עם מות הרצל

מכתב שכתב דוד בן-גוריון לחברו ש' פוקס לאחר מות הרצל (בשנת 1904)

ורשה, ד' באב, ז' לקונגרסים

אחי! קשה, כמעט אי-אפשר, לשבת היום ולכתוב על דבר עניינים אחרים, ולו גם היותר קרובים ללב. האסון הוא כה גדול ורב, הולך וחזק, נחרת כה עמוק בכל חדרי לבנו ותאי מוחנו, עד שאי-אפשר להסיח דעת ממנו ולשכוח אותו על עת ידועה, למען התמסר בכל החושים לעניין אחר... לא יושיע הבכי, ולא תצלנה האנחות, ובכל זאת לא תשמע הנפש לדברי השכל הקר הצודקים, והיא נכאה ומקוננת.... נתייתמו תקוותינו, חלומותינו! מחוללם ומטפחם – מת; הוטל כבר בקבר האפל ויכוסה ברגבי עפר! הוי, מחשבת תופת איומה! קור וחושך מסביב, אין שפעת אור התקווה, אין עתרת חלומות. לא! השמש איננו, אבל אורו עוד זורח! לא מתו ולא נקברו עם האיש הדגול סגולותיו הרבות, היקרות! צרר האיש הזה את כל מכמני נפשו הנפלאה וישם – לא רק בקופות, אוצרות והסתדרויות; מוסדות מתים המה, אך ברוחנו הנצחי – ניצני התחייה הרעננים שזרע זה בלשד עצמותיו בלבותינו לא יבלו לנצח! שביבי שלהבת אהבתו לעם עולם אומלל, לארץ יפה אלמנה, שהצית האיש הזה ברוחנו, בדמנו, לא יכבו, לא! תמיד תנוח מחשבתו הנעלה במוחנו, התשוקה הכבירה לעבודת התחייה שהאציל עלינו בעל רצון אלים תהיה בקרבנו עד כלותנו את העבודה הגדולה שלה הקריב המנהיג הגדול את חייו הנישאים. אחי! לפני זה לא ידענו כל כך מה שיש לנו כמו שהננו יודעים עתה את החסר... כה גדולה האבדה, כרוב צרות עם אומלל כעמנו. לא יקום עוד איש נפלא כזה, המאחד בקרבו את גבורת המכבי עם מזימות דוד, אומץ לב רבי עקיבא, המת ב"אחד", וענוות הלל, יפי רבי יהודה הנשיא ואהבת אש של רבי יהודה הלוי; רק פעם במשך אלפי שנים ייוולד איש פלאים כזה; כגדול הים – גודל אבדתנו... ובכל זאת הנני כיום, יותר מתמיד, מאמין ובטוח בניצחוננו. ברור לי כי יש יום – והוא לא רחוק – ושבנו לארץ הנפלאה, אל ארץ השירה והאמת, ארץ הפרחים וחזיונות החוזים; שם נחזה שמים נפלאים, מבהיקים בנגוהות תכלת ברה, שם נקשיב המיית גלי נהר קודש, אשר באוזניו שמע לפנים את שירת הרועים והאהבה התמה והקוסמת. ושם יקום לנו משורר-אל ושר שירה נשגבה, נערצה, אשר תרעיש את כל מיתרי לבבנו, על דבר עם קטן-גדול שקם לתחייה, ועל דבר הגיבור הלוחם הגדול שהעיר בכוחו הרב שוכני קבר מתרדמת צלמוות! ציון! עוד תיפי, תפרחי; עוד תשובי תראי את בנייך בני-חורין, חיים חיי אור וחופש! מזהירים ויפים הם מראות העתיד... ושל ההווה?... פעמיים חרבה ארצנו וגלינו לארצות נוכריות – ועודנו חיים; אלפיים שנה שקענו בעבדות, נבזינו והתבזינו, כל עצמותינו יבשו, כל קרן אור חם, רק חושך בית-הקברות, ופתאום איש כולו חופש, אור, תקווה, אמונה ועבודה; ופתאום – התעוררות, התקרבות, הישרת קומתנו, שאיפה לחופש, לעבודה, לתחייה. הנוכל עוד לפון* אף רגע בכוח עצמנו הנאדר, הכול יכול?.. בברכת ציון ד. י. גרין לפקפק *