Rechavam Zeevi

הישיבה המאתיים-ושבעים-ושבע של הכנסת השמונה-עשרה
יום רביעי, ה' בחשוון התשע"ב (2 בנובמבר 2011)
ירושלים, הכנסת, שעה 11:00

ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות חבר הכנסת רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה, במלאות עשר שנים להירצחו

היו"ר ראובן ריבלין :

רבותי, אנחנו מפסיקים לשעה את הדיון בהצעות החוק של חברי הכנסת, הצעות החוק הפרטיות, ועוברים לדיון מיוחד. נא לשבת, רבותי. נא לתת את הכבוד הראוי לאירוע.
אני מתכבד לפתוח את הישיבה המיוחדת של הכנסת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, גנדי, זיכרונו לברכה, במלאות עשר שנים להירצחו. אבקש מראש הממשלה, מחברי הממשלה ומחברות וחברי הכנסת לקום לדקת דומייה.

(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של שר התיירות חבר הכנסת רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה.)

היו"ר ראובן ריבלין :

תודה רבה. נא לשבת.

אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, גברתי ראש האופוזיציה ציפי לבני, חברי הממשלה, חברי הכנסת בהווה ובעבר, שופט בית-המשפט העליון יצחק עמית, היועץ המשפטי לממשלה עורך-הדין יהודה ויינשטיין, נשיא בית-המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, מזכיר הממשלה צביקה האוזר, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, היועץ המשפטי לכנסת עורך-הדין איל ינון, יושב-ראש הנהלת "יד ושם" אבנר שלו, מבקרת המדינה לשעבר השופטת מרים בן-פורת, משפחת זאבי היקרה, הרעיה, בת הבית הזה, יעל, הילדים, סייר-בנימין, מצדה, צאלה והנכדים, מורי ורבותי, קהל נכבד, אנו מציינים היום, בישיבה מיוחדת זאת, עשור להירצחו, בידי בני עוולה, של שר בממשלת ישראל. חבר כנסת, אלוף בצה"ל ואיש ספר רחבעם זאבי, גנדי, השם ייקום דמו. בן ירושלים, שנולד בה, אהב אותה, לחם למענה, ונטמן בעפרה.
מכובדי, יש אנשים שקשה לספוד להם. מטבעות הלשון השגורות לא מתאימות להם. הם יוצאי דופן, מתריסים, מערערים את השלווה המזויפת, מערערים על המוסכמות. הם דבקים באמת שלהם, ובזים לצורך המציאותי בפשרות. רחבעם זאבי הוא אחד האנשים האלו. קשה לעיכול, איתן כסלע.
אם אֵתָאר – אוי לי אם הייתי אומר ליד גנדי "אם אֵתָאר" – אם אֲתאר רק את המשותף ביני לבין רחבעם, אֲתאר את אהבתו הגדולה לארץ-ישראל. אתאר את קנאתי בו על שהכיר ברגליו כל רגב וכל שביל, כל הר וכל גיא, באדמה שאותה אהב ולמענה לחם. אך בתיאור כזה אחטא לאמת. אחטא למחלוקת העמוקה, הבלתי-ניתנת לגישור, ביני לבינו. ביני, המאמין בזכותם של כל תושבי הארץ הזאת, יהודים כערבים, לחיות כאן, כאזרחים שווי זכויות, לבינו, שתמך ברעיון הטרנספר, אבל הדגיש בצורה מפורשת: אם מהסכמה או מרצון. אך אם אתמקד רק במחלקת בינינו, הרי שגם אז אחטא לאמת. שכן, קושרת בינינו בעבותות אהבתנו העזה לירושלים.
