דבר הנשיא, עזר ויצמן באזכרה ליצחק רבין ז"ל בישיבה המיוחדת לזכרו של יצחק רבין - 12.11.1997 לאה, רחל, דליה ויובל, בני משפחת רבין, יו"ר הכנסת, כנסת נכבדה, מכובדי.חלפו שנתיים מן היום הארור ההוא, בו נרצח יצחק רבין זכרונו לברכה. הפצעים שניפערו אז עוד לא הגלידו. הכאב בליבנו - לא נשכח. לא בלב המשפחה, לא בלב העם, לא בלב המדינה. דמי יצחק עודם צועקים אלינו ואינם מניחים לנו את הנחמה והשיכחה. ההיסטוריה מכירה מנהיגים שכל עניינם בעבר. ההיסטוריה מציגה מנהיגים שחיים רק את ההווה ולפעמים ההיסטוריה מזכה אותנו במנהיגים שיודעים להביט גם אל העתיד. בדיוק לפני עשרים שנה, בנובמבר 1977, בא לכאן נשיא מצרים המנוח, אנואר סאדאת, לדבר על עתיד של שלום עם העם בישראל. סאדאת ובגין זיכרונם לברכה, ונשיא ארה"ב דאז, ג'ימי קרטר, היו שלושה מנהיגים כאלה, שידעו לא רק להבחין בגודל השעה, אלא גם לאחוז בקרני ההסטוריה, לכוונה ולהוליכה בנתיבי השלום והתקווה. בספטמבר 1993, בבית הלבן בוושינגטון, לחץ יצחק רבין את ידו של יאסר ערפאת. לרבים מאתנו לא היה זה רגע קל, ובודאי שלא היה זה רגע קל לו עצמו. אבל יצחק, שהיה איש מלחמה, ידע להיות גם מצביא אמיץ של שלום, והוא ידע לא רק לזכור את העבר ולקרוא את ההווה, אלא גם ליצור את העתיד. וכך המשיך וקידם את התהליך בחתימת הסכם שלום עם ממלכת ירדן. יצחק רבין ואנוואר סאדאת, שני מנהיגים דגולים, שילמו בחייהם על חתירתם אל השלום. שניהם נפלו בכדורי קנאים דתיים חשוכים, אשר פחדו מפני תקוות העתיד ורצו להחזיר את האזור אל אפלת העבר. אך כאן כמו גם שם, לא הצליחו המרצחים לעצור את מהלך הדברים. אנו נמשיך לצעוד לעבר פיוס, אל דו-קיום ואל שלום בינינו ובין הערבים. ועל אף האופטימיות הזאת, הסכנה עודנה רובצת לפתחנו. בארבע השנים שחלפו מאז חתימת הסכם אוסלו ידענו דרך ארוכה וקשה, רבת מהמורות ותלאות, ובכללן פיגועים קשים מאוד באזרחי ישראל. הדבר מביא לפגיעה במוראל הלאומי ולמשבר מורכב בינינו ובין המנהיגות הפלשתינית, משבר שמערער גם את יחסינו עם מצרים וירדן. שונאי-שלום אורבים הן בקרבנו והן ברקב הערבים, והם מבקשים לחבל בהתקדמות אליו. עלינו להיות קשובים ודרוכים, עלינו להיות נחושים. יש להילחם למען השלום הזה, לא רק לחכות לו, כי מעצמו לא יבוא. אני בטוח שממשלת ישראל, המחוייבת להסכמי אוסלו, עושה ותעשה כל מה שביכולתה כדי לקיים את שיתוף הפעולה בינינו ובין הפלשתינאים, כדי שנחזק את השלום עליו חתמנו עם ירדן ועם מצריים, וכדי שנתקדם אל שלום עם סוריה ולבנון. זוהי גם הצוואה שהותיר לנו יצחק רבין - לפעול ולהתקדם. לא די בימי זכרון, לא די בטקסים ובמפעלי הנצחה. כולם חשובים וראויים, אבל עלינו לפעול ברוח מילותיו שלו, שאמר כמה דקות לפני שנרצח: "השלום הוא העתיד. יש להמשיך בבנייתו עד השגתו המלאה, לרווחתם, לשלומם ולשיגשוגם של כל עמי האזור". לפיכך, יום הזכרון הממלכתי הזה אינו רק אזכרה למוות אלא גם תזכורת לחיים. הוא יום שיש לנצלו בכל מקום ובכל פינה. במוסדות החינוך, ברחוב, בצה"ל, ובלב כל אחד מאיתנו בכל שכבות החברה - על מנת להיזכר במנהיגותו ובמורשתו של יצחק רבין, ועל מנת לחנך את כולנו לסובלנות, לדמוקרטיה ולהוקעת הסימנים המדאיגים שעודם קיימים בינינו ומרימים לא אחת את ראשם: סימנים של גילוי הבנה ואהדה לרוצח המתועב, לדרכו ולמניעיו. שנתיים מלאו לרצח הנורא. לא נשכח את יצחק רבין, לא נסלח לרוצחו. נילחם בכל מדיח ובכל משכיח ובכל גילוי של הסתה. אני מצדיע לך היום, יצחק, בשם כל אזרחי ישראל. אני מצדיע לך בכאב, בהערכה, ובאמונה עמוקה שנמשיך בדרכך, היא דרך השלום והבטחון בה הלכת והולכת את עמנו. יהי זכרך ברוך. |
||
|
