של ארץ-ישראל; וצריך יהיה להוריד את רוב רובן של ההתנחלויות, וצריך יהיה להיאבק על ישראל ולא להיכנע לטרור, ואתם תצטרכו לעשות פשרה אידיאולוגית.

איוב קרא (הליכוד):
הוא היה בממשלה, אז למה הוא לא עשה את זה?

אבשלום וילן (מרצ):
אמרתי לך שהעולם שאחרי ה-11 בספטמבר שונה בתכלית, ולא יעזור לכם, גם אם תתמהמה, בוא תבוא הפשרה ההיסטורית. אני רוצה להגיד לכם רק דבר אחד.

יצחק כהן (ש"ס):
מה עם נגבה?

אבשלום וילן (מרצ):
נגבה לא בפשרה, תירגע - לא אשקלון ולא נגבה, אז תירגע.
עמד פה שר החוץ לשעבר דוד לוי והזהיר אתכם מפני המשמעות של קונפליקט טוטלי עם ארצות-הברית של אמריקה. אני רוצה לומר פה לציבור הישראלי דבר אחד: מאז 1973 מקבלים משולחנו של משלם המסים האמריקני, במחירים של היום, קרוב ל-3 מיליארדי דולרים, חציו סיוע צבאי וחציו סיוע אזרחי. מישהו חושב שבשם רוממות הכוח וזקיפות הקומה הלאומית אפשר לסכן במצבו של המשק הישראלי במיתון העולמי 3 מיליארדי דולרים, שהם 13 מיליארד שקל, שכדי להרוויח אותם צריך להגדיל את התוצר הלאומי הגולמי של מדינת ישראל בכמעט 60 מיליארד שקל? שיגיד לציבור עם מה הוא משחק.
אני יודע דבר אחד - כאשר נכנסים לשטחי A, צריך לחשוב מה רוצים להשיג וגם איך יוצאים. הגיבור הגדול שנכנס בתרועות מלחמה ומתקפל בסופו של דבר כזבוב - אני מציע לכולנו לחשוב על האינטרס הישראלי, לחזור לגלות את סוד האיפוק. יש לנו רק דרך אחת: בסופו של דבר לחזור לתהליך מדיני. טרור לא מנצחים בכוח. טרור מנצחים בעמידה, בחריקת שיניים, בעבודה נקודתית, ולא בהצגות של טנקים מול אזרחים, שגורמים עוול נורא גם לאזרחים, ולא פחות מכך לאינטרס הישראלי.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה, חבר הכנסת אבשלום וילן. חבר הכנסת רן כהן, ואחריו - חברת הכנסת נעמי חזן.

שאול יהלום (מפד"ל):
זה לא היה הסדר שפורסם, אני מצטער.

היו"ר ש' הלפרט:
היא איננה - אז חבר הכנסת מקסים לוי. גם הוא איננו.


רן כהן (מרצ):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, נדמה לי שאחדים כאן לא קראו על מה אנחנו מדברים. הנושא מוגדר כרצח שר התיירות וההתפתחות בעקבותיו.

אברהם רביץ (יהדות התורה):
אתה צודק.

רן כהן (מרצ):
נדמה לי ששכחנו שאנחנו מדברים על רצח נתעב שקרה בישראל, רצח של שר, של חבר הכנסת, של חבר שלנו שישב אתנו כאן. אנחנו כאן מתפרעים כאילו לא קרה כלום. הדיון הוא המוני, וצעקני ונבחני, בלי שאפילו נקשיב זה לזה לאחר מעשה נורא ואיום ומחריד שטלטל את כולנו. ואם לא טלטל את כולנו, אז תאמינו לי שמשהו פגום בנו.
אדוני היושב-ראש, נדמה לי שנפל עלינו אסון מעל ומעבר לכל מחלוקות אידיאולוגיות ופוליטיות. אני הקצה השני, הטוטלי, של עמדותיו המדיניות של השר זאבי, זכרו לברכה, אם כי אני באותו קוטב אתו בנושא החברתי. הוא היה אדם מאוד מאוד רגיש לנושאים החברתיים. אבל אני חושב שלפחות דבר אחד אפשר לקיים לזכרו - זה דיון שבו מקשיבים זה לזה באופן רציני, שומעים איש את עמדותיו של האחר.
אני שומע היום מהרמטכ"ל, שלאחר הרצח הזה הממשלה הטילה על צה"ל להגיע לשלושה הישגים ולשלוש מטרות: האחת, להביא את הרשות הפלסטינית להסגיר את הרוצחים של השר זאבי, זכרו לברכה. הגיוני, לא? מאוד הגיוני, אפילו צודק מאוד. יש בזה רק בעיה אחת, שאם נכנסנו היום לערים הפלסטיניות, כדי להכריח אותם להסגיר לידינו את הרוצחים, והסיכוי, לדעת כל בר דעת, להסגרת הרוצחים הוא אפס, המשמעות היא שצה"ל נכנס ונשאר ונשאב לתוך הערים הפלסטיניות. כלומר, זו מטרה שלא יכולה להיות מושגת, אלא אם כן מגיעים למצב שבו אנחנו נשאבים פנימה ומתחילים לאבד את החיילים שלנו, שיהיו קורבנות וכדי להגן עליהם נצטרך להרוג אחרים, והנה מצאנו את עצמנו כמו ב-1982, כשנכנסנו ללבנון ונשארנו שם 18 שנה; נכנסנו לרצועת הביטחון ובקושי יצאנו משם לפני שנה וחצי.
אני זוכר היטב שכאשר הסתבכנו בשטחים ואמרנו שזה שלנו ושם נקים את כל ההתנחלויות, יצאנו בעור שינינו בקושי בהסכם אוסלו.

היו"ר ש' הלפרט:
חבר הכנסת כהן, נא לסיים. זמנך תם.

רן כהן (מרצ):
אדוני היושב-ראש, כאשר מנחיתים על צה"ל מטרה שרק מסבכת את צה"ל יותר ויותר בפנים, המשמעות היא שאנחנו הולכים ונשאבים לתוך השטחים, וזה יוביל אותנו לאסון ולקורבנות כמו שספגנו בלבנון, כמו שספגנו ברצועת הביטחון וכמו שספגנו באינתיפאדה הראשונה ועכשיו באינתיפאדה השנייה.
אנחנו נוהגים במהופך מהאינטרס הטבעי שלנו. העניין שלנו הוא לא להיכנס לשטחים, אלא לצאת מן השטחים ולהיפרד מהם. אבל הממשלה מובילה בדיוק ההיפך - במקום להילחם ב"חזית העממית", שרצחה ורוצחיה הם הנאלחים שרצחו את השר זאבי ונלחמים ברשות - -

גדעון עזרא (הליכוד):
לא מעניינת אותך מדינת ישראל, רק הפלסטינים - - -

רן כהן (מרצ):
- - ונלחמים בעם הפלסטיני - ההיפך ובלי היגיון. ובמקום להיצמד לארצות-הברית, כדי להילחם בג'יהאד העולמי, אנחנו היום מכשלה של העולם הדמוקרטי במלחמתו בג'יהאד העולמי. איפה ההיגיון, אלוהים אדירים? תודה רבה.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחבר הכנסת רן כהן. חבר הכנסת שאול יהלום, ואחריו - חבר הכנסת מרדכי משעני. בבקשה, חבר הכנסת יהלום, שלוש דקות.


שאול יהלום (מפד"ל):
אדוני היושב-ראש, הישיבה הזאת היא אכן קודם כול ישיבת אזכרה וזיכרון לרחבעם זאבי. אבל אני אומר כלפי חברי הכנסת מהשמאל שדיברו עד עכשיו, במינימום של כבוד לזכרו, בואו ונסיק את המסקנה האמיתית מהעובדות, שאנחנו צריכים לתת דין-וחשבון קודם כול לעצמנו.
הדין-וחשבון הזה אומר, שכל התהליך שבאמת ובתמים יצחק רבין האמין בו, שתהיה בו שותפות עם מנהיג בשם ערפאת, יושב-ראש הרשות הפלסטינית, שיש על מה לדבר ואפשר לשתף פעולה - הוא אמר שיאסר ערפאת ילך ויילחם בכל הטרוריסטים. אפילו זכור המשפט של רבין: "בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'". התברר לכול שאין עם מי לדבר.
עמד כאן מי שפתח את הדיון בשם הממשלה, השר נוה - אני מצטער שאף אחד מהממשלה אפילו לא בא לישיבת אבל אשר כזאת על חברם - - -

תמר גוז'נסקי (חד"ש):
זו לא ישיבת אבל. ישיבת האבל תהיה מחר.

שאול יהלום (מפד"ל):
זו חצי ישיבת אבל. ישיבת מסקנות. הם יכולים לבוא כאשר מדובר על חברם.

רן כהן (מרצ):
דרך אגב, אתה צודק, הם צריכים להיות בכל ישיבה.

שאול יהלום (מפד"ל):
לפחות שר אחד.

תמר גוז'נסקי (חד"ש):
יש רק 40 שרים וסגני שרים, ואין מי שיבוא.

שאול יהלום (מפד"ל):
אין להם זמן.

אחמד טיבי (התנועה הערבית להתחדשות):
עוד מעט אתה תצטרף למועדון הזה.

שאול יהלום (מפד"ל):
לא, אני אומר לך שלא.
הוא נתן כאן רשימה שלמה על ערפאת: רימה את כולם, הונה את כולם, בלבל את כולם, לא קיים הסכמים, אין עם מי לדבר. זאת העובדה הראשונה שגם מרצ וכל דובריה צריכים קודם כול לדעת, זו נקודת המוצא - הסכם אוסלו היה טעות נוראה. הסכם אוסלו היה בנוי על הנחת יסוד, שכאשר אתה מוריד את הנחת היסוד הזאת שיש פרטנר לדיון ולהליכה משותפת, כולו מתמוטט. למעשה אנחנו נמצאים היום במידה מסוימת במצב יותר גרוע מאשר היינו לפני הסכם אוסלו.
לכן אנחנו צריכים להבין מה עשינו בתקופה הזאת. בתקופה הזאת נתנו אשליה שיש עם מי לדבר. נתנו עשרות אלפי כלי נשק, חימשנו את אויבינו. איזו מדינה בעולם הולכת לטעות נוראה כזאת - היא לוקחת את האויב שלה ונותנת לו כלי נשק ותחמושת. מה קורה כאן?
במקום שיעמדו כאן כל אלה שתמכו, לרבות סיעת מרצ, ויגידו: חטאנו, טעינו, ננסה לתקן, באים לכאן ואומרים: אנחנו צריכים לחזור לאותו משא-ומתן ולתת להם. התחלנו ולא סיימנו. התחיל אהוד ברק, אבל עדיין לא סיים, עדיין נתקע בזכות השיבה. צריכים לבוא לכאן מיליוני ערבים לחיות בתוככי ארץ-ישראל הקטנטונת. עדיין לא סיימנו למסור את הר-הבית. אהוד ברק היה מוכן למסור אותו רק לרשות בין-לאומית, אנחנו צריכים למסור אותו לערפאת ממש, וכו' וכו'.
מינימום של כנות, מינימום של יושר, מינימום של מוסר פוליטי. הרי לא הכול נאומים בכנסת. הרי מדובר פה בחיים ומוות. הרי באמת 185 יהודים קיפדו את חייהם. הרי באמת נוספו אלמנות, אלמנים ויתומים, והורים שכולים, והבכי נורא ב-185 בתים.
כך לדבר בצורה כזאת: בואו נמשיך, בואו נלך לעוד מתווה?
ביום הזה, כאשר שר נפל ונרצח, עם כל המחלוקת על דרכו ועל מורשתו ועל דעותיו, זה לא משנה, המינימום שנדרש מאתנו, מכל קצות הקשת, הוא לחזור לטיפ-טיפה של יושר וכנות, גם בפוליטיקה. תודה.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחבר הכנסת יהלום. חבר הכנסת מרדכי משעני, ואחריו - חבר הכנסת אילן גילאון. בבקשה.

מרדכי משעני (גשר):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית אני רוצה שוב לשלוח את תנחומינו לאלמנה יעל, לבנים, לבנות ולכל משפחת זאבי. איש ציבור, הממלא תפקיד רם ככל שיהיה, הוא לפני הכול איש משפחה, בעל לרעייתו ואב לילדיו. פגיעה בו, חשוב לזכור, היא קודם כול פגיעה במשפחה הקרובה, וחשוב שנזכור זאת גם בפגיעות מסוג אחר.
עם זאת, רצח השר זאבי הביא לפגיעה קשה בממשלת ישראל, במדינת ישראל. מי שרצח את גנדי התכוון לפגוע בעם ישראל, בממשלתו, בריבונותה ובכל מה שייצג השר זאבי בעניין ארץ-ישראל וזכותנו בה.
אותם מרצחים שהתכוונו לכל אלו גם הצליחו לממש את כוונתם, ואסור לנו כמדינה לאפשר לאותם אויבים להצליח במזימותיהם בעתיד.
לפיכך אני חושב, אדוני היושב-ראש, בראש ובראשונה על אלה אשר תפקידם לשמור על ביטחונם האישי של אנשי הציבור מוטלת החובה להפיק את הלקחים הנדרשים כדי שמקרים מסוג זה לא יישנו. יש הרבה מאוד לקחים, אבל אולי לא עכשיו הזמן לדבר עליהם.
לא פחות חשובה מכך, אדוני היושב-ראש - תגובתה של ישראל על מעשה הרצח. התגובה היתה צריכה להיות חדה, ברורה, בעלת עוצמה, ללא גמגומים, ללא ויכוחים, והחשוב מכול - בלי סממנים של התנצלות.
לדאבוננו, הרכב הממשלה ורצון חבריה לשרוד בכל מחיר פוגעים ביכולת התגובה, מעקרים אותה ומזמינים תגובה שלילית ולחצים בין-לאומיים שלהם אנו עדים כיום.
ממשלה שחלק גדול מחבריה אינו שלם עם התגובה, ומנסה להסביר כי התגובה היא זמנית ואו-טו-טו אנו חוזרים ומפסיקים להילחם, ממשלה כזאת אינה יכולה לשכנע, לא את הציבור שלה, ודאי וודאי לא את הציבור בעולם.
ולסיום, אדוני היושב-ראש, הייתי מבקש שנפסיק לטפח את אגדת ערפאת והרשות. אומרים לנו בשמאל, שאם ערפאת והרשות יפסיקו להתקיים, יבואו במקומם ה"חמאס", "הג'יהאד", ה"תנזים" ו"החזית העממית". אני מציע להתפכח עכשיו, מייד, ולהבין, כי כבר מזמן שולטים בשטח ה"חמאס", "הג'יהאד", ה"תנזים" וכל שאר ארגוני הטרור שטובחים בנו מדי יום, ושמענו מהשר נוה את המספרים.
אם אכן זה המצב, הגיעה העת להילחם בהם בכל האמצעים העומדים לרשותנו, ובלי להתנצל. אנו מסוגלים לכך, ואני בטוח שאם נפעל גם נצליח. תודה.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחבר הכנסת מרדכי משעני. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. אחריו - חבר הכנסת אליעזר זנדברג. אם הוא לא יהיה - חבר הכנסת עזמי בשארה. אם גם הוא לא יהיה - חברת הכנסת נחמה רונן. אחריה - חבר הכנסת איוב קרא.

