הישיבה המאתיים-ושבעים-ואחת של הכנסת השבע-עשרה
יום רביעי, ל' בתשרי התשס"ט (‎29 באוקטובר ‎2008)
ירושלים, הכנסת, שעה ‎11:00


ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה, במלאות שבע שנים להירצחו

מזכיר הכנסת איל ינון:

חברי הכנסת והמוזמנים מתבקשים לכבד את כניסת הנשיא בקימה, בבקשה. נא לקום. כבוד הנשיא!

(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)

היו"ר דליה איציק:

הנני מתכבדת לפתוח ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זכרו לברכה, במלאות שבע שנים להירצחו.

כבוד נשיא המדינה, מר שמעון פרס, משפחת זאבי היקרה הרעיה יעל, הילדים יפתח-פלמח, בנימין, מצדה, צאלה וערבה והנכדים, אדוני ראש הממשלה, חברי הממשלה, ראש האופוזיציה, חבר הכנסת בנימין נתניהו, חברי הכנסת בהווה ובעבר, נדמה לי שאני רואה גם את נשיא בית-המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, נדמה לי. נכון. שלום, אדוני.

קהל נכבד, נבקש מהקהל לקום לדקה דומייה לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי.

(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.)

היו"ר דליה איציק:

נא לשבת.

ושוב, בסתיו השביעי, כמדי סתיו מאז נרצח רחבעם זאבי בידי רוצח שפל, אנחנו נאספים בכנסת שרים, חברי הבית, בני משפחה וידידים, כדי לציין את זכרו.

על הדם שנשפך אין כפרה. כדורי המרצח שקיפדו את חייו של שר בישראל הם ניסיון לפגוע בחבר בממשלה נבחרת. היריות שזעזעו את המדינה כולה נועדו לפגוע בזכות נבחר להביע בחופשיות את דעותיו ולהיאבק עליהן. ולכן, בלי קשר לתורתו או למשנתו של גנדי, גם השמאל וגם הימין של הקשת הפוליטית אסור להם לסלוח לרוצח המתועב.

גם אם היו כאלה שלא הסכימו עם תורתו של רחבעם זאבי וגם אם דרכו שלו לא היתה דרכם של כולם וגם אם דעותיו קוממו חלק מאתנו, אני ידעתי שמדובר באדם גלוי לב שתוכו כברו. רחבעם זאבי, כשמו כן הוא, איש רחב לב ורחב דעת. הוא היה שילוב מעניין של ספרא וסייפא. הוא היה אלוף נעוריה של ארץ-ישראל השלמה, האיש שהאמין שהארץ שייכת לעמו בלבד, ולכן יש להיאחז בכל חלקיה. מה היא לחימה אם לא למען יישוב בארץ, הוא נהג לשאול כשהתשובה כבר היתה מוכנה באמתחתו.

רחבעם זאבי היה בן הארץ. מחוז ילדותו היה אומנם ירושלים, אבל הארץ כולה, הריה ונקיקיה, היו נהירים לו כשבילי כף ידו. כל ימיו היה חייל של ארץ-ישראל, בן דור של צברים, ששירותו הביטחוני, הלחימה והפיקוד, היו מובנים לו מאליהם.

בנעוריו השתייך לפלמ"ח, הפלמ"ח שרשם דפים מפוארים בהיסטוריה עקובת הדם של המאבק להקמת מדינת ישראל. הוא התנדב בצבא מתנדבים, צבא של יחפנים ללא מדים, שאת מורשתו שאב מהמורשת ההיסטורית של גיבורי האומה: השופטים, המכבים, אנשי מצדה, לוחמי בר-כוכבא ומתנדבי "פלוגות הלילה" של צ'רלס אורד וינגייט האגדי. על דלות הנשק חיפתה איכות האנשים. לוחמים שהיו לכוח מחץ. על גנדי, רבין ואלפי חבריהם, לוחמי הפלמ"ח, כתב המשורר נתן אלתרמן: "נעליים נוקשות, ילקוטים, סעודה של זיתים ופרי תומר וספלי אלומיניום קמוטים, ורעות, קורבן ללא אומר".

הפלמ"ח שילם מחיר דמים כבד במאבק לעצמאות. כ-‎1,000 מלוחמיו, כחמישית מכוח-האדם שלו, נפלו בקרבות. זהו דור תש"ח שהיה מגש הכסף שעליו הוקמה מדינת היהודים. דומה שגנדי מעולם לא השתחרר מהמלחמה הרחוקה ההיא. אחרי חברו לנשק, יצחק רבין, בעצם גנדי היה החלל האחרון של הפלמ"ח.

