שואת יהודי אירופה, שהתרחשה בשנים 1933–1945, נחשבת מאורע חריג ויוצא דופן לא רק בתולדות העם היהודי אלא בתולדות האנושות כולה. בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה, במשך 12 שנה, חיו מיליוני יהודים תחת שלטון של טרור, ונרדפו והושמדו בידי הנאצים ועוזריהם, שפעולותיהם נתמכו בתעמולה אנטי-יהודית מרושעת.

 

עוד קודם עליית הנאצים לשלטון, בתקופת הרפובליקה הוויימארית, שהתנהלה באווירה של מתיחות ומאבק מדיני חריף, היתה התעמולה האנטישמית אחת התופעות הבולטות בחיי המדינה. קבוצות שונות דגלו ברעיונות אנטישמיים ואף הציגו תוכניות מדיניות שנכללו בהן סעיפים אנטישמיים. בשנות ה-20 וה-30 שאבו מפלגות נאציות השראה מהפרסומים האנטישמיים הרבים שהציפו את גרמניה ובמיוחד מתיאוריות מדעיות כביכול שחיברו אנשי מדע ומחקר והוגי דעות. התיאוריות האנטישמיות הנפוצות ביותר היו התיאוריות הגזעניות, אשר ראו בגזע הארי גזע עליון שיש לטפחו. היהודים נחשבו לתת-אדם, טפיל שהוא הגורם העיקרי לכל צרותיה של גרמניה.

 

כניעת גרמניה למדינות ההסכמה בסיום מלחמת העולם הראשונה ותנאי השלום הנוקשים שבחוזה ורסאי, הסכם השלום שנחתם בין המדינות, עוררו זעם ותסכול בציבור הגרמני. הרפובליקה הוויימארית, שקמה על חורבות גרמניה המובסת, איבדה שטחים רבים. צבאה היה נתון לפיקוחן של המדינות המנצחות, כדי שאלה יוכלו להגביל את כוחו בהתאם להסכמי ורסאי, והיא חויבה לשלם להן פיצויים גדולים, שהכבידו מאוד על שיקום המשק. המשבר הכלכלי העולמי שפרץ בשנת 1929 הגביר את האינפלציה והחמיר את האי-ביטחון הכלכלי. בינואר 1932 היה בגרמניה מספר שיא של מובטלים. התעשייה שותקה ושקעה בחובות.

 

מצב זה חיזק את כוחן של המפלגות הרדיקליות מימין ומשמאל, והנאצים היו לגורם מדיני רב-משקל. השפעתם באה לידי ביטוי במיוחד במרכזים העירוניים, בהתנפלויות של "פלוגות סער" (אס-אה) על אזרחים יהודים, בהפגנות וברצח של אויבים פוליטיים. הנאצים הכריזו חרם על עסקים יהודיים, ובספטמבר 1931 אף הנהיגו פרעות ביהודי ברלין.

 

בבחירות שנערכו ביולי 1932 קיבלה המפלגה הנאצית 37% מקולות הבוחרים, העבירה לרייכסטאג, הפרלמנט הגרמני, 230 צירים, והיתה לסיעה החזקה ביותר בו. בעזרת מפלגות הימין הצליחו הנאצים לקבל לידיהם את השלטון בגרמניה. בינואר 1933 התמנה אדולף היטלר, ראש המפלגה הנאצית, לקנצלר גרמניה. על הטרור המשתולל בחוצות נוספו רדיפות ממשלתיות של מתנגדים מדיניים, ובייחוד של יהודים.

 

בבחירות לרייכסטאג שהתקיימו במרס 1933 והתנהלו בתנאי טרור חמורים, קיבלה המפלגה הנאצית 44% מקולות הבוחרים, ולאחר זמן מה פוזרו כל המפלגות האחרות. בבחירות שהתקיימו בסוף אותה שנה קיבלו הנאצים 92% מן הקולות וביססו את שלטונם הבלעדי. עם עלייתו של היטלר לשלטון החלה מדיניות רדיפת היהודים בגרמניה. הגסטפו, משטרת המדינה החשאית של גרמניה הנאצית, שנוסדה כחודשיים לאחר עליית הנאצים לשלטון, היתה הנשק האיום ביותר בידי השלטון הנאצי והכלי שסייע בהשמדת מיליוני יהודים.

