השאיפה לתיקון החברה היא שאיפה אלמנטרית לצדק. יוצר האדם נתנה בנשמת האדם יחד עם רגשות טבעיים אחרים, כגון אהבה ורעות, קנאה ושנאה. בגלל השאיפה הזאת - ולא רק בגלל השינויים בתנאים החמריים, כגון גילוי יבשות לא נודעות, המצאת דרכי ייצור חדשות, פיתוח אמצעי תחבורה חדשים - הרינו רואים בתולדות העמים צורות חברה הולכות וצורות חברה באות במקומן, ואין צורת חברה נצחית. האמת, כי אין צורת חברה נצחית כוחה יפה הן כלפי ההווה והן כלפי העתיד. האומר כי צורת החברה הקיימת אין צורך לשנותה - מתעלם מן השאיפה הטבעית לצדק; האומר כי אין אפשרות להמיר את התנאים הקיימים בחברה, מתעלם מחוק ההתפתחות ההיסטורית. האמת היא כי צריך לתקן ואפשר לתקן. ואם נשווה תמיד לנגד עינינו, כי "החברה" איננה מושג מופשט, אלא היא מורכבת, במסגרת השלמות האורגנית הקרויה "אומה", ממספר גדול של יחידים, כפי שגוף האדם המהווה שלמות אורגנית מורכב ממספר אברים, וכי אין "הגוף יכול להיות בריא, אם אבריו השונים חולים" - נמצא כי ביסוד היסודות של תיקון החברה מונח תיקון חיי היחיד ומשפחתו. אולם אם אין צורך ואין הצדקה - ולמעשה אף אין אפשרות - להשלים עם הדפוסים החברתיים הקיימים, שבהם המון גדול של יחידים - חייהם רחוקים מלהיות חיים "מתוקנים", אם מבחינת חרויותיהם הנפשיות והמדיניות, הסבל והפחד תחת ידו המכבידה של המפרנס והשליט, ואם מבחינת "חרויותיהם הכלכליות", כגון דיור, מזון, אספקה והשכלה; אם אין יסוד להנחה, כי "מה שקיים הוא שיהיה" ואין צדק בדעה, כי "מה שקיים הוא שצריך להיות" - כלום יש יסוד לאמונה, כי אפשר להקים, במקום צורת החברה הקיימת, צורה אחרת, שתהיה קיימת לעד? לשאלה זו ישיב כל איש חושב ב"לאו", אלא אם כן ירצה להשלות את עצמו או להונות את זולתו. המחנה המרקסיסטי, הקומוניסטי והסוציאליסטי כאחד, נכשל באשליה זו או חוטא בתרמית זו. החזון של "חברה אל-מעמדית" שתקום, אם בדרך מעשה מהפכני חד-פעמי ואם בדרך התפתחות ממושכת, ותהיה קיימת לנצח, משום שתבוטל בה החלוקה למעמדות ויחוסלו המעמדות עצמם, וממילא תעלם המלחמה ביניהם לחלוקה אחרת של נכסי החברה - חזון זה הוא לא חזון שקשה להגשימו; אי-אפשר להגשימו. חזון שווא הוא, בדומה לחזון "הקוסמופוליטי", כפי שפרשוהו בשעתו, לאמור: שייעלמו ההבדלים הלאומיים ותקום "אנושות אל-אומתית". וזאת יש לזכור: רעיונות שביסודם הונח השקר, אינם יכולים להביא אושר לאדם. להלכה הם מעלים אותו לאיגרא רמה; למעשה הם משליכים אותו לבירא עמיקתא.

חזונם של נביאי ישראל
נביאי ישראל וחוזיו, אשר מהם ירשנו את השאיפה, המדריכה את מנוחתנו, לצדק, העלו חזונות שקשה מאוד להגשימם, הם הם שהעלו את חזון הצדק החברתי: "לתקן עולם במלכות שדי"; הם שהעלו את חזון הממשלה העולמית: "ויעשו כולם אגודה אחת", והם שנתנו לאנושות את חזון השלום העולמי: "ולא ישא גוי אל גוי חרב". אולם הם לא השלו את דורם או את הדורות הבאים; הם הודו בקושי ההגשמה וראוה רק "באחרית הימים". הם עשו חזונם למעין "כוכב מדריך", אשר לאורו ילך וימצא את דרכו ואף יגיע למטרתו האדם הנודד במחשכים. חזונם חזון אמת הוא, כי אפילו מעבר לאופן ההיסטורי, מעבר ל"אחרית הימים", לא הבטיחו לבטל כל הבדל. אמנם, "באחרית הימים" תיעלם השנאה הטורפת "וגר זאב עם כבש", אבל גם אז לא ייעלמו ההבדלים בין מין למין, כלומר - אם להרחיב את המשמעות הסמלית של המשל - לא ייעלמו ההבדלים בין איש לחברו עם ההיעלמות הנכספת של השנאה ביניהם.