תחנות רבות היו בחייו: צה"ל, שירות הביטחון, הקמת מוזיאון ארץ-ישראל, הכנסת והממשלה. כשהיה אלוף פיקוד המרכז התלווה לאחד מסיוריו בבקעת-הירדן המשורר חיים חפר, שכתב עליו: "רק אחת ידעתי כי בארץ היפה הזאת, ארץ ללא צל, רק מעטים כמוהו השייכים לגאוגרפיה ולהוויה הזאת, ששמה ארץ-ישראל".

בכנסת כל מי שהכיר אותו כמוני הוא נמנה עם החרוצים שבחברי הבית. הוא היה יושב כאן שעות, שקדן, שאינו מחמיץ אף ישיבה, אבל גם אינו נרתע מעימותים חריפים עם יריבים. זה לא הפריע לו להבין את ההבדל ואז הוא גם ישב בצוותא במזנון הכנסת.

את הפילוסופיה שלו הגדיר גנדי במלים אלה: "כאיש צבא לשעבר אינני מאושר מן העובדה שאנחנו חיים על החרב, שאנו מין ספרטה מודרנית. זה לא מרנין את הלב. חייל אמיתי איננו רוצה מלחמות. אבל אני גם לא מתבייש להגיד את האמת לעם שלי: ייתכן שנצטרך לחיות כך במשך דורות כדי להקים את הבית השלישי, עד שהערבים יבינו כי שלום הוא עסק טוב לשני הצדדים".

גנדי מעולם לא שכח את השבויים והנעדרים. תמיד ענד על צווארו את הדסקית ועליה שמותיהם, כסמל למחויבות הלאומית והמוסרית שלנו להחזיר אותם הביתה.

רחבעם זאבי נטמן בהר-הרצל, בעיר נעוריו ירושלים. הוא נקבר כחייל מהשורה לצדם של לוחמים שנפלו בפעילות מבצעית ונפגעי טרור. וישכב רחבעם עם אבותיו וייקבר בעיר-דוד. נוחה בשלום על משכבך, לוחם אמיץ.

אני מזמינה את ממלאת-מקום ראש הממשלה ושרת החוץ, חברת הכנסת ציפי לבני, לשאת דברים. אחריה יישא דברים ראש האופוזיציה.

שרת החוץ ציפי לבני:

רבותי, משפחת זאבי, כבוד היושבת-ראש, ראש הממשלה, חברי השרים, חברי הכנסת וכל הנכבדים שבאו הנה היום לכבד את זכרו של רחבעם זאבי, גנדי, אינני בת דורו ומפלגתו של גנדי. ימיו האחרונים של גנדי בממשלת ישראל היו בעצם הימים הראשונים שלי בממשלת ישראל. הכרתי אותו בכנסת כאדם מקסים וישר דרך והיו בינינו מחלוקות על דרך. ובכל זאת יש דברים שחשוב לומר דווקא ביום הזה, כי יש ימים שבהם נמחקים באחת מחלוקות וחילוקי דעות ועם ישראל עומד מאוחד.

לצערי, הימים שבהם אנחנו חוזרים והופכים לעם אחד הם רגע הכאב שבו אנחנו מקבלים תזכורת מרה שיש אלה בחוץ המבקשים את נפשנו במובן הפשוט והנורא של המלה. הרגע הזה היה הרגע שבו שמענו שנרצח שר בישראל, רחבעם זאבי, גנדי. הרגע שבו כולנו היינו עם אחד, מאוחד, בלי קשר לדעות, לעמדות, למחנות פוליטיים, כי בתוך, ולמרות הוויכוח הפוליטי, גנדי סימל עבור כל אחד מאזרחי ישראל עקרונות שהיו ויישארו מעל לכל מחלוקת פוליטית.

גנדי סימל באותו יום, קודם כול, את ממשלת ישראל הנבחרת, שר בישראל. גנדי מסמל, קודם כול, את ארץ-ישראל במובנה ההיסטורי, המלא והשלם; ארץ-ישראל, הארץ שכל אבן בה קשורה להיסטוריה של עם ישראל מימי התנ"ך דרך כל הדורות ועד היום, הארץ שכל אחד מאתנו, בלי קשר לשיוכו הפוליטי, מחובר אליה בעמקי נשמתו.

גנדי, המחובר לעם היהודי, מורשתו, ההיסטוריה שלו על כל היבטיה, התרומה התרבותית העצומה בצד הרדיפות והימים עקובי הדם. ישראלי שנושא על כתפיו את ההיסטוריה היהודית וגוזר ממנה את השקפת עולמו.

גנדי, המסמל את כוחה של ישראל, את צבאה עוד בטרם קם הצבא ואת צה"ל הרבה אחרי שהשתחרר ממנו. בקורות החיים הטכניים של גנדי, שפורסמו, כתוב: תקופת שירות בין השנים ‎1944 ל-‎1974, וזאת טעות, כי גנדי שירת את מדינת ישראל עד יומו האחרון, ובגלל זה פגעו בו הטרוריסטים.

