גדל בבית ציוני. בילדותו התחנך ב"חדר" ובבית הספר הדתי "תחכמוני". אביו, זאב, היה מזכיר קהילת בריסק. אביו, אמו ורוב בני משפחתו נספו בשואת יהודי אירופה במלחמת העולם השניה. מנחם בגין סיים את לימודי הפקולטה למשפטים באוניברסיטת וארשה.

בילדותו היה במשך זמן קצר חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר", ואחר-כך הצטרף לברית טרומפלדור (בית"ר) מיסודו של זאב ז'בוטינסקי, תנועת נוער שדגלה בציונות ובהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-1936 נתמנה כנציב בית"ר בצ'כוסלובקיה, וב-1938 נתמנה כנציב בית"ר של פולניה, שמנתה אז עשרות אלפי חברים. בד בבד היה חבר גם במרכז הצה"ר - ברית הציונים הרוויזיוניסטים (מיסודו של זאב ז'בוטינסקי, 1925) - בפולניה. ב-1939 נשא לאשה את עליזה לבית ארנולד, שאביה היה ממנהיגי הרוויזיוניסטים.

כשפלשו הגרמנים לפולניה, נמלט בגין מווארשה לווילנה, שנכבשה על-ידי הסובייטים. בספטמבר 1940 נאסר באשמת פעילות ציונית על-ידי השלטונות הסובייטיים ונידון ל-8 שנות מאסר. הוא הוגלה למחנה של עבודת פרך בצפון-המזרח הרחוק של רוסיה האירופית. בסוף 1941, לאחר שהות של מספר חודשים בלבד, שוחרר כאזרח פולני בהתאם לחוזה סטאלין-שיקורסקי, עם אזרחים פולנים אחרים, שהסכימו להצטרף לצבאו של גנרל אנדרס, צבא פולני חופשי שיועד להלחם יחד עם בעלות הברית כנגד הצבאות הגרמניים. לאחר נדודים ברחבי רוסיה הגיע ב-1942 כחייל פולני לארץ-ישראל. תקופה קצרה עבד כפקיד בלשכת קצין העיר הפולני.

כאן התחוור לו עד כמה הדרדר מצבה של התנועה הרוויזיוניסטית לאחר מותו של ז'בוטינסקי (ב-1940). מצבו של אצ"ל - ארגון צבאי לאומי, מיסודה של תנועת בית"ר - היה אף קשה יותר, עקב פרישתו של אברהם שטרן ואחרים למחתרת החדשה - לח"י - ועקב נפילתו של מפקד הארגון דוד רזיאל בעיראק.

מפקד האצ"ל באותה תקופה, יעקב מרידור, העריך שלאור היעדים הבאים של הארגון - מרד מחודש בשלטון הבריטי בארץ-ישראל וחיזוקו הצבאי של היישוב היהודי בארץ ישראל - צריך שתעמוד בראשו דמות סמכותית ובעלת משקל מדיני. כאשר הגיע בגין לארץ, מרידור התייצב בפניו והציע לו את התפקיד, אך בגין לא רצה לפרוש מתפקידו בצבא הפולני בעצם ימי המלחמה נגד היטלר ללא הסכמת מפקדיו. לכן רק בסוף 1943, בהתערבות גורמים מדיניים, קיבל חופשה ללא תשלום ואישור רשמי להתמנות כמפקד אצ"ל. אולם רק לאחר מסע שכנוע של חבריו התמנה בגין למפקד הארגון. הוא ניהל מן המחתרת את הצד המדיני של פעולות אצ"ל בתקופת המאבק ופיקח גם על הצד הצבאי.

בתחילת 1944 הכריז בגין מלחמה מזוינת על השלטון המנדטורי הבריטי וניהל את מלחמת המחתרת בבריטים. לאחר ההכרזה ניתנו גם ההוראות לפעולות הראשונות: פיצוץ משרדי מס ההכנסה, ולאחר מכן התקפה על בנייני הבולשת הבריטית ברחבי הארץ. תחת ניצוחו של בגין ביצע הארגון עשרות רבות של פעולות כנגד יעדים בריטיים עד ליציאתם מן הארץ.

מטעם הבולשת של ממשלת המנדט הוכרז פרס בעד הסגרתו, אך הוא לא הוסגר. גם החיפושים ההמוניים אחריו, שנערכו בעזרת הצבא לא הצליחו.