 

התוכנית הנאצית לגבי היהודים היתה ידועה ומפורסמת. בספרו של היטלר "מיין קאמפף" – המאבק שלי, שהפך למניפסט של המפלגה הנאצית, הוצגה התביעה לעקור את היהודים מן המציאות הגרמנית. ססמאות אנטישמיות נדפסו בעיתונים, בחוברות תעמולה ובפרסומי המפלגה, ואספות הנאצים נסתיימו בקריאה "מוות ליהודים". עם מעבר השלטון לידי המפלגה הנאצית ניתן ביטוי חופשי לרגשות השנאה כלפי היהודים. רגשות אלה באו לידי ביטוי מעשי בהתנפלויות על יהודים, בשוד חנויותיהם, במאסרים שרירותיים ואף בשרפת ספרים של מחברים יהודים.

 

מקובל לחלק את שואת יהודי אירופה ואת מדיניות ההשמדה הנאצית לשלוש תקופות:

1) 1 באפריל 1933 עד 1939 – בידודם של היהודים

 

ב-1 באפריל 1933 הוכרז יום חרם על עסקים יהודיים. זמן מה לאחר מכן חוקקה שורה של חוקים נגד לא-ארים, שגזרו פיטורים של פקידי ממשלה, אסרו על רופאים, עורכי-דין ושאר בעלי מקצועות חופשיים למלא תפקידים במוסדות ציבוריים, והורו על סילוקם של של יהודים מפעילות בתחומי הרוח והאמנות.

 

בספטמבר 1935 נתפרסמו הגזרות המכונות "חוקי נירנברג". "חוק האזרחות" הפך את היהודים ל"נתינים" חסרי זכויות מדיניות; זכויות אלו מוקנות לפי חוק זה ל"אזרחי הרייך" בלבד, כלומר לאנשים ממוצא ארי. חוק אחר היה "החוק להגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני", שאסר נישואי יהודים ללא-יהודים, העסקת עוזרות בית לא-יהודיות שלא מלאו להן 45 שנה והנפת דגלי המדינה. "יהודי" הוגדר מי ששלושה מהורי הוריו הם יהודים. על חוקים אלה נוספו במשך השנים צווי ביצוע שהגבילו או ביטלו בהדרגה את מעמדם של היהודים בכל תחומי החיים, עד לביטולו המוחלט של מעמד משפטי כלשהו לגביהם ומסירתם לסמכותם הבלעדית של כוחות המשטרה.

 

משנת 1937 ואילך נערך גזל של עסקים יהודיים בממדים נרחבים, והם הועברו לידי ארים. סילוקם של היהודים מחיי הכלכלה והחברה נמשך עד שנת 1938. עד ראשית שנת 1938 עזבו את גרמניה כשליש מן היהודים. רוב יהודי גרמניה הנותרים קיוו שהסערה תחלוף.

 

הפורענות שפקדה את יהודי גרמניה הולידה יתר לכידות של פרטים וקבוצות בציבור היהודי. רוב הארגונים היהודיים התלכדו תחת הנציגות ארצית של היהודים הגרמניים, שהפכה לגוף שהוביל את הציבור היהודי וייצג אותו בתנאים החדשים. הנציגות סייעה בארגון ההגירה מגרמניה, בהקניית משלחי-יד חדשים (בעיקר במלאכה ובחקלאות) במקום מקורות הפרנסה שאבדו, בארגון בתי-ספר יהודיים ובעזרה כספית לאלה שאיבדו את פרנסתם – עזרה שמקורה בעיקר כספים שנאספו בקרב יהודי ארצות-הברית. גם יהודי העולם לא עמדו מנגד. בתגובה על הרדיפות והחרם פעלו ארגונים יהודיים ואנטי-פשיסטיים בארצות הדמוקרטיות להנהגת חרם על הסחורות הגרמניות במדינותיהם.