על מה, אם כן, אדבר? על המשותף? על המפריד? על ציון כולה שלנו או שמא על טרנספר? הוא אשר אמרתי. גנדי תמיד עורר אותנו. מתעתע בתמונת העולם שבה ביקש לשווא לשכנע אותנו. אילו היה גנדי עמנו, הוא בוודאי היה קורא לי משולחן הממשלה או ממקום מושבו בכנסת, מכיסאו במליאה, ואומר לי בעברית העשירה שלו: "אמור את האמת, את אשר על לבך, ללא כחל ושרק". כך היה אומר לי. כי גנדי היה איש של אמת, שלא ידע פשרה ופשרנות מהן. האמת הנחתה אותו בכל אשר הלך. הוא אהב את חבריו, אך את האמת שלו הוא אהב יותר מכול. נאמנותו לאמת שלו העניקה לו את הכוח להשמיע דעות לא פופולריות, לסמל באישיותו את הגבול הקיצון של המפה הפוליטית.
אך מה שהיה יוצא דופן בגנדי איננו דווקא נאמנותו לעצמו, אלא דרישתו מבני הפלוגתא שלו להשמיע את האמת שלהם. גנדי לא אהב שבן-שיחו יכרע לפניו ברך, יתכחש לעמדותיו או ירכך אותן. גנדי דרש שבן-שיחו יהיה נאמן לאמת שלו, לפחות כפי שהוא, גנדי, היה נאמן לאמת של עצמו.
גנדי לא התיירא, לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים. מהאופורטוניסטים חסרי הקול, מרובי הצבע, חסרי חוט השדרה של האמת. מחויבותו של גנדי לאמת של האחר, נאמנותו לוויכוח, הן שהביאו אותו לזירה הפוליטית ולבית-המחוקקים. הוא היה באמת מוכן לשמוע, והוא רצה להשמיע. הוא סימל אומנם את גבולותיו של השיח הדמוקרטי הישראלי, אבל כמי שמצוי עדיין בתוכו ולא מחוצה לו. בזכות השמירה הקפדנית על כללי הוויכוח, בזכות הכבוד שרחש לוויכוח ולבני הפלוגתא שלו, גם החריפים שבהם, גנדי שמר על עצמו כחלק מהשיח.
הוא תמיד כיוון למרכז, אף שהוא עצמו היה בקצוות. משמיע את קול ההיגיון שלו, גם אם ההיגיון שלו מקומם ושנוי במחלוקת. מנסה לשכנע ולא לאיים. עמוס בשלל נימוקים ביטחוניים, דוגמאות היסטוריות ואהבה גדולה לארץ-ישראל.
בני המשפחה, יעל היקרה, אשר ליוותה אותו בכל אשר עשה בכנסת, כאן מהכיסא, והמקום היחידי שגנדי היה מסתכל אליו כאשר היה מדבר, מתוך רעד ובדחילו ורחימו, היה לראות איך מגיבה יעל. עם כל השאר הוא היה מסתדר.
מכובדי חברי הכנסת, בשיטה הדמוקרטית יכול רוב להפוך למיעוט בהינף בחירות אחד. כך, כל אחד מאתנו יכול למצוא את עצמו, ביום מן הימים, בגבולותיו הקיצוניים של השיח הפוליטי. כמו גנדי. כמוהו, כל אחד יכול למצוא את עצמו מבודד, מגונה, ולעתים נרדף. אך לא כל אחד מאתנו מוכן, ונכון יהיה, לשלם את המחיר ששילם גנדי על הדבקות באמת שלו. רבים מאתנו מעדיפים לא לדבר. רבים מאתנו מעדיפים לומר את אשר בפינו, אך לא את אשר בלבנו. שמא המחיר הפוליטי יהיה גבוה מדי, שמא יחרצו את גורלנו טוקבקיסטים חדי לשון, גיליוטינת התקשורת או חרם חברתי.
לגנדי היה העוז לדרוש מבני שיחו את האמת שלהם ולא את הדברים שינעמו לאוזניו. האם גם לנו יש העוז הזה? האם גם לנו יש היכולת להקשיב לקולות העולים מהבית הזה, גם כאשר הם קשים לאוזנינו? גם כאשר הם צורמים, מתריסים ומערערים?
אם יש דבר שעלינו ללמוד מגנדי, זה את הזכות ואת החובה לומר את האמת שבלבנו, ולאפשר גם לבני הפלוגתא המרים ביותר שלנו להשמיע את האמת שבלבם.
בחירות הביטוי הזו של גנדי ושל הדמוקרטיה הישראלית התקנאו רוצחיו של גנדי. בחירות הביטוי הזו הם ניסו לפגוע. אך הכדורים פגעו בו. הוא ספג אותם למעננו.
גופו של איש הסלע נפל. אבל מורשתו תמשיך עוד להתסיס ולעורר, לאתגר ולהפרות את העם ואת החברה בישראל. יהי זכרו ברוך.
אני מזמין את ראש הממשלה לשאת דברים לזכרו של השר רחבעם זאבי.

