מזכיר הכנסת איל ינון:
בבקשה לקום.
כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)
מזכיר הכנסת איל ינון:
נא לשבת.
היו"ר דליה איציק:
היום יום שני, ג' בחשוון התשס"ח, 15 באוקטובר 2007. הנני מתכבדת לפתוח ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זכרו לברכה, במלאות שש שנים להירצחו.
נשיא המדינה מר שמעון פרס, משפחת זאבי היקרה, הרעיה יעל והילדים יפתח-פלמח, בנימין, מצדה, צאלה, ערבה והנכדים, כבוד ראש הממשלה אהוד אולמרט, נשיא המדינה לשעבר אפרים קציר, חברי הממשלה, יושב-ראש האופוזיציה, יושב-ראש הכנסת לשעבר שבח וייס, חברי הכנסת בהווה ובעבר, חברים מעמותת מור"ג - מורשת גנדי, חיילים, שוטרים, עולים, קהל נכבד, אבקש מהקהל לקום לדקת דומייה לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זכרו לברכה.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.)
היו"ר דליה איציק:
נא לשבת.
שנים רבות לפני הרצח, כשאלוף רחבעם זאבי פשט את מדיו ויצא לאזרחות, הקדיש לו הפזמונאי חיים חפר, פלמ"חניק כזאבי עצמו, מקאמה. רחבעם זאבי אהב את המקאמה וביקש שיקראו אותה במותו. אני עושה זאת היום, במלאות שש שנים לרצח המתועב. וכך נאמר, בין היתר, באותה מקאמה:
"אז גנדי הולך ואנחנו רואים, עם לכתו, איך הדור הזה הולך ומתמעט, איך אלה אשר נתנו לצה"ל את ראשית הנשימה הולכים אחד אחד - - -. איך עוד מעט יקראו להם 'לשעבר' ואולי גם יעשו מסיבה ויכתבו מאמר. ויש בזה קצת עצב, נודה, אבל אין צריך לומר כי עוד לא היה כדור הזה - - - מה נאמר לו לגנדי ביום פרידתו והרי הוא לא נפרד, הרי עוד שמו ומעשיו יכו הדים בין חוף פלשת וארץ גלעד. הרי עוד הרבה יספרו בו תלמידיו וחבריו לנשק בצה"ל, החל בתורת המלחמה שלו וכלה בדאגתו לחוט ושרוך נעל, אבל דבר אחד אולי נאמר לו אנחנו, ידידיו: אשרי האיש שחי כאשר צה"ל וארץ-ישראל למראשותיו."
מלחמת השחרור של רחבעם זאבי, "גנדי" בפי רעיו ומכריו, לא תמה בשנת 1948. הוא המשיך להילחם במלחמות צה"ל ובארץ המרדפים ולהיאבק בטרור. נתיבי הקרבות הוליכו אותו בארץ כולה. בכל מקום שהיה בו קרב, גנדי היה שם. הוא המשיך להילחם לאחר שנבחר לכנסת ואחר כך לשר בממשלה. הוא ראה את עצמו חייל ללא מדים, חייל של ארץ-ישראל. מלחמת השחרור שלו הסתיימה עם מותו על משמרתו, כשכדורי המוות של מרצחים שפלים פילחו את גופו.
גנדי היה חייל בשירותה של ארץ-ישראל. לוחם עשוי ללא חת שעבר קרבות רבים בחייו ולחם בגופו למען קיומה וביטחונה של ישראל. קרב אחרי קרב, מלחמה אחרי מלחמה. כדורים שרקו סמוך לו, פגזים התנפצו בקרבתו ורסיסים התעופפו סביבו. מכל אלה הוא יצא בשלום, עד שהשיגוהו כדורי מרצחים בשעת בוקר מוקדמת במלון ירושלמי.
גם אלה שהתנגדו להשקפת עולמו, שמרו אתו על ידידות עמוקה, מעבר למחיצות הפוליטיות. הידידות הזאת נצרפה בחוויות המלחמה, ואותה אי-אפשר למחוק. רעות שנרקמה בפעולות נועזות, במגורים באוהלי פלמ"ח דולפים ובלילות ליד המדורות.
גם ליריבים המושבעים שלו לא הפריע להתרועע אתו תוך הפגנת חברות מופלגת. בכלל, נדמה שאיש לא יכול היה להישאר אדיש כלפי גנדי. האיש התקבל, תורתו - לא תמיד. לא היה צריך להסכים עם דעותיו או לקבל את העמדות שנקט כדי לחבב אותו. אהבנו לשמוע אותו בכנסת, להתבשם מהעושר הלשוני שלו ומההופעות התרבותיות שלו, להתפעל מאהבת ארץ-ישראל שפיעמה בו. אני זוכרת, כשהייתי צריכה לנאום, בכל פעם הוא היה מתקן גם את העברית שלי, ותמיד תמיד, גם כשהתווכחתי אתו, הוא צדק.