אילן גילאון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, אחרי מות קדושים אמור את האמת, ושום דבר זולת האמת. ולא שאני בא כאן, אדוני היושב-ראש, כדי לבקר מה מההספדים או מישהו מהמספידים. איש-איש לדרכו. אין בלבי אפילו טרוניה כלפי הבן של השר זאבי שביקש נקמה, זו אחוזה ששמורה לבני משפחה.
אדוני היושב-ראש, אני גם חושב, שבעקבות דבר כזה, ככל שהוא נורא, צריך שתבוא תגובה, ובניגוד לכל מיני סוכני מכירות שמסתובבים בעולם ושמים עצמם מומחים לענייני טרור, אני, שאינני מומחה לענייני טרור, בחושי הפשוטים נדמה לי שאתמול היתה איזו תגובה מן הסוג שהיה מתבקש - בוודאי לא התגובה המתלהמת של הטנקים, של הכיבוש המחודש, של אריק הנוקם בשטחים - תגובה חכמה, שמעליה מתנוסס דגל של חוכמה, כי אחרת תמיד, אדוני היושב-ראש, נצטרך לשאול כמה טיפשים צריך כדי להעמיק אבן שטיפשים אחרים לא הצליחו להוציא אותה מן הביצה הטובענית הזאת.
אבל באתי לכאן, אדוני, משום שיש בלבי חשש, שיחד עם זכרו של המת אנחנו גם מנסים לגולל על מדינת ישראל את מורשתו, ואני חושב שהדבר הזה חייב לבוא לאיזה הסדר. כי כאשר אני קורא את חוזר מנכ"ל משרד החינוך - ואולי זאת הסיבה שרציתי לעלות לכאן ולומר - שמבקש ללמד את מורשת רחבעם זאבי, הדבר הזה מעורר אצלי חומר למחשבה.
בני תמותה אנחנו, וכאשר הולך מאתנו איש, אנחנו משתדלים לזכור את צדדיו הטובים, אבל לא עד כדי שכחה של צדדיו הלא-טובים, כפי שיש בכל אחד, כדי שהם ייהפכו למורשת.
צריך לזכור, אדוני היושב-ראש, בניגוד להלך הרוח הרווח כאן, שרעיון הטרנספר היה הרעיון הנפסד ביותר של העם היהודי בעת החדשה, הרעיון הנפסד ביותר של העם היהודי, ועל המורשת הזאת לא ניתן לחנך, אדוני. ולא רק שלא כולנו טרנספר, אסור שאף אחד בעם הזה יהיה טרנספר.
אני יודע שהיום משתמשים הרבה בדוגמת התאומים. ובכן, אדוני, עם כל הכבוד לזכרו של השר רחבעם זאבי, רחבעם זאבי ורבין אינם תאומים, גם מן הטעם הפשוט, שהשר רחבעם זאבי, עליו השלום, אמר שרבין הוא פטן, ונראה לי שפטן והשר זאבי לא יכולים להיות תאומים אפילו על-פי רצונו של השר זאבי.
ועוד דבר אחד אני רוצה לומר לך, אדוני: היום דיברו כאן על מיגון הנהגת מדינת ישראל. אני אומר את זה על עצמי כדי שהדבר הזה לא יבוא לשום פרשנות. ככל שיהיה מתועב הרצח שלי עצמי, של עבדך, אדוני, אם זה יקרה, תמיד במעלה אחת יותר יהיה מתועב בעיני הרצח של 25 ילדים שהולכים ל"דולפינריום", והנהגת ישראל, אם היא הנהגה, והיא לא כלום, היא לא צריכה להבטיח את עצמה. היא צריכה קודם כול להבטיח את האחרון בילדי מדינת ישראל ולאחר מכן את עצמה, כי אלה הם החיילים שבחזית. זה הסיכון המקצועי. אחרת מה נעשה, נגן על כל חייל וחייל?
משפט אחרון, אם הדברים האלה המדאיגים יוצאים מן המיניסטריון, מן הקומיסריון הלאומי לחינוך, המורשת הזאת, תצפו שביום מן הימים תתעוררו כשבכיכר יהיו פסלים של ברונזה של לימור לבנת וליברמן. צאו מהעניין הזה.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחבר הכנסת גילאון. חבר הכנסת אליעזר זנדברג - אינו נוכח; חבר הכנסת עזמי בשארה - אינו נוכח. חברת הכנסת נחמה רונן, בבקשה. אחריה - חבר הכנסת יוסף לפיד. אם הוא לא יהיה - חבר הכנסת טלב אלסאנע. אם גם הוא לא יהיה - חבר הכנסת נחום לנגנטל.


נחמה רונן (מפלגת המרכז):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בהמשך לדבריו של ידידי חבר הכנסת אילן גילאון, אני רוצה לבוא ולומר דברים מספר בקשר להנצחה ולמורשת של חבר הכנסת רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה.
אינני הדוברת של שרת החינוך, אבל אני חושבת שראוי שילדי ישראל ידעו מי זה השר רחבעם זאבי, לא על משנת הטרנספר שלו. חבר הכנסת זאבי עשה עוד כמה דברים למען מדינת ישראל לפני שהוא הגיע לפוליטיקה. כשאומרים ללמוד מורשת של שר בישראל שנרצח, ראוי לדעת מי הוא היה ומה הוא עשה גם אם אין הסכמה על משנתו הפוליטית והמדינית, ולי בוודאי אין הסכמה עם גנדי, זיכרונו לברכה. אף שהיינו ידידים מאוד טובים, אין לי הסכמה עם משנתו הפוליטית. אני חושבת שהיא כמעט גבלה בגזענות. להזכירכם, איזו צעקה היתה כששר החינוך הקודם דיבר על לימוד משנתו של רבין בבתי-הספר. אני, חבר הכנסת גילאון, אינני עורכת השוואה, אבל היו גם הרבה מאוד אנשים שהתנגדו למשנתו של רבין בנושא הסכמי אוסלו.
לכן, כשמדברים על לימוד מורשת של אדם בבתי-הספר, אני חושבת שאפשר גם להוריד את הפוליטיקה ולשים אותה בצד, משום שאנשים עשו למען המדינה ובמדינה עוד כמה דברים חוץ מאשר העשייה הפוליטית. לא כל יום נרצח שר רצח פוליטי על-ידי אויבים שלנו.
על כן, אני בהחלט חושבת שיש מה ללמוד על מורשתו של גנדי וראוי שילמדו מי היה גנדי.
בהמשך לזה, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר מלים מספר על נושא האבטחה. היום ערכנו דיון בוועדת הכנסת, ואני חושבת שגם אנחנו קצת מבולבלים ממה שחל עלינו וממה שצריך לחול עלינו. מי שצריך לדאוג לאבטחת חברי הכנסת והשרים ולקבוע מי צריך להיות מאובטח זה גוף אחד במדינת ישראל. ברגע שהגוף הביטחוני מחליט ששר זקוק לאבטחה, אין לאותו שר שום אפשרות לבוא ולהתנגד או להלין או לעשות דבר מה שיפגע ביכולת לאבטח אותו. חברי כנסת, שרים ואנשי ציבור אחרים יודעים שחלות עליהם הרבה מאוד מגבלות מעצם היותם שרים. זו לא המגבלה היחידה שחלה עליהם. עם זאת, הם מקבלים את המגבלות האלה משום שכפי הנראה הם רוצים את התפקיד הזה מאוד, ונושא האבטחה הוא חלק מזה. אם יש צורך לאבטח שר, כל המשחקים האלה של בריחה מהמאבטחים ולא לאפשר לגוף המאבטח לעשות את מה שהוא צריך, אני חושבת שזו נורמה פסולה. אני חושבת ששרים שלא מסוגלים לקבל מרות שדואגת לאבטחתם, הם פשוט לא יוכלו לכהן בתפקיד הזה.
לסיום, אני מבקשת לומר, שאנחנו כחברי הכנסת צריכים לשמש גם דוגמה לציבור. ברגע שהציבור לא מרגיש נוח ומרגיש מאוים, לא יכול להיות שתהיה איזו שכבה שלא חלות עליה שום הגבלות. קראתי בעיתון שחברי כנסת מפחדים לישון בירושלים. מי שמפחד לישון בירושלים יכול לישון בתל-אביב. אבל לצאת בהיסטריה מהאירוע הטרגי, הנוראי, שקרה לנו בשבוע שעבר - אני חושבת שזה לא יאה ולא נאה, וראוי שיאובטח מי שזקוק לאבטחה, אך שזה לא ייהפך לאיזה סמל סטטוס, שחברי הכנסת ירגישו שאם למישהו אין מאבטח אז אולי הוא דרג ב'. תודה רבה.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחברת הכנסת רונן. חבר הכנסת יוסף לפיד - אינו נוכח. חבר הכנסת טלב אלסאנע, בבקשה. אחריו - חבר הכנסת נחום לנגנטל. אם הוא לא יהיה - חבר הכנסת איוב קרא.

טלב אלסאנע (הרשימה הערבית המאוחדת):
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בהתייחסי להירצחו של השר זאבי, אני מתייחס קודם כול לזאבי האדם, שיש לו משפחה וילדים, ואני מגנה בלשון ברורה וחד-משמעית את מעשה הרצח הנפשע. אנחנו רוצים חיים לכל אחד. אנחנו שוחרי חיים לכל תושבי ואזרחי המדינה, וגם לכל בני העם הפלסטיני, ללא הבדל דת ובלי קשר למיהו האדם. אנחנו ניאבק ונגיד דברים בצורה חד-משמעית.
מצד אחר, רבותי, גם ברגעים קשים אלה אסור בשום פנים ואופן לטשטש את הדברים וההבדלים. אסור, תוך כדי הכאב, לעשות לגיטימציה לתיאוריה הנפסדת של טרנספר. התיאוריה הזאת גזענית היתה, גזענית היא וגזענית תהיה. משמעותה שהיא סותרת כל ערכים בסיסיים שיכולים להוות מכנה משותף לאזרחי המדינה ולעמים באזור.
לכן יש לעשות הבחנה ברורה מאוד בין זאבי האדם לבין זאבי הפוליטיקאי. שם אנחנו כואבים את כאביו, ולגבי זאבי הפוליטיקאי אנחנו מתנגדים בצורה חד-משמעית לתיאוריה שהוא דגל בה ולמצע שהוא חרת על דגל מפלגתו.
אדוני היושב-ראש, אני גם שומע את כל הניסיון לאבטח ולשריין את נבחרי הציבור. זה דבר חשוב, זו חובה, אבל איך אפשר לאבטח את אזרחי המדינה? האם להצמיד לכל אחד מאבטח? האם זה הפתרון שמציעה הממשלה? הפתרון של אבטחת כל אזרחי המדינה הוא על-ידי הבאת השלום. השלום הוא ביטחון של כולם, גם של אזרחים, גם של נבחרי ציבור, ואז כולם יכולים לישון בשלום גם בתל-אביב גם בירושלים גם בכל מקום.
האויב העיקרי הוא לא הפלסטיני, האויב העיקרי הוא הכיבוש הישראלי, כשטנקים שועטים בכבישים של רמאללה, כאילו מפטרלים שם. אין להם מה לעשות. מדיניות הדיכוי הזאת שמטרתה להכניע את העם הזה לא תצליח. שום עם לא התכופף בפני הכיבוש, גם לא העם הפלסטיני. מי שעושה מעשה נפשע, כמו שעשו במדינת ישראל מעשים נפשעים, כמו רצח ראש ממשלה, כך קיים המעשה הנפשע של רצח שר, אותם צריך להעניש. אבל מה אשם אותו ילד ברמאללה ומה אשמה אותה תלמידה בג'נין. פשע לא מצדיק פשע. הפשע הוא חריף כשהוא בא על-פי החלטה ישירה של ממשלה נבחרת, ולא על-ידי ארגון שלא מתיימר להיות מדינה או ממשלה.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה. חבר הכנסת נחום לנגנטל - איננו. חבר הכנסת איוב קרא, בבקשה. אחריו - חבר הכנסת אליעזר כהן.