ראש הממשלה בנימין נתניהו:

אדוני יושב-ראש הכנסת ראובן ריבלין, חברי השרים, חברי הכנסת בעבר ובהווה, שופט בית-המשפט העליון יצחק עמית, נשיא בית-המשפט העליון לשעבר השופט מאיר שמגר, מבקרת המדינה לשעבר הגברת מרים בן-פורת, היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין, משפחת זאבי היקרה, יעל, סייר-בנימין, מצדה, צאלה, הנכדים, ידידי.
אנחנו זוכרים את ההלם שאחז בכולנו כשנפל שר בישראל, כשנפל השר הזה בישראל גם כן, ובייחוד, ומדי שנה במקום הזה אנו מעלים דברים ומציינים היבטים שונים בפועלו ובאישיותו של רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה, כי כפי שאמרת, אדוני היושב-ראש, פנים רבות היו לגנדי, אבל היום אני מבקש לדבר על פן אחד – על גנדי כאיש ירושלים. כל אחד מאתנו שהכיר אותו יודע עד כמה עמוק היתה חרוטה ירושלים בנשמתו ובתודעתו. היא היתה במרכז הווייתו, בתפיסת עולמו היא ניצבה גבוה גבוה, מעל כולם, ירושלים, בירתנו הנצחית.
גנדי נולד בירושלים, בח' בתמוז תרפ"ו, 20 ביוני 1926, בשכונת ימין-משה בירושלים, מרחק שתי דקות הליכה מהמקום הזה. בילדותו הוא עוד יכול היה ללכת ללא מפריע לעיר העתיקה, לכותל המערבי, אבל לאחר מלחמת העצמאות, שקם החוצץ, אי-אפשר היה לעשות זאת, וגם ירושלים הלכה ונתכווצה – היא היתה עיר ענייה, חצויה ומבותרת. הירושלמים בינינו זוכרים אותה בקסם מסוים של עיר כפרית ואינטימית, אבל היא היתה – חבר הכנסת בילסקי זוכר, כי היינו שם יחד, ולא היה לה עתיד מובטח. רק כעבור שנים, במלחמת ששת הימים, עת שימש גנדי עוזר ראש אג"ם, ירושלים שוחררה, אוחדה, פרצה למרחב, וגנדי היה שותף לשחרורה; יחד עם שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל יצחק רבין ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס הוא זכה להיות בין הראשונים שפרצו דרך שער האריות לתוככי העיר העתיקה בואכה הכותל המערבי.
עם סיום המלחמה הורה שר הביטחון דיין לידידו גנדי לסרטט את גבולה המוניציפלי החדש של ירושלים, וגנדי חש – באותו רגע, באותה עת – הוא חש התעלות גדולה, כי ניתנה לו הזדמנות חד-פעמית להשפיע על אופייה, חוסנה ועתידה של ירושלים. במהלך העבודה, שאליה הוא נרתם מייד במרץ ובהתלהבות, הוא נזכר בימי נעוריו, הוא נזכר בירושלים המנותקת במהלך מלחמת העצמאות, הוא לא שכח את ירושלים המאוימת תדיר על-ידי הלגיון הירדני, ובאותה התלהבות נערית הוא החל במלאכת הסרטוט, ועמדה לנגד עיניו מטרה אחת: ביצור כוחה של ירושלים על-ידי הגדלת שטחה, והבטחת עתידה כבירת ישראל המאוחדת.
