דיון בועדת המשנה למפגעי איכות סביבה, בראשות ח"כ לאה נס- העלה על הפרק התייחסות שלא נדונה עד כה- "מפגעים" בבתי ספר ובמוסדות חינוך, שאינם מוגדרים כבטיחותיים גרידא, אלא קשורים לסביבה הבסיסית בה חיים מרבית שעות היום כלל ילדי ישראל והחומרים שהם באים איתם במגע, כולל האוויר שהם נושמים, במשך שעות רבות אלה.

משתתפי הישיבה נדהמו לשמוע מלימור אלוף, נציגת ה- ‎TNS- The Natural Step- ארגון של מדענים שמקורו בשבדיה, העוסק בעקרונות של דו קיום בין האדם לסביבה- למה נחשפים הילדים מדי יום ביומו ואת ההשלכות של חשיפה זו לבריאותם.

מחקרים שנערכו מצביעים בבירור על העובדה כי ילדים מהווים אוכלוסייה בסיכון גבוה למזהמים סביבתיים. ההתקדמות בהבנה המדעית של השנים האחרונות מראה כי ילדים הם בעלי רגישות גבוהה ומיוחדת בהשוואה לאוכלוסיות אחרות. זאת לאור המבנה הפיזיולוגי המיוחד לגיל הצעיר, השינויים הגופניים שעוברים בהתפתחות ונטייתם לשהות בחוץ פרקי זמן ארוכים וכן לאור דפוסי התנהגות בסביבה בה הם שוהים רוב שעות היממה- בתי הספר וגני הילדים.

מבחינה פיזיולוגית מעביר גופם של ילדים (ביחס לכל קילוגרם משקל גוף) יותר מים, יותר מזון ויותר אוויר מאשר גופו של מבוגר ובכך מוגברת חשיפתם למזהמים ממקורות אלה. כמו כן, מערכות הגוף הנמצאות בשלב של התפתחות, רגישות הרבה יותר למזהמים, הפרעות ביולוגיות ואחרות, באופן שעשוי לשנות את הפרופיל של מערכות אלה לצמיתות.

בנוגע לזיהום אוויר- מחקרים מראים כי חשיפה מתמשכת למזהמי אוויר של ילדים מעלה את סיכוייהם לחלות במחלות אסתמה, מחלות נשימה ואלרגיות לחומרים בסביבה, מחלות שאנו רואים במגמת עלייה. מצב זה מתקיים באותה מידה גם לגבי זיהום אוויר בחללים סגורים ולא רק באוויר הפתוח.

הרגישות הגבוהה של ילדים למזהמים שונים בסביבה נובעת גם בשל גובה הנשימה שלהם החושף אותם למזהמים השוקעים לגבהים נמוכים וכן בשל קרבתם למזהמי האוויר הנפלטים ממקורות תחבורה, בפרט ממנועי הדיזל, הפולטים רכיבים מסרטנים, מהווים גורם סיכון שיש למונעו, ככל הניתן. כך, למשל, כלי ההסעה המסיעים תלמידים, הינם מוקד לזיהום אוויר מתמיד ויומיומי אליו נחשפים ילדים במשך זמן רב בסביבת בית הספר. מלבד העובדה כי כלי רכב אלה מונעים בדיזל, המהווה מקור זיהום רציני, הרי שהיותם של כלי רכב אלה ישנים מאוד בדרך כלל- מביא לכך שהם

אינם מחויבים לעמוד בתקנים מתקדמים של פליטה, החלים על כלי רכב חדישים יותר. לפיכך, מומלץ, על פי דעתם של מומחים, לחייב חברות הסעה לילדים להשתמש בכלי רכב שגילם לא עולה על חמש שנים.

בנוגע לחשיפה לכימיקלים (באמצעות חומרי הדברה, חיטוי וכדו' בחלקם נעשה שימוש במוסדות החינוך)- מחקרים בארה"ב שהראו כי ילדים, עד לגיל הבגרות המינית, נמצאים בקבוצת סיכון גבוהה ביותר לחלות בסרטן (מדובר גם על תינוקות ועוברים ברחם שנחשפו לחומרי הדברה וחיטוי מסוימים)- הביאו לחקיקה מחמירה בנושא.

