המנחה אבשלום קור:
טקס הפרידה הממלכתי לשר, האלוף, רחבעם זאבי.
נפתח בהספדו של דוד המלך לשר הצבא הראשון במלכות ישראל, אבנר בן-נר, במעמד ההספד לאבנר על-יד מערת המכפלה בחברון:
"הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל. ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתיים הוגשו. כנפול לפני בני עוולה נפלתך".
ההספד לאבנר - ההספד לרחבעם זאבי.
מוריי ורבותיי, במוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב, מאז ימי הניהול של האלוף, השר רחבעם זאבי, יש רהט לזכר דוד אלעזר, כיכר שעוני שמש לזכר חיים לסקוב, בית בד על שם יקותיאל אדם, יום עיון מדי שנה לזכר הפרופסור זאב וילנאי. וגם שמות ישובים הוא נתן על מפת ארצנו: מצפה שלם - על שם מורו הד"ר נתן שלם, ארגמן - על שם הלוחמים אריק רגב וגד מנלה.
ביום הולדתו השבעים של רחבעם זאבי קם לברך ידידו האלוף, השר מאיר עמית, ואמר: גנדי, אתה מנציח כל-כך יפה את החברים, אתה מספיד אותנו כל-כך יפה, אתה כל-כך עוזר למשפחות של החברים. אנחנו מאחלים לנו שאתה תחייה אחרי כולנו. לא זכינו.
היום, א' במרחשון, שהוא מר באמת, נאספנו כאן תלמידיו, חבריו, אוהביו, להיפרד מרחבעם.
פרק תהילים מפי הרב הראשי לצה"ל, תת-אלוף הרב ישראל וייס.
הרב הראשי לצה"ל תא"ל הרב ישראל וייס:
שיר מזמור לאסף: אלהים אל דומי לך, אל תחרש ואל תשקוט אל, כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד ויתייעצו על צפוניך. אמרו: לכו ונכחידם מגוי, ולא ייזכר שם ישראל עוד, כי נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותו. אהלי אדום וישמעאלים, מואב והגרים, גבל ועמון ועמלק, פלשת עם יושבי צור. גם אשור נלווה עמם. היו זרוע לבני לוט סלה. עשה להם כמדיין, כסיסרא, כיבין בנחל קישון. נשמדו בעין דאר. היו דומן לאדמה. שיתמו נדיבמו כעורב וכזאב וכזבח וכצלמונה כל נסיכינו, אשר אמרו: נירשה לנו את נאות אלהים. אלוהי, שיתמו כגלגל, כקש לפני רוח, כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים, כן תרדפם בסעריך ובסופתך תבהלם. מלא פניהם קלון ויבקשו שמך אדוני. יבושו וייבהלו עדי עד ויחפרו ויאבדו, ויידעו כי אתה שמך אדוני לבדך, עליון על כל הארץ.
נשיא המדינה משה קצב:
משפחת זאבי, יעל, הילדים. זהו יום קשה בחיי המדינה ובחיי העם היהודי. תרחיש הבלהות התגשם. כדורי טרוריסטים שפלים שמו קץ לחיים מפוארים, אדירי מעש, של מנהיג, מדינאי ומצביא דגול, חבר ורע, מטובי בניו של העם היהודי ומטובי בניה של מדינת ישראל.
רחבעם זאבי תבנית נוף מולדת העם היהודי, פטריוט גדול, אוהב ישראל, ידען גדול בתולדות ארץ ישראל.
ככל שחולפות השעות מתעצם הכאב, הזעזוע, הזעם ממעשה הרצח האיום. ככל שחולפות השעות אנחנו נעשים קשובים יותר לקול פנימי המצווה עלינו להיות נחושים ולעשות הכל כדי להגן על עצמנו, על עמנו ועל מולדתנו.
ככל שחולף הזמן גוברת ההכרה כי מי שקרוי פרטנר ומנהיג עם מתגלה במלוא חדלונו, איש חדל אישים, הממית בדרכו אסון על עמו ונושא באחריות לשפיכות הדמים בקרבנו, איש המלעיט עלינו ועל העולם דברי רהב ומרמה.
הם רוצים בכל מחיר להבעיר אש במזרח התיכון. הם קוטעים פעם אחר פעם את ידינו המושטות לעברם לשלום. הם שמו קץ לסיפור של חייל אשר במשך 60 שנה שירת את העם ואת הארץ.
היום נפל כפיר, מצביא, מדור הנפילים, ממפקדי תש"ח ומלוחמיו, מאנשי הפלמ"ח, פטריוט ואידיאליסט, הלוחם ללא חת, מי שהיה יועץ למלחמה בטרור של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, נרצח.