אני חושב שמעטים יודעים שגבולות ירושלים של היום, שאושרו לאחר מכן על-ידי הממשלה, נסתמכו בעצם על הצעה שגנדי הגיש אז למשה דיין, ובכל תפקידיו הציבוריים מאז העלה גנדי את ירושלים על ראש שמחתו; הוא כתב עליה מאמרים רבים, והוא נאם עליה נאומים אין-ספור, ובכולם הוא הדגיש את מקומה ומרכזיותה בתודעת עמנו לאורך הדורות. זה דבר שהוא הכיר מצוין, כי הוא עסק בהיסטוריה של הארץ, של ארץ-ישראל ושל ירושלים בפרט, הוא נגע אומנם בהווה המתפתח שלה, ותיאר את עתידה המזהיר, כפי שהוא ראה אותו בחזונו, אבל הקשר לירושלים היה עמוק, היסטורי וגם יומיומי, כי הקשר שלו לירושלים התבטא גם בדברים אחרים – אני זוכר שלאורך כל שנות חברותו בכנסת גנדי הקפיד לישון בירושלים, בימים שבהם עבד בכנסת. הוא ראה בכך זכות אישית שניתנה לו במתנה, ולצערנו הרב, בירושלים מצא את מותו, בירושלים אהובתו, שם הוא נפל. בל' תשרי תשס"ט, 17 באוקטובר 2001, דקות ספורות לפני השעה 07:00 בבוקר הגיחו שלושה מרצחים פלסטינים וירו בגנדי מטווח אפס בזמן שהותו במלון "הייאט". גנדי נפצע אנושות, ו-75 שנים לאחר לידתו לא הרחק מחומות העיר העתיקה הוא נפטר מפצעי מוות מול אותן חומות שהכיר ואהב. סיפור חייו של גנדי התחיל בירושלים והסתיים בירושלים. וזה היה גנדי – איש ירושלים.
על כולנו, אוהבי ירושלים, ללמוד מגנדי. חובתנו לשמור על אחדותה של ירושלים, חובתנו למנוע את שכתוב ההיסטוריה, ולהזכיר לעולם פעם אחר פעם, שמעולם לא היתה ירושלים בירתו של עם אחר, להזכיר לעולם שלאורך אלפי שנות גלות התפללנו לירושלים. נעים זמירות ישראל דוד המלך שורר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ודורות על דורות לאחר שעזבנו את הארץ לחשנו באמונה יוקדת – לשנה הבאה בירושלים הבנויה. ואנו זכינו לחיות בדור התקומה, שחררנו את ירושלים מעול זרים, ובמהלך 44 השנים שעברו מסיום מלחמת ששת הימים הפכנו את ירושלים למטרופולין חי ותוסס, לא רק לעיר היסטורית, עיר של עבר כביר, אלא גם עיר של עתיד כביר. אבל עלינו לזכור תמיד שמלאכת חיזוקה, וביצורה ופיתוחה של ירושלים – שהמלאכה הזאת לעולם אינה מסתיימת.
כממשלה מוטלת עלינו החובה ההיסטורית והלאומית להמשיך לדאוג לפיתוחה, לקידומה, לשגשוגה, ואכן, אנו עושים זאת. אנחנו נמשיך לפתח את ירושלים, את שכונותיה, את נופיה, את אתריה, את אנשיה. אנו בונים בירושלים כי זוהי זכותנו וחובתנו, לדור הזה ולדורות הבאים, לא כענישה אלא כזכות יסוד של עמנו לבנות את בירתו הנצחית. אנו מחברים את ירושלים לערי השפלה בקו רכבת חדש ומהיר, אנו מביאים תלמידים – כפי שלא נעשה במשך שנים רבות – לירושלים, לכותל המערבי, לאותם מקומות שגנדי דיבר עליהם, כדי שייגעו באבנים, ייגעו בעברם ויבינו גם את עתידם.
ירושלים לעולם לא תחזור למצבה ערב מלחמת ששת הימים, את זה אני מבטיח לכם.
יעל ומשפחת זאבי היקרים, הכאב שאתם נושאים אתכם לכל מקום אינו מרפה, גם אינו יכול להרפות. אבל בשם כל חברי הבית אני מבטיח לכם גם זאת, שנמשיך לזכור את גנדי. נמשיך לנצור את היסודות המאחדים של המורשת שלו, של גנדי, האיש שהקדיש את חייו למען עמו וארצו, האיש שנולד ונפל בירושלים וחי ופעל למענה. יהי זכרו ברוך.