בגין התנגד לתוכנית החלוקה של האו"ם. מולדת, להשקפתו, היא שלמות היסטורית וגיאוגרפית, וארץ- ישראל פרושה משני עברי הירדן וכוללת גם את עבר הירדן מזרחה. אולם הוא קיבל את מרות המוסדות הלאומיים, אשר קיבלו את התוכנית.

סמוך ליציאתם של הבריטים מן הארץ, דרש שהמוסדות הלאומיים היהודיים יכריזו על הקמתה של מדינה עצמאית וירכיבו ממשלה, שתוכר על-ידי המחתרת. ביוזמתו של בגין הושג הסכם בין אצ"ל לבין הממשלה הזמנית הישראלית על הצטרפותם של 10,000 חיילי אצ"ל בגדודים שלמים לצבא הישראלי המתארגן. המחתרות פורקו, כאשר חלק ממנהיגיהן פנו לכיוון של פעילות פוליטית.

ספינת האצ"ל "אלטלנה", שהגיעה מאירופה ב-1948 נשאה נשק, תחמושת ומתנדבים, שבאו לעזרת היישוב הנלחם על חייו. אצ"ל דרש ש-20% מן הנשק והתחמושת יוקצו ליחידותיו הנלחמות בירושלים, שעדיין היו עצמאיות. התביעה נדחתה בתוקף על ידי הממשלה, אשר תבעה באופן אולטימטיבי כי כל כלי הנשק יועברו לצה"ל. משנענתה בשלילה, פתח הצבא באש על "אלטלנה" שעלתה באש על שפת הים בתל-אביב. דבריו המרסנים של מנחם בגין, שהיה על הספינה, שודרו בתחנת הרדיו של אצ"ל ומנעו תגובה צבאית של הלוחמים, שהיתה יכולה להתפתח למלחמת אחים.

בקיץ 1948 הקים בגין את "תנועת החירות מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי" ועמד בראשה בכל גלגוליה.

אחרי הבחירות ב-1951, שבהן "חירות" איבדה מכוחה במידה ניכרת, פרש מפעילות בכנסת, אף ששמר על תוארו ומקומו כחבר-הכנסת. בשנת 1952 התנגד לקבלת "שילומים" מגרמניה. הוא חזר לפעילות בכנסת ואירגן הפגנות מחאה, שהסתיימו בניסיון לפרוץ אל תוכה. הוא הושעה אז מהשתתפות בישיבות הכנסת למשך שלושה חודשים, ונמנע מליטול חלק בעבודתה.

הטראומה של שואת יהודי אירופה השפיעה באופן עמוק ונחרץ על השקפת עולמו. הוא האמין בכל לבו כי לקח השואה הנו שהעם היהודי חייב להגן עצמו בארצו, כדי למנוע סכנה מחודשת לקיומו. ההחלטה על הפצצת הכור האטומי בעיראק (להלן) נתקבלה על ידו בגלל הצורך להגן על מדינת ישראל משואה שניה. מנחם בגין הצטיין כפרלמנטר אשר העריך וכיבד את הכנסת. הוא עסק רבות בחקיקה ותרם לביצור מעמדו של בית המשפט העליון. הוא ניחן בכושר רטורי, אשר בא לידי ביטוי בתוך הכנסת ובעצרות בכיכרות.

כדי להגדיל את כוחה הפוליטי, חברה תנועת החרות למפלגה הליברלית בשנת 1965, והוקם גח"ל - גוש חירות ליברלים - שבראשו עמד בגין. כך הצליח למחוק את התדמית הקיצונית שדבקה ב"חירות", וב- 1967, בזמן המשבר של "תקופת ההמתנה", צורף לממשלת הליכוד הלאומי כשר בלי תיק. בגין היה מן הדוחפים העיקריים להקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1967. הוא לחץ על מינוי דיין לשר הביטחון, וניסה לצרף גם את דוד בן-גוריון לממשלה. בנסיבות הפוליטיות מבית והסכנה של מלחמה מחוץ, החליטה ממשלת אשכול שגח"ל ורפ"י יצטרפו לממשלה.

עם פרוץ הקרבות בחזית הירדנית, פנו מנחם בגין ויגאל אלון אל ראש-הממשלה לוי אשכול בדרישה לשחרר את ירושלים כולה, אולם ההחלטה לפרוץ לעיר העתיקה לא התקבלה.