בנוגע לקרינה- חשיפה של ילדים עד גיל בגרות מינית לקרינה, ובעיקר לקרינת השמש- הראתה רמה דומה של סיכון לחלות בסרטן. השפעותיה של קרינה אלקטרומגנטית מעלות בימים אלה שאלות חדשות לגבי השפעותיה על מערכת החיסון ומהווה סיכון שאין לקחת אותו בכל הנוגע לילדים.

ראוי לציין כי מעבר לעלות הכלכלית הגבוהה של טיפול רפואי כתוצאה מהתפתחויות כאמור, אנו ניצבים בפני בעיה של התפתחות ליקויים גנטיים שיש סכנה שיועברו, ברבות השנים, לדורות הבאים.

בעניין זה, הטכנולוגיות החדישות בתחום הסלולארי, מציגות לעולם המדע והמחקר סיכונים חדשים לגביהם רב הלא-ידוע על הידוע. ההנחה הרווחת לגבי סיכונים אלה, היא כי הם גורמים נזק שאת שיעורו ומאפייניו המדויקים לא ניתן לקבוע כרגע, בין היתר בשל העובדה שהשפעות הטכנולוגיות טרם נבדקו לאורך זמן.

אנו מוצאים את עצמנו חדשות לבקרים עומדים מול סקרים הקושרים עלייה בתחלואה במחלות שונות באזורים החשופים לקרינה אלקטרומגנטית (בלתי מייננת) ובעלייה במודעות לשהייה בקרבתן של אנטנות סלולריות ומתקני שידור הפולטים קרינה כאמור.

הסטנדרט של הרשויות האחראיות , עם זאת, ממשיך להיות, כי באין הוכחה מדעית מדויקת המצביעה על קשר כאמור ובאין תקופת הזמן שחלפה מאז הוחל השימוש בטכנולוגיות אלה - מספקיה כי לבסס מחקר- הרי שהתקנים הנמצאים כרגע בתוקף הם מספקים.

היינו, - אם יש ספק אין לאסור את השימוש.

זאת, בעוד הסטנדרט אמור להיות "אם יש ספק- הרי שאין ספק".

זוהי תמצית העיקרון הקרוי עקרון "הזהירות המונעת"- (‎precautionary principle) - לפיו במקום שיש חשש להתקיימותו של נזק בריאותי וסביבתי בלתי הפיך, גם במצב של חוסר ודאות מדעית- חלה חובה למנוע ממצב זה מלהתרחש.

אפשר לומר שעיקרון הזהירות המונעת הוא בעצם תעודת הביטוח שלנו נגד הבורות שלנו, כלומר: ברגע שאנחנו מזהים סיכון פוטנציאלי, אנחנו עוברים מהרמה המדעית לרמה החברתית-הכלכלית, וזה כבר תהליך קבלת החלטות פוליטי, אתי ומוסרי.

השאלה היא: האם זה סיכון שאנחנו כחברה רוצים לקחת על עצמנו.

שימו לב, בסביבה חינוכית אנחנו מזהים אזורי סיכון ספציפיים.

אנחנו בחרנו לגעת בשלושה תחומים- זיהום אוויר, חשיפה לכימיקלים וקרינה- קרינת שמש וקרינה אלקטרומגנטית.

בזיהום אוויר נדון באופן ספציפי בהקשר של הסעות וזיהום מדיזל. בזיהום כימיקלים נתמקד בחומרי הדברה, לא משום שמדובר בזיהום הכימיקלי היחיד בבית-ספר. אנחנו טרודים מהנושא של פור מלין במוצרי עץ, בחומרי אמנות, חשיפה לסולבנטים, חשיפה לחומרים כמו פימו וכו'. ישנם אזורי סיכון רבים בתוך בית-הספר. אנחנו חיפשנו את הקריטיים, כאשר המפתח לבחירת הנושאים היה איפה אנחנו יכולים להיות האפקטיביים ביותר ואיפה ישנו הפיזור המשמעותי ביותר מבחינת השפעותיו על ילדים. זה היה הפרמטר, שדרכו סיננו את ההחלטה שלנו לגבי אזורי הסיכון. אנחנו שואפים לפתוח בתהליך, כדי לשים על הפרק את השאיפה המאד לגיטימית של הפיכת הסביבה החינוכית לסביבה בריאה.