האהבה להר, לוואדי, לחורש, לאבן, למעיין ולפרח הבר. אהבה לכל צוק ורגב אדמה בארץ. כי גנדי ייצג דור בארץ. דור של צבא יחפנים, שהעפיל וכבש את ההר. דור שנופי הארץ היו לו לבית. הוא היה אחד מהחבורה שהביאה לנו את המדינה.
כל מי שהכיר אותו יודע, כמוני, כי מתחת לחזות הנוקשה משהו של איש צבא עתיר קרבות וניסיון, הסתתרה דמות אנושית ורגישה. אדם בעל נשמה ואוזן כרויה.
השורשים שקשרו אותו לארץ היו עמוקים ומשורגים בתנ"ך ובהיסטוריה של עמנו. גם שמו, רחבעם, לא היה שם רגיל. אביו שלמה רצה שבנו ימשיך את שושלת שמות מלכי יהודה. גנדי, שהעיד על עצמו שאיננו מלוכני, קרא לבנו הבכור יפתח-פלמח, על שם החטיבה שבה שירתו הוא ורעייתו יעל, תיבדל לחיים ארוכים. לבנו השני קרא בנימין-סייר ולשלוש בנותיו נתן שמות ארץ-ישראליים מובהקים: מצדה, צאלה וערבה.
אי-אפשר לסיים את תיאור תולדות חייו ופועלו של גנדי מבלי להזכיר את האשה שאתו. יעל אשתו, שנמצאת כאן עמנו היום, היא באמת סמל למסירות יוצאת דופן. אני זוכרת, כחברת הכנסת וכשרה, איך היא תמיד ליוותה אותו בכל אשר ילך, לדיונים בכנסת, לאירועים, בגשם ובשרב - תמיד היא היתה שם, תמיד לצדו. בפרפראזה על דברי ירמיהו הנביא נדמתה יעל בעיני לאשה שהלכה אחריו במדבר, בארץ לא זרועה. יעל, גם היום את נלחמת כלביאה על שימור זכרו ומורשתו. אילו רק היה יכול לצפות בך, בוודאי היה גאה בך מאוד.
בסוגיית ארץ-ישראל השלמה שהטיף לה שלל גנדי כל פשרה. "אין לי ארץ אחרת", הוא השיב למבקרים במסר הציוני הוותיק. דגל הטרנספר שלו עורר זעם והתנגדות, אך הוא לא נרתע מלהניף אותו שוב ושוב. המחויבות האישית שלו לאידיאולוגיה שלו היתה עצומה ואין-סופית.
רחבעם זאבי חי חיים מרתקים ועתירי מעש, שנקטעו ביריות מרצחים פלסטינים. הוא תרם תרומה רבה למאבק של עם ישראל על ארצו. כל חייו היו בסערה, ובסערה הוא עלה השמימה.
גנדי נהג לומר שלפוליטיקה הגיע על-כורחו. לפעילות הציבורית נמשך כפרפר אל מקום האור רק כדי להפיץ את הרעיונות. הוא נחלץ להגן על הבית הלאומי. בריאיון שנתן הוא אמר: אם תשאל אותי אם אני נהנה מהחיים הפוליטיים ואם רצוני להישאר שם, אענה לך בקצרה: אני אחזור בריצה לספרייה שלי ולמוזיאון, כי אני מבקש לעסוק ביצירה ולא בהתחככות בכנסת. הוא היה איש של ספרא וסייפא, אוהב ספר, אוסף ספרים, מהדיר ספרים רבים שנושאם ארץ-ישראל.
חברי חברי הכנסת, רצח שר בישראל ילווה את עם ישראל עוד ימים רבים. הפצע כואב, והוא צריך להיות חרות בזיכרון האומה, גם בזיכרונם של של אלה שלא הסכימו עם תורתו. כי ברצח גנדי היה משהו שהוא הרבה מעבר לאובדן ולכאב על אדם מוכר שמת. גנדי נרצח משום היותו שר בממשלת ישראל, וההתנקשות בחייו באה לפגוע בסמל ריבוני של מדינת ישראל. היא נועדה להשפיע על עם ישראל ועל המנהיגות ולערער את ביטחוננו מן היסוד. ולכן אזכור הרצח הנורא הזה בשורה של טקסים ממלכתיים איננו פוליטי ואין בו שום הזדהות עם האידיאולוגיה שהוא ייצג. יש בו משום הבעת עמדה חד-משמעית שמדינת ישראל לא תיתן לפגוע בסמלי ריבונותה ותרדוף עד חורמה את אלה שמנסים לפגוע דווקא בתשתית וביסודות המאפשרים את קיומה.
גנדי היה ויישאר לעד נציג אותנטי של דור המייסדים. אדם שהציב תמיד את טובת העם והמדינה לפני טובתו שלו. יהי זכרו ברוך.
