העדפה מתקנת
כפי שאפשר "לקרב קצוות" על ידי מתן השכלה לאלה החסרים אותה, במקום ליטול מכולם את האפשרות לרכוש דעת, כן צריך לקרב את הקצוות בשטח הכלכלי ולהבטיח דווקא לדלי האמצעים הטבה מתמדת של תנאי קיומם. ההטבה הזאת תתבטא לא רק בהרחבה הכמותית של המצרכים, אלא בהפיכת "מותרות" ל"מצרכים נחוצים", אשר הנהנים מהם יהיו "הכלל" ולא "היוצאים מן הכלל". הקדימה הכלכלית והחברתית לא תתבטא בביטול המותרות, כי אם בתהליך של ביטול מושג המותרות, על-ידי הפיכתם המתמדת למצרכים הדרושים לכל, הנדרשים על-ידי הכל והנרכשים על-ידי הכל.

אולם תהליך התקרבות הקצוות, ככל תהליך, זקוק לנקודת מוצא. ומהי נקודת המוצא בשביל תהליך תיקון החברה? אין נקודת מוצא זו יכולה עוד להיות אפס-אמצעי-קיום, כפי שהיא היתה בשביל חלקים גדולים של החברה בתקופות הקדומות, או בתקופות הקודמות. בימינו, אין האדם יכול ואין הוא צריך, להתחיל, מן האוויר "העומד לרשותו" ולרשות כל חי ביום היוולדו. חובה היא "להזיז" הרבה יותר רחוק, או הרבה יותר גבוה את ראשית התהליך של עליית האדם. לא חוסר-כל או חוסר-אמצעי-קיום-הוגנים, כי אם סיפוק מובטח של צרכי היסוד חייב להקבע כ"נקודת המוצא" לכל אדם. זאב ז'בוטינסקי הגדיר את הצרכים האלה כמעון, מזון, מלבוש, מרפא ומלמד (חינוך), ונתן בהם סימנים: חמישה מ"מים. חמשת המ"מים מוכרחים להיות שווים לכל נפש, פשוטו כמשמעו; הם יינתנו בדרך כלל כפרי עבודה, ובמקרים מסוימים אף ללא עבודה. הסיסמה שהתנוססה במחנות העבודה ברוסיה הסובייטית "מי שאינו עובד אינו אוכל", מסמלת נסיגה סוציאלית אכזרית, באשר היא חלה אפילו על חולים. ודאי, הבטלה של אדם מבוגר ובריא היא טפילות בלתי-מוסרית, אך בכל חברה ישנם חוגים שאינם יכולים או אף אינם צריכים לעבוד, כגון זקנים, חולים וילדים. אולם מזון - ויותר מזה: את חמשת המ"מים - צריך להבטיח לכולם ללא יוצא מן הכלל.

המינימום הנדרש לכל אדם
תיקון החברה על-פי השקפת החיים שלנו מתחיל, אפוא, מקביעת "נקודת-המוצא", או ביתר דיוק, מהעברתה של נקודת המוצא מאפס-אמצעים למינימום-אמצעים: לחמשת המ"מים. אך שוב יש להדגיש, כי תהליך תיקון החברה אינו מסתיים בסיפוק הצרכים היסודיים. הוא מתחיל ממנו. העליה או ההעלאה מדרגה לדרגה חייבת להמשך. אין היא שוללת, אלא להיפך, מחייבת את פיתוח היוזמה הפרטית ואת ההתחרות בין "היוזמות הפרטיות" הרבות, היוצרות מצרכים חדשים, ועל ידיהם צרכים חדשים, או מספקות ביצירתן צרכים חדשים שהתעוררו בחברה. אולם ההתחרות הזאת, ההתחרות מעל נקודת המוצא לא תהיה עוד התחרות למוות, לחרפת רעב ולניוון פיסי ורוחני: זו תהיה התחרות לחיים, לשיפור החיים, להעשרת החיים ו"להאשרתם", להבטחת הקיום של היחיד ושל הרבים.

חרות היחיד ותיקון החברה
לו רצינו לשחק ב"איזמים", היינו אומרים, כי השקפת-החיים שלנו, העומדת על חרות היחיד ותיקון החברה, היא סוציאלית-ליברלית, או, להיפך, ליברלית-סוציאלית. השקפת החיים שלנו נוגדת כל פילוסופיה טוטליטרית, כפשיסטית, כקומוניסטית; השקפת החיים שלנו נוגדת את הסוציאליזם המרקסיסטי, באשר הסוציאליזם המרקסיסטי במהותו - ולא רק בפירושו הסובייטי - סותר את חרות היחיד, בהפכו את השליט למפרנס, או בתתו למפרנס את סמכות השליט; השקפת החיים שלנו נוגדת את התיאוריה ואת המציאות של "קפיטליזם שרירותי", באשר אלו מניחות לתהומות הסוציאליים ולמחסור המנוון להתקיים, או באשר הן מניחות, כי התהומות תתמלאנה "מעצמן" והמחסור יתבטל "מעצמו". השקפתנו משלבת את רעיון חרות היחיד, בחזון תיקון החברה. אך אין ההגדרה הלטינית חשובה. אין אנו צריכים להיות להוטים אחרי "איזם" פשטני. לא הסיסמא "המעוגלת" עיקר: התוכן הוא העיקר. ומבחינת התוכן, נבנה השקפת-חיים עברית על שני היסודות המוצקים: חרות היחיד ותיקון החברה. כי על שניהם - ורק על שניהם יחד - אפשר להקים סכר מפני עבדות ולסלול דרך לאושר.