רחבעם זאבי איש אמונה ואיש אמון, איש ישר דרך, איש ארגון מעולה, הטוב באנשי המטה, כפי שהגדירו ראש הממשלה, יצחק רבין. איש תרבות ואיש הדר, איש ספר ואיש הגות, איש מקורי במחשבתו ויצירתי בחשיבתו, איש נעים הליכות, איש רך ועדין, עז רוח וגיבור, איש חסר פשרות בנושאים שעניינם השקפת עולם ואיש של פשרות בחיי היום-יום, איש פשוט, צנוע ועניו, איש טוב לב.
רחבעם, רחב הלב ורחב האופק, רחב הדעת ורחב הנפש, בעל לשון שנונה וחוש הומור. פרלמנטר חרוץ, יסודי ושקדן. אהוב. גם מי שלא הסכימו עם עמדותיו אהבו את מי שניחן באישיות מרתקת ומקסימה. רבים מבין אזרחי ישראל הערבים אוהבים אותו ומכבדים אותו.
שלשום נפגשתי עם ראש הממשלה ושוחחנו בנושאים ביטחוניים מדיניים. בעניין מסויים אמר לי ראש הממשלה: ראוי להתייעץ עם גנדי בנושא. לא הספקנו. הוא נרצח.
רחבעם זאבי, זכרונו לברכה, הפך את הדיסקית לחלק בלתי-נפרד מחייו, ובכך הטביע את מחוייבותו לחיילים הנעדרים, השבויים והחטופים. רחבעם זאבי הוא הדיסקית של מדינת ישראל, בהיותו פטריוט גדול, איש רוח והגות, איש ספר וספרות, בהיותו מצביא ומדינאי, באהבתו לעם ישראל ולארץ ישראל, לנופיה ואתריה המקודשים, למקימיה, בתולדות העם ובתולדות הארץ.
גנדי שלנו, בעל העבר המפואר, הוא ורעייתו אשר תמיד עמו, חרשו את הארץ כולה כדי לשכנע בצדקת דרכו, כדי לעזור לאנשים במצוקותיהם, כדי לבטא את אהבתם לארץ ישראל. 75 שנה חי בארץ ישראל, נשם מאווירה והכיר את כל משעוליה, סייר בה לאורכה ולרוחבה. את אהבתם למולדת ולעם היהודי ביטאו רחבעם ויעל, שתיבדל לחיים ארוכים, בשמות שהעניקו לילדיהם: יפתח-פלמ"ח, סייר-בנימין, מצדה, ערבה וצאלה.
רחבעם נולד בשכונת ימין משה על אדמת ירושלים. הוא לחם למען ירושלים במשך 60 שנה. דמו נשפך על אדמת ירושלים ליד מצודת כפיר, ליד הר הצופים, ליד שכונת שמעון הצדיק, ליד העיר העתיקה, ליד הר הבית, הר המוריה.
אמא אדמה תביט אליך טובה וחכמה, כמו בבן השב הביתה מן הדרך. היא תחבר אותך אליה, וכתשקרא בשמה "אמא אדמה", היא תגיד: אתה עייף מן המסע. אל תדאג, היא תחבוש את פצעיך, היא תחבק אותך אליה בנשיקה חמה.
לך, יעל, אשת חייל, אשת חייל המגוייס לכל חייו, אשת רחבעם, אשת איש אשר עם רחב מאחוריו, איש רב תעצומות, היי חזקה והמשיכי ללחום.
אזרחי ישראל, בשעה קשה זו אנו עצובים וחורקים שן. אך עלינו לעמוד שלובי זרוע. יחדיו נתגבר. במערכה הקשה הזאת שנכפתה עלינו, הם לא יוכלו לנו.
יש לנו כוחות ביטחון מצויינים, מן הטובים, המוסריים ביותר והנאורים ביותר בעולם. הם, בעזרת השם, מגינים עלינו ושומרים עלינו.
רבי יהודה הלוי כתב: "הידעו הדמעות מי שפכן? ויידעו הלבבות מי הפכם? הפכם, בו מאורם, תוך רגבים. ולא ידעו רגבים מה בתוכם. בתוכם שר וגדול, תם וישר, ירא האל ואיש נבון וחכם.
רחבעם זאבי, לך לשלום, תנוח על משכבך בשלום, בין רגבי אדמת ירושלים וארץ ישראל אשר כה אהבת.
"וישכב רחבעם עם אבותיו, וייקבר עם אבותיו, בעיר דוד".
חברי ורעי, מדינת ישראל אומרת לך: הייה שלום גנדי.