אדוני ראש הממשלה, בבקשה.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
גברתי היושבת-ראש דליה איציק, כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, הגברת יעל זאבי ובני משפחת זאבי לדורותיהם, שש שנים חלפו מאז נשלחה יד אויב מרצח בשר רחבעם זאבי. שש שנים מאז נדם הקול הרועם, המוכיח, שהדהד בעוז בין כותלי הבית הזה. האוזן הקשובה זיהתה תמיד ובנקל את קולו של גנדי, את חיתוך הדיבור המיוחד, את העברית העשירה, השורשית, את מקצב המלים שזרמו בשטף ובהטעמה כה מדויקות ומדודות, הולמות כתוף בתוכנן התקיף, ואף-על-פי-כן ערבות במנגינתן.
מעולם לא הייתי איש סיעתו של גנדי. חלקתי בתוקף רב על עמדותיו. אף היחסים האישיים בינינו ידעו עימותים חריפים. אלמלא נרצח היה מן הסתם מתייצב על במה זו לא פעם ומייסר אותי בשבט לשונו, בשוטים ובעקרבים, כפי שעושה עתה יפתח-פלמח, בנו המסור כל כך לזכרו. אני הייתי שומע, ודבריו היו חורים לי בוודאי, אבל הייתי מקבלם בהשלמה. לא בהסכמה, בהשלמה, מן הטעם הפשוט: בעומק נפשי כיבדתי את מסירותו של גנדי לדרכו. ידעתי כי בדם לבו ואמונתו דיבר, כי יקרה לו ארץ-ישראל באמת כבבת-עין וחף היה מכל לבטי המציאות המדינית והדמוגרפית, המכתיבה מדי פעם פשרות וויתורים בלתי נמנעים.
המולדת היתה לו, לגנדי, לא רק ערש אהבה, היא היתה לו גם כספר הפתוח. את שביליה ונתיביה, את משעוליה, נקיקיה, הרריה ועמקיה ממטולה עד אילת ומים עד הירדן, ידעו רגליו מנעוריו. מיטב שנותיו היו קודש למאבק על הקמת המדינה ולהגנתה ולביטחונה. הוא היה ציוני רדיקלי, ציוני עד הסוף, ללא שיור. לדידו ארץ-ישראל כולה שייכת לעם ישראל, נקודה. זאת אקסיומה, ותואיל נא המציאות להתיישר לפיה, כי אין שום אפשרות אחרת. כזה היה גנדי.
היו שהאשימו את גנדי בגזענות, רחמנא ליצלן. אין כל שחר לכך. צבר בן הארץ היה, הכיר והוקיר ערבים, צ'רקסים, בדואים ודרוזים, התרועע עתם והעריך אותם, ומעולם לא התנשא מעליהם. אבל הוא זיהה את הסכסוך בין מדינת ישראל לפלסטינים על כברת האדמה היקרה הזאת כסכסוך שלא ייפתר זולת בהכרעה ניצחת שתבטיח את התיישבותו ואת שליטתו המלאה של העם היהודי על כל חבלי הארץ. עם כל הביקורת שלי על התפיסה הלאומית המוחלטת הזאת, שאיננה מותירה שום מקום לפשרה, זו איננה בשום פנים ואופן גזענות.
אבל, גבירותי ורבותי, חברי הכנסת, גברתי היושבת-ראש, ברצוני להפתיע אתכם. למרות כל מה שאמרתי על עמדותיו הנחרצות של גנדי, המוכרות לכולכם, יש עובדה אחת שאינני בטוח שאתם מכירים. גנדי היה בין הראשונים, אם לא הראשון, שהגה לפני 40 שנה את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל בשטחים שממערב לירדן. יומיים, שלושה ימים בלבד לאחר שוך הקרבות במלחמת ששת הימים הזדרז האלוף רחבעם זאבי, אז עוזר ראש אג"ם במטכ"ל, להגיש תוכנית להקמת מדינה פלסטינית שבירתה שכם. ואפילו בשמה נקב, "מדינת ישמעאל".
ומה שמעניין יותר: גנדי קרא למהר ולהקים את המדינה הפלסטינית והזהיר - אני מצטט - כי "שלטון צבאי ישראלי ממושך ירחיב את השנאה ואת התהום בין תושבי הגדה המערבית לישראל בגלל הצעדים האובייקטיביים שיהיה הכרח לנקוט אותם להבטחת הסדר והביטחון".