היו"ר ראובן ריבלין:

תודה לראש הממשלה.

אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני לשאת דברים.

ציפי לבני (קדימה):

מכובדי, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, משפחת זאבי, הרי למשפחה גנדי חסר כל יום, כל שעה, כבן-זוג, כהורה, כאב, כסב. וודאי שהוא חסר בשמחות שלכם השנה, ואין לי ספק שברגעי השמחה הגדולים ביותר חשבתם על חסרונו שם. צריך לומר את האמת, שבחיי היום-יום הציבוריים שלנו ישראל לא תמיד זוכרת את מנהיגיה שאינם בחיי היום-יום. אבל היה יום אחד שבו אין לי ספק שעם ישראל כולו חשב על גנדי, לפחות כך אני – כשראינו את החייל הצעיר גלעד שליט חוזר הביתה, ואני ראיתי בעיני רוחי את גנדי מסתכל על הדסקיות שהחזיק כל הזמן תלויות בשרשרת לצוואר, ומוריד שם אחד, וממשיך להחזיק את שאר השמות קרוב ללבו.
אני יודעת שהדעות חלוקות בשאלה מה היה מחליט. זה לא משנה, וגם עמדתי שלי לגמרי לא משנה. אבל אני רוצה לגלות הרבה הערכה לנדיבות הרגשית – אם אני יכולה לומר את זה ככה, למשפחה – אותה נדיבות, אותה עמדה לא מובנת מאליה שגיליתם כשהגעתם לשם הקשה מכול מבחינתכם ברשימה שהגישו הטרוריסטים. כולנו – ההחלטה היא החלטת ממשלה, לא של משפחה, אבל זאת לא היתה אמירה מובנת מאליה, בוודאי, מבחינת אף אחד, ובוודאי לא פשוטה מבחינתכם.
בשנה שעברה דיברתי על אותו הרכב, על אותו יחס ופער בין עולם הדימויים לעמדות האמיתיות של אנשי הציבור בישראל; על מורכבות קבלת ההחלטות מול הדלות של הכותרת; על רדידות הכותרת על השיפוט הציבורי של הכותרת ולא של התוכן העמוק יותר העומד מאחוריה. וייאמר, כי זאת האמת, שאני חולקת על עמדותיו המהותיות של גנדי בחלק מהנושאים. והמחלוקת היא לא על אהבת הארץ ולא על אהבת העם ולא על הצורך בחזרה לשורשים ולא על הצורך בחינוך על אותם שורשים של העם היהודי בארצו, בוודאי לא על הבנת האיומים שמסביב, אלא המחלוקת שלי אתו היתה על המסקנות שנובעות מאותה מציאות קשה שבה אנחנו נמצאים.
אבל בסוף נשאר האדם, וגם אם אני חלוקה על חלק מהמסקנות שלו ביחס לפתרונות המוצעים, נדמה לי שהחלק שחסר היום, בהיעדרו של גנדי, בבית הזה, מבחינתי זה לא עמדותיו – הן חסרות למאמיניו, להולכים בדרכו; אלא לכל השאר חסרה מנהיגותו, אותו סוג של מנהיגות שחסרה היום, מנהיגות של פעם, שמוליכה את הציבור על-פי עמדותיה ולא מקשיבה לציבור ופועלת לפי עמדות הציבור או לפי נטיית לב הציבור. ואני מאמינה שאנשים מוכנים ללכת אחרי מנהיג אם הם יודעים ומאמינים שהוא חושב מתוך הסתכלות על המציאות ומקבל החלטות עבור עתידם ולטובת העתיד שלהם, ועל זה אין מחלוקת שכך היה גנדי.