המנחה אבשלום קור:
בצילום המפורסם של שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים יש ארבעה ראשים עטורי קסדה צועדים בשערי העיר העתיקה. שלושה ראשונים: שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל יצחק רבין, אלוף פיקוד המרכז האלוף עוזי נרקיס, כולם זכרונם לברכה. מאחוריהם, הקסדה הרביעית, צעד עוזר ראש אג"ם האלוף רחבעם זאבי, אלא שברגע שצולם היסב האלוף זאבי את ראשו לאחור, כי גם ברגע הזה הוא לא נסחף בעליצות וביקש לוודא שלא אורבת סכנה.
שנתיים לפני-כן הוענקה דרגת אלוף לשני גיבורים עטורי תהילה, באותו יום - לרחבעם זאבי ולאריאל שרון.
דברים מפי כבוד ראש הממשלה אריאל שרון.
ראש הממשלה אריאל שרון:
ליעל של גנדי - כך קראנו לך תמיד - לפלמ"ח-יפתח, לסייר-בנימין, למצדה, לצאלה, וערבה, לנכדים והנינות של גנדי, קינה על חבר.
אנו מביאים אל אדמת המולדת את גדול אוהביה, את מי שהילך בשביליה, שמצא מסתור בנקיקיה, שבחן חרציה, ידע סלעיה, ידע את הנהלולים והמצדות והספיג בה זיעתו ודמעותיו.
היום אנו מביאים אל האדמה את מי שידע את קורותיה יותר מכולנו, שהתבשם מפרחיה ונדקר מברקניה, ששיטח בעקביו את עשביה וקרא בשם תבואתה ופרייה ואהבם.
היום נפרד משמי הארץ מי שהכיר את הנשר והדיה, האיה והחוחית, מי שידע את נתיבות העופות הנודדים ואת תנועת הכוכבים במסילותיהם, מי שאהב את צחיחות הפלדה של השמיים, את בוהק השמיים ואת צחותם, את חשרות הסופה המתקדרות מעל ראשינו, מי שידע והאזין.
היום אנו נפרדים מאיש נחוש וקשה, שאהבתו לארץ נפלאה מאהבת אדם, שלחם בחירוף ובקנאות את חירותה וריחם ברחמים גדולים את פצעיה, שחתכיה חיתכו בנפשו וקיצוץ גבולותיה שברו בו שבר.
אנו נפרדים ממי שהעז והניף בגאון לבו את דגל ישראל על הר סיני עם סיום מבצע "קדש".
היום אנו יודעים כי נפל דבר, אבן יסוד ניתקה מחומת לבנו, מחומת הביטחון, והיום אנו מבטיחים להשיבה למקומה.
היום אני נפרד מחבר שהלכתי עמו דרך ארוכה, רבת-שנים ועמוסת רגשות. ידענו קירבה וריחוק, ידענו הסכמות ומחלוקת, ידענו איבה ואהבה, ידענו כאב וחמלה, ידענו כל שיודעים אנשים שעשו דרך כה ארוכה. ידענו מהי חברות.
היום עם ישראל ואני נפרדים מאחד האנשים המרתקים בתולדותיו, מנאמניה הגדולים של הארץ ומבכירי אוהביה.
אני נפרד ממך בכאב אישי, גנדי, יריב וחבר. עם ישראל נפרד ממך בכאב ובחרון.
נוח בשלום בין רגבי האדמה שכה אהבת. נוח בשלום.
המנחה אבשלום קור:
רחבעם זאבי היה איש ספר, אוצר של ידיעות. הוא כתב וערך כשבעים ספרים על ארץ ישראל ותולדותיה, ספרי נוסעים בארץ ישראל משתי גדות הירדן. ומשום אהבתו לספר ואהבתו למשכן המוזות הנקרא המוזיאון הוא לא רצה ללכת לפוליטיקה.
במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב הוא הקים את גן משל יותם שהעצים מדברים בו: הזית, התאנה והגפן. כל עץ בפינתו מסביר במיקרופון נפרד למה עדיף לתת פירות ולא ללכת למלוך ולא ללכת לפוליטיקה. רק האטד, השיח הקוצני, הולך למלוכה ולפוליטיקה - אמר רחבעם. אבל בעקבות נאום אחד, ביום עיון אחד, שדבריו זכו להד תקשורתי שלילי אדיר ולגל גדול של טלפוני אוהדים, החליט גנדי שהולכים לכנסת. זה היה לפני שלוש-עשרה שנה.
דברים מפי כבוד יושב-ראש הכנסת אברהם בורג.
יושב-ראש הכנסת א' בורג:
באנו לספוד לך וללוותך בדרכך האחרונה השר, חבר-הכנסת רחבעם זאבי.