 

בשנת 1938 חלה החמרה נוספת ביחסו של השלטון הנאצי ליהודים. סיפוח אוסטריה הגביר את ביטחונו של היטלר. מידת התחשבותו בדעת הקהל מחוץ לגרמניה פחתה והלכה, והוא החל לבצע את מדיניותו האנטי-יהודית בגלוי. כיבוש אוסטריה במרס 1938 הוסיף לרייך 190,000 יהודים על 350,000 היהודים שנותרו בגרמניה באותה תקופה. על יהודי אוסטריה הוחלו מייד הגזירות שהיו נהוגות בגרמניה. מאות יהודים נשלחו למחנות ריכוז.

 

בסוף אוקטובר 1938 נאספו 15,000 יהודים שהיו להלכה נתינים פולנים אף שישבו בגרמניה שנים רבות, הועלו על מכוניות משא והובאו אל הגבול הפולני. השלטונות הפולניים לא התירו את כניסתם, וזמן רב הם התגוללו בשטח ההפקר בכפור וברעב, עד שהפולנים, בלחץ מדיני, נאלצו לפתוח את הגבול ולקבל חלק מהם. אחרים הוחזרו לגרמניה, והיו מהם שנשלחו למחנות ריכוז. למעשה, הלחץ הגרמני על פולין בעניין זה לא פסק עד לפלישת הנאצים למדינה זו.

 

ב-7 בנובמבר 1938 התנקש בפריז צעיר יהודי בחייו של יועץ השגרירות הגרמנית שם. לדבריו רצה לנקום בכך את העוול שנעשה להוריו. הנאצים הגיבו בפוגרום כללי ביהודים בכל תחומי שלטונם: בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר ("ליל הבדולח") התנפלו אנשי "פלוגות הסער" והמון נאצי על בתי יהודים והיכו, פצעו והרגו בהם. עשרות יהודים הוכו ונרצחו. מאות בתי-כנסת עלו באש, וכ-7,500 בתי-עסק יהודיים נחרבו. מייד אחר כך החלו מאסרים: 26,000 איש נשלחו למחנות ריכוז, ומאות מהם מתו מהתעללות של אנשי האס-אס. חייהם הכלכליים והתרבותיים של היהודים פסקו כליל. ביוני 1939 פורקה הנציגות הארצית של היהודים הגרמנים ובמקומה הוקמה ההתאחדות הארצית של היהודים, שהיתה נתונה למרותו של הגסטפו. כל היהודים והנשואים להם היו חייבים להשתייך אליה, ובאמצעותה קיים הגסטפו את הפיקוח עליהם.

 

באותה תקופה הגביר הגסטפו את לחצו על היהודים להגר מגרמניה. עסקה בכך מחלקה מיוחדת שבראשה עמד אדולף אייכמן. הלחץ נמשך יותר משנתיים, אף לאחר פרוץ המלחמה, עד שבאוקטובר 1941 נאסרה הגירת היהודים בכלל. מפרוץ המלחמה יצאו מגרמניה יותר מ-150,000 יהודים; מאוסטריה יצאו עד פרוץ המלחמה יותר מ-100,000, ועד איסור ההגירה הסופי – יותר מ-30,000 נוספים.

 

אחרי הסכם מינכן סופח חבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה לרייך. במרס 1939 חולקה צ'כוסלובקיה. שטחי בוהמיה ומוראביה הוכרזו מדינת חסות גרמנית וכל החוקים האנט-יהודיים הוטלו עליהם. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמצאו בגבולות הרייך כ-400,000 יהודים.

 

ההשפעה הנאצית הביאה לעלייתו של גל אנטישמי באירופה. ממשלות איטליה, רומניה והונגריה הנהיגו גזרות אנטי-יהודיות. גברה אפליית היהודים לרעה ונתרבו הפרעות והפגיעות בהם. התעמולה נגד היהודים הגיעה לשיאה. במדינות רבות גבר הלחץ להגירה. אפשרויות ההגירה, שהיו קלושות לפני המלחמה בגלל התנגדות מדינות העולם לקבל אליהן את היהודים הנרדפים, היו אפסיות בשלב זה.

