עם ישראל קבע לאילנות מקום של כבוד בלוח העברי,
 קביעת המועד העסיקה רבות את חכמי המשנה. בית
 הלל ובית שמאי נחלקו בדעותיהם על המועד שבו
 הצמח מתעורר מתרדמת החורף ויונק מגשמי השנה
 החדשה.

 "באחד בשבט ראש השנה לאילן" כדברי בית שמאי.
 "בחמישה-עשר בו" כדברי בית הלל. (משנה ראש השנה א',א').

 כידוע, התקבלה הלכה כבית הלל.
 חמישה-עשר בשבט הוא מועד הגבול: "עד כאן היו
 חיין (האילנות) ממי השנה שעברה, מכאן ואילך הן
 חיין ממי השנה הבאה" (ירושלמי. מסכת ראש השנה,
 פרק א', הלכה ב').

 לפיכך נקבע כי: "כל אילן שחנטו פרותיו קודם
 חמישה-עשר בשבט - הרי הן לשעבר" (מפרי העונה
 הקודמת). "אחרי חמישה-עשר בשבט הרי הן להבא" (מפרי
 העונה החדשה).
 

   זיקה לעץ במקורות

 הזיקה, לעץ כערך קיומי וכסמל ידועה עוד מראשית
 דרכם של שבטי ישראל אל הארץ. "וכי תבאו אל
 הארץ ונטעתם כל עץ..." (ויקרא י"ט 23), שבטי
 ישראל הנודדים במדבר הבינו, כי היסוד לחיי קבע
 הוא היאחזות בקרקע, ונטיעת העץ מסמלת יותר מכל
 את ההשתרשות בארץ.

 הנביא ישעיהו מנחם את העם, כי לאחר החורבן
 והגלות ישוב העם לארצו. על-מנת לבטא ולהמחיש את
 השיבה לארץ באורח קבע, משתמש הנביא בנטיעה ובעץ
 כסמל לבאות: "ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים
 ואכלו פרים... כי כימי העץ ימי עמי".
 (ישעיהו ס"ה 22‎-21).

 גם חז"ל השתמשו במוטיב העץ הלקוח מנוף הארץ
 לבטא את תחיית העם והשתרשותו בארץ: "כימי העץ
 ימי עמי - כשקמה הזאת שהיא עושה בארץ..."
 (בראשית רבה י"ב, ו). חז"ל המשילו את העם לעץ
 השקמה, המסמל אורך חיים וכושר השרדות גבוה
 בתנאים קשים ביותר.

 כשהעם ישב בארצו היה נהוג לנטוע עצים ומצאנו
 מנהג הקשור בנטיעה: כשנולד תינוק שתלו ארז.
 תינוקת - שתלו תורנית (בבלי, גטין נ"ז עמוד א).
 כשגלה העם מן הארץ הפך הקשר המעשי בין האדם
 לאילן ולאדמה לקשר שבתודעה, נכתבו פיוטים לראש
 השנה לאילן ויום זה זכה למעמד של יום טוב.
 על-מנת לייחד את ט"ו בשבט נקבעו במסורת מנהגים
 אלה:

 * ט"ו בשבט אסור בתענית ובהספד.
 * ביום זה אין התלמידים באים לבית רבן ללמוד.
 * ויש המלמדים ביום זה ט"ו שירים שבתהילים כדי
 שהילדים יזמרו ליד שולחן אביהם בליל ט"ו בשבט.

 במאה ה - 16, בהגיע המקובלים, יוצאי ספרד
 ופורטוגל, לארץ הקימו האר"י (רבי יצחק לוריא)
 וחבריו את המרכז בצפת במטרה לחדש את מרכז
 היהדות בארץ ישראל.

 הם תיקנו מנהג לאכילת פירות בט"ו בשבט מתוך
 כוונה לסמל את השתתפות האדם בשמחת האילנות.
 ולהזדהות עם ארץ ישראל מנהג זה התפשט בכל
 קהילות ישראל במהירות.

 המקובלים לא הסתפקו באכילת פירות: הם תיקנו
 מעין סדר ליל ט"ו בשבט, שבו נהגו לשתות ארבע
 כוסות יין (יין לבן ואדום), כשכל כוס מסמלת עונה
 הקשורה לטבע הארץ ולצומח בה. במהלך הסדר נהגו
 לאכול סוגים שונים של פירות וללמוד פרקים מן
 המקורות - על הטבע והארץ. לאחר ברכת הנהנין
 סיימו את הסדר בריקוד. נוהג זה, שהנהיגו
 המקובלים, נכתב בספר "חמדת ימים", פרק מיוחד
 מספר זה העוסק בט"ו בשבט נדפס בשם "פרי עץ הדר".
                               

   מאז העליות לארץ ישראל (סוף המאה ה - 19)

 לפני כמאה שנה עם תחילת ההתיישבות החלוצית
 והקמת המושבות העלו על נס את עבודת האדמה והחלו
 בפעולות ייעור נרחבות כדי לגאול את הארץ
 משממונה. בשנת תרנ"ב (1892) יצא המחנך זאב יעבץ
 בט"ו בשבט עם תלמידיו לנטיעות בזיכרון יעקב.
 בשנת תרע"ג יצאו תלמידי ירושלים עם מוריהם
 לנטוע נטיעות ט"ו בשבט במוצא. המנהג של נטיעות
 עצים בימי ט"ו בשבט נפוץ בהדרגה ברחבי הארץ
 ובשנת 1908 אומץ ע"י הקרן הקיימת לישראל ומערכת
 החינוך דאז, ומאז נקבע יום ט"ו בשבט לחג
 הנטיעות שבו יוצאים התלמידים עם מוריהם לשדות
 ובטקס מיוחד נוטעים אלפי שתילים ברחבי הארץ.
 נראה שמאז שיבת ציון מסמלות הנטיעות את שותפות
 היחיד במפעל הלאומי. קשר זה בין היחיד לארץ ע"י
 נטיעות היה לו ביטוי עוד בתקופה הקדומה:

 רבי יוחנן בן זכאי היה אמר: "אם הייתה נטיעה
 בתוך ידיך ויאמר לך: הרי לך המשיח - בא ונטע את
 הנטיעה ואחר כך צא והקבילהו". (אבות דרבי נתן,
 נוסחא ב', פרק ל"א).

 הנטיעות הן ללא ספק צורך קיומי לאומי ואנושי
 משך כל ימי ההיסטוריה שלנו בארץ. "מכל המעשים
 המבורכים שאנחנו עושים בארץ הזאת, אינני יודע
 אם יש מפעל פורה יותר ואשר תוצאותיו כה מועילות
 כנטיעות העצים, המוסיפים יופי לנוף ארצנו,
 משבחים את האקלים ומוסיפים בריאות לתושבי הארץ".
 (מדברי דוד בן גוריון בנטיעות יער הנשיא 1949).

 נראה שעם שיבת ציון הפך החג ליום של נטיעות
 ברחבי הארץ נטיעות שהן סמל להתחדשות הקשר בין
 העם ואדמתו וזאת יחד עם התחדשות הטבע (פריחת
 השקדיות, לבלוב העצים).

ט"ו בשבט, חג התחדשות הטבע, מוצא ביטויו גם במיסוד
הדמוקרטיה בישראל.
הכנסת נוסדה בט"ו בשבט תש"ט, 14 בפברואר 1949.