כל ימיך היו ימי מאבק ומותך כחייך. חיית בסער הישראלי ההומה ועלית בסערה השמיימה. לוחם בלתי מתפשר על עקרונות חיים והשקפת עולם. מתנקשים ארבו לך באפלולית המסדרון והפכו אותך, גדול הלוחמים בטרור, לקורבנו הגדול והמשמעותי ביותר עד היום.
בשם הכנסת, אני שולח את תנחומיי ותנחומי כל ישראל לך יעל, לילדים: פלמ"ח, בנימין, מצדה, צאלה וערבה, לנכדים וכל משפחת זאבי.
מי שירה בך חיפש סמל ומצא. הוא חיפש את הנאמן ביותר והעקבי ביותר באוהביה של ארץ ישראל השלמה וההיסטורית, זו שחולקה לה בימי רחבעם המלך ולא אוחדה לה עד ימיך וימינו אלה. מי שרצח אותך אתמול אימלל את יעל ואת הילדים, את הנכדים ואת כל התומכים. רצח אותך ופגע בכולנו.
הדמוקרטיה שלנו יכולה לסבול בתוכה כל מחלוקת, אבל כולנו כאחד נתייצב כנגד אויבי העם. ידענו כבר התנקשויות ורצח, פירות באושים של שנאת אחים, ועכשיו באו כדורי אויב וירו בלב כולנו. מיעוט תמך בך, גנדי, והרוב התנגד לתורתך ונאבק בך ובה. אבל כאן, על ערש מותך כולנו יחד, כולנו דמוקרטיה. חבר-הכנסת רחבעם זאבי נבחר לכנסת וייצג את רוח שולחיו. מי שירה בך ירה בכולנו, במדינה, בערכיה, בדמוקרטיה ובשליחיה. ואנחנו, כולנו, לא נסלח.
הקשיבו היטב רוצחי רמאללה, האזינו טוב מתנקשי ג'נין. אל תשגו באשליות. כל המחלוקות שבינינו אינן חולשה אלא מחלוקות לשם שמים ולשם קיום מולדתו של העם היהודי בארצו. אלה מחלוקות שבין פטריוטים. שום דבר, אבל שום דבר, לא יוכל להזיז אותנו מכאן. באננו הנה על מנת להישאר פה. כבר היו לנו שמי עננה שהסתירו את אור היום, אבל מעולם לא הרמנו ידיים ולעולם לא נרים. מעולם לא נכנענו לייאוש ולעולם לא ניכנע.
יאסר ערפאת, ישראל תובעת ממך היום את דמיו השפוכים של שר בישראל, כי ידיך דמים מלאו.
אין לנו ואנחנו לא רוצים שתהיה לנו ארץ אחרת. כאן נולדנו וכאן יוולדו לנו כל דורות העתיד של העם היהודי. אנחנו רוצים חיים משותפים, אנחנו רוצים שלום מתוך כוח ועוצמה. הרגו בנו כעם ורוצחים אותנו כיחידים, אבל נצח ישראל חזק יותר מכולכם, כי אין רצח מוצדק, אין דעה שניתן להכריע אותה בכלי משחית, אין רוח לאומית ופטריוטית שישנו את דרכם בגלל איומי מתנקשים.
הערכתי אותך מאוד יריבי רחבעם, גנדי, אוהב ושומר עמו ישראל. באנו יחד בשערי משכן הדמוקרטיה. אתה ישראלי מנוסה ומצולק, ואנחנו הדור הבא של מנהיגות ישראל.
היית לי ולרבים מחבריי למעורר ולמתסיס, לדורש מחשבה ותובע מענה. הערכים המוחלטים שלך היו לאמת המידה של התומכים ושל המתנגדים. אתה היית עשוי מחומר אציל, שלא מתרכב ולא עושה פשרות, מתכת טהורה, זהב הארץ, המקרין על כל שאר הדעות והפשרות של מחלוקות ישראל. היית קנאי לארצך, למולדתך ולבית אביך. וכדרכה של קנאות, של מוחלטות מושלמת, לא רצית לשנות את דעותיך או להחליף את הנושא.
בגללך שאלתי את עצמי השכם והערב: האם הוא צודק? לא הסכמתי עם מסקנותיך, כמו שבעיניך אנחנו טועים בדרכנו. ואף על פי כן, ובגלל כל אלה, אין אחד מכולנו, על כל פלגינו, שלא אהב והעריך אותך. אציל דמוקרטי עיקש, קנאי הקשוב לכל הדעות, איש רעים, אדם של אנשים, ספרא וסייפא.