חזון חברתי שיש לשאוף אליו
הבה ונעמיד חזון-אמת מול חזון-שווא. טוב ללכת לאורו של חזון חברתי אמיתי; תחנות הביניים, אשר על פניהן נעבור מתוך שאיפה מתמדת להגשמת החזון, תסמנה התקדמות אמיתית של היחיד והחברה - את ביטול המחסור והפחד. ומתחנת ביניים נעבור לתחנת ביניים - עד אשר נגיע ברבות הימים לתחנה קרובה מאוד "לתחנה הסופית". יתכן כי ל"תחנה הסופית" עצמה - צדק חברתי מוחלט - לא נגיע לעולם, כפי שאין האדם מגיע לכוכב המאיר דרכו. אכן - ואת זאת יש לומר בפה מלא - יש "אין סוף" חברתי, כפי שיש "אין סוף" במתימטיקה. אבל בלכתנו בכיוון ה"אין סוף", אף כי אנו יודעים - או דווקא משום שאנו יודעים - כי "אין סוף" הוא, נדע בביטחון, שאין אנו חדלים מלמחות את דמע הצער ולהעלות את שחוק האושר. לעומת זאת, ההולך לאורו המתעה של חזון-שווא, הוא "החזון" של צורת חברה "סופית", מוקפאת לנצח, "אל-מעמדית", יצמיח אף בתחנות ביניים פחד-עבדים במקום שלוות החרות, ירבה דמע, יזרע דיכוי.

אי-אפשר לבטל את ההבדלים בין בני-אדם
אין ולא תהיה צורת חברה נצחית. תמיד יהיו הבדלים, בין הבדלים שמקורם מורשה, כגון כישרון שכלי, ואין הם תלוים ביחיד או בחברה, ובין הבדלים התלויים במידה יותר גדולה ברצונו החופשי של היחיד וגם "באווירה" החברתית הכללית, כגון המאמץ האישי, המרץ וכדומה; ועל רקע ההבדלים האלה ותוצאותיהם יצמחו מדי תקופה בתקופה "מעמדות". אפשר לשנות את היסוד של החלוקה למעמדות, לחסל יסוד אחד וליצור יסוד אחר לגמרי, אולם את החלוקה עצמה למעמדות אי-אפשר לחסל, כפי שאי-אפשר לחסל את ההבדלים הטבעיים, הגופניים ואת החשובים שבהם: ההבדלים הנפשיים בין אדם לחברו. חוק היסטורי זה נתגלה גם בעשרות הדורות האחרונים.

הפיאודליות
בתקופה ההיסטורית הארוכה המתחילה עם התפוררותה של האימפריה הרומית והמסתיימת במהפיכה הצרפתית - "ימי הביניים" אינם אלא חלק של תקופה זו - התפתחה באירופה צורת חברה הידועה בשם הכולל "פיאודליזם". בחברה הזאת היו מעמדות מוגדרים וסגורים; היסוד לחלוקה "הפירמידלית" למעמדות אלה היה הולדתו של היחיד. ביום הולדתו של האיש היה נקבע מעמדו המדיני בחברה, ובדרך כלל גם מעמדו החמרי: מי "לאצילות" ולעושר ומי "לבשר-ודמיות" ועוני. אולם בערוב התקופה ההיא לא תמיד ליווה הרכוש את הייחוס. היו "אצילים", אשר מעמדם המדיני היה עדיין רם ונישא, אך נכסיהם דלים היו ו"רכושם" - חובותיהם; והיו "פשוטי עם", אשר כתוצאה משינוי בתנאים הכלכליים ריכזו, כפי מאמציהם, נכסים רבים, אך למעמד מדיני גבוה לא יכלו להגיע משום שנולדו כפי שנולדו. "העריסה" היא שחילקה את החברה "למעמדות".

מעמדות על-פי רכוש
המהפכה הצרפתית והתעשייתית סתרה - אם כי לא בכל מקום ולא בשלמות - את המשטר ההוא. יסוד החלוקה הפיאודלית - הולדתו של האיש - הוסר. במקומו הונח יסוד אחר לחלוקת החברה: הרכוש. המעמדות, אשר הקו המפריד ביניהם הוא הרכוש, אינם סגורים כפי שהיו המעמדות הפיאודליים. נטול נכסים, אם ההצלחה תאיר לו פנים, יכול "להתעשר" ו"לקפוץ" למעמד עתירי הנכסים, אולם יסוד החלוקה החברתי שריר וקיים.

