מצבם של השטחים הפתוחים בישראל בכי רע. תופעת הפרבור הינה אחד הגורמים העיקריים לצמצום השטחים הפתוחים בישראל. בהעדרה של מדיניות תמיכה ייעודית במרכזי הערים, הם אינם מצליחים להתחרות באזורים החדשים הנהנים מהשקעות הפיתוח. כתוצאה מכך האוכלוסיות החזקות עוזבות לפרברים. לשם עוברים גם מרכזי התעשייה, העסקים והמסחר. רחובות המסחר הקלאסיים מוחלפים בקניונים ענקיים וסינתטיים. הקמת כל מרכז קניות מחוץ למרכזי הערים כרוכה בכרסום שטחים פתוחים והגדלת ההוצאה הציבורית לתשתיות, לסלילת כבישים חדשים, זיהום הסביבה והוצאות לרפואת הנפגעים ממנו.

מדיניות ההתיישבות היהודית, דגלה בריבוי ופיזור ישובים על פני שטח רחב וזאת ככלי לפיתוח הארץ ולקביעת עובדות כנגד התרחבות ההתיישבות הערבית. צורת התיישבות זו באה על חשבון השקעה במרכזי הערים, דרשה השקעה בתשתיות וגזלה שטחים פתוחים רבים. בפועל - רבים הישובים, בעיקר בצפון ובדרום הארץ, אשר לא הצליחו להגיע לעצמאות ועל כן ננטשו בחלקם והינם נלחמים על עצם קיומם.

מדיניות "נלבישך שלמת בטון ומלט" אינה מתאימה למצבה של מדינת ישראל כיום. הפיתוח חייב להיות מושכל ומתוכנן היטב. יש להפנות את מלוא המשאבים לפיתוח וחיזוק מרכזי הערים ועיבוי ההתיישבות בתוך הערים עצמן, על פני הקמת עוד ועוד ישובים מרוחקים בפריפריה.

האישורים להרחבת יישובים כפריים ככלי להפיכתם לאזורי פרבור יוקרתיים הפך לתופעה רחבת היקף ומדאיגה. אמנם, זכותו של כל אדם לבחור באופן חופשי את מקום מגוריו ואת עיסוקו. יחד עם זאת חובתו של הדור שלנו לשמור על השטחים הפתוחים עבור הדורות הבאים מחייבת את כל הגורמים המעורבים, החל מהמדינה, רשויות התכנון והבנייה וכלה ביזמים ובקבלנים, לבחון את כל החלופות האפשריות כדי למקסם את הקטנת הפגיעה באופי המקום, בשטחים הפתוחים ובנוף.