ועוד תרומה גדולה של גנדי שיש לזכור, ואני מדגיש אותה, גם כמי שזכה לעמוד לאורך עשור בראש העיר ירושלים. גנדי הטביע בתרומה זו את חותמו על ההיסטוריה של מדינת ישראל מאז ועד היום - - -
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
אתה התנגדת לקמפ-דייוויד, נכון? היחיד בליכוד. אז יש מהפכים לפעמים.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
חבר הכנסת הנדל, בהחלט יש מהפכים. אצל אנשים חושבים שמביטים אל פני המציאות, שבוחנים את עצמם ואת המציאות, יש סיכוי למהפכים; אחרים, שאינם כאלה - אין אצלם סיכוי למהפכים. אבל הבה לא נהפוך את הישיבה הזאת - -
לימור לבנת (הליכוד):
העניין הוא שגנדי לא יכול לענות לך.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
- - ששנינו מאוחדים בה בהוקרתנו את זכרו של רחבעם זאבי, לישיבה של התנצחות בינינו.
לימור לבנת (הליכוד):
אתה עושה שימוש פוליטי. גנדי לא יכול לענות לך.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
גנדי הטביע בתרומה זו את חותמו על ההיסטוריה של מדינת ישראל מאז ועד היום: מייד אחרי מלחמת ששת הימים הוא היה האיש שריכז וניהל את עבודת המטה לקביעת גבולותיה של ירושלים המאוחדת. מפת העיר שגיבש גנדי היא זו שאושרה בממשלה ובכנסת ב-27 ביוני 1967 בהחלטתן על איחודה של ירושלים והרחבת שטחה פי-עשרה. בזכות אותה החלטה מתנוססות בפאתי ירושלים שכונות מפוארות ושוקקות: רמות, הגבעה-הצרפתית, רמת-אשכול, גבעת-המבתר, פסגת-זאב, ארמון-הנציב, הר-חומה וגילה, שלא לדבר על הרובע היהודי בעיר העתיקה. האם מן ההכרח היה לצרף גם את מחנה הפליטים שועפאט, ערב א-סוואחרה, וולאג'ה וכפרים נוספים, ולקבוע "אף זו ירושלים"? בזאת, עלי להודות, אפשר לשאול שאלות לגיטימיות.
גברתי היושבת-ראש, שש שנים מאז הרצח השפל. מדינת ישראל רדפה את המרצחים, והם לא ינוקו לעולם. מלחמתנו בארגוני הטרור עיקשת ונחושה - - -
גדעון סער (הליכוד):
כן - - - זה היום שהוא מדבר על ירושלים - - -
קריאות:
- - -
גדעון סער (הליכוד):
- - - לא באותן מלים של שבוע שעבר - - -
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
מאז נגדע גנדי ועד היום, אף שמערכת יחסי האישית עם גנדי היתה ידועה היטב, בראש ובראשונה גם לבני משפחתו, עשיתי משהו קטן, ודאי הרבה פחות מחלק מאלה שמנצלים את המעמד הזה כדי לפתוח בהתנצחות אישית; משהו קטן כדי לכבד את זכרו, את מורשתו ואת תרומתו לארץ-ישראל, למדינת ישראל ולירושלים. אבל כדי התחרות עם צועקי הצעקות, לא אוכל להגיע.
מדינת ישראל רדפה את המרצחים, תפסה אותם, והם לא ינוקו. מלחמתנו בארגוני הטרור עיקשת ונחושה, ולו חי אתנו גנדי הוא היה רווה נחת מהצלחת צה"ל וזרועות הביטחון בסיכול הפיגועים. אבל המערכה עודנה נטושה, והיא לא תחדל עד אשר ימוגר הטרור כליל ותיסלל הדרך לשלום עם ביטחון יציב ובר-קיימא לנו ולשכנינו.
חסרונו של גנדי בולט פה במליאת הכנסת, בוועדותיה ובדיון הציבורי והפוליטי במדינת ישראל. נזכור כולנו ללא הבדל השקפה את רחבעם זאבי, איש החיל והאמונה הציונית היוקדת, נאמן עמו וארצו, מנהיג ושליח ציבור, פולמוסן שנון ורהוט, ספרא וסייפא יחיד ומיוחד. נזכור אותו בהוקרה ובכאב גם כאב וכאיש משפחה מסור, ויד אחים נושיט למשפחתו היקרה המקדשת את דמותו באהבתה. יהי זכרו ברוך.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, אדוני ראש הממשלה. יושב-ראש האופוזיציה, חבר הכנסת בנימין נתניהו, בבקשה.
חברי חברי הכנסת, היות שאנחנו בסד של לוח זמנים לא יכולנו לאפשר להרבה מאוד חברי כנסת שרצו לדבר לעשות זאת. התייעצנו קצת עם המשפחה; זה איננו אומר שהיא פסלה מישהו. היא המליצה, ואני נטיתי להקשיב, אבל הרחבתי טיפונת את הרשימה. אשר על כן, הסליחה עמכם, אנחנו נעשה כמו שתמיד נהגו - כ-45 דקות.