כעבור יומיים, בבוקר כ"ח באייר תשכ"ז, לאחר שנודע לבגין על המהלכים המדיניים באו"ם להפסקת אש, עלה חשש בלבו שהשעה תוחמץ, המלחמה תיגמר וירושלים העתיקה תישאר שוב מעבר לגבול. הוא התייעץ עם דיין, והעיר את אשכול משנתו כדי לדווח לו על ההתפתחויות. לאחר הסכמת כל הגורמים פרצו כוחות צה"ל ושחררו את העיר העתיקה, ובתוכה הר הבית והכותל המערבי.

בגין נשאר בקואליציה גם אחרי בחירות 1969, אך פרש ממנה בקיץ 1970 כשהחליטה הכנסת לאשר את הפסקת האש במלחמת ההתשה (על-פי תוכנית רוג'רס, המציעה הפסקת אש ללא הסדר שלום ופתיחת משא ומתן על נסיגה משטחים ברוח החלטה 242 של מועצת הבטחון).

גוש המפלגות שעמד בראשו גדל בהתמדה, וב-1977 זכה בניצחון בבחירות כשעמד בראש הליכוד, ועלה בידו להרכיב ממשלה בתמיכת המפלגות הדתיות.

בסיועו של שר החוץ משה דיין ולאחר מגעים מדיניים גלויים וחשאיים עם מצרים, בא נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לביקור בישראל (ב-19 בנובמבר 1977). לאחר משא ומתן מפרך, שידע עליות ומורדות, בחסות הנשיא קארטר, נחתמו הסכמי קמפ-דייויד.

בנאום בו הציג במליאת הכנסת את הסכמי השלום, הביע בגין הזדהות עם כאב המתיישבים אשר יעקרו מבתיהם בכורח הפשרה שהושגה, אשר כללה את פינוי כל סיני ויישוביו. נראה כי תפיסתו היתה כי השלום הוא אינטרס לאומי עליון, וכי על ראש-הממשלה מוטלת החובה לדאוג לכך שלא תפרוץ עוד מלחמה ולא יהיו עוד יתמות ושכול. זוהי ההזדמנות, על אף כל מגרעותיה.

לעומת סיני, בו לא ראה חלק מארץ-ישראל ההיסטורית, יחסו ליהודה ושומרון, לעזה ולירושלים היה שונה בתכלית. מסיבות היסטוריות ובטחוניות הוא דחה על הסף כל פשרה שמשמעותה ויתור על שטח כלשהוא משטחי יהודה שומרון ורצועת עזה לטובת שלטון ערבי. בהמשך הנאום בכנסת על הסכמי השלום הודיע, שאחרי תקופת אוטונומיה, ישראל תתבע את ריבונותה ביהודה, שומרון ועזה, ואף קבע: לא תהיה בשום תנאי ובשום אופן מדינה פלסטינית. הפסקה בהסכמים האומרת שהאוטונומיה היא ל"תושבים" ולא לשטחים, וציון המילים "מועצה מנהלית" ולא מועצה מחוקקת, מבטיחים לדעתו שהאוטונומיה לא תהפוך למדינה פלסטינית. ארגון המרצחים PLO (אש"ף) איננו שום גורם במשא ומתן ולא יהיה.

את ירושלים ראה בחזונו כ"בירת ישראל הנצחית, בלתי-מחולקת, לדורי דורות ולנצח נצחים". הסכמי קמפ-דייויד נתמכו על-ידי רוב גדול בכנסת והביאו לבסוף לחתימת הסכם השלום עם מצרים במרץ 1979. החתימה על הסכמי השלום זיכתה את בגין וסאדאת בפרס נובל לשלום.

בהתאם לתפיסתו של בגין, הוקמו בתקופת כהונתו ישובים רבים ביש"ע ונחקק (ב-1981) חוק רמת הגולן, לפיו "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן".

מלבד עיסוקיו המדיניים האינטנסיביים, עסק רבות גם בניסיון לגשר על פערים חברתיים. הוא פתח את תנועתו לרווחה לתושבי עיירות הפיתוח והשכונות, תוך שהוא מעניק להם בית חם ותחושה אמיתית של שותפות. רבים מבני שכבות המצוקה ראו ורואים בו עד היום דמות של מנהיג נערץ. גולת הכותרת בפעילות זו היתה פרוייקט שיקום שכונות, שכלל 127 שכונות ברחבי הארץ.