היו לנו ערכים משותפים: אהבת העם והארץ, אהבת השפה ומקורה התנ"כי. לא היה לה לישראליות אוהב גדול ממך. תינית אהבים עם השפה העברית. הלכת ושרת בכל שביל משבילי הארץ המופלאה והדואבת הזאת. העמקת ללמוד את תולדותיה. רצית לדעת את העתיד מכוח שורשיך בעברם של העם והארץ. סגנונך היה כולו, מראשית ועד אחרית, סגנונו של פלמ"חניק גאה. כמו שהעדת עליך ועל חבריך כאן בכנסת לא מזמן, היית חייל ב"צבא יחפנים עליזים, שהסתפק במועט, שנשקו היה דל, שלא התאונן, לא גנח ונשא את עמו עלי שכם בהרגשת שליחות.
מעולם לא חיית בשום שנה אחרת מלבד תש"ח, שנת הקמתה של המדינה. ההקמה עוד לא תמה, המאבק עוד נמשך, האויב עוד בשער, הכדורים שורקים ואין לך צוואה אחרת מלבד מילותיו הנשגבות של חיים גורי משורר דורך: "כי לא נשוב אחור ודרך אין אחרת, אין עם אשר יסוג מחפירות חייו....אוי ארצי האהובה....מה דבקנו בך ללא מילים אהבנוך מדם החללים".
היום נוספת עוד מצבה לשורה הארוכה של גופותינו, מצבתו של קצין ומאמין, השר חבר-הכנסת רחבעם זאבי זכרונו לברכה, חללה האחרון של ארץ ישראל, קורבנה הבכור של מדינת ישראל.
יהי זכרך, רחבעם, ברוך.
המנחה אבשלום קור:
כשהיה רחבעם תינוק, גרה משפחת זאבי בשכונת ימין משה מול העיר העתיקה. הגיע בחור אחד עם אקדח אחד לעזור מול הפורעים. תחילה זרק אבנים בדייקנות על הפורעים אך כשהתוקפים הערבים התחילו להתקרב שלף אקדח וירה. הערבים נמלטו אך הבריטים באו לחפש את הנשק אצל היהודים. היורה לא ידע היכן להסתיר את האקדח. מספר לימים רחבעם: אמא לקחה ממנו את האקדח, הסתירה אותו מתחת למזרן שלי ואני אז תינוק בעריסה. כשהתקרבו האנגלים לעריסה שרטה אותי אמא כדי שארים קול צעקה ואמרר בבכי. צעקותי ובכיי לא נעמו לאוזני השוטרים הבריטיים והם הסתלקו. כך ניצל האקדח, כך ניצל בעל האקדח, כך תרמתי את תרומתי הראשונה לבטחון ישראל, אמר רחבעם, עוד בהיותי בעריסה.
דברים מפי ראש המטה הכללי רב-אלוף שאול מופז.
רב-אלוף שאול מופז:
גנדי, מה היה המשפט שהיית מבקש שייחקק בחזית השיש שעל מצבתך? אני רק מנסה לנחש כי זה היה המשפט: לוחם של ארץ-ישראל.
בקורותיה של ארץ-ישראל שבשביליה הלכת, שעל גבעותיה ובנקיקיה הובלת חיילים לקרב, שאת רגביה ותלמיה ידעת ונשמת עד בלי די, בקורותיה של ארץ זו, בדברי ימיה תירשם גם אתה. תירשם כאיש שאהב אותה, כמי שהכיר אותה טוב מכולם וכמי שלחם למענה ולמען בניה עד יומו האחרון.
כל ימיך היית לוחם - לוחם באש, לוחם במלים, לוחם של ארץ-ישראל. היית מחנך ומורה דרך. ארץ-ישראל כולה מראש החרמון עד גלי ים-סוף היתה כיתת הלימוד שלך ואזרחי ארץ-ישראל כולם, תומכים נלהבים ויריבים קשים, היו תלמידיך. ארץ-ישראל היתה המקצוע שלך, ארץ-ישראל היתה אהבתך הגדולה. ושלוש יריות של בני עוולה גדעו את מפעל חייך, שלוש יריות שאיש לא שמע פגעו בך, במי שלחם במלחמות ובמבצעים אין-ספור.
אך הם לא יכניעו אותנו. לא רצח ולא טרור לא ירתיעונו מלהגשים את תקוותנו, תקווה פשוטה, טבעית: לחיות כאן בארצנו בטוחים בשלום. הם לא יכניעו אותנו כי עוצמתנו היא האמונה בלכידות, באחדות, בחוסנה של החברה הישראלית ובאיתנותו של צה"ל. אנו מייחלים לשלום ורוצים בו אך יש לנו זכות להגנה עצמית והחובה להילחם בטרור ובמשלחיו עד חורמה ולהכריעם.