בנימין נתניהו (הליכוד):
כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, גברתי היושבת-ראש דליה איציק, מכובדי חברי הכנסת, משפחת זאבי היקרה, יעל, פלמח, בנימין, מצדה, צאלה וערבה, קום והתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, כי לך אתננה. כבר שש שנים שגנדי, רחבעם זאבי ז"ל, אינו קם ומתהלך בארץ, אבל כל מי ששבילי ארץ-ישראל יקרים לו ימשיך לזכור אותו.
ביום הזיכרון הזה אני מבקש לעמוד על עיקר אחד של גנדי שהוא חיוני לנו בכל עת. גנדי החשיב מאוד את אהבת הארץ, כי הוא ידע שאהבת הארץ היא המפתח לשובנו אליה ולהישארותנו בה. עם שאיננו אוהב את ארצו איננו ראוי לה, וסופו שגם לא ייאבק עליה. אבל גנדי הבין דבר נוסף: הוא הבין שאהבת הארץ תלויה בהכרת הארץ. לכן הוא למד את ארץ-ישראל על כל צדדיה: ההיסטוריה שלה, הגיאוגרפיה שלה, החי והצומח בה, הארכיאולוגיה העשירה שלה, המסעות אליה, שדות הקרב בתוכה. אבל מעל הכול - אחיזת העם היהודי בה ובירושלים במהלך הדורות.
ספרייתו של גנדי היתה עמוסה בספרי ארץ-ישראל וירושלים. אני חושב שקשה למצוא אוסף מקביל בטובי המוזיאונים והספריות בעולם. בשעה שסייר בארץ-ישראל היה תרמילו של גנדי עמוס בערכי הציונות, באהבת הארץ ובידיעה מעמיקה של הבסיס ההיסטורי לזכותנו עליה; הוא ידע את תולדות היהודים בארץ על בוריין. בבית אפשר היה להתווכח עמו על ההווה והעתיד, אבל לא היה אפשר להתווכח אתו על העבר; לא היה אפשר להגיד לו שהיהודים באו הנה רק לאחרונה, לארץ זרה, לארץ לא להם. גנדי ידע את העובדות ההיסטוריות; הוא הכיר היטב את הקשר הרצוף של העם היהודי לארצו ולבירתו ירושלים - קשר שנמשך למעלה מ-3,000 שנה.
גנדי האמין שחשוב להנחיל את העובדות ההיסטוריות הללו לכל ילד וילדה בישראל. אבל הוא לא הסתפק בהכרת העובדות. הוא חשב שבאמצעות כפות הרגליים אפשר ללמוד וללמד "מולדת" לא פחות ולפעמים יותר מאשר באמצעות הראש. הוא האמין שאהבת הארץ נקלטת טוב יותר בנשימת אוויר הרים מאשר בשיעורים ובהרצאות. בעניין זה לא היה גנדי רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. הוא סייר אין-ספור פעמים בכל חלקי המולדת, אבל הוא גם דאג להנחיל את מורשת ארץ-ישראל בדרך מקורית לדורות של תלמידי בית-ספר.
נוסף על שירותו בממשלה ובכנסת, בצה"ל ובפלמ"ח פיתח גנדי מפעל אדירים: מוזיאון ארץ-ישראל. על גבעה נישאת שנמצאו בה שרידים של התיישבות יהודית קדומה בנה גנדי מוזיאון למופת. אין-ספור תלמידים פוגשים בו בדרך בלתי אמצעית את ההיסטוריה המפוארת של עמנו בארצו. הוא שחזר שם בית-בד, מרכז בתי-מלאכה, שוק עתיק, סביל מים, והוא גם שימר את שרידי היישוב היהודי הקדום שם. גנדי לקח תחת ניהולו את הגבעה הזאת זרועת הטרשים ברמת-אביב והפך אותה למרכז תרבות שוקק חיים ומלא עניין. הוא הצליח להפוך את המקום לאבן שואבת לבני-נוער, ובעצם הקים שם מפעל חינוכי להכרת המולדת ולאהבת המולדת.
בהוראתו שונה שמו של המוסד מ"מוזיאון הארץ" ל"מוזיאון ארץ-ישראל". כבר נאמר כאן בצדק שהשימוש הנכון בשפה העברית תמיד היה חשוב לו. וגם כאן בחירת המלים לא היתה מקרית, בייחוד כשהדברים נגעו לזכותו ההיסטורית של עמנו על ארץ-ישראל.
הוא היה קשור לכל רגב מרגביה של ארץ-ישראל בכל מקום - אבל קודם כול לירושלים. גנדי היה בן למשפחה שהתגוררה דורות בירושלים. גנדי נולד בירושלים, והוא נפל בירושלים. אין מי שהכיר את ירושלים טוב ממנו, אין מי שאהב אותה יותר ממנו.
