היום בחשלוף עשור למותו של האיש הגדול ההוא אנחנו כבר יכולים להביט אחורה ולהבין את מורשתו. בלי מטענים ובלי משקעים. להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

על שלשה דברים עומד עולם מורשתי של מנחם בגין זכרונו לברכה. על ישראל, על השלום ועל האחריות הממלכתית. לא היה לישראל אוהב גדול ממנחם בגין; אוהב עם ישראל ואוהב ארץ ישראל. הוא עשה כל שיכל על מנת להיות להם לפה לכל המוני ישראל שהממסד המפלגתי והפוליט דחה אותם מעל פניו. הממסד התנשא ובגין האזין, המציאות ניכרה ובגין קלט והרגיש. לא כמניפולציה ולא כנצלנות. כי כזה היה האיש. אציל ורגיש, משכיל ועממי, אחד העם רם ונישא. המחובר בכל הוויתו לשורשיו, לשורשינו לשרשיהם. וארץ ישראל היתה בעבורו המצע, הערש עליו נבטו תולדות ישראל וממנו רצה להצמיח את גדולת ישראל.

בחודש הבא נציין מלאת 23 שנים להישגו הגדול של מנחם בגין. חוזה השלום עם מצרים, שהוא גם הישגה הגדול ביותר של המדיניות הישראלית לאחר הקמת המדינה. השינוי הקיצוני שחל ביחסה של מצרים כלפי ישראל- קבלתה של מדינת היהודים כעובדה מוגמרת שאי אפשר להכחידה ושיש לחיות עמה בשלום- היא נקודת מפנה מרחיקת לכת בקורות הסכסוך הישראלי ערבי רווי הדם.

חוזה השלום יצר תקדימים משמעותים המאתגרים אותנו עד היום. פירוק ישובים יהודים ופינויים וחזרה לגבול הבינלאומי. מנחם בגין היה המנהיג הישראלי הראשון שהרחיק לכת בויתור על ישובים, לרבות נאות סיני בו הבטיח להשתקע.

כשעמדה בפני האיש האמיץ הזה ההכרעה בין ארץ ישראל אהובתו לבין עם ישראל אהוביו הכריע בעד החיים ובחר בשלום. האיש שעלה לשלטון אחרי הכשלון הנורא של מלחמת יום הכיפורים, האיש שהעם בחר כדי לתת תשובת משקל מדינית ובטחונית למפלה הפתיע את כולם והביא לנו את השלום הראשון והחשוב ביותר. השלום שעשה תקדים נועז; חזרה לגבול הבינלאומי חרף מחאות כל תומכיו ואוהביו. בטקס הענקת פרס נובל לשלום אמר בענווה:" הפרס לא מגיע לי. הוא מגיע לעמי על הסבל הרב שנפל בחלקו, על האבדות הכבדות שאבדו לו, על אהבתו את השלום וכיסופיו העמוקים אליו."

29 שנים כיהן בגין כחבר כנסת וכמנהיג האופוזיציה. תקופות ארוכות עברו עליו בבדידות פוליטית . "בלי חירות ובלי מק"י" – היתה גזרתו של דוד בן גוריון . בגין לא אמר נואש .בשמונה מערכות בחירות כשל, אך הוא המשיך בחתירה לעמדת בכורה בפוליטיקה הישראלית. הוא לימד אותנו שלא שילטון בכל מחיר וכי האופוזיציה היא גם שליחות ציבורית אותה צריך למלא בנחישות ובממלכתיות. הוא אהב את הכנסת והכנסת השיבה לו אהבה. הוא היה כאן בשעותיה היפות וברגעיה הכואבים. "בגין במיטבו"- היה למושג בין חברי הבית והעיתונאים שלא החמיצו את נאומיו. מעל הדוכן שוחח עם הכנסת, היתל בחבריה והתעמת בחריפות עם ראשי הממשלה. לא רק פולמוס מושחז היה רווי בנאומיו, אלא גם הגות עמוקה חובקת זרועות עולם. יריביו, ואלה שלא אהבו את סגנונו, לא יכלו להישאר אדישים לקסם מדברותיו. לימים, כשנבחר לראש ממשלה לא שכח את בית הנבחרים . הוא נהג כבוד בכנסת והיא המשיכה להיות ביתו.

בגין הלך למלחמה בלבנון כשהוא מאמין ביעדיה. המלחמה, ואולי אלה נפתולי מלחמות לא מעטות, טמנה בחובה הפתעות ותוצאות שונות לחלוטין מאלה שתלו בה אדריכליה. " גורלנו הוא שבארץ ישראל אין מנוס מלהילחם במסירות נפש. האמינו לי, האלטרנטיבה לכך היא טריבלינקה"- באמונה זו החזיק כשהכריז על המלחמה, המלחמה שנועדה להנחית על אש"ף מפלה שתביא להתמוטטותו. אלא שהמלחמה התמשכה ללא קץ והעם התקשה לעמוד במחיר החיים שגבתה. הבטחתו שישראל תגיע למצב של "ותשקוט הארץ ארבעים שנה"- נמוגה. כל יום נוספו שמות ללוח הזיכרון, מותו של כל חייל נראה בעיניו ככתב אישום פרטי נגדו ואחיזתו בשלטון רפתה. ראש הממשלה המיוסר החליט לנטוש את לשכתו ולהסתגר בביתו. "אני חש שאינני יכול להמשיך"- היו המילים בהן נפרד ללא שוב כשהוא נוטל את סוד הפרישה אל קברו. את סוד הפרישה לא נדע אבל את אחריותה אנחנו מבינים ומעריכים. בגין היה איש האחריות הציבורית ומעולם לא ברח ממנה. כך כפה את האחריות הציבורית על עצמו וחבריו בימי הסזון ואלטלנה, לא תהיה מלחמת אחים הוא פסק. כך עשה בעת פינוי ימית וסיני כי טוב שלום מארץ ישראל השלימה, וכך עשה והודה בכשלונה של מלחמת לבנון.

באורח חייו האנושיים היה מנחם בגין נעים הליכות, תמים ושלם במעשיו וביחסיו עם בני האדם שסבבו אותו. איש טוב היה בישראל, אדם הגון היה בישראל, מנהיג גדול היה בישראל. מנחם בגין שמו. יהי זכרו ברוך.