אמש, בדיון במרכז מורשת מנחם בגין, הוזכר שבטקס האזכרה הממלכתי לז'בוטיניסקי נאמר שאין לשאת דברים לזכרו אלא רק לצטט מתוך נאומיו. בהקשר של מנהיגות, גם גנדי עצמו דיבר על כך ואמר כבר אז – עוד בחייו הוא דיבר על חסרונה, ואמר: "מדינת ישראל - - - כבר מגלה סימני עייפות של זיקנה ותשישות, וזאת לא בשל המצור הממושך והמלחמות התכופות אלא בשל משבר המנהיגות וחוסר האמונה. מה שיכול לשנות זאת הוא חידוש פניה של התנועה הציונית".
יכולתי למצוא ציטוטים, והרבה, על ארץ-ישראל, על עם ישראל, תורת ישראל, אבל לקחתי דווקא שניים, שמעבר לזה שהתחברתי להם אישית, לדעתי הם משלימים את הדמות שהיתה, אולי במובן הפחות ממלכתי, פחות ארץ-ישראל, עם ישראל, תורת ישראל, אבל האדם שהיה. האחד מתייחס, ההתייחסות שלו אל הפוליטיקה, והוא אומר: "לא רציתי ללכת לפוליטיקה מפני שאני בוחל בה. גם כיום, כש'הולך' לי טוב בפוליטיקה, למרות שאני עובד קשה ו'חורש' את הארץ באספות, אינני מתלהב ממנה".
וכשהוא נכנס לתפקידו במשרד התיירות, הוא היה היחידי מבין השרים שלא הזיז את האנשים מתפקידם, כחלק מתפיסת העולם שלו. הוא אמר: "מדובר בעובדי ציבור, והגיע הזמן שגם שרים אחרים יבינו שהשיטה של מטאטא חדש היא שיטה פסולה. כשנכנסתי למשרד", הוא אומר, "אמרתי לאנשים: לא חשוב למי הצבעתם, כולם נשארים פה אלא אם אינם טובים". הוא מוסיף: "אני יודע שזה יצר קצת כעס במפלגה שלי, כי אנשים שהיו כל השנים באופוזיציה רצו ליהנות ממנעמי השלטון. אבל הבהרתי לכולם: המולדת קודמת למולדת, ואני רוצה שהנורמה תהיה שאנשים נשארים בתפקיד ויש המשכיות". והוא מוסיף: "אני יודע שמה שאני עושה לא ממש מקובל בפוליטיקה הישראלית אבל אולי יצליח לשנות משהו".
והוא דיבר אז על המולדת שקודמת למולדת המפלגה, ואני רוצה לומר היום בבית הזה, שכשנבין בכנסת שהמולדת קודמת לליכוד, והמולדת קודמת לקדימה, והמולדת קודמת לעבודה ולש"ס ולישראל ביתנו, ולמרצ, ולאיחוד הלאומי ולבית היהודי – לא יודעת אם שכחתי איזו מפלגה, אבל היא קודמת לכולם – אז יוחזר אמון הציבור בפוליטיקה.
ואסיים כמו כולם בציטוט שתמיד הוא סיים בו כל נאום חשוב שלו: "ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום". ואני לא יכולה להתאפק מלהוסיף משפט שאולי הוא היה צועק עלי מכיסאו: נדרש היום עוז כדי לעשות שלום. יהי זכרו ברוך.