בני משפחת זאבי היקרים, יעל היקרה, יפתח פלמ"ח, סייר בנימין, צאלה, מצדה וערבה, נכדיו של גנדי, שר ההיסטוריה הפגישנו לראשונה כאשר הייתי חייל צעיר בצנחנים בפיקוד המרכז וגנדי אלוף הפיקוד. שמו הלך לפניו. הוא צעד בארץ המרדפים בראש הלוחמים ולפניהם, הוא היה מפקד אמיתי. דווקא מפקדי הפלמ"ח - אלו של הסנדלים, הבלורית המתנפנפת, מכנסי החאקי הקצרים - היו מפקדים בעלי הילה וסמכות טבעית. זו כנראה ההילה השמורה לדור הראשונים, לאלה שיצקו את היסודות לצה"ל, אלה שהלכו בלילה מעבר לקווי האויב בין גדרות התייל ושדות המוקשים, דרך מחסומים ואש - שם הם בגרו בלחימה ואת מורשתם הם הנחילו לנו.
צה"ל לדורותיו, חיילים בשירות סדיר, קבע ומילואים מלווים היום למנוחת עולמים שר, מפקד ומורה שסיפור חייו האישי הוא גם הביוגרפיה של צה"ל. הלוחם שבא מן הפלמ"ח, השתתף בעצה ובמעשה בלידתו של צה"ל וליווה אותו זה שנות דור עשרות שנים מימי מבצע נחשון עד מבצע יונתן, מהסטן והטומיגן עד ה- 15-F וספינת הסער. גנדי היה ונשאר חלק חשוב בתבנית נוף צה"ל.
מוקירי זיכרו, בית ישראל, נזכור את גנדי שמעולם לא השתחרר באמת מצה"ל, מעולם לא סיים את תפקידו בעשייה הבטחונית ולא פסק מלעשות למען צה"ל וחייליו. נזכור את מי שעד יום מותו נשא על לוח לבו דיסקית שעליה חרט את שמותיהם של חיילי צה"ל הנעדרים ונשבע להסירה רק כשישובו לביתם.
אנחנו לובשי המדים נזכור אותו גם בזכות הלב הגואה מאהבה לכל אשר עשה, לכל חייל, לכל תל, לכל גבעה ולכל נחל, מלך השטח, האיש שמפות טופוגרפיות היו לו כספר התנ"ך. נזכור את קולו הצלול ואת העברית המדויקת. נזכור את גנדי שנולד ומת בירושלים שאהב כל כך.
בשמי ובשם חיילי צבא-הגנה-לישראל, בשם הלוחמים והמפקדים הנמצאים בשעה זו ממש על משמרתם ביבשה, באוויר ובים אני מבקש להודות לך, גנדי, על מה שעשית. בכאב על מותך מיד מרצחים שפלים, בדמעות על רע וחבר לנשק ובאהבה ללוחם אני נפרד ממך בהצדעה האלוף רחבעם זאבי.
(רב-אלוף מופז מצדיע)
המנחה אבשלום קור:
19 נכדים ליעל ולרחבעם, ועוד היד נטויה: כנרת, מעיין, ירדן וגלעד-רחבעם; נחמה, שרה, אודליה, נחמן, נפתלי, פייגי, נתן, מרים ואהרון; סוף וסייר; מור, ענר, מרווה ושליו. ונינה אחת - מרים. ועל כולם יעל, "תבורך מנשים יעל". "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה".
בשם הנכדים, הנכדה כנרת.
כנרת (הנכדה):
אתמול זעקה הארץ מצער ומכאב, על שאיבדה את אחד מבניה האהובים שאי-פעם ידעה. אדם שלחם, פעל ובסופו של דבר גם נתן את חייו למענה.
רובנו עדיין לא מסוגלים לעכל את הדבר הנורא שאירע, וזאת משום שבפני כולנו הצטיירת תמיד כגיבור. ומכאן אני תוהה ושואלת: איך נפלו גיבורים? כזה היית וכזה תישאר, ולכן עלינו המשפחה להיות חזקים ולתמוך אחד בשני, בכדי לשרוד בזמנים קשים אלו. זה אחד הדברים שלימדת אותנו, וזה מה שהיית רוצה שנעשה.