איוב קרא (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשית, אני שולח את תנחומי למשפחה, לילדים, לכל מי שקשור למשפחת זאבי ולמדינת ישראל בכלל.
אני רוצה בנאום הקצר הזה להראות בכמה זוויות את האופי ואת האנושיות שהיתה בגנדי, זיכרונו לברכה, שלהרבה אנשים איננה ידועה.
אני הכרתי את גנדי בשנת 1985, בעת לוויה לאחד המנהיגים הגדולים במגזר הערבי בנצרת, סייף אל-דין זועבי, זיכרונו לברכה, שהיה חבר כנסת וסגן שר. ואני יושב בקרב המשפחה ופתאום מופיע גנדי. שאלתי את גנדי, עם הדעות שלו: מה אתה עושה כאן? והוא אמר לי: מה זאת אומרת שאתה שואל אותי מה אני עושה כאן? הוא זועבי ואני זאבי, ואנחנו בני-דודים.
לימים הוא הקים מפלגה והופיע בפעם הראשונה ביישובי, דליית-אל-כרמל. אגב, היה לו שם אחוז הכי גבוה בארץ מבחינת התמיכה באותו מקום. לאחר מכן השתתפנו באירועים שונים. הוא דחף אותי כמעט לאורך כל הדרך עד שהגעתי לכנסת. הוא ייעץ לי בתחילת דרכי הרבה בכל מה שקשור להתנהגות בכנסת.
אני רוצה לומר לכם, שהשיא היה כשהקמתי את השדולה למען שחרורו של עזאם עזאם. הוא השתתף בשדולה הזאת ובא אלי עם הדיסקית שחרוטים עליה שמות נעדרי ושבויי צה"ל. והוא אמר לי: איוב, אני רוצה לרשום על הדיסקית הזאת את שמו של עזאם עזאם, שהוא לא בקטגוריה הזאת, אבל מבחינתי מרגע זה הוא בקטגוריה הזאת. למחרת ראיתי על הדיסקית את שמו של עזאם עזאם הנמצא בכלא בקהיר ללא עוול בכפו. אנחנו מאחלים בשמכם, כולנו, למשפחתו שהוא יצא כמה שיותר מהר ויחזור אלינו.
הוא עזר לי מאוד בהקמת השדולה למען צד"ל.
אני רוצה לציין במיוחד את הקשר שלו עם האוכלוסייה הבדואית, במיוחד בצפון. הרבה מהם היו בלוויה. אבל אי-אפשר שלא להזכיר את הידידים שלו משבט אל-היב. אגב, הוא היה שם מפלגה מספר אחת מבחינת התמיכה, מבין סיעות הבית פה. בבחירות לכנסת, לפני שתי קדנציות, הוא בעצם קיבל רוב מוחלט ביישוב הזה. הוא סייע להם בכבישים. הוא הביא להם את החשמל ליישוב.
חשוב מאוד שאזרחי ישראל ידעו את הפן האנושי, ההומני שהיה באיש הזה. בשביתות של ראשי הרשויות הדרוזיות, גם בשביתה הקודמת, הוא בא לאוהל, הזדהה, סייע וייעץ, ועל בסיס הסיוע שלו בעצם הצלחנו להגיע להסכמה, או להסכם עם אהוד ברק בזמנו. גם בקדנציה הזאת ולילה לפני הירצחו, או יותר נכון בליל הירצחו, אני נאמתי במקום הזה על השביתה של ראשי הרשויות הדרוזיות וראיתי את העיניים שלו מבריקות.

היו"ר נ' חזן:
חבר הכנסת קרא, תודה.

איוב קרא (הליכוד):
כשסיימתי ירדתי לאוהל. שאלו אותי: מי, לדעתך, יבוא להזדהות אחרי הנאום הזה? ואני אמרתי להם חד-משמעית שגנדי יגיע לכאן הראשון, וזאת בלי לדבר אתו. אני רוצה לומר לכם, שאחרי כמה דקות הופיע גנדי שם, ייעץ לחברים והתכוון לקיים את ישיבת סיעת האיחוד הלאומי השבוע בתוך האוהל, אם לא תיפתר הבעיה.
יום-יום הייתי אתו במלון "הייאט". באותו לילה מאוד רציתי לראות אותו. בבוקר בדרך כלל אנחנו נפגשים בחדר האוכל. צר לי שהמצב היה כזה, ששמעתי בחדר שלי, לידו, את מה שקרה.

היו"ר נ' חזן:
חבר הכנסת קרא, מאוד קשה להפסיק אותך בנושא רגיש.

איוב קרא (הליכוד):
סליחה, אומר את הדבר האחרון. ישבתי היום בוועדת החוץ והביטחון ונזכרתי בו ובכיסא שהיה קבוע עבורו. אני נזכר תמיד באמירה שלו. אומרים, ותק, לא ותק, במדינה הזאת. תמיד כשהייתי שואל אותו: מה אתה? הוא היה אומר לי: אני יהודי פלסטיני, בצחוק.
אני תמיד אזכור אותו בדברים היפים, האנושיים שבו.
יהי זכרו ברוך.

היו"ר נ' חזן:
אני מודה לך מאוד. חבר הכנסת אליעזר כהן, אני מבינה שאתה נותן את רשות הדיבור לחבר הכנסת צבי הנדל. אחריו - חבר הכנסת שמואל הלפרט, שאני החלפתי אותו כדי שהוא יוכל לנאום.


צבי הנדל (האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו):
גברתי היושבת בראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו כבר הורגלנו למיני מלים של עליית מדרגה, עידן חדש. כבר על הכול דיברנו. אני רוצה לומר שאצלי כבר המדרגות נגמרו והעידנים כבר עברו. לי יש בעיה אחת: אני מרגיש מושפל עד עפר, לאחר שקורה דבר כזה במדינה, במדינת היהודים, בארץ-ישראל, אחרי אלפי שנות גלות, אחרי שעברנו כבר את כל מה שיכולנו כבר לעבור, ומה לא עברנו, מה לא עבר העם הזה, הגענו לארץ שלנו סוף-סוף ויש לנו ממשלה, וצבא, וכנסת, ותעשייה, ותיירות, והתיישבות, וחקלאות, וברוך השם הקמנו מדינה לתפארת. אין אומה בעולם שהיתה מתביישת בקצב התפתחות כזה ובהצלחה הכל-כך יפה שהגענו אליה. אבל פתאום כאילו נהיינו עיוורים, לא רואים את האמת, לא מבינים מהי הדרך. עזבנו אותה דרך בסיסית, ראשונית, ציונית, לבנות את הארץ ולהתפתח. התחלנו לפנטז מיני פנטזיות, למצוא פתרונות מתחת לאדמה, להחיות איזה מין ארגון טרור שכמעט אבד עליו כלח. הבאנו אותו לארץ, הרמנו אותו, נתנו לו צבא, עם איזה שכנוע עצמי שהוא יילחם את מלחמתנו. ואני בוש ונכלם שבבירה של מדינת ישראל קרה דבר כזה.
ואני בוש ונכלם לא מפני שאני יושב פה ואני צריך לנאום, אלא כי כך אני מרגיש, שבבירת ישראל, במדינת ישראל, בירושלים, אפשר לרצוח שר. וזה לא כי כן היו מאבטחים, או לא היו מאבטחים, אלא שאפשר להגיע לשפל כזה שאין לנו בושה, שאנחנו לא מבינים שזה הרבה יותר מאשר לרמוס את טיפת הכבוד האחרונה, הכבוד הלאומי האחרון שנשאר לנו.
לכן, אומר עתה משפט אחרון, גברתי היושבת בראש. עם שאין לו כבוד והוא לא שומר על הכבוד הלאומי שלו, כושר ההרתעה שלו הולך לאיבוד. ואני לא מדבר על הכבוד הפרטי, כי מבחינת הכבוד הפרטי, כולנו צריכים להיות צנועים וענווה היא דבר חשוב. אבל מבחינה לאומית אין ענווה. כשאין לעם כבוד לאומי, כושר ההרתעה הולך לאיבוד. כשהוא לא מכבד את עצמו, אף אחד אחר לא יכבד אותו.
לכן, קורא אני ליושבים כאן, לשומעים, לעצמי ולחברי שנסור מרע, שנסור מרע, שנפסיק עם התהליכים המטורפים האלה ונתחיל לעשות טוב, כמו מדינה נורמלית, ריבונית, בוודאי בבסיס הכי יסודי, שלא שייך לא לימין ולא לשמאל. עלינו לשמור על חיי העם היהודי בארצו. תודה.

היו"ר נ' חזן:
אני מודה לחבר הכנסת הנדל. חבר הכנסת שמואל הלפרט, בבקשה. אחריו - חבר הכנסת נחום לנגנטל. אחריו - חבר הכנסת אופיר פינס-פז.

מוחמד ברכה (חד"ש):
מה קורה פה? למה יש הזזות ותזוזות?

היו"ר נ' חזן:
חבר הכנסת ברכה, אני בטוחה שתאמר את דבריך בצורה משכנעת, וזה יהיה בעוד כשלושה נאומים.

שמואל הלפרט (יהדות התורה):
כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, בראשית דברי ברצוני להעביר תנחומים לבני משפחתו של השר רחבעם זאבי, השם ייקום דמו. המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיפו לדאבה עוד.
השר זאבי היה דמות מיוחדת בכנסת, בעל עבר ביטחוני עשיר שמילא תפקידים בכירים ביותר בצה"ל ובממשלה. עם זאת, אדם שומר מסורת, איש עקרונות, אהוב על הבריות, אוהב ארץ-ישראל. תמיד נזכור את יחסו החם לדת ולתורת ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי פעמים רבות במשך שנות עבודתנו המשותפת בכנסת.
חברי הכנסת, ההתנקשות הנפשעת של מחבלים בחיי השר זאבי שינתה את המצב הביטחוני, המדיני והפוליטי בישראל, ובעיקר שינתה את היחס של רבים מישראל לדעות ולהצעות שהשמיע במשך השנים.
ממשלת ישראל החלה לנקוט בימים האחרונים פעולות ביטחוניות שהיו חלק בלתי נפרד מההצעות שהעלה השר רחבעם זאבי בישיבות הממשלה ובפורומים אחרים. מדובר בתוכניות ביטחוניות ומדיניות שמטרתן למנוע עד כמה שאפשר פיגועים, ירי לעבר יישובים ושכונות יהודיות ויציאה של מחבלים מתאבדים, וכל זאת גם אם זה עולה לישראל במחיר של משבר מסוים ביחסים עם ארצות-הברית.
עם זאת, אני רוצה להדגיש, כי יש לשמור מכל משמר על היחסים הטובים עם הממשל האמריקני, המגלה ידידות רבה כלפי ישראל. אבל נדמה שעם כל הידידות מותר לפעמים להעיר ולהזכיר, שצה"ל לא נכנס לשטחי A לצורך טיול, אלא כדי למנוע פיגועים ורצח של אזרחים חפים מפשע ולשמור על שלמות ארץ-ישראל.
על ישראל לפעול להגנתה העצמית, להתחשב בארצות-הברית אבל עד גבול מסוים, לא כאשר מדובר בחיי יהודים.

היו"ר נ' חזן:
אני מודה לך מאוד, אדוני. חבר הכנסת נחום לנגנטל, ואחריו - חבר הכנסת אופיר פינס.

נחום לנגנטל (מפד"ל):
גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, הימצאותה של מדינת ישראל במצב של לוחמה - אני אומר את זה תמיד לחברי הכנסת הערבים: תדעו לכם, הימצאותה של מדינת ישראל במצב של לוחמה זה לא מצב שאנחנו רוצים בו. אנחנו לא רוצים בו במובן הכי אגואיסטי שיכול להיות; פשוט הילדים שלנו שם. אם מישהו חושב שאני אוהב את הבן שלי פחות מאשר ערבי אוהב את הבן שלו, הוא שוגה מאוד. כאשר אנחנו מחליטים להיכנס לערים בגדה בלשונכם, מבחינתי אלה הערים ביהודה, בשומרון ובעזה, אני יודע את הסכנה הנוראה שגלומה בכניסה לשם, וזה יכול לסכן גם את חיי חיילינו.

עסאם מח'ול (חד"ש):
זה מסכן את שני העמים.

נחום לנגנטל (מפד"ל):
כרגע אני מדבר במובן של מה שהכי מטריד אותי, וזה שלום הילדים שלנו. הנאמנות שלי היא בראש ובראשונה למדינה שלנו. מהיותי אדם אשר נברא בצלם אלוהים חשוב לי מאוד שגם אחרים לא ימותו, אבל אני מודה קודם כול בסדרי העדיפויות שלי.

עסאם מח'ול (חד"ש):
אם יהיה לי ביטחון - - -

נחום לנגנטל (מפד"ל):
לך יהיה. לך יש סדרי עדיפויות משלך וגם סדרי נאמנויות משלך - מה קודם למה, איזו נאמנות קודמת למה. נאמנותי היא בראש ובראשונה לעמי, למולדתי, למדינתי, זה הדבר הראשון. לכן מה שאני רוצה בראש ובראשונה זה שלום וביטחון למדינת ישראל.
מה אתם רוצים? אתם מעוניינים בדבר אחד: שמדינת ישראל תהיה בזמן מתמשך עמוסה תמיד בפעולות טרור נגדנו ואנחנו נצטרך לבוא ולומר: תשמעו, נמשיך בתהליך השלום, יהיה בסדר, נאמין להם, ההסתה היא שטויות, מה שמלמדים בבתי-הספר זה לא לעניין, מה שרואים בטלוויזיות זה כלא היה, תאמינו, פניהם לשלום.
אדוני היושב-ראש, לזה אנחנו לא יכולים להסכים. אני מתפלא על ממשלת ישראל שעד היום לא הבינה את מה שהיא צריכה לעשות.

עסאם מח'ול (חד"ש):
בדיוק.

נחום לנגנטל (מפד"ל):
מבחינה זו הימצאותי היום באופוזיציה, שלא היתה מלכתחילה, אני מרגיש אתה טוב יותר ויותר כשזאת המדיניות של הממשלה.
יותר מכך, אדוני היושב-ראש, מה קורה כאן בעצם? יש רצון עז של אנשים בבית הזה - הייתי חושב אפילו במונחים אמריקניים. כשנפלו בנייני התאומים הייתי בחוץ-לארץ וניזונתי כל הזמן מתקשורת בין-לאומית. לא שמעתי מלת ביקורת לא על הנשיא בוש, לאין הוא נעלם לכמה שעות, לא שמעתי ששואלים איך יש מחדל בביון האמריקני על התופעה הזאת, לא ראיתי כלום. חזרתי לארץ בדיוק בתקופה שבה בוש הופיע בקונגרס וביקש תמיכה מהסנאט, ואז 98 מתוך 100 מצביעים בעד תוכניתו ועשרות מיליארדי דולרים עוברים לתוכנית שלו בעניין הזה. כשקראתי את העיתונים שיצאו באותו הזמן בארץ, כולם עסקו בשאלה איפה היה בוש, מה קרה אתו ומה קרה עם הביון. אנחנו יודעים רק להיות ביקורתיים. כאשר הם תחת מלחמה ותחת קרב, הם יודעים מה הם צריכים לעשות, הם יודעים שהם צריכים להתאחד.
מה ציפיתי מהפרלמנט שלנו בשבוע שעבר? לפחות דבר אחד - חבר לעבודה נרצח, חבר לעבודה שלנו נרצח, הרכנת ראש של כולם, צער, אני לא מדבר על השתתפות באבל כמו שכולם יודעים להשתתף בכל מיני אירועים אחרים נוצצים, ובהלוויה. אין, זה לא היה, אדוני היושב-ראש. אם זה מתחיל בבית הזה, שלא נתפלא שכך זה במדינה שלנו, שלא נתפלא שהחברה שלנו נראית מנוכרת.
לכן אנחנו לוקים לא רק בדברים הביטחוניים, זו הסיבה לבעיות החברתיות החמורות, לפערים האדירים בענייני אבטלה, כי זה חלק מהעניין. אין לנו אותה הבנה בסיסית לגבי מהות המדינה, מה היא צריכה להיות, איך חברה צריכה להתנהג, איך היא שומרת על כבודה, על ייחודה ובראש ובראשונה על קיומה. תודה רבה.


היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחבר הכנסת לנגנטל. חבר הכנסת אופיר פינס-פז, ואחריו - חבר הכנסת ויקטור בריילובסקי. בבקשה.

אופיר פינס-פז (העבודה-מימד):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עברנו שבוע מטורף ועדיין אנחנו עוברים שבוע מטורף וימים קשים. הכתובת של רצח פוליטי נוסף במדינת ישראל היתה על הקיר אחרי רצח רבין. שמעתי היום אנשים מהשב"כ שאומרים שעדיין יכול להירצח איש פוליטי, וזה גם נכון. השאלה היא, מה אנחנו עושים כדי למנוע רציחה של נבחר ציבור בקלות כל כך בלתי נסבלת. כל כך מקומם שאחרי מה שהמדינה הזאת עוברת עדיין שר בישראל נרצח בקלות כזאת, שזה פשוט לא מתקבל על הדעת.
מה שפחות מתקבל על הדעת בעיני, שאחרי מחדל כזה - אני יודע שלא כולם יסכימו לביטוי מחדל, אבל בעיני זה מחדל, מה אני יכול לעשות - השב"כ מחליט לחקור את עצמו. ראש הממשלה אומר שזה בסדר גמור ושיש לו אמון בראש השב"כ. גם לי יש אמון בראש השב"כ, מה זה קשור?
אני כבר שמעתי גם את אלמנתו של זאבי אומרת: אני לא זוכרת שהוא אמר שהוא לא רוצה מאבטחים, אני לא זוכרת שמישהו אמר לנו שמלון "הייאט" מסוכן. מצד שני, כל הזמן יש הדלפות מצד החוקרים את עצמם שהזהירו והוא לא רצה, ואי-אפשר לכפות - ומביאים אתם פרשנים שאומרים שאי-אפשר לכפות על אדם. מה זה אי-אפשר לכפות על אדם? נבחר ציבור הוא רכוש הציבור בהרבה מאוד מובנים. יש אינסטנציה מקצועית שאומרת: אדוני, אתה מאובטח. נקודה, זה לא משחק, אתה לא רוצה - אל תהיה שר. זה לא עסק פרטי, במיוחד אחרי שרבין נרצח כשלא היה עליו שכפ"ץ. כבר היינו בסרט הזה פעם אחת. אני לא מקבל את זה, הכנסת לא צריכה לקבל את זה, והחקירה על-ידי השב"כ צריכה להיפסק. הממשלה צריכה למנות ועדת חקירה מסודרת, לא כזאת שמחפשת מי אשם, אלא כזאת שמנסה ללמוד את האמת, מנסה להפיק מסקנות ולקחים ולעשות מאמץ שזה לא יקרה עוד פעם.
הנושא השני שאי-אפשר לברוח ממנו הוא מה הממשלה עושה אחרי הרצח הנורא הזה. מה ציפיתי שהיא תעשה? שהיא תעשה את מה שהיא יודעת לעשות כשהיא רוצה להילחם בטרור, ובייחוד ב"חזית העממית" - תתפוס את הרוצחים, תתפוס את השולחים ותעשה פעולה חזיתית קשה מאוד נגד המרצחים. מה היא עושה במקום זה? הבן של רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה, פלמ"ח, ייבדל לחיים ארוכים, ביקש מאריק שרון נקמה. נקמה זו לא מדיניות של ממשלה. מי שחושב מהבטן ולא מהראש - יש לו בעיה גדולה.
אתם חושבים שהתוכנית של הכיתור של כל הערים האלה זאת מלחמה אפקטיבית בטרור? מישהו קונה את זה? זו לא תוכנית עבודה.
אני מאוד מצטער על כך שכתוצאה מהאירועים הטרגיים אריק שרון החליט לשנות מדיניות, לאמץ את המדיניות של הימין הקיצוני וכנראה להראות לנו את הדרך החוצה. לדעתי זו שגיאה גדולה למדינת ישראל, אבל זו החלטתו.
ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אני לא מבין את שמעון פרס, את האמת, את המנהיג שלי, את אחד המנהיגים הגדולים של מדינת ישראל, איך הוא מוכן לסבול ולשבת בממשלה הזאת אחרי שבין היתר אתמול שר בממשלה, אביגדור ליברמן, משתתף בהפגנה בכיכר-ציון, של הימין הקיצוני, מקללים אותו, בזים לו, הופכים אותו לאויב העם - -

יהודית נאות (שינוי):
- - -

אופיר פינס-פז (העבודה-מימד):
- - מסיתים כנגדו. כמה כושר ספיגה - וראש הממשלה לא אומר מלה, לא פוצה פה. זו בושה שאנחנו יושבים שם, בושה גדולה, בושה וחרפה. ואני מקווה מאוד, שהמפלגה שלי תתעשת, תבין איפה היא נמצאת ותודיע לראש הממשלה: החלטת להיות ליברמן - תהיה לבד עם ליברמן.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחבר הכנסת אופיר פינס-פז. חבר הכנסת ויקטור בריילובסקי. אחריו - חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואם הוא לא יהיה - חבר הכנסת מיכאל קליינר.


ויקטור בריילובסקי (שינוי):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לדבר על עוד תופעה אחת שקשורה לרצח הנורא הזה. לא מזמן היה לנו דיון בקשר ליחסו של הציבור הדני למינויו של כרמי גילון לתפקיד שגריר ישראל בדנמרק. היום אני רוצה לחזור לנושא, אבל הפעם בקשר להצהרתו המקוממת של שר החוץ הדני. אני מדבר על הצהרתו, שהוא אינו רואה שום הבדל בין רצח השר זאבי, זיכרונו לברכה, לבין מדיניות החיסולים הישראלית. אם כך, נראה שאין הבדל בין רצח של שר בממשלה דמוקרטית, חבר כנסת, נבחר ציבור, לבין חיסול של טרוריסט רוצח, האחראי למותם של עשרות אזרחים חפים מפשע.
עכשיו נודע לנו, שהנשיא בוש נתן הוראה לחסל את בן-לאדן ואת חבורתו. האם שר החוץ הדני סבור, שבנסיבות כאלה בן-לאדן זכאי לחסל את אחד השרים האמריקנים בתגובה, ואם לא, האם עלינו להסיק שרק למחבלים הפועלים ישירות נגד ישראל מותר לרצוח שרים?
לפני 60 שנה, בתקופת מלחמת העולם השנייה, העם הדני הציל אלפי יהודים מידי הנאצים, ועל כך אנחנו תמיד נהיה אסירי תודה לדנים, אבל היום כנראה האווירה בדנמרק היא אווירה אחרת. תודה רבה.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחבר הכנסת ויקטור בריילובסקי. חבר הכנסת מוחמד ברכה - איננו - - -

קריאה:
- - -

היו"ר ש' הלפרט:
ישנו. בבקשה.

יהודית נאות (שינוי):
מי אחריו?

היו"ר ש' הלפרט:
אחריו - חבר הכנסת מיכאל קליינר, אחריו - חברת הכנסת מרינה סולודקין, ואחריה - חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו - חבר הכנסת אברהם שוחט. בבקשה.

מוחמד ברכה (חד"ש):
להתחיל?

היו"ר ש' הלפרט:
בבקשה.

מוחמד ברכה (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, השלילה שלנו את הטרור היא גורפת. אנחנו נגד טרור אישי וקיבוצי. אבל מי שהפיצה את הזרעים הרעילים של החיסולים וההתנקשויות והפכה אותם שיטה, זו ממשלת ישראל בראשות שרון, ובגיבוי מוחלט של חבריה, לרבות השר המנוח רחבעם זאבי, שברוב סלחנותו היה מוכן לאפשר טרנספר מרצון לפלסטינים או לחלופין לירות בהם חצי הרדמה נוסח "נשיונל ג'יאוגרפיק", ולאחר מכן לדון אם הם ראויים למיתה, או לחלופין לקצר את כל המסכת ולחסל אותם חד וחלק.
את הטרנספר אין אפשרות ליישם, כי אנחנו לא רואים את עצמנו כתופעה חולפת וארעית במולדת הזאת, ואנו נישאר בבתינו. לכן משמעות התיאוריה הזאת היא או רצח עם או אפרטהייד ברוטלי ואיום.
זאבי, במידה לא מועטה נפל קורבן לשיטה שהוא דגל בה. יש חוקי טבע בהיסטוריה. מי שחוטף ינסה להחטיף בחזרה, ולא תמיד על-פי שיקול דעת מיושב ולא על-פי משנה פוליטית סדורה ואחראית.
זאבי לא היה חבר שלי וגם לא משהו שקרוב לזה. הוא לא הציב בינינו מחלוקת שאפשר לגשר עליה, כי הוא שלל את הקיום שלי. ולכן בשעה הזאת לא ראוי להתחסד ולהיות צבוע. סלדתי מהאיש וממשנתו. זאבי הפוליטיקאי היה עסוק בדה-לגיטימציה שיטתית, לצד חברים רבים בבית הזה, שלי ושל עמיתי, ובדמוניזציה של הפלסטינים, ובניסיון לדחוק אותם מאדמתם וממולדתם. חשבתי ואני עדיין חושב שהאיש ייצג השקפה מתועבת, ולא היה לי ולא יכול להיות לי כל מישור אישי אתו.
וכאן צריך לומר לציבור את האמת: ממשלת ישראל התירה את דם שריה והפכה את כולנו לפגיעים מסיבות ובנסיבות שונות. הרי מי שאימץ את מדיניות החיסולים של מנהיגים פלסטינים נבחרים ומי שחודשים ארוכים עוסק בפרסונליזציה של הטרור, בטרור אישי כנגד מנהיגים פוליטיים פלסטינים ומחסל אותם בזה אחר זה - לא אמור להיות מופתע.
הקבינט התכנס בעקבות רצח השר זאבי ושלף את התוכניות החלומיות של שרון להיכנס לערים הפלסטיניות ולמוטט את הרשות הפלסטינית. שרון נהג ברצח זאבי כמי שנפל בחלקו שלל רב. מצא לו האליבי להוציא לפועל - -

היו"ר ש' הלפרט:
נא לסיים.

מוחמד ברכה (חד"ש):
- - את מלחמת לבנון השנייה בפלסטין.

היו"ר ש' הלפרט:
חבר הכנסת ברכה, משפט לסיום.

מוחמד ברכה (חד"ש):
שוב מלחמת ברירה, שוב מלחמה מוגבלת בזמן, שוב מלחמה מוגבלת בעומק הטריטוריאלי, שוב מלחמה סטרילית כביכול. מלחמת לבנון הראשונה, במקום 48 שעות - -

היו"ר ש' הלפרט:
חבר הכנסת ברכה, אני מבקש - - -

מוחמד ברכה (חד"ש):
- - ארכה 18 שנים - -

היו"ר ש' הלפרט:
תואיל בבקשה לסיים.

מוחמד ברכה (חד"ש):
כן, אדוני. - - ובמקום כמה קילומטרים זחלה עד לפאתי ביירות, ובמקום מלחמה סטרילית היא התבוססה בתוך הבוץ הלבנוני וגבתה יותר מ-1,000 קורבנות ישראלים, וזאת נוסף על עשרות אלפי הנפגעים הפלסטינים והלבנונים, שאינם נכנסים למניין הקורבנות על-פי הלקסיקון הנפשע של שרון וחבר מרעיו.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה.

מוחמד ברכה (חד"ש):
אנחנו כבר נמצאים במורד המדרון, אדוני היושב-ראש, המדרון המסוכן. אם שרון יקבל חבל ארוך מהכנסת, מהציבור, מהאמריקנים - -

היו"ר ש' הלפרט:
חבר הכנסת ברכה, נא לסיים.

מוחמד ברכה (חד"ש):
- - וממפלגת העבודה - אני מסיים, אדוני - הוא ייקח את כולנו, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, למנוחה ולנחלה בתחתית המדרון, מרוסקים ופצועים, ללא תקוות ואובדי עצות.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה.

מוחמד ברכה (חד"ש):
שרון צריך להפנים, שתיאוריית הכוח כשלה גם פה, אבל גם במקומות אחרים, אבל לא לפני שגבתה את המחיר הנורא מכול - חיי הבנים וחדוות החיים.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחבר הכנסת ברכה.

קריאות:
- - -

מוחמד ברכה (חד"ש):
צריך להבין - - -

קריאות:
- - -

מוחמד ברכה (חד"ש):
צריך להבין משהו - - -

היו"ר ש' הלפרט:
חבר הכנסת ברכה, זמנך תם. זמנך תם כבר מזמן.

מוחמד ברכה (חד"ש):
זאת הפסקה האחרונה.

קריאות:
- - -

היו"ר ש' הלפרט:
נתתי לך כבר יותר מדקה.

מוחמד ברכה (חד"ש):
צריך להבין משהו - -

היו"ר ש' הלפרט:
- - -

קריאות:
- - -

מוחמד ברכה (חד"ש):
- - על פסיכולוגיה המונית של הפלסטינים. הם לא מפחדים משום דבר, הם גם לא מפחדים על שום דבר. אין להם מה להפסיד - - -

קריאה:
מי?

מוחמד ברכה (חד"ש):
לפלסטינים. חירויות אין להם - -

היו"ר ש' הלפרט:
תודה. חבר הכנסת ברכה - - -

מוחמד ברכה (חד"ש):
- - פרנסה אין להם, אמונה שיהיה פעם יותר טוב כבר אין. נשאר להם המאבק על הכבוד האישי והלאומי.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה.

מוחמד ברכה (חד"ש):
בסופו של דבר אין - -

היו"ר ש' הלפרט:
חבר הכנסת ברכה.

מוחמד ברכה (חד"ש):
- - לאיש תשובות שאינן בתחום המדיני, וטובה שעה אחת קודם.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה רבה. חבר הכנסת מיכאל קליינר. אחריו - חברת הכנסת מרינה סולודקין.