היו"ר ראובן ריבלין:

תודה רבה.

אחרון הדוברים בנושא זה, אני מזמין את אריה אלדד.

אריה אלדד (האיחוד הלאומי):

נכבדי יושב-ראש הכנסת, אדוני ראש הממשלה, כל שרי הממשלה, חברי חברי הכנסת, משפחת זאבי, נכבדי כולם, לפני עשר שנים נרצח רחבעם זאבי, ויום לפני הרצח התפטר מן הממשלה יחד עם אביגדור ליברמן עמיתו. הוא התפטר מממשלת שרון כי זו, להבנתם, לא נלחמה כראוי בערבים, והיא הורתה לצה"ל לסגת משכונות בחברון שמהן צלפו הערבים על היישוב היהודי.
מספידיו מדי שנה בהר-הרצל ובבית הזה יודעים להזכיר את אהבת ארץ-ישראל שלו, את למדנותו המופלגת, את ידיעותיו המקיפות בתולדות עם ישראל וארץ-ישראל, את היכרותו העמוקה עם כל פינה בארץ, את הספר והסיף הכרוכים בדמותו, איש פלמ"ח ואלוף צה"ל ואיש ספר, ספרים הרבה. אבל גנדי נרצח בעת שהיה חבר הכנסת ושר בישראל, בעל עמדות פוליטיות ברורות ומוצקות. ביום שאנו מציינים עשור להירצחו ראוי לדבר על דרכו המדינית.
כשנכנסתי למולדת בבחירות שלאחר רצח גנדי, עשיתי זאת מתוך הזדהות עם הדרך הזאת. וכשראיתי לפני הבחירות האחרונות כי מפלגת מולדת שהקים מתכוונת להיעלם מהמפה הפוליטית, הקמתי את מפלגת התקווה, בתוך האיחוד הלאומי, כהעתק מדויק של מולדת, משום שסבור הייתי כי דרכה של מולדת וקולו של גנדי חייבים להמשיך ולהישמע בכנסת הזאת, משום שדרכו המדינית רלוונטית היום ממש כשם שהיתה בחייו.
בדצמבר 1993 העניק גנדי ריאיון מקיף לכתב העת "סביבות" בהוצאת מדרשת בן-גוריון. בריאיון הוא פרס את השקפותיו בבהירות רבה, ולא התחמק משום שאלה. התחמקות לא היתה דרכו של גנדי - לא בצבא, לא בפוליטיקה, לא בשום מקום.
מהי ארץ-ישראל לפי תפיסתך?, נשאל, והשיב: "אותה פיסת ארץ במזרח התיכון שבה חיו היהודים תוך חירות במסגרת ממלכתית, תוך יצירת תרבות חומרית ורוחנית. מובן שיש גבולות שונים. ישנם גבולות ההבטחה, ישנם גבולות שהתוו מלכים גדולים כמו דוד, ירבעם השני, עוזיהו, אלכסנדר ינאי, אך עבורי, בתמצית, ארץ-ישראל היא אותו חבל שבו ישבו יהודים על אדמתם, ולכן בעיקרו של דבר זוהי ארץ-ישראל שממערב לירדן וממזרח לו, הגולן והגלעד, נחלות השבטים גד, ראובן וחצי שבט המנשה, אין הכרח להגיע עד ואדי סירחאן", אמר גנדי, "בדרום מזרח ירדן. בכל מקום ששרדו שרידי תרבות יהודית הניתנים לחפירה ולחשיפה, זוהי ארץ-ישראל".
להערת המראיין כי הוא מסווג בז'רגון הפוליטי כימין קיצוני השיב גנדי: "אני איש תנועת העבודה. כל מה שאני אומר היום למדתי על ברכיה, כולל רעיון הטרנספר. למדתי אותו ממורי ורבותי, ממדריכי במחנות העולים, ממפקדי בפלמ"ח ובהגנה. שם למדתי את המושגים הללו. מי שבורח מהם, מי שנטש אותם, הם אלה המתחזים היום כתנועת העבודה. מולדתו של העם הזה היא הארץ היעודה לו בעומק הווייתו, כפי שכתובים הדברים בתנ"ך". "ועבורי", אמר גנדי, "התנ"ך נאמן ומהימן עד הסוף".
ואכן – והזכירה זאת יושבת-ראש האופוזיציה, על תעודות החבר של מולדת כתב גנדי: "ארץ ישראל לעם ישראל על-פי תורת ישראל".