אין להקריב את היחיד על מזבח החברה
והיה אם ישאלונו: חרות היחיד ותיקון החברה - מה עדיף? השב נשיב ללא היסוס: בין שני אלה אין להפריד. אכן, אוי לה לאומה המקריבה את חרות היחיד למען סיסמת תיקון החברה, ומאידך גיסא, אוי לה לאומה המתעלמת מתחלואותיה החברתיות ומעלה את רפויין קורבן על מזבח חרות היחיד. במקרה הראשון, תקום כת שלטת שתהיה, כאילו למען המטרה המקודשת של תיקון עוול סוציאלי, למפרנס הקולקטיבי של כל פרט. אך תחת שליט "מפרנס" או "מפרנס שולט" אין - ומה שקובע יותר ונורא יותר - לא ייתכן שיהיה חופש לפקפק בתבונת השליטים ולהחליפם. אין ולא ייתכן שיהיה חופש לשכנע את רעך כי ילך בדרכך, אין ולא ייתכן שיהיה חופש להחליף מקום מגורים או מקום עבודה. במשטר כזה אין גם ביטחון בפת הלחם. "הביטחון, היחידי הוא ביטחון-הפחד. הכל מפחדים. ה"גדולים" כ"קטנים", מפוחדים מפני כליאה, מפני הרעבה או מפני שניהם גם יחד.

אין להשאיר עוני בגלל חרות היחיד
מצד שני, אם בשם הרעיון המקודש של חרות היחיד, לא ייעשה בתוך החברה המאמץ לבטל עוני שהוא חרפה, ליצור תנאים שבהם לא יימצא אפילו ילד אחד ללא מזון מספיק, ללא קורת גג, ללא בגד, ללא מורה; אם לא ייעשה המאמץ המתמיד והמחושב לקרב קצוות, לתת סיכוי לכל אדם, ללא יוצא מן הכלל - בייחוד על ידי רכישת השכלה לכל שלביה - להביא את כשרונותיו לידי ביטוי, לשפר את תנאי קיומו, לעלות ולא להתנוון - אין תוחלת לחברה כזאת, ובסופו של דבר תיכרת ממנה גם חירות היחיד, אשר למענה כביכול היא מניחה "לעתיד לדאוג לעצמו".

סבורני, כי מבחינה זו חל המפנה המכריע בהכרת העמים עם המהפכה הכלל-אנושית של מלחמת העולם הראשונה. אם המהפכה הצרפתית חיסלה את ההכרה "בטבעיותם" של הבדלים הנקבעים בזכות אבות מורישי תארים, הרי מהפכת מלחמת העולם הראשונה גרמה לשינוי ערכים נוסף ביחס להבדלים "מקודשים" ומידת טבעיותם. מאז הולך ומעמיק אותו שינוי הערכים בנפש האדם ובהכרתו. יותר ויותר אנשים בעולם חשים שאין שום "טבעיות" במצב בו ישנם אנשים מזי רעב וילדים ערומים-יחפים בקצה האחד של החברה, וריכוזי עושר עצומים - בקצה השני. ניטלה, כנראה באופן סופי, כל קדושה מפריבילגיות, שנחשבו או תוארו כ"טבעיות", והן אינן טבעיות כלל ועיקר, בין אם הפריבילגיות הן של בעל חברת הנפט באמריקה, או של בעל אחוזה בהודו, או של קצין המשטרה החשאית ברוסיה. השינוי הפסיכולוגי הזה הוא יסוד מסד לשינויים ממשיים בכל המשטרים, ובייחוד לאובדן החרויות האישיות במקומות שבהם הן עדיין קיימות. על כן יש לחזור ולהדגיש: אל ניתן לרמוס את חרות היחיד בשם תיקון החברה, ואל ניתן להתעלם מן הצורך בתיקון החברה בשם חרות היחיד. השקפת החיים שלנו היא שלמות, באשר היא משלבת ומאחדת את שתי השאיפות העמוקות והמרכזיות של האדם והתקופה: חרות אישית ותיקון החברה.

ביבליוגרפיה

1. מרכז מורשת מנחם בגין
2. קרניאל, מ. מנחם בגין. דיוקן של מנהיג. ירושלים: ראובן מס, 1998
3. נאור, א. בגין בשלטון. תל-אביב: ידיעות אחרונות, 1993