מיכאל קליינר (חרות - התנועה הלאומית):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מתוך - - -

קריאות:
- - -

יצחק כהן (ש"ס):
- - -

מיכאל קליינר (חרות - התנועה הלאומית):
אני מבקש שקט עכשיו.

היו"ר ש' הלפרט:
חבר הכנסת כהן, סגן השר כהן, אני מבקש לא להפריע.

מיכאל קליינר (חרות - התנועה הלאומית):
לא לקחתי מהזמן כי יש לי בדיוק שלוש דקות - שלא יפריעו לי - -

היו"ר ש' הלפרט:
מאה אחוז.

מיכאל קליינר (חרות - התנועה הלאומית):
- - הרשומות לי.
מתוך הספר "אזור המגן" לאורי צבי גרינברג: "הנה הוא האסון אשר תמול עוד היה רק מלה שבכתב!/ הנה הוא הדם, אשר תמול עוד היה בעורקים החיים/ ובזעם ניבאתי כי הוא יישפך, הנה הוא שפוך לעיניכם, אחי!/ הנה המלה! הנה היא שפוכה:/ לא דיו על נייר, כי אם: דם חללים בבתים, בחוצות!/ - - - משנה שבר הושברתי, כי ידעתי זאת תמול/ ואמרתי לכם וזעקתי זאת, וי!/ ואתם את האיש הזועק במחנה ראיתם כראות פני אויב ומשוגע./ כי שנאתם מאוד את דיבור המעורר כאזמל המנתחים".
אדוני היושב-ראש, גנדי נרצח לא רק בגלל העדר אבטחה. המניע לרצח לא היה הקלות הבלתי-נסבלת של ביצועו, אלא העובדה שגנדי אמר את האמת. ואפילו זה שגנדי אמר את האמת לא הספיק כדי לגרות את הרוצחים ולהניע אותם לפעולה, כי גנדי אמר את האמת מאז ומתמיד. מה שהפך את רחבעם זאבי למטרה הוא העובדה, שרבים בציבור הישראלי נפתחו לאמת שלו בעקבות גל הטרור הנוראי הפוקד אותנו ואת העולם כולו. זו הסיבה שהיה דחוף להם לאויבינו להתנקש בחייו, כדי שחס וחלילה קולו לא יגבר, כדי שחס וחלילה לא יצטרפו לדעות ולרעיונות שלו עוד ועוד יהודים מפוכחים, כדי שחס וחלילה לא יגדל כוחו בבחירות הבאות ויסתום את הגולל על הרעיון המטורף של הקמת מדינת טרור פלסטינית בלב הארץ.
אי-אפשר להימנע מהשוואה בין התגובה על רצח גנדי לבין התגובה על רצח רבין. חמישה אנשי שמאל כתבו טור אישי מעורר חלחלה בעיתון "העיר" בעקבות רצח גנדי. חמישה יהודים מעוררי בחילה, שאליהם מצטרף הרוב במועצת העיר תל-אביב המסרב לקרוא את מוזיאון ארץ-ישראל על שמו - האיש שבנה אותו. גנדי לא זקוק לאהבתכם. אתם לא יכולים להתחרות באהבה שהוא מקבל. יותר משגנדי אהב את ארץ-ישראל, ארץ-ישראל אוהבת את גנדי. האדמה של ארץ-ישראל תשיב לו את אהבתה בדרכים שאתם לא מסוגלים להבין, כי מי שלבו גס באדמת המולדת - לבו אטום גם לרגשות אחרים.
האמת לא תיעלם עם גנדי. היא תלך ותגבר, תלך ותתחזק. עם ישראל לא ישלים לאורך זמן עם דמם הזועק מן האדמה של יהודים טבוחים על מזבח הפנטזיה של מזרח תיכון חדש. הוא לא ישלים עם קיומם של חברי כנסת המשרתים את האויב. הוא לא ישלים עם העובדה, שפטריוט כמו גנדי שילם בחייו, וערפאת חי ומחייך בעזה.
אני קורא לראש הממשלה לכבוש ולשחרר את הרשות הפלסטינית מעולו של ערפאת, להיכנס לשם על מנת להישאר, ולא על מנת לצאת, ולהחזיר את הביטחון בכל ארץ-ישראל לידי צה"ל.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחבר הכנסת מיכאל קליינר. חברת הכנסת מרינה סולודקין, ואחריה - חבר הכנסת אחמד טיבי.


מרינה סולודקין (ישראל בעלייה):
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשית כול, אני רוצה לשוב ולשלוח את תנחומי האישיים ואת תנחומי סיעת ישראל בעלייה והכנסת כולה לרעייתו, לילדיו ולנכדיו של השר רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה.
חשוב לי לציין, שברמה הפוליטית היינו, סיעתי ואני, רחוקים מהשר זאבי, זיכרונו לברכה, וחלקנו באופן מהותי על אידיאולוגיית הטרנספר שלו. אולם ברמה האישית היתה קרבה רבה והיו יחסים אישיים וחמים. היה זה אדם ישר והגון, בעל דעות ברורות ונחרצות. כלא רבים מבני דורו, הוא התבלט בנימוסים מעולים, ביחס ג'נטלמני לנשים ובמוכנות בסיסית לסייע באופן אישי לכל אדם הזקוק לעזרה.
את כל חייו הקדיש השר זאבי, זיכרונו לברכה, לשירות המדינה, ועשה זאת בכל מאודו. עצוב לי מאוד, ואני חייבת להגיד שאני אפילו מתביישת, שדווקא המערכות שהכי אהב, כיבד ושירת במסירות - דווקא בתוכן לא נמצאו היכולת והמקצוענות להגן עליו ולמנוע את הרצח המתועב. יותר מכך, זה כבר הכישלון המחריד השני של המערכות הללו בתוך שש שנים.
אני קוראת מעל במה זו לכל מי שקשור בכל דרך לנושא האבטחה של נבחרי ציבור לעשות חשבון נפש נוקב, על כל המשתמע מכך.
כולנו נזכור את גנדי, זיכרונו לברכה, כמי שהיה מאוהב בארץ-ישראל ודוגמה לפטריוטיות עמוקה ואמיתית. תודה.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחברת הכנסת מרינה סולודקין. חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו - חבר הכנסת אברהם שוחט.

אחמד טיבי (התנועה הערבית להתחדשות):
אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, רצח פוליטי הוא דבר שיש לדחות אותו באופן מוסרי ופוליטי כאחד, לרבות רצח של אדם נבחר, והדחייה הזאת צריכה להיות גורפת, כוללת, מכל כיוון ומכל מפלגה ובכל עם. אני זוכר שכאשר פלסטינים התנקשו בספואת אל-מסרי בשכם, הרגשתי חלחלה. זה היה רצח נתעב, כי זה היה רצח פוליטי על-ידי קבוצה שחלקה על דעתו של ספואת אל-מסרי. רצח פוליטי הוא נתעב בתוך העם עצמו וגם בין עמים הנמצאים בעימות על רקע לאומי קשה.
לי מותר לבוא בידיים נקיות ולומר את הדברים האלה של הוקעת רצח פוליטי, חיסול, כי כשממשלת ישראל הנהיגה את השיטה הזאת כסממן הבולט ביותר והמאפיין ביותר את מדיניות ממשלת ישראל בחודשים האחרונים, החל מהחלטתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק - הוא שהתחיל בתקופת האינתיפאדה, ואני זוכר היטב, ולא אוכל לשכוח לעולם, את העובדה שאהוד ברק הוא האיש שנתן את ההוראה לחסל את ד"ר ת'אבת ת'אבת, רופא בטול-כרם, וזה היה חיסול פוליטי. ולכן, הרצח של השר זאבי וחיסולו של השר זאבי זה התנקשות פוליטית שאני דוחה.
לי לא היתה מערכת יחסים אישית עם השר זאבי, כפי שהיתה לאחרים, ולכן אני לא - - -

היו"ר ש' הלפרט:
נא לסיים.

אחמד טיבי (התנועה הערבית להתחדשות):
ברשותך, אדוני. לכן, אני לא אוכל לתת משקל יתר לפן האישי, כפי שעשו אחרים, אבל אני לא יכול אלא לעמוד נדהם, אדוני היושב-ראש, כאשר השר זאבי הופך פתאום בימים האחרונים לאדם שהוא סמל הסובלנות, האנושיות וקבלת האחר, ולאדם שהיה בסדר עם כולם. והרי טוב להיות פטריוט, אבל פטריוטיזם אין פירושו שלילת האחר, והשר זאבי שלל את האחר בתכלית השלילה, ועל כן - - -

רחמים מלול (ש"ס):
- - -

אחמד טיבי (התנועה הערבית להתחדשות):
דקה, ברשותך. אני לא יכול לענות, אין לי זמן.

היו"ר ש' הלפרט:
אני מבקש לא להפריע לו, כי זמנו תם. הוא צריך לסיים. יש לו רק משפט לסיום.

אחמד טיבי (התנועה הערבית להתחדשות):
אני אומנם פטריוט, אבל אני לא יכול לשלול אותך כבסיס לפטריוטיזם שלי, כי לך יש זכות קיום כפי שלי יש זכות קיום. ובניגוד לדיסאינפורמציה ולמניפולציה כשמנסים להגיד כאילו הוא רצה טרנספר מרצון של הפלסטינים רק בגדה וברצועה - אגב, זה נורא כשלעצמו, אבל גם זה שקר - הוא תבע גם טרנספר של האוכלוסייה הערבית של מדינת ישראל בריאיון לגדעון לוי במאי האחרון.
אומנם נהג יכול להיות מנומס. נהג מונית יכול להיות מנומס, אבל נהג מונית, שבמשך 20 שנה דרס 12 אנשים והתעלם תמיד מחוקי התנועה המקובלים - גם כשהוא מנומס, גם כשהוא מחייך לנשים, גם כשהוא עושה טובות לאחרים, הוא עבר על החוק באופן בוטה ודורסני.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה.

אחמד טיבי (התנועה הערבית להתחדשות):
צר לי, ואני מבין את כאבה של המשפחה שלו, כי היא משפחה שאיבדה אב, אח, סבא, אבל - - -

היו"ר ש' הלפרט:
חבר הכנסת טיבי, אני מאוד מבקש לסיים.

קריאה:
- - -

אחמד טיבי (התנועה הערבית להתחדשות):
אתה צודק, צר לכולם.
יכול להיות שזה טבעי שהמשפחה תגיד שהיא דורשת נקם, אבל ממשלה לא יכולה ליזום מדיניות של נקם כשיטה, כי ממשלה היא לא שבט, ונקם הוא התנהגות שבטית, יצרית, שממיטה אסון על פלסטינים ועל ישראלים כאחד. תודה רבה.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת אברהם שוחט, ואחריו - חברת הכנסת תמר גוז'נסקי. אחריה - חבר הכנסת האשם מחאמיד.

רחמים מלול (ש"ס):
לפחות בימי השבעה לא מדברים סרה במי שנפטר, אפילו אתה לא מסכים עם הדעות שלו.

קריאה:
- - -

נסים זאב (ש"ס):
- - -

אברהם בייגה שוחט (העבודה-מימד):
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה להשתתף שוב באבלה של המשפחה, של יעל, של הבנות, הבנים והנכדים, וכל מי שהיה מקורב לחבר הכנסת זאבי, שכן ברמה האישית, אין ספק שהרצח של השר גנדי הוא מכה קשה.
לי מאוד מסובך וקשה לבוא ולעמוד כאן וליצור הספד אמיתי. אני יודע שיש גנדי א' - גנדי של ארץ-ישראל, גנדי של הפלמ"ח, גנדי של מוזיאון ארץ-ישראל, גנדי של השפה העברית, גנדי שאוהב את מדינת ישראל, את האדמה, את העץ ואת הציפור, והוא גנדי אחד.
יש גנדי בעל הדעות הפוליטיות, שמבחינתי הוא גנדי אחר, ואפילו שאנחנו עומדים בימי האבל, כאשר אתה בא להספיד אדם שנרצח, סך כל הדברים הם לא איזו מהילה של התכונות הטובות עם הדברים השליליים. לגנדי היו עמדות צלולות וברורות. לחבר הכנסת קליינר היה קל מאוד לעמוד כאן ולהספיד את גנדי. לי זה קשה, שכן, כפי שאמרתי, כאדם, כבקיא באורח חייו, אני מעריץ אותו, אך לא כאדם בעל דעות פוליטיות קיצוניות שאליהן הוא הגיע. גם בעת הזאת, גם בשבעה, אני לא יכול לומר שאני יכול באיזו צורה לבוא ולהגיד: עכשיו, אחרי שקרה מה שקרה, הדברים משתנים, הדברים דוהים. הדברים אינם דוהים.
ולכן, כפי שאמרתי, קל מאוד למישהו שהוא בדעותיו הפוליטיות, לבוא ולהספיד את גנדי, והתמונה היא שלמה, ושמעתי את קליינר וחברים אחרים מדברים בעניין. אני מניח, שלי ולחברים נוספים, שדעותינו הפוליטיות הן אחרות, יש לנו כאב, יש לנו התייחסות למשפחה, יש לנו גנדי של ארץ-ישראל, יש לנו גנדי עם עברו, אבל לא הייתי חושב שזה יהיה נכון שלא להגיד שיש גם גנדי שהדעות הפוליטיות שלו בשנותיו האחרונות בפעילות שלו מאוד לא היו לרוחי.
הוא היה עקבי, הוא היה עקשן. הוא לא היה מניפולטור, הוא אמר את הדברים, אבל אני חוזר ואומר שאני חושב שעדיף להגיד את האמת גם ברגעים אלה מאשר לטשטש וליצור איזו תמונה שאיננה אמת. תודה רבה.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחבר הכנסת אברהם שוחט. חברת הכנסת תמר גוז'נסקי, ואחריה - חבר הכנסת האשם מחאמיד.