 

2) 1939 עד 1941 – גירוש היהודים וריכוזם בגטאות

 

בספטמבר 1939 כבשה גרמניה הנאצית את פולין, ובחלוקת שטח המדינה בין גרמניה ובין ברית-המועצות נמסרו לשלטונו של היטלר יהודי פולין – כשני מיליוני איש.

 

עם הכיבוש נערכו פרעות ביהודים. הגרמנים גייסו פורעים מבין הפולנים, וגם חייליהם השתתפו ברציחות. בראשית אוקטובר סופחה פולין המערבית לרייך, ומייד אחר כך החלו גירושים מזרחה, לאזור שבין הוויסלה ובין הבוג. גם מבוהמיה ומאוסטריה החל גירוש של יהודים לאותו אזור.

 

בסוף אוקטובר 1939 הוטל על כל היהודים בשטח הכיבוש הגרמני בפולין לשאת על בגדיהם, כסימן הכר, טלאי לבן או צהוב שמגן-דוד מסומן עליו. בדצמבר 1939 הוטלה על כל הגברים היהודים בני 14–60 חובת עבודת כפייה. חובה זו הוטלה אז גם על היהודים שבשטח הרייך. החובה לשאת טלאי צהוב הוטלה עליהם רק בספטמבר 1941. בתוך שבועות מעטים הוטלו על יהודי פולין כל התקנות האכזריות שהיו נהוגות לגבי יהודי גרמניה: נאסר עליהם לבקר במקומות ציבוריים ובמופעי תרבות; הם סולקו מבתי-ספר ומאוניברסיטאות; הם סולקו מעבודתם במקצועות החופשיים ועסקיהם הוחרמו. למעשה, נותרה בפניהם רק אפשרות אחת – להתפרנס מעבודה פיזית פשוטה.

 

בנובמבר ובדצמבר 1939 הוכרז שעל כל היהודים לעבור לגטאות – רבעים מיוחדים בתוך הערים. בשנת 1941 כבר היו גטאות בכל שטחי פולין. באוקטובר 1941 נקבע עונש מוות לכל יהודי שיימצא מחוץ לחומות הגטו בלי רשיון לכך. בסוף אותה שנה בוטלה סמכותם של בתי-המשפט הרגילים ביחס ליהודים, וכל ענייניהם נמסרו לשיפוט המשטרה והאס-אס.

 

מעגל הסבל של היהודים במלחמת העולם השנייה התרחב והלך עם כל כיבוש גרמני. במשך כמה שבועות, בין אפריל ליוני 1940, כבשו הגרמנים את דנמרק, נורבגיה, בלגיה, הולנד וצרפת. קרוב לחצי מיליון יהודים נפלו לידיהם, וכ-130,000 נותרו בשטח צרפת הבלתי-כבושה, שהיתה בשלטון וישי. הנאצים החלו בגירוש יהודים מאזור הגבול הגרמני-צרפתי ומן האזור הכבוש שבצרפת לתחום שלטון וישי. באוקטובר 1940 פרסמה צרפת של וישי את החוק האנטי-יהודי הראשון שלה, ולפיו הורחקו היהודים מכל פעילות ציבורית ונשללו זכויותיהם של יהודים שאינם נתינים צרפתיים. בסוף שנת 1940 הועברו למחנות הסגר 40,000 יהודים "זרים", חלקם הגדול אזרחי גרמניה שברחו מפני הנאצים.

 

גם מאות אלפי היהודים שחיו במושבות צרפת בצפון אפריקה – מרוקו, טוניסיה ואלג'יריה – עברו לחיות תחת שלטון וישי הצרפתי, ששיתף פעולה עם הנאצים. רבים מהם סבלו מרדיפות, מהשפלות ומהחרמות רכוש, ומקצתם נכלאו במחנות ריכוז ובמחנות עבודה.