בערב שבועות שנת תשמ"א (1981) הופצץ הכור העיראקי על-יד מטוסי חיל האויר. הצלחת המבצע והשמדתו של הכור הביאו פרץ של שמחה והקלה, אולם להצלחה הצבאית התלוו גינויים פנימיים ובין- לאומיים. היו שחשבו כי הפעולה לא היתה הכרחית וסיבכה את ישראל במצב עדין ללא צורך ממשי, לעומת הכרתו הבלתי מעורערת של בגין כי הפצצת הכור מנעה אפשרות של שואה שניה. רק בזמן מלחמת המפרץ, כעשר שנים לאחר הפעולה, קיבל בגין מכתב החתום על-ידי מאה מחברי הכנסת, המודים לו על הפצצת הכור, ואז קיבל גם הכרה בינלאומית לפעולה זו.

בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים התבסס אש"ף בלבנון ככוח צבאי מרכזי והיווה מרכז לפעילות טרור כנגד ישראל בכלל וכנגד תושבי הצפון בפרט. במוצאי שבת 5 ביוני 1982 התקיימה ישיבת ממשלה מיוחדת, בה הוחלט על היציאה למבצע שלום הגליל. המבצע התרחב למלחמה של ממש, ותוך ימים אחדים הגיעו כוחות צה"ל לפאתי ביירות. עד סוף אוגוסט הושגו מרבית יעדי המלחמה, ותשתית אש"ף בלבנון חוסלה. אולם התרחבותו של המבצע, התארכותו, הטבח המחריד של נוצרים בפלסטינים בסברה ושתילה, ובעיקר ריבוי החללים בקרב חיילי צה"ל סדקו את בסיס ההסכמה למבצע. חלום השלום עם לבנון קרס, וועדת החקירה המיוחדת שהוקמה כדי לברר את נושא הטבח הגישה מסקנות שפגעו בתדמיתה של ממשלת בגין. בעיקר קרעה את ליבו ההפגנה המתמשכת מול מעונו הרשמי, בה צויין בקביעות מספר החללים, שגדל בהתמדה.

מכה קשה נוספת ניחתה על בגין בעת המלחמה, עם פטירתה של רעייתו האהובה עליזה ב-14 בנובמבר 1982.

מהלך המלחמה גרם לו לבטי-נפש קשים, שנוספו על המחלות שסבל מהן גם קודם לכן. בשלהי שנת 1983 הודיע על התפטרותו, שלא ניתן לה נימוק רשמי.

מאז סירב להסביר את מניעיו ולהביע את דעתו בשאלות ציבוריות. בשנותיו האחרונות נמנע מהופעה בציבור, חוץ מאשר בימים בהם עלה לקבר אשתו, שמותה דיכדך אותו מאוד.

הוא הסתגר בדירתו הפרטית בירושלים עד לשנת 1990, ולאחר מכן עבר לתל-אביב. בתקופה זו מיעט לצאת מפתח ביתו, כמעט שלא התראיין ולא קיבל אורחים. משפחתו וידידים קרובים בלבד הורשו לבקרו ולסעוד אותו בחוליו.

בבוקר יום שני, ד' באדר תשנ"ב, 9 במרץ 1992, הלך מנחם בגין לעולמו. רבבות מכל קצוות הארץ ליוו אותו בדרכו האחרונה. בהלוויה עממית ונטולת הספדים נקבר בהר הזיתים בירושלים, סמוך לחללי המאורעות והפרעות שעל שמם נקראת החלקה "חלקת הקדושים". קברו נחצב, על פי בקשתו, למראשותיהם של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שהתאבדו בכלא לפני הוצאתם להורג. הוא נקבר סמוך לאשתו האהובה ולמול הר הבית.

ביבליוגרפיה

1. מרכז מורשת מנחם בגין
2. קרניאל, מ. מנחם בגין. דיוקן של מנהיג. ירושלים: ראובן מס, 1998
3. נאור, א. בגין בשלטון. תל-אביב: ידיעות אחרונות, 1993
4. התמונות באדיבות מרכז מורשת מנחם בגין.