תמר גוז'נסקי (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, רצח שר, רצח חבר הכנסת, הוא מעשה שכולנו מגנים. רצח של אישים פוליטיים הוא דבר הרסני לפוליטיקה, והוא דבר הרסני גם ליחסים בין העמים, כמו כל מדיניות הרג וחיסולים של אישים פוליטיים, אם היא נעשית מצד זה או מצד זה. ולכן, חברי הכנסת, אנחנו ציינו ונציין את התפיסה שלנו, שסכסוכים ועימותים פוליטיים לא פותרים באלימות, ובוודאי לא ברצח.
אבל, חברי הכנסת, אני רוצה לחלוק אתכם את הדאגה הגדולה שיש לי. הדאגה הגדולה שיש לי היא שלא נגיע למצב שבעצם הגענו אליו, בהקשרים אחרים, בעקבות רצח רבין. בעקבות רצח רבין לא רק רבין נרצח, אלא הרוצח שחלם ושאף באמצעות רצח רבין לעצור את תהליך השלום, בעצם השיג את שלו. החשש שלי הוא, שעכשיו, בעקבות רצח השר זאבי, בעצם משנתו הפוליטית והרעיונית תתגשם.
חברי הכנסת, הכיבוש של שטחי A בשש ערים פלסטיניות זה צעד יישום משנתו של רחבעם זאבי, ששלל לחלוטין את זכותו של העם הפלסטיני לא רק למדינה, אלא בעצם לקיום ממערב לירדן. ולכן הממשלה הזאת בתגובה על הרצח עשתה מעשה שהוא יישום המורשה שלו ויישום התפיסה שלו. ואני שואלת את עצמי ושואלת את הציבור כולו, האם הממשלה הזאת, האם ראש הממשלה שרון מתכוון גם אולי - אני אומרת את זה בפחד גדול - ליישם חלקים נוספים במשנתו של זאבי.
זה לא מקרה שהיו כמה סקרים שלימדו שבעקבות תעמולה ובעזרתה - אבל לא רק - פתאום שירי ההלל שהשמיעו לדמותו של זאבי לא רק אנשי ימין מובהקים שהוא נמנה עמם אלא גם אחרים, יצרו לגיטימציה לרעיון הטרנספר עד כדי כך שהוא הופך להיות היום רעיון מובן מאליו: זה בכלל לא קיצוני, אפשר לדגול בטרנספר.
אבל לא רק זה. חברי הכנסת, אחרי האירועים של אוקטובר 2000 אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, האם במגירות מונחות לא רק תוכניות לכיבוש שטחי A, אלא תוכניות מרחיקות לכת גם ביחס לאוכלוסייה הערבית בישראל, והדברים לא נאמרים בעלמא. חברי הכנסת, דברים שנראים מופרכים היום, לא יהיו מופרכים מחר.
ואני אומרת, שמדינת ישראל, אם היא תגיע לרגע כזה, אם אנחנו החברה הישראלית נגיע לרגע כזה, זה יהיה סופה של החברה הישראלית כולה. מי שחושב שאפשר להביא לסופם האזרחי-הלאומי של הפלסטינים בשטחים ושל הפלסטינים בתוך ישראל, וחושב שאחרי זה בכלל תישאר חברה ישראלית-יהודית, הוא חי באיזה עולם של דמיון כוזב, שבו לדאבוני הרב חי גם רחבעם זאבי.
והדמיון הכוזב הזה אומר, שיכול לבוא עם אחד, לשלול את הזכויות מהעם האחר, ולא להיענש ולא לקבל את זה כבומרנג. והעם היהודי, על כל סבלו במאה ה-20, על כל הקורבנות, על כל הזוועות שהוא עבר, האם הוא יגיע למצב הזה שהוא ישלם את מחיר העיוורון הפוליטי הנורא הזה, שרחבעם זאבי, לדאבוני, ייצג אותו בצורה המובהקת ביותר? תודה רבה.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחברת הכנסת תמר גוז'נסקי. חבר הכנסת האשם מחאמיד, ואחריו - חבר הכנסת זבולון אורלב.

האשם מחאמיד (הרשימה הערבית המאוחדת):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כמובן, אני מצטרף לכל הגינויים לכל רצח, גם כאשר הוא רצח פוליטי, כי רצח הוא רצח, אבל אני חייב לומר פה כמה דברים, אדוני היושב-ראש.
יש פה איזו נאיביות מלאכותית בבית הזה, כאילו שלא צפו. אני אישית אמרתי את זה פעמים מספר, שרצח יש לו דינמיקה משלו. מעשי הרצח יש להם דינמיקה משלהם. רצח גורר רצח גורר רצח, שרשרת של רציחות שאת כולן אני לא רוצה. אני אזכיר לחברי הכנסת הנכבדים, מי אחרי הרצח של אבו-עלי מוסטפא לא צפה שיהיה פה רצח במדינת ישראל? לכן אני אומר, שאנשים שלא ראו זאת, אין להם עיניים ואין להם אוזניים והם לא יודעים ואולי גם אין להם ראש.
דרך אגב, אני מתפלא על שרת החינוך במדינת ישראל. אני מפנה את זה ליושב-ראש ועדת החינוך בכנסת.

זבולון אורלב (מפד"ל):
החינוך והתרבות.

האשם מחאמיד (הרשימה הערבית המאוחדת):
גם תרבות, זה מעניין. גם תרבות? אדוני, יושב-ראש ועדת התרבות והחינוך, אני הופך את זה.

יהודית נאות (שינוי):
היא שרת החינוך, אבל הוא יושב-ראש ועדת החינוך והתרבות.

האשם מחאמיד (הרשימה הערבית המאוחדת):
שיבקר, שיגיד מלה. איך אפשר לסבול שרת חינוך בממשלה של כ-30 חברי ממשלה, שרה בכירה, אחראית על עשרות אלפי עובדים במדינה ואחראית על מערכת חינוך, שבאה ואומרת שהיא דורשת מבתי-הספר לחנך וללמד את מורשתו של השר זאבי.

זבולון אורלב (מפד"ל):
אם היית קורא את החוזר שהופץ במוסדות החינוך, היית משתכנע כמוני שאין שום יסוד למה שנאמר.

האשם מחאמיד (הרשימה הערבית המאוחדת):
למה שנכתב. אני לא ממציא את מה שאני אומר.

זבולון אורלב (מפד"ל):
שאלתי אותה והיא הראתה לי את החוזר. אני לא קורא עיתונים, אלא מבקש את החוזר. הגעתי למסקנה שאין בחוזר הזה משום דרישה להזדהות עם מורשתו הפוליטית של השר זאבי.

האשם מחאמיד (הרשימה הערבית המאוחדת):
תודה על ההבהרה, אבל אני חושב שאין לזה מקום.
אדוני היושב-ראש, אני אשאל עכשיו מה הקשר בין הרצח לבין ההתפתחויות? מה הקשר? מה הקשר בין הרצח לבין כיבוש מחדש? מה הקשר למצור, לעוצר? במשך שבוע ויותר, אדוני היושב-ראש, אשה שראינו בטלוויזיה צועקת. היא לא דוקטור, היא אשה. היא לא הוגה דעות, אלא אשה פשוטה. היא אומרת: הילדים שלי לא קנו אוכל שבוע. הם מחבלים? מה הם עשו לכם? כך היא טענה אתמול בטלוויזיה. מה הקשר בין זה לבין רצח זאבי? מצור על משפחות.
אדוני היושב-ראש, אחר כך באים ואומרים: ארצות-הברית.

היו"ר ש' הלפרט:
חבר הכנסת מחאמיד, ממש משפט לסיום. הזמן שלך כבר תם מזמן.

האשם מחאמיד (הרשימה הערבית המאוחדת):
אני אסיים, אדוני, בשני דברים בלבד.

היו"ר ש' הלפרט:
לא שני דברים, רק משפט אחד.

האשם מחאמיד (הרשימה הערבית המאוחדת):
באו ואמרו: הסגרה. אם ערפאת לא מסגיר, צה"ל נשאר ונכנס עוד יותר ועוד יותר. אני אומר לכם, שזאת דרישה אבסורדית, היא בלתי אפשרית. אני אומר מפה, שהרשות הפלסטינית לא תסגיר אף פלסטיני, ופה יודעים את זה, אז למה דורשים דרישות כאלה אבסורדיות.
אדוני היושב-ראש, העולם כולו נגדנו. אחד מחברי הכנסת דיבר קודם על דנמרק, איך היתה במלחמת העולם השנייה ואיך הכול התהפך; ואפילו ארצות-הברית של אמריקה. כל העולם נגדנו? עוד פעם נתחיל לשמוע בבית הזה את זה שכל העולם נגדנו? יש פה מדיניות של ממשלה שהיא נגד כולנו, נגד העם בישראל ונגד העם הערבי הפלסטיני. תודה, אדוני.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחבר הכנסת האשם מחאמיד. חבר הכנסת זבולון אורלב, אחריו - חבר הכנסת משה גפני, ואחריו - חבר הכנסת מקסים לוי.


זבולון אורלב (מפד"ל):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בראשית דברי אף אני רוצה לשלוח תנחומים למשפחת זאבי - בנוסף לתנחומים שמסרתי בעת ביקורי בבית המשפחה.
הירצחו של השר זאבי, השם ייקום דמו, בידי בני עוולה, הוא לא אבל יחיד של המשפחה אלא אבל לאומי, ממלכתי, שהרי מבחינת המסורת היהודית הוא בוודאי נחשב הרוג מלכות.
אני גם רוצה לומר לחברים את אשר אמרתי למשפחתו, שלאורך כל התקופה שהוא היה שר הוא אמר לי שהוא מתגעגע לוועדת החינוך והתרבות, ולאחר שהגיש את מכתב ההתפטרות ביום שני שעבר פגשתי אותו והוא אמר לי: אני שמח לחזור לוועדה, ובעיני העבודה כחבר ועדת החינוך נחשבת יותר מאשר כשר התיירות. יהי זכרו ברוך.
לעניין המדיני - השמאל טוען טענה מרכזית, שלכאורה נראית נכונה, שבמלחמה או רק במלחמה לא מגיעים להסכמים, וכל מאבק או כל מלחמה בסופם מתנהל משא-ומתן, וסכסוך בין עמים, בסופו של דבר, מסתיים ליד שולחן המשא-ומתן. מדוע לא להפסיק את המלחמה וכבר לקיים את המשא-ומתן ולחסוך את כל המלחמה? הטענה הזאת היא טענה תיאורטית נכונה, אבל מציאותית, במציאות שבין ישראל לפלסטינים, אין לטענה הזאת שום אחיזה במציאות, מכיוון שמשא-ומתן מדיני נכנס לתוקפו רק לאחר ששני הצדדים הגיעו למסקנה שהם רוצים להסדיר את היחסים ביניהם באמצעות משא-ומתן ולא באמצעות מאבק אלים. כל עוד אחד משני הצדדים חושב שאפשר להסדיר את היחסים באמצעות אלימות, לא יעזור אם הצד השני רוצה משא-ומתן מדיני; להיפך, יש בזה משום חולשה. בסופו של דבר, אגב, הסכמי השלום בינינו לבין מצרים והסכמי השלום בינינו לבין ירדן הושגו לאחר מלחמות עקובות מדם, שהביאו את אויבינו לידי הכרה שבמלחמות לא ישיגו את מטרותיהם. לכן הם ישבו ליד שולחן המשא-ומתן וחתמו הסכם שלום.
הסכם אוסלו, שהתנגדנו לו, יסודו היה שהפלסטינים זונחים את הטרור ואת האלימות ומסכימים להסדיר את היחסים בין ישראל לפלסטינים בהסכם שלום, אבל מה אפשר לעשות שהצד הפלסטיני וערפאת הפירו חזור והפר את הכלל היסודי הזה. גם המלחמה המתנהלת בשנה האחרונה היא מלחמה שפתחו בה הפלסטינים, ואני מקווה שעל כך אין עוררין. כל עוד הצד הפלסטיני לא יגיע למסקנה שבאלימות ובטרור לא מגיעים להישגים, אין ברירה למדינת ישראל, וזאת מלחמת אין ברירה, אלא להילחם. להילחם. אין ברירה, כופים עלינו.

היו"ר ש' הלפרט:
חבר הכנסת אורלב, נא לסיים.

זבולון אורלב (מפד"ל):
אני כבר מסיים. זאת מלחמה של אין ברירה כדי להביא את הצד הפלסטיני להכרה, שבמלחמה, באלימות ובטרור לא ינצחו אותנו. לאחר שהם יגיעו למסקנה הזאת יש בהחלט מקום לקיים משא-ומתן. משא-ומתן, חבר הכנסת מח'ול, יסתיים בפשרות, אין לי שום ספק. אפשר לריב על השאלה מה הפשרות.

עסאם מח'ול (חד"ש):
אתה חושב שמלחמה תכריע אותם?

זבולון אורלב (מפד"ל):
אני לא השתמשתי במלה להכריע. אנחנו צריכים להילחם עד שהצד הפלסטיני יגיע להכרה שבמלחמה לא תהיה תכלית. לא במלחמה, לא באלימות ולא בטרור. זאת המסקנה שהם צריכים להגיע אליה. ברגע שהם יזנחו את דרך המלחמה, ניתן יהיה לקיים משא-ומתן.
לצערי, ובזה אני מסיים, ממשלת שרון מגמגמת ומזגזגת. פעם לוחמים, פעם נושאים ונותנים, פעם מדברים, פעם נלחמים. זאת לא שיטה. השיטה צריכה להיות, שכל עוד הם לוחמים, אנחנו נלחמים את מלחמת האין ברירה, בכל הכוח, בכל העוצמה, כדי לקצר את המלחמה. הגמגומים האלה רק מאריכים את המלחמות. יכולנו כבר לסיים את כל הפרשה הזאת אם לא היו שתי ממשלות - ממשלת שרון וממשלת פרס. פעם ידו של שרון גוברת ונלחמים, פעם ידו של פרס גוברת ומדברים. זאת לא שיטה. לכן אנחנו גם בחוץ, וכל זמן שלא תשתנה מדיניות הממשלה לא ניכנס אליה.
לכן אני קורא לממשלה לנהל מלחמה רצופה, נוקבת, כדי לקצר את המלחמה ולהגיע לשעה שבה יהיה ניתן לנהל משא-ומתן.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחבר הכנסת זבולון אורלב. חבר הכנסת משה גפני, אחריו - חבר הכנסת מקסים לוי, ואחריו - חבר הכנסת אמנון כהן.