השוויון הקומוניסטי
המהפכה הקומוניסטית - או התורה המרכסיסטית בכללותה - הבטיחה לא רק לחסל את היסוד הרכושני של חלוקת החברה, אלא גם - מה שיותר חשוב - לחסל, ולחסל לעולמים את החלוקה גופא למעמדות. אין ספק שההבטחה השניה היא שצדה ומוסיפה לצוד לבבות, באשר היא נותנת ביטוי לרגשות עמוקים, שהם בחלקם חיוביים, כמו השאיפה לצדק ולשוויון, ובחלקם הם רגשות שליליים, כגון הקנאה. אך אלה ואלה הם רגשות טבעיים ומניעים נפשיים חזקים עד מאוד.

הקיימה המהפכה הקומוניסטית את שתי הבטחותיה? המציאות הקיימת במדינות בעלות משטר קומוניסטי, שבהן ניתן להגשים בכוחו העצום של השלטון הממלכתי את התורה המרכסיסטית וגם קו ההתפתחות הנראה לעין במדינות אלו - קובעים, כי הקומוניזם הגשים, במחיר קורבנות דמים עצומים, את הבטחתו הראשונה, אך לא הגשים, ואין עוד לאל ידו להגשים את הבטחתו השניה. אמנם כן, ברוסיה חוסלו מעמדות מסוימים, חוסלו לחלוטין, אם במובן הפיסי ואם במובן החברתי-כלכלי, אך "מוסד" המעמדות לא חוסל, ואינו עומד להתחסל. אמנם, תחת המשטר הקומוניסטי חדל הרכוש להיות היסוד לחלוקת החברה למעמדות, אך החלוקה עצמה לא בוטלה. במקום הקודם, שוב הונח יסוד לחלוקה אחר והוא - התפקיד במדינה.

על פי התפקיד, אשר היחיד ממלא במדינה הקומוניסטית, נקבעות הכנסותיו הממשיות. כלומר, לא רק הגובה השונה של משכורתו, אלא בעיקר מידת יכולתו ליהנות ממצרכים כגון דיור, מזון, בגד. עובדה היא שלתפקידים מסוימים קשורות פריבילגיות כלכליות, זכויות יתר איכותיות וכמותיות בשטח האספקה של המצרכים החיוניים, הקובעים את דרגת החיים של האזרח. עובדה היא, כי במשטר הקומוניסטי ישנן שכבות שלמות הנהנות בתוקף תפקידן, בתור שכאלה, מזכויות כלכליות שאינן ניתנות לשכבות אחרות, כפי שבמשטר הפיאודלי ניתנו זכויות-יתר, אמנם אחדות, ל"אצילים", ובמשטר הרכושני ניתנות זכויות יתר חומריות, אמנם אחרות, לעשירים. לא אופיין של זכויות-יתר קובע את חלוקת החברה "למעמדות": עצם קיומן של זכויות-יתר הוא המבדיל בין "מעמד" ל"מעמד". השחקנים למיניהם וצבא המשטרה החשאית, המונה מיליונים רבים, והמנהלות של המפעלים התעשייתיים נהנים ברוסיה מהכנסות ממשיות הרבה יותר גבוהות מאלו הניתנות לשכבות אחרות של האוכלוסיה, כגון פועלי בתי החרושת או עובדי האדמה. נכון שהשכבות "העליונות" של החברה הקומוניסטית אינן סגורות; אפשר, אם כי הדבר איננו קל, לעבור משכבה לשכבה; אבל גם בחברה, שיסוד חלוקתה הוא הרכוש, אפשר, כפי שהסברנו, לעשות את "הקפיצה". גם בחברה זו אין הדבר קל, הוא אפשרי. נכון שבעל היתרונות הכלכליים ברוסיה הסובייטית אינו יכול להגיע לבעלות "פרטית" על בית חרושת, על אדמה, על בית מסחר, או על בית להשכרה; נכון גם שאין הוא יכול להוריש את זכויות היתר שלו לבניו אחריו, אולם ההגבלות הללו אינן יכולות בשום אופן לשרש מלב המעמדות הפחות מאושרים את הכרת אי-השוויון, שהוא משווע דווקא ביחס למצרכים הראשוניים; וכל מי שהתנסה בשתי הצורות של אי-השוויון יודע, כי על אף ההבדלים הכמותיים, חמור יותר הוא אי-השוויון בסיפוק המצרכים הראשוניים, כגון דיור, מזון, הלבשה והנעלה, מאשר אי-שוויון בהנאה ממותרות.

ביבליוגרפיה

1. מרכז מורשת מנחם בגין
2. קרניאל, מ. מנחם בגין. דיוקן של מנהיג. ירושלים: ראובן מס, 1998
3. נאור, א. בגין בשלטון. תל-אביב: ידיעות אחרונות, 1993