גנדי, שמסמל את הערבות ההדדית של עם ישראל, גנדי של הדסקיות על הצוואר, שלא שוכח ולא נותן לשכוח את השבויים והנעדרים, ערך שלא מפסיק ואסור שיפסיק ללוות אותנו. גם אם משתנים, לצערנו, השמות על הדסקיות, לעולם לא תשתנה המחויבות להחזירם הביתה.

גנדי, שמסמל את היכולת להאמין בעמדותיך ללא פשרה, ללכת עד הסוף בלי לסטות כהוא זה מאמונתך, גם תחת ביקורת קשה, אישית ולא פשוטה. אני אומרת את זה היום כמי שלא היתה שותפה לדרכו, ואין לי ספק שלו ישב כאן היום היתה בינינו מחלוקת. אבל זה גם גנדי שעמד על אמונותיו ודעותיו עד יום מותו, אבל גם הבין את משמעות האחדות ואת החולשה שבפיצול הפנימי בישראל גם תוך מחלוקת אידיאולוגית פשוטה. זה גנדי שבהיותו צעיר סירב להשתתף ב"סזון" של אז וידע לכבד גם מנהיגים שדעתם שונה מדעתו, גם אם תוך ויכוח קשה, נוקב ומר ומעומק הלב.

גנדי הסתכל בראייה היסטורית על עם ישראל, משם על ארץ-ישראל, מולדתו ההיסטורית, ומכאן גזר והבין את הצורך במדינת ישראל חזקה. הרי כולנו מאמינים בכל אלה, גם אם כל אחד מאתנו גוזר לעצמנו מסקנות אחרות לגמרי לפעולה ביחס לעתיד. אבל הכוח שלנו להתמודד עם האיום מבחוץ תלוי בהבנת המכנה המשותף, היכולת להבין ולכבד את זה שכל אחד מאתנו מאמין בכל אלה גם אם המסקנות לעתיד ודרך הפעולה שונות לגמרי בכל מובן פוליטי אפשרי כמעט.

חשוב לומר את כל אלה במיוחד בימים שבהם קל לחדד את המחלוקת, ובמיוחד בעולם של ססמאות שטחיות ודימויים, בעיקר בפוליטיקה, ותמיד צריך לזכור את הרגע, שלצערנו הוא רגע נורא, שבו אנחנו מבינים מי הם האויבים האמיתיים של מדינת ישראל, מי הם מבקשי נפשנו. לא פחות חשוב לזכור שהמכנה המשותף המאחד קיים, והוא הכרחי כדי להתמודד מולם, גם אם הדרך שונה וכל אחד מאתנו בבית הזה בחר בדרך שונה מתוך אותה דאגה לעתיד העם, הארץ והמדינה. כי לעולם המחלוקות בינינו אינן ולא יהיו על אהבת העם והארץ, על הבנת האיום המופנה נגדנו מבחוץ ועל הצורך במדינה חזקה שאחראית לגורלה ולוקחת אותו בידיה. גנדי היה כל אלה יחד, באמונה שלמה וחסרת פשרות. יהי זכרו ברוך.

היו"ר דליה איציק:

תודה לך, גברתי ממלאת-מקום ראש הממשלה. אדוני, יושב-ראש האופוזיציה, בבקשה. אחריו תדבר שרת התיירות. להזכירכם, גנדי היה שר התיירות.

בנימין נתניהו (הליכוד):

כבוד נשיא המדינה, מכובדי מר שמעון פרס, מכובדי ראש הממשלה אהוד אולמרט, גברתי יושבת-ראש הכנסת דליה איציק, יעל, פלמח וכל משפחת זאבי, משפחה יקרה על דורותיה, בהזדמנויות קודמות, מעל במה זאת, דיברתי על אהבתו של גנדי למולדתנו, לעמנו, לשפתנו ולתולדותינו. היום אני רוצה להתעכב על היבט נוסף, גם הוא מרכזי בחייו ובפועלו של גנדי אהבתו ודאגתו העצומה לחיילי צה"ל.

שלשום היו פה, בבית הזה, אביבה ונועם שליט. הם באו להזכיר לנו לא לשכוח את גלעד, והם צדקו. אבל גנדי לא היה זקוק לשום תזכורת בנושא הזה. הוא עשה העתקים של הדסקיות של חיילינו הנעדרים, תלה אותם על צווארו והחזיק אותם על לוח לבו תרתי משמע. גנדי העריך את חיילי צה"ל, הוא גדל בין חיילי צה"ל ונקבר בין חיילי צה"ל. גנדי היה מוחה בתקיפות, בחריפות, על כל גילוי של סרבנות ועל כל התקפה ממקור כלשהו על חיילי צה"ל.