ראש הממשלה העלה שאלות של היום. אני מניח שגנדי כאיש ביטחון היה אומר שנסיגת ישראל מחלקים של ירושלים תכניס את "חמאס" ואת האסלאם הקיצוני לחלקים האחרים ותסכן את אחיזותינו ואת ביטחוננו בכל חלקי ירושלים. אני מניח שכיהודי הוא היה נזעק מהכוונות לוותר על הריבונות הישראלית בהר-הבית ובכותל. אני חושב שהוא היה נזעק והיה שואל: אחרי 3,000 שנה? אחרי שהיהודים קמו מאפר השואה, אחרי שהם חזרו ושחררו את ארצם ואת בירתם, זה מה שהם מסוגלים לעשות - להחזיק 40 שנה ולמסור? אני יודע איזו תשובה גנדי היה נותן. הוא לא פה לתת אותה, אבל אני נותן אותה בשמו. הוא היה אומר: ירושלים תישאר מאוחדת, לנצח, בריבונות ישראל, ואלה המתפללים לשלום ירושלים יתפללו ויפעלו לאחדות ירושלים בריבונות ישראל.
בימים אלה, כשעולים קולות אחרים, שמנסים לטשטש ולהשכיח את זכותנו על הארץ ולנתק את קשרינו עם ציון, ראוי להעלות מחדש את אהבת הארץ והכרת הארץ שגנדי כה שיווע להן. שתי המורשות האלה של גנדי נחוצות לנו היום יותר מתמיד.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, אדוני יושב-ראש האופוזיציה. אדוני, סגן ראש הממשלה, מר אביגדור ליברמן. אחריו - השר יצחק כהן.
השר לנושאים אסטרטגיים אביגדור ליברמן:
כבוד הנשיא, אדוני ראש הממשלה, כבוד יושבת-ראש הכנסת, יושב-ראש האופוזיציה, שרים, כנסת נכבדה, וכמובן - משפחת גנדי, משפחת זאבי היקרה: רעייתו יעל, הבנים בנימין ופלמח, הבנות מצדה, צאלה, ערבה, הנכדים והנינים, לפני שש שנים נפרד עם ישראל מרחבעם זאבי, גנדי. גנדי היה הפטריוט הגדול ביותר של ארץ-ישראל, וכפטריוט שעומד עם שתי רגליים על הקרקע הוא נהג לסייר המון ברחבי ישראל. כסייר הוא כמובן הבין מאוד במפות, גם במפות הפוליטיות והמדיניות. כיוון שהבין במפות הוא הבין מה שלא הבינו אחרים, הרבה לפניהם: גנדי היה הראשון שהבין והתחיל לדבר על ציר הרשע, הרבה לפני שנשיא ארצות-הברית הבין את זה - רק אחרי פיגוע התאומים ב-11 בספטמבר; גנדי הבין הרבה לפני האפיפיור את הסכנה שבאסלאם הקיצוני על אדמת אירופה, ודיבר על זה רבות; גנדי הבין אולי יותר מאחרים - ושמענו מפיו לפני שקראנו את סמואל הנטינגטון על "התנגשות הציוויליזציות". מבחינה זאת גנדי היה במידה רבה נביא פוליטי.
שני דברים אולי מאפיינו אותו ביותר. האחד, הנכונות להגן על העקרונות, על המשנה המדינית שלו, בלי קשר לסקר, לפופולריות, לקוניונקטורה פוליטית. הוא האמין בצדקת דרכו, לחם עליה, גם בימים הקשים ביותר; גם כשהבין שהוא משלם על זה מחיר פוליטי, ציבורי ואישי. הנכונות הזאת להעמיד את העקרונות שלך מעל כל שיקול, זה אולי הדבר שכל כך לא אופייני לפוליטיקה, וכל כך היה אופייני לגנדי. הדבר השני שאפיין אותו במיוחד הוא הידע העמוק בציונות, בתולדות מדינת ישראל, בתולדות ארץ-ישראל. שני הדברים האלה, כמובן, נתנו את הטון גם בהשקפת עולמו וגם בצורת ההתבטאות שלו ובתפקוד הפוליטי.
לכן, כשאנחנו מדברים על גנדי, המשנה העיקרית שלו, המושג שהוא היה מזוהה אתו יותר מכל אדם אחר היה ה"טרנספר". על כך הוא זכה לביקורת רבה גם בבית הזה וגם בתקשורת הישראלית, הנוטה שמאלה בדרך כלל. לכן בישיבת האבל הזאת לזכרו של גנדי הייתי רוצה לנגוע בעומק הנושא הזה, כי אני חושב שרובנו עושים מלאכה מאוד פשוטה כשאנחנו מתייחסים למושג הזה ולכל תפיסת עולמו של גנדי בפשטנות כזאת, ולא רואים באמת את הדברים העמוקים. כי הטרנספר היה חלק קטן מכל הראייה הכוללת, מהתמונה הכוללת - פרט קטן מכל התפיסה של גנדי, שאולי באמת הקדימה רבים אחרים, כמו תמיד, ושמה על השולחן במלוא חריפותה את הבעיה הדמוגרפית.