 

לוב, שהיתה נתונה למרות השלטון האיטלקי, לחמה לצד גרמניה הנאצית. מכל קהילות צפון אפריקה חוותה קהילת יהודי לוב את אימי השואה בעוצמה הרבה ביותר. כ-500 מיהודי לוב מתו במחנות ריכוז וכפייה. על-פי ההערכות, במלחמת העולם השנייה נרצחו כ-800 מיהודי צפון אפריקה.

 

בנובמבר 1940 החלו בהולנד לפטר יהודים מן השירות הממשלתי. גזרות הגרמנים ושיתוף הפעולה שהם זכו לו מאזרחי הולנד עוררו זעם בקרב הולנדים רבים, אולם כוחות צבא של הגרמנים דיכאו כל ניסיון לפעול למען היהודים.

 

מספר מצומצם של יהודים ניצלו משום שממשלות מדינותיהם לא נכנעו ללחצי הנאצים. הדנים נרתמו למבצע הצלה מקיף של היהודים במדינתם: יהודי דנמרק הועברו למקום מבטחים זמני בתוך המדינה, ולאחר מכן הועברו בסירות דייגים לחופה של שבדיה, הניטרלית. בולגריה ופינלנד סירבו אף הן להסגיר את יהודיהן. גם איטליה, שהיתה בת-בריתה של גרמניה הנאצית והנהיגה בשנת 1938 חוקי גזע אנטי-יהודיים, סירבה להפקיר את יהודיה, ואף העניקה חסות והגנה ליהודים בשטחים האיטלקיים הכבושים ולפליטים יהודיים בקרואטיה, ביוון ובדרום צרפת.

 

ביוני 1941 תקפה גרמניה את רוסיה הסובייטית והביאה לתמורה מכרעת בגורל היהודים שם: בראשית כיבוש רוסיה יזמו הכוחות הגרמנים פרעות ביהודים בידי כנופיות מקומיות של ליטאים ואוקראינים. אחרי כוחות האס-אס שהתקדמו בשטח נעו אנשי "עוצבות המבצע" – האיינזצגרופן, שתפקידם היה לטבוח בקומיסרים, ביהודים ובצוענים. בחזית – מן הים הבלטי עד הים השחור – פעלו ארבע עוצבות כאלה.

 

בדרך כלל פעלו אנשי האיינזצגרופן במתכונת קבועה: מייד עם הכניסה לעיר או לעיירה הם היו מבררים את שמותיהם של הרב ושל אנשי האינטליגנציה היהודית, מזמנים אותם אליהם ודורשים מהם לאסוף את כל יהודי המקום לשם רישום ומשלוח ל"אזור יהודי". האוכלוסייה היהודית, שלא ידעה את הצפוי לה, צייתה בדרך כלל. אנשי האיינזצגרופן ועמם אנשי מיליציה מקומית – אוקראינית, ביילוריסית, ליטאית או לטבית – היו מוציאים את היהודים אל מחוץ לעיר, אל בקעות או חפירות עזובות, ורוצחים את כולם – גברים, נשים וטף – במכונות ירייה. בכמה מקרים הוטבעו הקורבנות בים או נחנקו בכלי רכב שפלטו גז רעיל תוך כדי נסיעתם.

 

אחת הרציחות ההמוניות הגדולות ביותר היתה בסוף ספטמבר 1941 בבאבי-יאר שבקייב. גרמנים ואוקראינים השמידו שם 34,000 יהודים. במקרים אחרים היהודים הועברו למחנות ריכוז והוטלו עליהם עבודות כפייה. הם מתו בהמוניהם במחנות ובגטאות שבהם רוכזו בשל התנאים הפיזיים הנוראיים, העבודה הקשה, הרעב והמחלות. קהילות יהודיות שלמות נכחדו. באותו זמן החלו גם הרומנים וההונגרים לרצוח יהודים ולגרשם ממדינותיהם.