ידידי, זאת לא שאלה של אידיאולוגיה, זאת לא שאלה של ימין ושמאל. זה מסד הקיום שלנו, פשוטו כמשמעו. חיילי צה"ל הם חומת המגן של קיומנו, ועל כן אסור לפגוע בהם. זאת היתה לא רק גישתו של גנדי; זאת היתה גם גישתם של מנחם בגין, של דוד בן-גוריון, של כל ראשי ממשלת ישראל. זוהי גישתי שלי, וגישתו של כל מי שדואג לקיומה של מדינת ישראל. לכן איננו מוכנים לסבול את ההתקפות על חיילי צה"ל ואת הקריאות לפגוע בהם. אני קורא להפעיל את כל כובד החוק נגד הפורענות הזאת, שהיא בלתי נסבלת.

אבל, ידידי, צריך לעשות משהו נוסף; כדי לעקור את הנגע הזה מהשורש אנחנו חייבים ללמד לחנך את בנינו ובנותינו לאהוב את צה"ל, להעריך את צה"ל. זהו נדבך יסוד בערכיה של מדינת ישראל, וזה החינוך לערכים שגנדי כל כך האמין בו לערכי המולדת ומורשת ישראל. החינוך הזה יהיה מרכיב מרכזי במהפכת החינוך שאנחנו מתכוונים להוביל בעתיד הקרוב. במהפכה זו ייכללו לימודי מורשת ישראל לצד לימודי המדע, המתמטיקה והמחשבים. שילוב זה יאפשר לילדינו כפי שגנדי האמין לעמוד על מסד העבר של עמנו ולחבוק בידיהם את העתיד של כולנו. לכן ממשלה בראשותי תשמור את תיק החינוך, חינוך ילדינו, בידי מפלגתי.

איתן כבל (העבודה-מימד):

תתאפק, באמת, איזו חוצפה.

בנימין נתניהו (הליכוד):

כדי לעמוד באתגרים הגדולים שלפנינו, אנחנו צריכים לזכור את גנדי, את אהבתו לצה"ל - - -

איתן כבל (העבודה-מימד):

טוב שנזכרת בזה.

בנימין נתניהו (הליכוד):

- - את אהבתו לארץ-ישראל, את אהבתו לירושלים. אלה הדברים שהוא עמד עליהם. לא דברים חולפים, בלי תוכן, אלא דברים אמיתיים, דברים מהותיים, דברים שנוגעים בנצחיות של הקיום של עמנו במולדתנו, ואלה הם הדברים שאנחנו צריכים להנחיל לילדינו. יהי זכרו ברוך.

היו"ר דליה איציק:

אני מזמינה את שרת התיירות. בבקשה. אחריה - חבר הכנסת אביגדור ליברמן.

שרת התיירות רוחמה אברהם-בלילא:

כבוד נשיא המדינה מר שמעון פרס, גברתי היושבת-ראש דליה איציק, כבוד ראש הממשלה אהוד אולמרט, הגברת יעל זאבי, משפחת זאבי היקרה, חברי חברי הכנסת, קהל נכבד, בין סתיו לחורף זאת השנה השביעית שאנחנו מתכנסים להעלות בצער ובכאב את זכרו של רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה.

בני העוולה שרצחו את גנדי פגעו בכולנו והשאירו אותנו פצועים. הם פגעו במדינה, הם פגעו בערכיה, הם פגעו בדמוקרטיה ובשליחיה.

אם בחייו היו לא מעטים שחלקו על דרכו ולא קיבלו את תורתו, הרי כשהובא רחבעם זאבי למקום מנוחתו בהר-הרצל, עם חיילי צה"ל, שראה בהם את בניו, היה העם מאוחד בתחושת האבל והשכול.

גנדי היה מאוהביה הגדולים של ארץ-ישראל. זה היה רומן ארוך שנמשך עד רגעי חייו האחרונים. ברגליו הוא מדד את שביליה, הוא הכיר את הריה ובקעותיה, הוא הכיר את המעיינות והקוצים שבה, ידע את שמות הפרחים שצומחים בה; כל פרח וכל צמח בעונתו. הוא היטיב לזהות את הציפורים העפות בשמיה משוגע על ארץ-ישראל. האהבה הגדולה לארץ ולנופיה היתה מעוגנת אצלו בהיסטוריה של העם היהודי במולדתו. את הקשר בין העם לארצו הוא מצא בכל ואדי, הר ועמק שבהם טייל. התרמיל שעמס כל כתפיו היה תרמיל של מורשת עם שנוצרה בארץ.