עלינו להמשיך את מאבקך על שלמותה וביטחונה של מדינת-ישראל. לכן אני רוצה לנצל הזדמנות זאת ולפנות בשמינו ובשם סבא לממשלה, לחברי הכנסת ולעם ישראל. הטרור כיום נמצא בכל מקום, גם בארץ וגם מחוצה לה. בכדי לנצח אותו ולמנוע רציחות ופיגועים בעתיד עלינו כעם לשים בצד את כל המחלוקות הרבות שיש בינינו ולהתאחד. זאת הדרך היחידה שתעזור לנו להתגבר ולנצח. אנחנו חייבים את זה לעצמנו, אנחנו חייבים את זה לעתיד ילדינו ואנחנו חייבים את זה לסבא ולשאר קורבנות השלום - סליחה, הטרור.
כולי תקווה שלא נדע עוד צער ושאף אחד לא יצטרך לעבור את הכאב והסבל שאני עוברת כעת. אתמול איבדתי מנהיג שהערצתי, אדם שהערכתי, אך יותר מכל - אתמול איבדתי את סבא שלי. מרגע היוודע האסון פוקדים אותו זיכרונות של 20 שנה בהם נטלת חלק. אם זה בכיתה אל"ף, שעטפת לי את הספרים ועיטרת את המחברות; אם זה לאורך השנים שבהם הענקת לי ערכים ומורשת שליוו ועודם מלווים אותי ומנתבים לי את הדרך; אם זה בצבא, שכיכבת בחלק ממורשות הקרב שלימדו אותי על עברה של מדינת-ישראל וחלקך בזה, ואם זה עכשיו.
אני גאה על כך שהיתה לי הזכות להיות לך לנכדה. אני מקווה שאתה נמצא עכשיו במקום שליו, מוגן וטוב יותר, ובטוחני שאיפה שלא תהיה אתה ממשיך להשגיח עלינו, כמו שתמיד עשית.
סבא, אני אוהבת אותך ומקווה שבאחד מן הימים אוכל לומר לך כל זאת ועוד דברים רבים שרציתי לומר ולא הספקתי. אני מבטיחה לך שבכפר תבור ימשיך הדגל להתנפנף בראש התורן, גאה וזקוף.
המנחה אבשלום קור:
הבנים: הבכור פלמ"ח יפתח יישא דברים בהר-הרצל. עכשיו הבן בנימין, ששמו על שם בנימין סלע, אחיה של יעל, שנפל בתש"ח.
בנימין סייר זאבי:
אבא יקר, המנהג בירושלים עיר הקודש, עיר מולדתך, הוא שצאצאי הנפטר אינם מלווים אותו לבית החיים, ועל כן אני נפרד ממך כאן.
רבנו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, לימד אותנו שכל אדם הוא יהלום מיוחד, המאיר באור שונה מחברו, ואין שני בני אדם שדומים.
אצלך, אבא אהוב, האור המיוחד של נשמתך היה ברור וניכר. אהבתך לארץ-ישראל, לעם-ישראל ולמורשתו האירה באור יקרות על כל הסובבים אותך, ועשתה בנו, ילדיך ונכדיך, רושם בל יימחה.
אהבה זאת היא שהביאה אותך לשנים ארוכות ומפרכות של עשייה ביטחונית ופעילות ציבורית מתוך מסירות נפש ממש, כשאימא, תזכה לחיים ארוכים, תמיד לצדך. אהבה זאת היא גם שהביאה אותך אתמול בבוקר ליפול בידי בני עוולה.
לא זכינו, אבא, שתישאר בינינו, ותחסר לנו עד מאוד, אבל אתה, אבא, זכית להצטרף לרשימה ארוכה, כאורך הגלות, של קדושים מכל הדורות, שנהרגו על דבר יהדותם, שנהרגו על קידוש השם.
ממך, אבא, רכשנו את הביטחון והאמונה שהעגלה הזאת של עם ישראל, המתנהלת בדרך כבר כ-3,500 שנה, אכן, תגיע סוף-סוף ליעדה, ואולי בקרוב ממש, כי נצח ישראל לא ישקר, כי רצון מלפני אבינו שבשמים, שתהיה אתה, אבא, מליץ טוב עלינו, על אמא שתחיה ועל כל צאצאיכם ועל כל עם ישראל, הזקוק כל כך לרחמי שמים בימים הרי גורל אלה.
"הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו ייקום, ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו."
המנחה אבשלום קור:
אצלנו בבית בתנו החמישית שמה מולדת. יום אחד מצלצל הטלפון, אשתי מרימה, אומר הקול מהצד השני: שלום, זאת אימא של מולדת? מדבר האבא של מולדת. בשם סיעת האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו, יישא דברים מנכ"ל תנועת מולדת, אריאל סנדר.