 

הנאצים ריכזו את היהודים בגטאות כדי לפקח עליהם וכדי שיוכלו לגרשם ביתר קלות למחנות השמדה בבוא העת. בגטאות הגדולים עבדו היהודים במפעלים שסייעו למאמץ המלחמתי של גרמניה. בגטאות הקטנים יותר הועסקו היהודים בסלילת כבישים. העובדים במפעלים שתרמו למאמץ המלחמתי זכו לקבל מנות מזון קבועות ונחשבו לבני-מזל, כי מי שלא עבד היה משולל כל אמצעי מחיה.

 

בתחילת קיומם קיבלו הגטאות עזרה מארגונים יהודיים בעולם. העזרה היתה מגיעה דרך המדינות הניטרליות. אמצעי קיום גם הוברחו לגטו מבחוץ – מהלך שנעשה תוך סכנת נפשות. התמותה בגטאות היתה רבה מאוד, בגלל רעב ומחלות.

 

את סדרי החיים בגטאות הכתיבו הלחץ הנאצי מצד אחד והניסיונות לשמור ככל האפשר על הקיום, על סיפוק הצרכים החיוניים ועל יחסים אנושיים וחברתיים סבירים מצד אחר. בכל גטו פעלה מועצת יהודים, יודנראט, על-פי דרישה של הגרמנים. היהודים חויבו לקיים את כל הקשרים שלהם עם השלטונות באמצעות היודנראט. במקומות רבים במזרח אירופה ראו ביודנראט את המשכו של הארגון היהודי העצמי שהיה נהוג לפני המלחמה, מה גם שאנשי היודנראט נבחרו לעתים על-ידי בני הקהילות עצמם. במקומות אחרים מונו אנשי היודנראט מבין נציגיו הבולטים של הציבור היהודי, כדי להניע את כלל הציבור להישמע להם וכדי ליצור אשליה של המשך הקיום היהודי. אולם בין אנשי היודנראטים היו גם אנשים ששימשו סוכנים ומלשינים על היהודים. היודנראטים ניהלו את הגטאות באמצעות משטרה יהודית לא חמושה ובציות מוחלט להוראות הגרמנים.

 

לאחר שהוקמו הגטאות בפולין בשנת 1940, ולמרות הסבל הרב, המשיכו החברה היהודית והנהגתה להיאבק על מעורבותן בכל תחומי החיים – בתחום הכלכלי, בחיים החברתיים והמדיניים ואף בתרבות ובחינוך. מן המחצית השנייה של שנת 1941 ואילך השתנו התנאים: נאסרה קבלת חבילות מארצות ניטרליות, ההברחה מחוץ לחומות הגטו נעשתה קשה ומסוכנת הרבה יותר, הרעב בגטו גבר, נתרבו מחלות ופרצו מגפות.

 

במרס 1942 התגברה פעילותם של מחנות ההשמדה, והנאצים החלו לתבוע מהיודנראטים לסמן אנשים למשלוחים אליהם – אקציות. הנציגות היהודית הועמדה בפני מצב שאין ממנו מוצא. היו שעשו מאמצים על-אנושיים כדי לדחות את קיום הדרישות לזמן מה, להזהיר מפני הסכנות ולהסתיר מועמדים לגירוש; היו נציגים יהודים שלאחר שנתברר להם המצב שלחו יד בנפשם או יצאו בעצמם עם המשלוחים למחנות ההשמדה; היו גם כאלה שנכנעו וסייעו באיסוף אנשים לאקציות. עם המשלוחים למשרפות החלה החברה היהודית שבגטו לגסוס ולגווע. אולם הגסיסה גם עוררה פעילות מחודשת ונועזת של התנגדות לנאצים.