הוא היה למעשה המדינאי הראשון שהתמודד עם הבעיה היסודית הזאת, והתמודד עם זה לעומק. רק בשנים האחרונות מתחילים גם פוליטיקאים אחרים לנסות לטפל בבעיה הזאת ולהתייחס אליה, גם בימין וגם בשמאל. אני חושב שבשמאל טועים כשמנסים לפתור את הבעיה הזאת באמצעות מודל אוסלו - שתי מדינות לשני עמים. לצערי, עד היום מודל זה הביא לנו רק אינתיפאדה מדממת ולא הביא לא ביטחון ולא שלום, לא לנו ולא לפלסטינים.
הפרדה בין שני עמים, כפי שגנדי האמין בה, איננה חדשה לא בקהילה הבין-לאומית, לא בפוליטיקה הבין-לאומית ולא בתולדות הציונות. אפשר לדבר על הדוגמה של קפריסין, וכמובן, כשאנחנו מדברים על ההקשר הישראלי ותולדות הציונות, גנדי שאב את כל תורתו קודם כול מברל כצנלסון. היום אולי לא נעים ולא זוכרים, אבל למעשה ברל כצנלסון, יותר ברור מכל אחד אחר, הבהיר את הנושא הזה.
אני מנצל את ההזדמנות לצטט ציטוט מדויק מברל כצנלסון, כפי שהוא כתב ב-7 באוגוסט 1937:
"עניין העברת האוכלוסין מעורר אצלנו ויכוח. מותר או אסור? מצפוני שקט בזה לגמרי. טוב שכן רחוק מאויב קרוב. הם לא יפסידו על-ידי העברתם, ואנחנו ודאי לא. בחשבון האחרון הרי זו רפורמה פוליטית יישובית לטובת שני הצדדים. זה מכבר הסברתי שזה הטוב בפתרונות, ובימי הפורענות התחזקתי בהכרתי כי הדבר הזה מוכרח לבוא ביום מן הימים, אלא שלא עלה על דעתי שהעברה אל מחוץ לארץ-ישראל פירושה לסביבת שכם. האמנתי ועודני מאמין כי עתידים לעבור לסוריה ולעירק". את זה אמר ברל כצנלסון, לא אף אחד מהימין. כשאני מנסה להיזכר בתולדות הציונות, גם הוגי דעות אחרים - מי שקרא את מקס נורדאו וגם אחרים - התייחסו לנקודה הזאת, ישראל זנגביל. הראייה היום היא כמובן פשטנית מדי.
גנדי היה גם איש פרקטי. הוא לא היה רק איש תיאוריה, לא רק איש דיבורים, הוא היה קודם כול איש פרקטי. הוא היה הראשון - הוא התחיל את היחסים שלנו עם מדינה כמו סינגפור, ולמעשה היה בין מייסדי מדינת סינגפור והצבא שלה. הוא פיתח תורת לחימה נגד טרור, הוביל את המלחמה נגד טרוריסטים ב"ארץ המרדפים", הקים יישובים, היה יועצו של רבין לענייני טרור והפך את מוזיאון ארץ-ישראל לאחד המוזיאונים החשובים בארץ.
כשהקמנו יחד את הסיעה, כשהודענו לעיתונאים שאנחנו מקימים יחד סיעה אחת, אני זוכר את השאלה שכל העיתונאים שאלו. שאלו אותי, ומי שענה במקומי היה גנדי; שאלו אותו: מה משותף בינך - אתה דור שביעי בארץ, גנרל בצבא-הגנה לישראל - ובין איווט ליברמן? ואז גנדי ענה בצורה פשוטה: אנחנו מתבססים על אותם עקרונות, שלושת העקרונות החשובים של הציונות: עלייה, התיישבות והגנה על המולדת.
כולם מכירים את המחויבות של גנדי להתיישבות ולהגנה על המולדת, פחות מכירים את היחס שלו ואת הרגישות שלו לנושאי העלייה ולעולים. אני זוכר את הימים הנוראים אחרי הפיגוע ב"דולפינריום". אז התעוררה פעם נוספת השאלה מי בדיוק שם יהודי, איך קוברים, איפה קוברים. כולנו מכירים את הכבוד שרחש גנדי לדת ולמסורת ישראל, וגם את הפרקטיות שלו, שדיברתי עליה קודם. ביקשתי לפגוש אותו בדחיפות. רצתי אליו עם חבר הכנסת יורי שטרן זיכרונו לברכה, והתיישבנו בחדר הסיעה. שאלתי: גנדי, מה עושים? מה דעתך בנושא הזה? והוא אמר לי: תקשיב לסיפור. הוא סיפר לי את הפרשה של אחד הגששים הבכירים במדינת ישראל, עמוס ירקוני. בסוף הוא אמר לי: המסקנה שלי - מי שלוחם בשורות צבא-הגנה לישראל, מי שנהרג על אדמת המולדת, מי שנרצח בפיגועי טרור נגד מדינת ישראל, מחובתנו להתייחס אליו כפי שהוא היה רוצה ומעדיף. חובתנו להתייחס כמו שהקרובים שלהם מבינים את זה. מבחינתי, זה פסק הלכה סופי שלא ניתן לערעור. מאז גם אני מתנהג בצורה כזאת.