רצח שר התיירות רחבעם זאבי זעזע את העם כולו. זאת היתה אבדת הפרט, אבדת המשפחה האהובה שלו, ואבדת הכלל, אבדת כולנו.

את משרתו כשר התיירות הוא תיאר: "איזה כיף, אני משוטט בשבילי הארץ ועוד משלמים על כך משכורת".

לא מעטים מכם זכו לעבוד אתו. גם אני זכיתי להכירו מקרוב. היום אומר שנותרו לנו רק הגעגועים לאדם ישר וישיר, איש שפיו ולבו היו שווים. לא היה צריך להסכים עם דעותיו, עם האידיאולוגיה שלו, עם העמדות המדיניות שלו כדי לחבב אותו אישית. זה היה סוד קסמו. גם יריביו כיבדו אותו והעריכו את אישיותו.

גנדי לא הסתפק באהבתו לארץ, אלא סחף אחריו אלפי צעירים ובני-נוער לאהבה הזאת. הוא היה איש הפלמ"ח, חייל ומפקד שיצר קשר עמוק עם לוחמיו. הוא עמד בקשר עם המשפחות השכולות ולא שכח את הנופלים. את מורשת הפלמ"ח הביא אתו לצה"ל, והיא הקרינה על עיצוב דרכו של הצבא במשך שנים ארוכות.

בין הדברים שהותיר גנדי אחריו אותה דסקית שהזכירו חברי קודם, דסקית צה"לית שהלכה עמו לכל מקום; אותה דסקית שגנדי קרא לה "דסקית ארץ-ישראל שלי". הדסקית הזאת זעקה שאין מפקירים שבויים; הדסקית הזאת זעקה שאין מפקירים היא זעקה מהי החברות ומהי נאמנות.

בתחילת חודש זה החליטה ממשלת ישראל להפוך את אתר "נווה-אילן ההיסטורית" לאתר ההנצחה הרשמי לזכרו של רחבעם זאבי, אדם שכל חייו שירת את מדינת ישראל כלוחם בפלמ"ח, כמי שנולד ולצערי גם נרצח בירושלים, טבעי וראוי היה שהנצחת זכרו תיעשה באתר המנציח את ההקרבה והתעוזה של לוחמי תש"ח בקרב על ירושלים, אתר שיהיה מקום מרכזי לדורות הבאים. משפחת זאבי היקרה, כשרת התיירות אני גאה על שנפל בחלקי להוביל את המהלך החשוב הזה, על-פי החלטת ראש הממשלה, בהובלת משרד ראש הממשלה, מנכ"ל משרד ראש הממשלה וכל הצוות.

כשפרש גנדי מצה"ל, ודרגות אלוף על כתפיו, הקדיש לכבודו ידיד ואיש הפלמ"ח חיים חפר את המקאמה הזאת, שאקרא שורות אחדות ממנה. גנדי ביקש שיקראו אותה עם מותו: "אז גם גנדי הולך, עוזב אותנו וזהו, - - - מוריד את הדרגות מן הכתפיים ואת אותות המלחמה מחזהו - - - אוטוטו ופרק מופלא בחייו של איש מסתיים ותם, פרק יפה ואכזרי הקלוע פרחי אש ופרחי דם - - - מה נאמר לו ביום פרידתו - - - דבר אחד אולי נאמר לו, כי אנחנו ידידיו, אשרי האיש אשר חי כאשר צה"ל וארץ-ישראל למראשותיו". יהי זכרו ברוך.

היו"ר דליה איציק:

תודה לך, גברתי שרת התיירות. חבר הכנסת אביגדור ליברמן, ויחתום חבר הכנסת צבי הנדל.

אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):

כבוד הנשיא, אדוני ראש הממשלה, יושבת-ראש הכנסת, שרים, כנסת נכבדה, הרעיה יעל, משפחת זאבי היקרה, שבע שנים חלפו מאז הזדעזעה מדינה שלמה מהודעתו של פרופסור שמואל שפירא, סגן מנהל בית-החולים "הדסה עין-כרם": "בצער רב אני רוצה להודיע כי לפני כעשר דקות נפטר השר רחבעם זאבי". תחושתי אז היתה שאיבדנו את אחד מעמודי התווך של הציונות, אחד האנשים הערכיים שידעה מדינת ישראל, הרומנטיקן הבלתי-נלאה של רוח תש"ח, והדבר החשוב ביותר היה ברור שאיבדנו נביא בעירו.

גנדי היה אינטלקטואל יהודי חדור אמונה בצדקת דרכנו, בעל אומץ אישי וציבורי רב, אשר הכיר את המציאות כפי שהיא, ולכן, בניגוד לרוב המנהיגים, הוא ראה את הנולד. אני מצטט: "מדינת ישראל כבר מגלה סימני עייפות של זיקנה ותשישות, וזאת לא בשל המצור הממושך והמלחמות התכופות, אלא בשל משבר המנהיגות וחוסר אמונה. מה שיכול לשנות זאת הוא חידוש פניה של התנועה הציונית; לא עוד ציונות במירכאות ולא זלזול בשורשים ובתרבות היהודית".