 

3) 1942–1945 – "הפתרון הסופי"

 

רעיון השמדת היהודים היה קיים בתוכנית הנאצית זמן רב, אולם ההחלטה הרשמית להתחיל בהשמדה שיטתית נתקבלה ב-20 בינואר 1942. ביום זה נתכנסה בברלין ועידה נאצית, שכונתה על שם הרחוב שבו נתקיימה, "ועידת ואנזה". חמישה ממשתתפיה היו נציגי האס-אס והגסטפו, והיתר היו באי-כוח מיניסטריונים שונים בדרג של פקידים מבצעים. בוועידה נדונו פרטי התוכנית להשמדת יהודי אירופה, שעל-פי חישובי הנציגים מנו 11 מיליון איש. ההחלטה הביצועית החשובה ביותר שהתקבלה שם היתה שיהודים נתיני גרמניה, קרואטיה, סלובקיה ורומניה יישלחו "למזרח". כפי שהתברר מן הפעולות שלאחר מכן, הקו המהותי בתוכנית "הפתרון הסופי" היה לשבור את רוח היהודים על-ידי החמרת התנאים בגטאות באמצעות טרור גובר והולך ויצירת אשליה שהצייתנים עשויים להינצל.

 

מסוף שנת 1941 עד אמצע שנת 1942 הוקמו בפולין שישה מחנות השמדה: חלמנו, בלז'ץ, סוביבור, טרבליקה, מיידאנק ואושוויץ-בירקנאו. מסוף שנת 1941 ואילך חידשו הגרמנים את גירוש היהודים מגבולות הרייך לפולין לשם השמדתם. רבים מיהודי מערב אירופה ומרכז אירופה שלא נשלחו לגטאות בפולין וברוסיה נשלחו ישירות למחנות השמדה.

 

כדי למנוע התנגדות בריכוז היהודי הגדול ביותר, גטו ורשה, הגבירו בו הנאצים את הטרור. ביולי 1942 החליפו אנשי מיליציה אוקראינית וליטאית את החיילים הגרמנים הזקנים ששמרו על הגטו, ומייד אחר כך נצטוו אנשי היודנראט למסור לידיהם 6,000 איש מדי יום ביומו. המשטרה היהודית קיבצה את האנשים. במקביל החלו להגיע לגטו ידיעות מהימנות על הנעשה במחנה ההשמדה טרבלינקה, שאליו גורשו יהודי ורשה. במשך 10 השבועות שבין סוף יולי לאמצע אוקטובר נשלחו להשמדה מגטו ורשה כ-310,000 יהודים.

 

פעולת התנגדות בעלת משקל התגבשה בגטו ורשה רק בסוף אוקטובר 1942. הכוחות המאוחדים של המחתרת בגטו ורשה, בעיקר חניכי תנועות הנוער החלוציות, התאחדו לפעולה. בראש המרד עמד מרדכי אנילביץ'. שום כוח מן החוץ לא בא לעזרת המורדים. ב-18 בינואר 1943 ירו יהודים מקבוצה שנועדה לגירוש על שומריהם, והצליחו להימלט. זאת היתה ההתנגשות הראשונה בין הנאצים לכוחות ההתנגדות. בחיפושים אחר המורדים נתקלו הגרמנים בהתנגדות מזוינת. הגירוש הופסק. הנאצים החליטו לחסל את הגטו על יושביו. ב-19 באפריל 1943 נכנס כוח גרמני מלווה תותחים ומכוניות משוריינות לתוך הגטו. למרות ההפגזות וההצתות השיטתיות שנקטו הגרמנים בעברם מבית לבית, החזיקו מגיני הגטו מעמד כחמישה שבועות. ההתנגדות נמשכה כל עוד נותרו מגינים בחיים. במרד נהרגו כ-7,000 יהודים, ורבים מהם נשרפו בתוך הבונקרים. אומנם לא היה לגטו המכותר והמבודד כל סיכוי להחזיק מעמד מול הגרמנים, אולם היה במרד ביטוי לכך שמשטר האימים הנאצי ואדישות הסביבה הפולנית לא שברו כליל את רוחו הלוחמת של הנוער היהודי. המרד נתפס אז כביטוי של ייאוש מן ההווה, שבצדו אמונה גדולה באדם ובעתיד העם גם יחד.