אמרתי שאולי משנתו של גנדי היתה שנויה במחלוקת; אישיותו כבשה את כל הפוליטיקה הישראלית, משמאל עד לימין - כל הקשת הפוליטית. אני חושב שבזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל הוא ייזכר כאחד שכולם רוחשים לו כבוד. קצין וג'נטלמן. יהיה זכרו ברוך.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, אדוני סגן ראש הממשלה. השר יצחק כהן, ויחתום חבר הכנסת אורי אריאל.
השר יצחק כהן:
גברתי היושבת-ראש, כבוד הנשיא, ראש הממשלה, משפחת זאבי היקרה, חברי חברי הכנסת, הרמב"ם כותב ב"איגרת תימן": על טיב הנהרות ישׂהידו מימיהם ועל טיב השורשים יעידו גזעיהם. על טבעו של רחבעם זאבי אין איש בעולם הזה או בארץ הזאת שלא יוכל לומר מה טיב השורשים, ישהידו מימיו, אמת המים שעברה תחתיו. אישיות קורנת, זוהרת, בעלת אופטימיות כובשת, אמונה וביטחון בצדקת הדרך, נאמנות בלתי מסויגת, אוהב אדם שנברא בצלם, אוהב ישראל ואוהב תורת ישראל. ראוי זכרו שנקרא שתיים-שלוש משניות שקשורות לאישיות שלו.
משנת פרקי אבות: הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד. שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וקראו רבו, אלופו ומיודעו. והלוא דברים קל וחומר, מה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו, אלופו ומיודעו, הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד או אפילו אות אחת, על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד. ואין כבוד אלא תורה שנאמר: כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב. ואין טוב אלא תורה שנאמר: כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד. יותר מלימודך עשה ואל תתאווה לשולחנם של מלכים, ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך.
אסיים בפסוק מספר דברים: השקיפה ממעון קודשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, אדוני השר. חבר הכנסת אורי אריאל.
אורי אריאל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
אדוני הנשיא, גברתי היושבת בראש, אדוני ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, יעל וכל שבט גנדי לדורותיו, רחבעם זאבי, גנדי, בדומה לאברהם אבינו המתגלה לנו בפרשת השבוע, פרשת לך לך, הולך לארצו ומולדתו. רחבעם זאבי, גנדי, מורי ורבי, כפי שזה עתה אמר השר כהן לפי פרקי אבות - כל הלומד מחברו אות אחת ראוי שיקרא לו מורי ורבי. מורי ורבי להגנת המולדת; מורי ורבי להכרת הארץ ולאהבת הארץ; מורי ורבי להתיישבות; מורי ורבי לכבד כל אדם, להעלות את ערך הרעות למעלות שלא הכרנו, ולא רק לדרוש אלא גם לעשות; מורי ורבי למלחמה בטרור; מורי ורבי לרוב יהודי, לעלייה לארץ-ישראל; מורי ורבי, אדוני ראש הממשלה, לירושלים, שנאמר: ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו, שעושה את כל ישראל חברים, ולא, חס וחלילה, דברים אחרים.
בכרטיס החבר של מולדת, מפלגת מולדת, כתוב: "ארץ-ישראל לעם ישראל על-פי תורת ישראל". כך הוא קבע כשהקים את מפלגת מולדת למען המולדת.
כל אלה, מורי ורבותי, אדוני הנשיא, אמרתי בגוף ראשון, כי, לצערי, אני פה בבית הזה, אחרי הירצחו. כך התגלגלו הדברים אשר שמעתי בבוקרו של יום, שמורי ורבי לפני זה, ודאי לאחר מכן, הלך לעולמו על-ידי טרוריסטים. אבל העיקר שדברים אלה ונוספים יהיו בעיקר נחלת הכלל, נחלת העם היושב בארצו, ואלה שעדיין לא זכו.
אכן, יש דברים שכל הציבור בארץ חשוב שילמד ממנו, ואף יגשים אותם; איש הספרא והסייפא. אסיים כמנהגו: ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום. יהי זכרו ברוך.
מזכיר הכנסת איל ינון:
חברי הכנסת והקהל מתבקשים לקום עם יציאת כבוד הנשיא.
כבוד הנשיא!
( חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
היו"ר דליה איציק:
נא לשבת.
חברי חברי הכנסת, הישיבה המיוחדת נעולה. אנחנו פותחים בשעה 16:00 ישיבת כנסת רגילה.