לגנדי היה ברור שהתנועה הציונית לא יכולה להשלים עם תופעות כמו מסמך החזון של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, השולל את זכותו של העם היהודי למדינה יהודית וציונית, השולל את מגילת העצמאות, שהיא הבסיס המשפטי והמוסרי שעליו קמה מדינת היהודים. מדינת ישראל היא מדינה יהודית בהגדרה, ומי שלא מוכן לקבל זאת אין לו מקום בבית הזה וגם לא בשום בית אחר בין מטולה לאילת.

גנדי דיבר במושגים של היגיון ושכל ישר, והתחכמויות והתפלפלויות משפטיות אינן יכולות לכסות על חוסר האונים של ההנהגה ועל אי-יכולתה של הממשלה לקבל החלטות. אי-אפשר להסביר בשום פרק משפטי, לא בסעיף קטן א' ולא בסעיף גדול ב' את הטירוף שאחז במדינה שלמה כשהמרגל והמחבל עזמי בשארה, שברח מהארץ וממשיך להסית נגד המדינה מתחומי לבנון, מקבל בכל חודש פנסיה בסך ‎8,000 שקל על חשבון משלם המסים. לא מדובר בסעיף משפטי ולא במערכת המשפט, אלא במחדל של מנהיגים הנרתעים מלקבל החלטות.

אי-אפשר להשלים גם עם העובדה שלא מצאנו סעיף משפטי או דרך להרוס את ביתו של המחבל מישיבת "מרכז הרב", שטבח שמונה מתלמידי הישיבה. בכל מדינה נורמלית היו קודם הורסים את ביתו ואחר כך שואלים שאלות.

אני גם לא יכול לשכוח את המראה של אותו אזרח ישראלי מנצרת שבזמן מלחמת לבנון השנייה הופיע על המרקע לאחר שנסראללה הרג את שני ילדיו ואמר קבל עם ועדה כי ילדיו הם שהידים ונסראללה אחיו, ובכול אשמים הציונים. ומה קרה לאחר מכן? הביטוח הלאומי הכיר בו כנפגע פעולות איבה והוא מקבל קצבה חודשית.

גנדי דיבר על שיבה לנורמליות, וזה אולי הדבר החשוב ביותר לחזור להיות עם נורמלי. לא עוד התחכמות, התרפסות, התפלפלות ופחד מלקיחת אחריות. עברנו את אירועי אוקטובר ואת אירועי עכו. האירועים האחרונים בעכו הם בגדר כרטיס צהוב להנהגת מדינת ישראל. לברוח מהבעיות זה לא לפתור אותן לא במקרה זה, לא במקרה של הבריחה מגוש-קטיף ולא במקרה של הבריחה מלבנון.

מי שמנסה להדביק לי ולחברי תוויות כאלה ואחרות ולהסית נגדנו, משקר ביודעין. אנחנו נאמנים למגילת העצמאות ולכתוב בה: מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין. אצלנו כולם שווים, ואינני רואה הבדל וכבר אמרתי זאת עשרות פעמים בין השיח' ראאד סלאח, מנהיג התנועה האסלאמית, ובין הרב הירש מ"נטורי קרתא", או בין המרגל עזמי בשארה ובין המרגלת טלי פחימה. כולם שווים לפני החוק יהודים, נוצרים ומוסלמים ואנחנו נדאג שלא יהיו שווים יותר ושווים פחות. מי שירצה להיות זכאי לתשלומי הביטוח הלאומי יצטרך להבין שאין ביטוח לאומי בלי שירות לאומי.

מה שאסור לנו זה להסכים למצב שבו תקום מדינה פלסטינית הומוגנית, שלא יהיה בה יהודי אחד, ומדינת ישראל תהפוך למדינה דו-לאומית עם ‎20% בני מיעוטים, שחלקם תומכים בגלוי ב"חמאס", ב"חיזבאללה" ובאירן. האשליה של שטחים תמורת שלום לא תביא לא שלום ולא ביטחון. נתנו הרבה שטחים, מגוש-קטיף ועד הגרגר האחרון בדרום-לבנון, ובתמורה קיבלנו "קסאמים" ו"חמאס", "חיזבאללה" ו"קטיושות", ושורה ארוכה של פגיעות נוספות. צריך להבין ששלום הוא נגזרת של הביטחון, ולא להיפך. נהיה חזקים, נהיה נחושים, נחזיר את כוח ההרתעה כולם יכבדו אותנו; כולם ירצו להיות אתנו בשלום. נגמגם, נתנצל, נתרפס כולם יחכו לנו בפינה; כולם ירצו לבחון אותנו.