משה גפני (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני מבקש לשלוח תנחומים למשפחת זאבי, לרעייתו, לילדיו, למשפחתו. המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד.
ביום רביעי שעבר קמנו ליום קשה מאוד, לרצח מזעזע ומזוויע של השר רחבעם זאבי, השם ייקום דמו, ונכנסנו לעידן חדש ונוראי של מעגל של שפיכות דמים חמור, שכמעט שלא היה כמותו.
אני רוצה לומר לעצמנו, שאנחנו דנים למעשה ברצח חברנו לכנסת, של השר זאבי. הרצח הזה, מעבר לזעזוע, מעבר לזוועה שבעניין, צריך גם להדליק אצלנו נורה אדומה גדולה מאוד. אני נבחרתי יחד עם השר זאבי לכנסת, באותה עת. כל השנים ישבנו שנינו יחד בוועדת הכנסת. הוא בוודאי לא היה במרכז המפה המדינית, אלא היה קיצוני בדעותיו. אבל ככל שהיה קיצוני בדעותיו המדיניות, הוא היה פרלמנטר ישר, הגון, חברי.
ועדת הכנסת עוסקת, בין היתר, גם בהסדרת מעמדם של חברי הכנסת, נוגעת הרבה פעמים לענייניהם האישיים, נוגעת לפעילות הכנסת. בוועדה הוא נחשב תמיד לאיש ממלכתי. אני לא זוכר פעם אחת שדעותיו הפוליטיות שינו בנושא כלשהו בוועדה.
אפילו יותר מזה, היו בין העם היהודי ובין העם הערבי בוועדת הכנסת - במערכת היחסים שהיתה נוגעת לחיים הפרלמנטריים, שנגעו במקרים רבים גם ליחסים אישיים וגם למעמד אישי של חברי הכנסת. זו בדיוק הדוגמה הקשה ביותר, אם אנחנו יכולים לקיים, גם כאשר מתווכחים על האיש, חיים דמוקרטיים משותפים, שאדם יכול וחייב לומר את דעותיו ככל שיהיו - ככל שיהיו - וכל שתהיה מחלוקת לגביהם. כולנו חייבים להתאחד, ללא יוצא מהכלל, כל חברי הכנסת מכל הסיעות, ולעמוד מאחורי האיש. עכשיו זה בכלל לא רלוונטי מה היו דעותיו. אם יהיה איזה סדק, איזו מחלוקת, לגבי העלאת זכרו, לגבי דבריו, ולדבר בתוך השבעה מה היא מורשתו או לא מורשתו - לא זה עומד לדיון היום. מה שעומד לדיון זה דבר אחד ויחיד: חבר בכנסת, חבר בממשלה, חבר בכנסת שדעותיו היו דעותיו והוא אמר אותן, אבל אדם ישר, הגון; פרלמנטר יחשוש מלומר את דעתו? הדבר הזה צריך להדליק אצלנו נורה אדומה.
אני חייב לציין, שמעבר לעובדה שמערכת היחסים שהיתה לו עם חברי הכנסת - בחיי היום-יום פעולותיו היו פעולות מאוד חשובות מבחינתנו. בכל הנושאים הקשורים ליהדות, בכל הנושאים שקשורים למסורת ישראל, אנחנו, חברי הכנסת הדתיים, ראינו בו רע, שותף במידה רבה, חבר. הוא לכולנו אבדה גדולה.
אני שולח שוב את תנחומי למשפחה ולכל עם ישראל. תודה רבה.


היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחבר הכנסת משה גפני. חבר הכנסת מקסים לוי, ואחריו - חבר הכנסת אמנון כהן.

מקסים לוי (גשר):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ודאי כולנו הזדעזענו זעזוע עמוק וגם בכינו על אבדה גדולה. וצודק חבר הכנסת גפני, האם במדינה דמוקרטית, או בעולם הנאור שנחשב בעינינו כדמוקרט גדול, ארצות-הברית הגדולה או אירופה הגדולה, כאשר חבר פרלמנט יביע את דעתו, מייד ממשלה תצטרך להצמיד לו למחרת בבוקר שומר ראש? איפה הדמוקרטיה? זה דבר דמוקרטי?
שמעתי את האשם מחאמיד אומר: רצח מביא רצח. מה, משווים את זאבי, שהוא חבר כנסת, שר בממשלה, לטרוריסט שבא להרוג ילדים בתוככי ישראל ולהתפוצץ אתם? זו השוואה?

עסאם מח'ול (חד"ש):
אבו-עלי מוסטפא היה מחבל שבא - - -

מקסים לוי (גשר):
אבו-עלי שילח לכאן. זו השוואה? אי-אפשר לדבר? אי-אפשר להביע? אתה מביע את השקפותיך ואתה צריך להיות מאוים מחר בבוקר? אני רוצה להביע את השקפת עולמי, אז אני צריך להיות מאוים? כל חבר כנסת, יהודי או ערבי, יצטרך מחר בבוקר לשמור על פיו, משום שהוא יביע משהו הוא עלול בעצם לסכן את חייו? ואז הדמוקרטיה נרמסת - -

עסאם מח'ול (חד"ש):
- - -

מקסים לוי (גשר):
אני לא הפרעתי לך, אל תפריע לי.
חברי חברי הכנסת, אני שואל שאלה - האם לממשלה הזאת יש איזו מדיניות? מחר בבוקר יעזבו את השטחים, ואז יאמרו שזה לחץ אמריקני. מחר יזיזו כוחות ויחזרו בחזרה ואולי תהיה תקופת רגיעה. האם יש לממשלה הזאת תוכנית מדינית לשלום? אם יש, אז צריך להפסיק את כל ההרג הזה. עד כמה שאני מבין, אם לראש הממשלה, שמייצג בעצם את הליכוד ואת הימין, יש תוכנית, שיאמר אותה.
לממשלת העבודה בראשות פרס יש תוכנית שלום משלה, ולליכוד ולימין יש תוכנית משלו. וזאת נקראת ממשלת אחדות לאומית. אם אין בסיס של תוכנית, הרי ההרג הזה יימשך. אין להם שום תוכנית. התוכנית שמאחדת את הממשלה הזאת זה המשך הטרור. כל עוד נמשך הטרור והירי, ממשלת האחדות הלאומית ממשיכה להתקיים.
ברגע שיגיעו לשולחן הדיונים, השאלה תהיה אם הליכוד יהיה מוכן ללכת על-פי תהליך מדיני של מפלגת העבודה. זו שאלה קשה מאוד. האם האמריקנים יודעים אם לממשלה הזאת יש איזו תוכנית מדינית? אין. האזרח בישראל לא יודע. נשלחים שרים לארצות-הברית - שר החוץ נואם כך והם נואמים כך. איזה פרצוץ יש לנו?
לכן כאשר מדברים על תוכנית מדינית של הממשלה הזאת - אין, ואף אחד מאתנו כאן לא יודע מה היא התוכנית המדינית של הממשלה הזאת.

נסים זאב (ש"ס):
לברק לא היתה תוכנית מדינית? - - - את ירושלים.

מקסים לוי (גשר):
וכאשר אנחנו רואים בתהליך המדיני שאין תוכנית מדינית מלכדת - ממשלת ישראל לא מוציאה איזו תוכנית ואומרת: לא לירושלים, לא להתיישבויות, לא לבקעת-הירדן. זו הבטחה שנתן אריק שרון, האם העבודה מקבלת את זה? מה יהיה אם העבודה לא תקבל את זה, נלך לבחירות? נתלכד? לכן, בהעדר תוכנית מדינית או קווים מנחים של הממשלה הזאת - אין בנושא המדיני.
אדוני היושב-ראש, בעוד שבוע-שבועיים, כאשר נלך לאשר את תקציב המדינה, האם רוב-רובם של בני עיירות הפיתוח, שבקולותיהם נבחרה הממשלה הזאת, בוטחים היום בממשלה שנותנת מענה לנושא האבטלה, לחינוך, לרווחה? גם בזה אין לה תוכנית. לא תוכנית חברתית ולא תוכנית מדינית.
התבערה החברתית נשכחת בכלל, כי אנחנו לא מודעים, אדוני היושב-ראש, לא למובטלים, לא לבעיית הרווחה ולא לאלימות. נכון, כל הזמן אנחנו שמים דגש בדיבורים שלנו רק על נושא ביטחון, אבל אנחנו שוכחים שיש תבערה איומה בעיירות הפיתוח. לכן נצטרך גם לדון, אדוני היושב-ראש, בתקציב המדינה, כדי שלפחות יהיה אור לאותם מובטלים ולאותם עניים.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה. חבר הכנסת אמנון כהן, ואחריו - חבר הכנסת מוחמד כנעאן. בבקשה.


אמנון כהן (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, תנחומי למשפחת זאבי, ליעל, לילדים ולנכדים.
שר בישראל, אלוף בצה"ל, יושב-ראש תנועה, רחבעם זאבי, השם ייקום דמו, נפל בידי מרצחים זדונים, ואנו עדיין המומים וכואבים ושואלים את עצמנו איך וכיצד קרה הדבר.
רחבעם זאבי, יהודי ארץ-ישראלי שורשי, אשר הכיר כל שביל וכל הר, כל גבעה וכל תל, אשר עמד בראש חייליו ואנשיו להנחותם על קדושת הארץ והמולדת, תוך שימת דגש בערכי אבות ומסורת ישראל.
גנדי אהב את ארץ-ישראל. מאז עמד על דעתו הוא השקיע עצמו בכל תחום שנגע לביטחון ישראל. רחבעם זאבי כשמו כן היה, כזאב ערבות נלחם על שלמות ארץ-ישראל, למען אזרחיה ותושביה.
סיפור חייו הוא סיפור קורותיהן של התנועה הציונית ומדינת ישראל. בן ירושלים, אשר התמסר בגיל צעיר לאהבה גדולה אחת ויחידה - ארץ-ישראל. אהבה זו מילאה את כל חייו. הוא קרא ואסף כל ספר עליה, למד כל פרט מתולדותיה, ידע את אורחות חייה, כתב ופרסם מאמרים על אודותיה.
אנו, חברי הכנסת, חשנו אליו הערכה רבה ויחס מיוחד, על עבודתו המקצועית, על הגינותו והתנהגותו עם כל הסובבים אותו, ולמרות היריבות האידיאולוגית עם כמה מחבריו, ידע גנדי לשמור על כבוד הדדי עם הזולת.
ארץ-ישראל על גוניה ועדותיה, השקפותיה ועמדותיה נפרדה בכאב מהדמות המיוחדת הזאת, אשר ליוותה את דברי ימי המדינה וישראל ומלחמותיה משחר תקומתה.
אדמת ארץ-ישראל קלטה את אחד מגדולי אוהדיה. גנדי לא בחר את יום מותו ולא את דרך מותו, אבל הוא נהרג בקרב. כן, גנדי נרצח בקרב כאשר עמד בידיים ריקות מול אויביו באותו מסדרון אפלולי בקומה השמינית. היה זה עיצומו של הקרב החשוב ביותר בחייו - קרב על ארץ-ישראל.
גנדי, אין לי ספק שרבים מבני הבית הזה חושבים כמוך ומאמינים בצדקת דרכך, אבל עדיין לא מצאו את הדרך לבטא זאת כפי שעשית אתה.
אני מחזק את ידי ראש הממשלה, אשר פועל בנחישות למרות כל הלחצים מבית ומחוץ וממלא את חובתו למען ביטחון עם ישראל.
ואסיים בפסוק מקינת דוד על שאול המלך: "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצת אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלזנה בנות ערלים"; "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה". תודה.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה לחבר הכנסת אמנון כהן. חבר הכנסת מוחמד כנעאן, בבקשה. אחריו - חבר הכנסת עסאם מח'ול.

מוחמד כנעאן (המפלגה הלאומית הערבית):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אין ספק שאנחנו התנגדנו ומתנגדים לכל חיסול פוליטי אשר יהיה, חיסול פוליטי על רקע השקפת עולם ועל רקע לאומי. אנחנו הזהרנו מפני החיסולים הפוליטיים שביצעה ממשלת ישראל נגד מנהיגים פלסטינים, תהיה השקפת עולמם אשר תהיה. אנחנו הבענו התנגדות והיינו חרדים למה שעלול להיות, וציפינו למה שקרה. על כן, אדוני היושב-ראש, אני מאשים את הממשלה בכל מה שקרה וקורה כאן.
אנחנו התנגדנו למדיניות הטרנספר ולאלה שדגלו בה, בדיוק כמו שהם התנגדו לעמדות הפוליטיות שלנו. טרנספר נגד מי - נגד העולים מרוסיה? העולים ממרוקו? מתוניס? או שהרקע היה נגד האוכלוסייה הערבית שחיה במדינת ישראל? כולם יודעים שאין שום תנועה פוליטית, אין שום ממשלה שיכולה לבצע טרנספר נגד עם, או נגד חלק מעם, יהיה אשר יהיה.
אנו התנגדנו למלחמה, התנגדנו לכיבוש, ואנחנו התרענו ומתריעים על הכיבוש מחדש של שטחי A ועל הריגתם של 25 פלסטינים עד היום, אולי יותר, ועל פציעתם של מאות.
אמר כאן חבר הכנסת זבולון אורלב: שום מלחמה לא תכריע עם אחר. אני מאמין בכל לבי, שרק שלום, רק משא-ומתן לשלום יכול להכריע את כולם, יכול לשים קץ למלחמות, לשפיכות הדמים, לשכול, לאבל ולהרס שאין להם כל סוף. חזרה לשולחן המשא-ומתן, אדוני היושב-ראש, יישום החלטות והסכמים שנחתמו בין שני הצדדים, הם הערובה היחידה והבטוחה להפסקת האלימות, להפסקת ההרג בשני העמים, בשני הצדדים. ישראל לא יכולה להכריע את העם הפלסטיני במלחמה ובכוח, כמו שהעם הפלסטיני לא יכול להכריע את ישראל בכוח. ועל כן, יישום ההחלטות, יישום ההסכמים הם הדבר הדרוש היום, אדוני היושב-ראש, דווקא בתנאים שנוצרו עקב הרצח ועקב כל מה שקורה עד היום.
אני קורא לראש הממשלה ולממשלת ישראל להתעשת ולשמוע בקול העולם אשר קורא לה לחזור באופן מיידי מהשטחים שהיא כבשה ולחזור לשולחן המשא-ומתן. תודה.

היו"ר ש' הלפרט:
תודה. חבר הכנסת עסאם מח'ול, בבקשה. אחריו - חבר הכנסת זאב בוים.