ברמה העקרונית- אין כמובן התנגדות מצד הרשויות הרלוונטיות- משרד החינוך, המשרד לאיכות הסביבה ומשרד הבריאות. כשבדבר וגע לילדים- קשה להתנגד לסטנדרטים נוקשים וקיימת נטייה להעדיף להיות על הצד הבטוח.

יחד עם זאת, ההסדרים שנקבעו בהצעת החוק, אותם יש לקיים בפועל על מנת לספק לילדים סביבת לימודים שאיננה מסכנת את בריאותם, כרוכה, מלבד ההוצאה התקציבית- בשינוי בסטנדרטים מקובלים ובסיסים, כגון, מיקומם של בתי ספר חדשים שיוקמו בסמוך לעורקי תחבורה ראשיים בהם נפלט זיהום אוויר מסיבי וביצוע ריסוסים בבתי ספר הסמוכים לאזורים חקלאיים.

נציב הדורות הבאים, בהתאם להסדרים שהובאו במהלך הישיבה בכנסת, ערך המלצות הצעת חוק, אשר הונחה על שולחן הכנסת על ידי ח"כ לאה נס.

הצעת החוק מגדירה את מטרתה כבאה להגן על ילדים מפני חשיפה למפגעים סביבתיים אליהם הם חשופים בסביבת הלימודים שלהם, במשך שעות רבות ולאורך שנים. זאת, על סמך הקשר הברור שמראים מחקרים בין מחלות שונות וחמורות, כולל שינויים גנטיים- הנגרמים בשל חשיפה מתמשכת ומצטברת, גם בריכוזים נמוכים, למזהמי אוויר, כימיקלים וקרינה בגילאים הקריטיים עד לגיל בגרות מינית.

החוק קובע את זכותם של ילדים ללמוד בסביבה חינוכית בריאה וקובע סטנדרטים בסיסיים המקובלים בעולם המערבי, לשמירה על סביבה כזו, כמו גם הסדרים ארגוניים לביצוע הוראות אלה.

המדיניות החליפית, אותה מקדם חוק זה עיקרה מודעות, חשיבה מונעת ומעבר לחליפים בטוחים, הקיימים בשוק.

ברמה הראשונית, מייחד החוק מבנה ארגוני של מינהלת , אשר תופקד על ביצוע הוראות החוק, עליו ממונים שלושה שרים: חינוך, איכות סביבה ובריאות.

מדובר בגוף שיורכב מאנשי מקצוע ויקבע את התכנים ואת הסדרים לפעילות מוסדות חינוך בתחומים האמורים.

החוק קובע גם את האיסורים הבסיסים הנוגעים לתנועת רכב כבד ורכבי דיזל בקרבת מוסדות חינוך ובשטחם, את אחוזי החשיפה לשמש ולקרינה אלקטרומגנטית המותרים ואת רמות הניטור הנדרשות, כמו גם את תכיפותן, על מנת לוודא התקיימות התקנים הנדרשים.

החוק פותח חזית שלמה, שאיננה נמצאת על סדר היום- בנוגע לחומרים מזהמים סביבתיים הנפלטים ונמצאים בשימוש בבתי ספר, כולל חומרי הדברה, חומרי נקיון, חומרי צבע ועוד. לחומרים אלה, בדומה לנעשה בארה"ב- יש למצוא חומרים חליפיים פחות מסוכנים.

ריכוז הנושא, ברמת מוסד החינוך, מול המינהלת , מוטל על מנהל מוסד החינוך, או מי שימנה.

החוק מסדיר גם שקיפות כלפי הורים של ילדים הלומדים במוסד החינוך, בכל הנוגע לדיווח על חריגה מהתקנים שנקבעו, היינו זיהום אוויר חריג בתחומי בית הספר בימים מסוימים, ביצוע פעולות הדברה וכדו'.