גנדי לעולם לא היה מסכים להתבטלות העצמית שלנו בפני המצרים. פעם אחר פעם נוסעים מנהיגינו לפגוש את מובארק במצרים, אבל הוא מעולם לא הסכים להגיע הנה לביקור רשמי כנשיא. כל מנהיג המכבד את עצמו היה מתנה מפגשים כאלה בהדדיות. ירצה לדבר אתנו שיבוא לכאן. לא רוצה לבוא לכאן שילך לכל הרוחות. בדיוק כך.

גם מה שקורה בתחום הממשל ניהול המדינה הוא בלתי סביר. לא מזמן חגגנו ‎60 שנה למדינת ישראל, ולא שמנו לב שהממשלה הזאת, שכבר נפלה, היא הממשלה ה-‎31, שבעשר השנים האחרונות כיהנו שבעה שרי ביטחון, תשעה שרי חוץ ותשעה שרי אוצר, ובכנסת ישראל יש ‎22 סיעות ל-‎120 חברי הכנסת; בעצם עם התפלגות הגמלאים כבר יש ‎23 סיעות. אי-אפשר להמשיך כך.

הגיע הזמן למנהיגות שתעשה סדר. צריך לעבור למשטר נשיאותי, צריך לחזור לנורמליות. זה הזמן לעשות סדר. זה הזמן לשוב לערכים ולעקרונות שגדלנו עליהם ובזכותם אנחנו נמצאים כאן היום. זה הזמן להשיב את כוח ההרתעה, זה הזמן למנהיגות חזקה. גנדי אמר, ואני מצטט: כל הישגינו היו בזכות הכוח ובכוח הזכות, הזכות שנתנה לנו עוצמה מוסרית ואימצה את כוחנו להיות עצום יותר, אף שביחסי כוחות היינו נחותים.

תרשו לי לסיים את דברי כפי שגנדי נהג לחתום את נאומיו: ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום. ה' ייקום דמו.

היו"ר דליה איציק:

יש ‎13 סיעות, ולא ‎23, חבר הכנסת אביגדור ליברמן, ודאי טעית, ונאחל גם בריאות לנשיא מובארק.

נזמין את חבר הכנסת צבי הנדל, ונתאפק כדי לסיים את זה באופן מכובד. בבקשה.

צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

מכובדי נשיא המדינה, גברתי יושבת-ראש הכנסת, אדוני ראש הממשלה, שרים, חברי הכנסת, ואחרונים אחרונים חביבים, משפחת זאבי היקרה, על כל ענפיה ושורשיה, ובראשם יעל היקרה, ראש השבט. אני מתנצל מראש, למרות הבחירות, אם אני לא אדבר על פוליטיקה. אני רוצה לדבר על גנדי.

היו"ר דליה איציק:

אני אעריך את זה מאוד. תודה לך.

צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

הוא היה מצביא, גנרל, לוחם, קצין וג'נטלמן. אהב אהבת אמת את עמו ואת ארצו, ארץ-ישראל. הוא אהב את הארץ דרך תרבותה, עברה, שורשיה העמוקים ומשעוליה. הוא היה איש ממלכתי מאין כמוהו, מכבד את הבריות, חבר נאמן, דבק במורשת היהודית, ודאג, גם בתוך מפלגתו, ששילמה מחיר כבד בגלל דעתו והיום כולנו יודעים שהיתה נכונה שעל כל כרטיס חבר ב"מולדת" יהיה כתוב באותיות גדולות המשפט: "ארץ-ישראל שייכת לעם ישראל על-פי תורת ישראל". אומנם הוא לא חבש כיפה, אבל היתה לו כיפת שמים על ראשו.

גנדי היה עקשן, קפדן, דרש שלמות מכולם, ובראש ובראשונה מעצמו. איש נחוש, ומעל הכול היה יהודי וישראלי גאה, במלוא מובן המלה. איש ספר, שכתב, ערך, הוציא לאור. גנדי היה איש נאמן, אמין, ישר כסרגל. כל זה היה גנדי האלוף, השר. ה' ייקום דמו.

לצערי, זכיתי להכיר את רחבעם מקרוב רק בשנות חייו האחרונות. הוא היה אדם מרתק. אהבתי אותו אהבה ממבט ראשון ואהבת אמת. הוא היה בעל יכולת חשיבה וניתוח נדירים, אך מעולם, מעולם, לא היה מתנשא. לא יכולת אצלו, למרות עוצמתו הגדולה, לראות טיפת יוהרה.