אריאל סנדר:
גנדי, לפני כארבע שנים ישבנו שנינו במשרדי המפלגה בתל-אביב, ותוך שיחה ארוכה על תפיסת הביטחון כפי שאתה רואה אותה, הגענו באופן טבעי לנושא הטרור והרצח שפוגעים באחינו יום-יום, ואז הוצאת ממגרתך נייר מקופל, חתמת אותו במעטפה ונתת לי. אמרת לי, אריאל, זו מקאמה שכתב חברי מהפלמ"ח חיים חפר, באוקטובר 1973, כאשר פרשתי מצה"ל. אמרת לי כי כאשר יגיע יומך, אתה מבקש שנגיד כאן על קברך דברים אלו, ואת צוואתך זו אני מקיים היום:
גנדי, אז גם גנדי הולך, עוזב אותנו וזהו / אוטוטו הוא מוריד את הדרגות מן הכתפיים ואת אותות המלחמה מחזהו / אוטוטו וחולצת החאקי תוסר ותעלם מן העיניים / ואת האלוף תתחיל לרדוף המילה הזאת - בסוגריים / אוטוטו ופרק מופלא בחייו של איש מסתיים ותם / פרק יפה ואכזרי הקלוע פרחי אש ופרחי דם / פרק השוזר בתוך עצמו את דברי ימי האומה עם דברי ימי האדם //
אז גנדי הולך / ואנחנו רואים עם לכתו, איך הדור הזה הולך ומתמעט / איך אלה אשר נתנו לצה"ל את ראשית הנשימה / הולכים אחד אחד ומסתלקים מן הבמה / איך עוד מעט הם יקראו להם לשעבר / ואולי גם יעשו מסיבה ויכתבו מקאמה ומאמר / ויש בזה קצת עצב, נודה, אבל אין צורך לומר / כי עוד לא היה הדור הזה בעצם דור מאושר / עוד לא היה דור אשר עשרות שנים / עמד כך עם ההיסטוריה היהודית, פנים אל פנים / ראה אותה כך ביגונה, בשעותיה הקשות ביותר / וראה אותה כך בצהלתה, בימי הניצחונות והפאר / דור אשר ראה ועשה במו ידיו את דברי הימים והקורות / דור אשר ראה את הזריחה אחרי ליקוי מאורות / מה לומר, אצל עם אחר זה מספיק לשבעה דורות //
כן גנדי הוא איש הדור הזה. כל דף, כל פרק, כל הכרך / הרבה הלך בנתיבותיו, הרבה פעמים הראה גם את הדרך / הוא היה שותף לייסוריו, לאבלו, לשמחותיו / שותף לזמר ועלילותיו, שותף למאות קרבותיו / שותף למלחמות הבזלת בצפון ולמערכות הנגב המדברי / אחד מאלה שעשו, כמו שאומרים, בשתי ידיהם את הצבא העברי //
אני זוכר שעת צהריים אחת, והשמש מכה / ואני עומד ליד גנדי על הסרטבה והוא צופה אל הבקעה / והוא מביט אל ארץ המרדפים העייפה והשחונה / והוא מדלג הלוך ושוב בין הורדוס לבין ההיתקלות האחרונה / והוא מדבר על העצים והאבנים וקורא לי כל ואדי בשמו / והוא מצטט איזה נביא או מלך, שמשום מה מסעירים את דמו / ואני בחום הזה כבר לא בטוח אם אני מדבר עם רחבעם זאבי או עם רחבעם בן שלמה / ורק אחת ידעתי, כי בארץ העייפה הזו, ארץ ללא צל / יש מעטים כמוהו השייכים לגיאוגרפיה ולהוויה הזו ששמה - ארץ ישראל //
מה נאמר לו לגנדי ביום פרידתו, והרי הוא לא נפרד / הרי עוד שמו ומעשיו יכו הדים בין חוף פלשת וארץ גלעד / הרי עוד הרבה יספרו בו תלמידיו וחבריו לנשק בצה"ל / החל בתורת המלחמה שלו וכלה בדאגתו לחוט ולשרוך נעל / אבל דבר אחד אולי נאמר לו אנחנו, ידידיו / אשרי האיש אשר חי כאשר צה"ל וארץ ישראל למראשותיו //
גנדי, מי שהכיר אותך מקרוב, למד ממך רבות, אך לצערנו לא הצלחנו ללמוד ממך הכל. בני עוולה שרצו לרצוח אותך ואת דרכך, הצליחו לקפד את חייך, אבל לא את דרכך. אנו נמשיך לשאת בגאון את דגל מולדת למען המולדת. לא נשקוט ולא ננוח, עד אשר נצליח להנחיל את מורשתך לכל העם. לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן-חורין להיבטל ממנה.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