עסאם מח'ול (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הכנסת מעמידה בדיון הזה את השאלה האם היא אכן מאוחדת בתמיכה בחיסולים או שהיא מתנגדת לחיסולים פוליטיים, ואני אומר שאין דרך שלישית. כל דרך שלישית היא דרך של צביעות, ומי שמנסה להעביר או להחדיר למשוואות של המזרח התיכון ושל היחסים הישראליים-הפלסטיניים את הכלי של החיסולים הפוליטיים, הוא אחראי לדם שנשפך, גם לדמו של חבר הכנסת והשר רחבעם זאבי.
אני לא אתמקד היום באיש זאבי. אני אתמקד בשאלה המהותית איך דמוקרטיה ואיך חברה שרוצה להיות דמוקרטית ומתיימרת להיות דמוקרטית, יכולה ויש בה מרווח מחיה למפלגה שהאידיאולוגיה שלה היא אידיאולוגיה של טרנספר, אידיאולוגיה של שלילת האחר, אידיאולוגיה של גזע והחלטות וזכויות על-פי גזע.
אני חושב, ששאלת המורשת של זאבי היא מורשת שראוי לדמוקרטיה להתנער ממנה ולפסול אותה, כי זאת מורשת מסוכנת לשני העמים בארץ הזאת.
אני חושב, שהדבר המרכזי שתרם בשבועות האחרונים או בחודשים האחרונים חבר הכנסת המנוח זאבי היה הופעתו בטלוויזיה בבוקרו של היום שבו אירע הפיגוע במסעדת "סבארו" בירושלים. באותו בוקר, בטרם היה הפיגוע, הוא אמר שצריך לחסל את הרשות הפלסטינית. וכששאלה אותו המראיינת: ומה יהיה אחרי חיסול והפלת הרשות הפלסטינית? הוא אמר: מה, את חושבת שאת מביכה אותי? אני אגיד לך את האמת, וזאת היא האמת של הממשלה הזאת, של ממשלת ליברמן-שרון-פרס. זאת אמת איומה, כשהוא אומר: אני יודע, יגיעו לשלטון אנשי "הג'יהאד האסלאמי" וה"חמאס", וזה יהיה עוד יותר טוב לנו, כי אז העולם ידע שאין פרטנר בצד הפלסטיני.
זאת ממשלה שממשיכה עם השקר הזה. זאת ממשלה שלא רק מטפחת את המנטליות הבריונית, לא רק ביחס לעם הפלסטיני אלא גם ביחס לילדי השכנים, אדוני השר ליברמן. אני חושב שזו ממשלה מסוכנת והיא תביא עלינו עוד הרבה אסונות.
זה שקר, אין אמת בכך שהתוקפנות והמתקפה ומסע המוות שמנהלת הממשלה הזאת נגד העם הפלסטיני בימים אלה נובעים מכך שאין פרטנר לפתרון מדיני בצד הפלסטיני. היא נובעת בדיוק מכך שיש פרטנר בצד הפלסטיני והיא רוצה לחסל אותו, מכיוון שהיא עצמה איננה פרטנר. זאת ממשלה שחרתה על דגלה מהיום הראשון לבודד את יאסר ערפאת.
אני אומר לכם, זאת ממשלה שהצליחה לבודד את מדינת ישראל בזירה הבין-לאומית. זאת ממשלה שתוביל לאסון, זאת ממשלה שאיננה ראויה. זאת ממשלה שגם מנהלת את מסע המוות שהיא מנהלת, אבל גם מתנהגת בעצבים חשופים, כי אין זכות קיום למדיניות הזאת ולממשלה הזאת. הציבור בישראל עוד יבין, שביטחונו האישי והכללי קשור, מחובר בטבורו לביטחונה של האשה במטבח בבית-לחם, לילדה הפלסטינית בבית-הספר בג'נין ולאיש והאשה הפלסטינים שנרצחים מדי יום.
חזית הסירוב בשני העמים איננה מעוניינת בפתרון. הבעיה היא שחזית הסירוב בישראל יושבת בממשלה בדמותם של שרים עם דם על הידיים - -

צבי הנדל (האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו):
איך אתה מדבר?

עסאם מח'ול (חד"ש):
- - כמו השר ליברמן שיושב כאן. זאת ממשלת טליבאן ישראלית, שיושבת כאן וצריך להתפטר ממנה מהר לטובת שני העמים.

צבי הנדל (האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו):
פושע.

היו"ר מ' לוי:
תודה. השר אביגדור ליברמן, בבקשה.

נסים זאב (ש"ס):
טוב שאתה אומר מה שאתה חושב.

היו"ר מ' לוי:
חבר הכנסת זאב, אבקש להפסיק. אני לא מפתח דיאלוג כרגע.

שר התשתיות הלאומיות א' ליברמן:
ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני באמת חושב, שככל שחבר הכנסת עסאם מח'ול וחבריו ידברו כאן בכנסת ישראל, שכל עם ישראל ישמע מה הם מדברים ומה הם חושבים, כך יותר טוב לנו. אני חושב, שגם האנשים שהיו להם אשליות, אחרי כל הדיבורים של חברי הכנסת הערבים אין להם יותר אשליות. גם בבחירות הקרובות תראה שגם שמאל לא קיים.

עסאם מח'ול (חד"ש):
- - -

שר התשתיות הלאומיות א' ליברמן:
אחרי שהם חסמו את עצמם, אני חושב שהדברים ברורים. אני בעד שידברו כמה שיותר. אני חושב שהם דווקא עושים עבודת שכנוע הרבה יותר טובה מאתנו. כמו שאני חושב שכל החברים שלהם במסגד בתוך מדינת ישראל, באום-אל-פחם - בדם ואש נשחרר את אל-אקצא, זה מה שהם רוצים. אלה אותם ילדים שמקבלים חינוך מאותם אנשים.

עסאם מח'ול (חד"ש):
שום דבר לא יחפה על הפשעים שאתה מבצע.

שר התשתיות הלאומיות א' ליברמן:
אני חושב שכל העולם מתחיל להבין עם מי באמת יש לנו עסק. הרי כבר ראינו שה"טליבאן" לא קשור למדינת ישראל. הרסו את שני הפסלים של בודהא, דבר שנכנס לספר של אונסק"ו כדבר מונומנטלי, ששייך לכל האנושות, ולא שמעתי מחאה אחת - - -

עסאם מח'ול (חד"ש):
- - -

היו"ר מ' לוי:
אל תעזור לי. חבר הכנסת מח'ול, אני מבקש ממך.

שר התשתיות הלאומיות א' ליברמן:
האם שמעת שבעולם המוסלמי יש מחאה על כך? שום דבר, כולם שתקו, לרבות חברי הכנסת הישראלים.
אז באמת, כשמדברים על הערכים ההומניים המערביים, כמה שהם ידברו יותר, יותר טוב, כך יבינו עם מי יש פה עסק. זה לא שייך כרגע לעניין.
מכיוון שיש לנו עניין לקיים דיון ולהתייחס לכל הדברים שהועלו, אני מבקש בשם הממשלה שהסיכומים וההצבעות יהיו במועד אחר. תודה.

היו"ר מ' לוי:
אנחנו ממשיכים בסדר-היום. רשימת הדוברים קיימת. חבר הכנסת זאב בוים - לא נוכח; חבר הכנסת חיים רמון - לא נוכח; חברת הכנסת קולט אביטל - לא נוכחת. חברת הכנסת יהודית נאות. אחריה - חבר הכנסת רחמים מלול.

יהודית נאות (שינוי):
אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה להביע את תנחומי למשפחת זאבי, ולהביע גם את צערי על העיתוי הלא-נכון של הדיון הנוכחי - בתוך שבעת ימי האבל. אני ישבתי והאזנתי פה מתחילת הדיון. את רוב רובם של הדוברים שמעתי, ואני חושבת שעיתוי הדיון הוא פשוט אומלל. היות שאני בנשיאות הכנסת, יש לי חלק בשגיאה הזאת. לכן אני גם לא רוצה להתייחס ולא אביע את דעתי על ההצעה או חוזר מנכ"ל שבו התייחסה שרת החינוך לרצח הנתעב הזה. אני חושבת שאין מקום לדיון הזה היום.
אני יודעת שיש בבית הזה רבים שמתהלכים בביטחון מוחלט שיש להם הפתרון החד-משמעי למצב הקשה שאנו נמצאים בו. יש להם אותה תשובה שאין בלתה. אני לא נמנית עם המאושרים הללו, ומשום כך אני בהחלט מאוד מודאגת.
ברור לי, מצד אחד, שלחזור על שגיאת לבנון אסור לנו בשום פנים ואופן. ברור לי עוד דבר, שאסור לתת יד לקיצונים בממשלה ולאותם גורמים שיושבים מחוץ לממשלה ומחוץ לכנסת אך נושפים בעורפם של פוליטיקאים ודוחקים בראש הממשלה לעשות מעשה. אני רואה בדחיקה הזאת - לעשות מעשה - בעצם את הכניסה לשטחי A. זו היתה תגובה שנבעה מהבטן בעקבות הרצח. אני לא יכולה לומר שזו היתה תגובה שקולה או שכלתנית. אני מצירה על שכך אני חשה לגבי פעולות של הממשלה.
אני גם בטוחה שצודקים אלו שאומרים, שכל המטרה של ההפגנה אמש ושל ההקצנה הנוראית בדברים שנאמרים כאן בעצם נועדה לדחוק את מפלגת העבודה אל הפינה ולגרום לכך שמפלגת העבודה, ואולי גם אלה היותר-מתונים מקרב חברי מפלגת המרכז, לא יוכלו להישאר בממשלה, וזו תהפוך לממשלה של ימין קיצוני. אני חושבת שזה יהיה אסון, אני חושבת שאסור לתת לזה יד, ואני חושבת שאם למפלגת העבודה יש תפקיד היום, זה בעצם להבליג בחריקת שיניים על הניסיונות להוציא אותה מהממשלה, משום שאני מבטאת רחשי ציבור של עם במובן הזה שהעם הביע דעתו חד-משמעית בכל שבוע ושבוע שהוא תומך בממשלת אחדות. לא ראיתי שהתמיכה בממשלת אחדות ירדה. ממשלת אחדות זו איננה ממשלת ימין קיצוני.
אני חושבת גם, ואני שמחה שיושב כאן סגן שר המשטרה, שאחת האמתלות לכניסה לשטחי A היתה: כך נוכל לתפוס את הטרוריסטים ואת אלה שעשו את מעשה הרצח הנתעב של רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה. אני רוצה לשאול בכל ההגינות - לא הגשתי שאילתא על כך - האם כבר תפסנו אותם טרוריסטים שירו בערבים שנסעו במשאית והרגו אותם, ורצחו אותם? אני אומרת: אדרבה, אני רוצה תשובה, למה עוד לא תפסנו, משום שצריך להיות הגון בכל הכיוונים.
עסאם מח'ול, לך אני רוצה לומר, צודק השר ליברמן. אל תיתן לו את הנשק בידיים, אל תיתן לו את הצידוק המוסרי לדברים הנוראיים שהוא אמר אתמול בערב. המלים - לחסל, דם על הידיים, צריך שייעקרו מהלקסיקון פה בכנסת. אני מודה לכם.

עסאם מח'ול (חד"ש):
אני מסכים - - -

יהודית נאות (שינוי):
הוא התחיל - מה, אתה תינוק? אתה בגן-ילדים? מדובר באנשים - - -

היו"ר מ' לוי:
תודה רבה, חבר הכנסת מח'ול. חבר הכנסת רחמים מלול, בבקשה. אחריו - חבר הכנסת יחיאל לסרי. אחרי חבר הכנסת לסרי - חבר הכנסת יאיר פרץ.

רחמים מלול (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר, כבוד סגן השר, ראשית, גם אני אשלח תנחומים כנים למשפחת זאבי היושבת באבלה וכואבת את כאבה, ויהי רצון שלא ידעו עוד צער.
רבותי חברי הכנסת, אין ספק כי מדינת ישראל מצויה היום בשפל ביטחוני שלא שרר כדוגמתו זה שנים רבות. רציחתו האכזרית המזעזעת וחסרת התקדים של השר זאבי, השם ייקום דמו, רק העצימה את חומרת המצב והביאה את השפל הזה לשיאו.
המוני בית ישראל מעדיפים כיום להסתגר בבתיהם, מרכזי הקניות שוממים, מרכזי הבילוי ריקים, בתי-מלון נועלים את שעריהם בזה אחר זה, אמהות שולחות את ילדיהן לבתי-הספר בחשש ובחרדה, בתקווה ובתפילה שישובו בשלום הביתה - והכול עקב הטרור המשתולל ברחובות ובקניונים, בתחנות ובשווקים, במלונות ובמועדונים.
והנה הגענו למצב, שגם רבים מבאי הבית הזה נאלצים להסתובב כשצלו של המאבטח האישי רודף אחריהם לכל מקום שאליו ילכו. מצב בלתי נסבל זה גורם לתחושה של מועקה כבדה, של חוסר ביטחון אישי ושל חידלון ואין-אונים.
אדוני היושב-ראש, נבחרי ציבור חוששים היום, יותר מתמיד, להביע דעותיהם בנחרצות כמקודם, הם בוררים את מילותיהם ושוקלים את נאומיהם פעמיים ושלוש פעמים על-פי מאזני הסיכון לחייהם, שמא חלילה ייכלל שמם ברשימה השחורה של המועמדים לחיסול.
אדוני היושב-ראש, איזו מדינה עצמאית, חופשית ודמוקרטית יכולה להשלים עם מצב שכזה? איזו מדינה יכולה היתה לשקוט על שמריה ולשבת בחיבוק ידיים כאשר טרוריסטים נבזים מתנקשים באחד משריה, ואין זה משנה מהן דעותיו הפוליטיות? האם ארצות-הברית היתה יושבת בחוסר תגובה? האם צרפת ואנגליה היו חובקות ידיהן בחוסר מעש? האם בסוריה, במצרים או בכל מדינה ערבית אחרת היו עוברים לסדר-היום על מעשה נפשע שכזה? ההיסטוריה והניסיון מלמדים, שהמדינות שמניתי היו נוקטות, ובצדק, צעדים חמורים וחריפים יותר על מנת לרדוף עד חורמה את המתנקשים הרוצחים, את שולחיהם, את ארגוניהם ואת תשתיותיהם.
והנה, בשבוע שעבר נפל דבר חמור בישראל, נרצח שר בכיר על משמרתו ועל דעותיו, רצח המהווה פגיעה במגדלה של הדמוקרטיה הישראלית, פגיעה בממשלת ישראל ובריבונות של מדינת ישראל.
והנה, החליטה ממשלת ישראל לעשות מעשה כמתחייב מן ההסכמים החתומים בין