אין מתאים יותר מקטעים בשירו של נתן אלתרמן, שנכתבו ערב הקמת המדינה במלאות שבע שנים לפלמ"ח שגנדי היה אחד מבכירי בניה, מלים כל כך מתאימות ונכונות לאיש, לדרכו ולאופיו: את העול הפשוט כעפר / הם נשאו בלי הבט אחורה / לא תקע לפניהם השופר / לא לוטף קודקודם בליל חורף / בשני שרוולים פשוטים הקשורים לצוואר / רק הסוודר חיבקם מעורף / נעליים נוקשות, ילקוטים / סעודה של זיתים ופרי תומר / ספלי אלומיניום קמוטים / ורעות וקורבן ללא אומר / מה נוסיף ונמנה, מדברים פעוטים / נוצרות אגדות, זה החומר.

כן, כזה הוא האיש. כזה היה השר, האלוף רחבעם זאבי, ה' ייקום דמו, שנרצח לפני שבע שנים. לצערי, לעולם לא אוכל להגיד שאנחנו, שארית העם היהודי שחזר לארצו, ארץ חמדת אבותיו, עשינו הכול, הכול, כדי למנוע לחסל את התשתית והבסיס שהציתו את השנאה התהומית הזאת והכשירו רוצחים שפלים לגדוע חיי אנשים, נשים וטף, והם אלה שרצחו גם את השר, את האלוף, את החבר, את היהודי היקר והגאה הזה.

היום לפני שבע שנים הצליחו הרוצחים להעמיק את ההשפלה. הורידו עד עפר את הכבוד הלאומי שלנו כשרצחו שר בממשלת ישראל, בבירת העם היהודי, כאן, בירושלים עיר הנצח.

מדינה אינה יכולה לוותר על כבודה. כאנשים פרטיים, בהתנהלות האישית, כולנו מחויבים לצניעות ולענווה; אבל מדינה חייבת לשמור על הגאווה הלאומית שלה. יש לזה ערך אפילו ביטחוני. אומה שאינה שומרת על כבודה, ונותנת לרמוס את כבודה, היא אומה ללא חיות, המקרינה חולשה וייאוש. לצערי, רצח השר, ירי טילים על אזרחים במדינה, משא-ומתן על עיר הקודש, בירת הנצח של עם ישראל, כל אלה משדרים חולשה, רפיסות, ייאוש. ראוי שכאומה הישראלית נהיה גאים בזהות היהודית שלנו, כפי שגנדי היה גאה בה. ראוי שמערכת החינוך תחזק את הגאווה היהודית ואת זהותה, הזהות הלאומית, ולא נובל במערכת חינוך שלפעמים היא כל כך בלתי מובנת עם למידה מקבילה בשם האיזון הקדוש בין האמיתות והאידיאולוגיות של שונאינו ובין האמיתות של עמנו, המושרשות בארץ הזאת.

לסיום אומר רק זאת: אנשים ישרי לב ונקיי דעת מבינים היום, ומוכנים גם להגיד לא לכולם יש אומץ שגנדי, האיש הגדול הזה, צדק כמעט לכל אורך הדרך. לצערי, אנחנו רואים את זה היום שעה-שעה, יום-יום. הוא היה לו כוח לומר את הדברים. הוא שילם מחירים עצומים. אף שהיה איש מפלגת העבודה בתחילת דרכו, הוא הבין את הדרך הזאת קצת אחרת מממשיכי הדרך, והוא שילם מחיר פוליטי כבד. מעטים היום מוכנים לשלם את המחירים שהוא היה מוכן לשלם בשביל אידיאולוגיה אמיתית, שהיא לטובת עמו וארצו.

אהוב-לבי, יהי זכרך ברוך.

היו"ר דליה איציק:

חבר הכנסת צבי הנדל ביקש ממני באמת באופן מיוחד ולפנים משורת הדין, ואני החלטתי לאשר לו לדבר. אני שמחה על כך, כי באמת דיברת על גנדי.

אני לא יכולה לנעול את הישיבה הזאת בלי לומר ליעל משפט אחד. יעל, רעייתו של גנדי, שבע שנים היא נושאת על שכמה ועל כתפיה אני יכולה להעיד, החזקות; כל מי שמכיר אותה יודע שהיא נמרה ‎80 שנה מלאו לה בשבוע שעבר. נאחל לך כאן הרבה שנים טובות וארוכות.

חברי חברי הכנסת, אנחנו ננעל את הישיבה המיוחדת הזאת ונמשיך בסדר-היום.

מזכיר הכנסת איל ינון:

חברי הכנסת והקהל מתבקשים לכבד בקימה את יציאת הנשיא. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)

Knesset
© כל הזכויות שמורות, 2008, מדינת ישראל.
נשמח לקבל את הערותיכם והצעותיכם לכתובת: feedback@knesset.gov.il