כשנשאל: האם אין גם לערבים זכות היסטורית על הארץ, שהרי כבשו את הארץ בשנת 636, השיב גנדי שעל-פי שיטה זו יש לערבים גם זכות על ספרד, שאותה כבשו בסוף המאה השביעית, ואף על דרום צרפת. הם פרצו מחצי האי ערב, פלשו לחבלי ארץ רבים, אסלמו אותם בכוח החרב ואף נאחזו בהם. זכותם חלה אפוא על כל האימפריה שהקימו, יקומו ויתבעו את זכותם עליה. ערב היא מולדת הערבים, יהודה היא מולדת היהודים. ארץ מולדת אינה ניתנת לחלוקה. במקומות שבהם ניסו לעשות זאת יש דם, דמעות ותוהו ובוהו.
גנדי הבחין בין טרנספר מרצון, כשהפרט מהגר, כשם שיהודים וישראלים טובים יורדים מרצונם לניו-יורק או לעמק הסיליקון, והזכיר כי ב-19 שנות השלטון הירדני ביהודה ובשומרון היגרו מהם ערבים מרצונם החופשי, כי המלך חוסיין יצר בשטח מגנט שלילי ועודד הגירה לנסיכויות הנפט. לעומתו, טרנספר בהסכמה, בין מדינות – והזכיר כי במסגרת קמפ דייוויד בין ישראל למצרים "טרונספרו", כלשונו, יהודים מימית ומ-14 יישובים בסיני לא משום שהסכימו, אלא משום שראשי המדינות בגין וסאדאת הסכימו על כך.
התנועה הציונית כולה, אמר גנדי, היא תנועה של טרנספר. ועדת-פיל הבריטית הציעה טרנספר לערבים במסגרת תוכנית החלוקה שלה, ומפלגת הלייבור הבריטית אימצה את התוכנית. גנדי הרבה להזכיר מקבילות היסטוריות בין טורקיה ויוון, בין צ'כיה והסודטים, והאמין כי רק כך אפשר לפתור סכסוך מתמשך בין עמים. הוא שלל מכול וכול כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית ממערב לירדן או אפשרות של קיום מדינה מפורזת כזאת. הוא ראה בהקמת מדינה כזאת הימור על עצם קיומנו. הוא ידע כי אם נובס ולו רק פעם אחת על-ידי צבאות ערב, יימחק חזיון העם היהודי מההיסטוריה. לקיומנו כאן, אמר גנדי, רק פתרון אחד: מדינה יהודית ממערב לירדן, מדינה פלסטינית ממזרח לירדן.
היום, כשכל העולם סביבנו מתהפך, הופכת התוכנית הזאת, "ירדן היא פלסטין", לריאלית יותר מאי-פעם. היא עשויה להתרחש בלא כל התראה אם יחלו בירדן מהומות כמו בקהיר או בטריפולי או בדמשק. מדינת ישראל צריכה להיות ערוכה לאפשרות הזאת, כי היא תפתח באחת את המבוי המדיני הסתום שאנו תקועים בו. גם זאת צריכה להיות תוכנית מדף מדינית ממורשת גנדי לשעת כושר שיכולה להיות קרובה מאוד.
ועוד דבר אחד ראוי לזכור על גנדי היום הזה, וגם אותו הזכירה חברת הכנסת לבני, את הדיסקית שנשא גנדי על צווארו, ועליה שמות השבויים והנעדרים. על לוח לבו נשא אותם יום ולילה.
בימים הללו, כשמדינת ישראל שחררה מאות רוצחים תמורת גלעד שליט, ראוי לזכור מה אמר גנדי בריאיון ל"ידיעות אחרונות" לפני 20 שנה: "זה לא פשוט להגיד את מה שאני אומר, כי מדובר בדיני נפשות ובהורים בוכים ונמקים. אתה הרי עושה זאת על מנת להחזיר הביתה בנים שנשלחו על-ידינו, ויש לנו חובה מוסרית עליונה לשחררם מן השבי. אבל אחרי ניסיון מצטבר וארוך, ומתוך מה שאני יודע על מצבים דומים במדינות אחרות, הגעתי למסקנה שאנו מגזימים מאוד בכניעה לבעיות הנפשיות והמוסריות וללחצים המופעלים על הקברניטים על מנת להביא לשחרור אנשינו". לא לשחרור שבויים בדרך הכניעה הטיף גנדי, אלא בכוח צבאי שירתיע מפני חטיפות נוספות. וגם את שמו של יהונתן פולארד חרט גינדי על הדיסקית שלו, ותהי לנו אות זאת צוואתו להשיב אותו הביתה. ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום.

היו"ר ראובן ריבלין:

תודה לחבר הכנסת אריה אלדד. תם פרק זה בסדר-היום, הפסקה לדקה כדי לאפשר לאורחים לצאת, אם הם רוצים לצאת מהאולם.