 

קבוצות התנגדות קמו גם בגטאות ביאליסטוק, מינסק, קובנה ואחרים. בווילנה הוקם "ארגון הפרטיזנים המאוחדים". באפריל 1943, כשהחל חיסול תושבי הגטו בווילנה, החליטו אנשי ארגון זה להילחם בתוך הגטו. תגובה כזאת היתה מביאה לחיסולו המהיר של הגטו, כפי שקרה בגטו ורשה, ומפקד הארגון איציק ויטנברג מסר עצמו לגרמנים כדי למנוע את הקדמת ההריגה. גם במחנות ההשמדה הגדולים פרצו מרידות של אסירים יהודים, בתקווה שבדרך זו יגיעו לעולם שמחוץ למחנות ידיעות על המתרחש בהם.

 

בראשית שנת 1943 הסתמן מפנה במהלך המלחמה: עליונותו הצבאית של הרייך השלישי החלה מתערערת. בשטחי פולין ורוסיה הכבושה שרדו עדיין כ-300,000 יהודים. בחודשי החורף והאביב של שנת 1943 נחלש אומנם קצב ההשמדה בפולין, אולם למרות המפלות שספגו במלחמה המשיכו הנאצים בהשמדת שרידי היהודים באחרוני הגטאות ומחנות הריכוז שנותרו בשליטתם. באפריל 1943 חוסלו כ-50 גטאות.

 

בראשית שנת 1944, כאשר החל הצבא הסובייטי בהתקדמותו, החלו הגרמנים – כדי לטשטש את עקבות פשעיהם – לגרש את אסירי המחנות מערבה במסעות ברגל, בתנאי חורף אכזריים. מעטים שרדו במסעות מוות אלו.

 

מאמצע שנת 1944 ועד מאי 1945 התנהלו קרבות לשחרור אירופה על-ידי כוחות בעלות הברית, עד להתמוטטותו המוחלטת של הרייך השלישי ולכניעתו ב-7 במאי 1945. כמה ממחנות ההשמדה שוחררו בחודשים שקדמו למועד זה. בתום המלחמה הועברו ניצולים רבים למחנות עקורים שהקימו בעלות הברית. עם הזמן עלו רבים מהניצולים ארצה.

 

 

מקומה של השואה בחיי עם ישראל

 

השואה היתה מכה איומה לעם היהודי, מכה אכזרית ובלתי-אנושית, שכמוה לא ניתכה עליו, הן מבחינת הייסורים והן מבחינת מספר הקורבנות, גם בהיסטוריה רבת-הסבל שלו. בשואה נספו כשישה מיליוני יהודים – גברים, נשים וטף – והיא חוללה זעזוע נפשי ורוחני איום בקרב עם ישראל בכל פזורותיו.

 

השואה החריבה את יהדות אירופה, שהיתה הריכוז הגדול ביותר של יהודים בעולם בעת פרוץ מלחמת העולם השנייה. מיהודי פולין, גרמניה, אוסטריה, הולנד, צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה ויוון נותרו שרידים בלבד. מיהודי ברית-המועצות, רומניה והונגריה נותרה כמחצית האוכלוסייה בלבד. "הפתרון הסופי" הנאצי הוא תופעה שאין לה אח ורע בתולדות האכזריות בעולם.

 

אין ספק שהשואה זירזה את הקמת מדינת ישראל. בשל האסון הנורא שפקד את יהדות אירופה השתכנעו רבות מאומות העולם, וגם בני העם היהודי עצמם, כי הקמת מדינה יהודית היא הערובה היחידה לאי-הישנותם של אירועים ממין זה, המכוונים נגד קיומו של העם היהודי.

 

עם סיום המלחמה וכניעתה של גרמניה ללא תנאי הוקמו בתי-דין צבאיים ובתי-דין בין-לאומיים (הידוע שבהם בנירנברג), כדי לשפוט ולהעניש את הנאצים על פשעיהם נגד היהודים ונגד האנושות. בשנת 1960 לכד המוסד הישראלי את אחד מפושעי המלחמה הגדולים, אדולף אייכמן, והוא הובא למשפט בירושלים ונידון למוות.