משפחת רבין היקרה, כבוד נשיא המדינה, יושבת-ראש הכנסת, ראש הממשלה, שרים, ידידי חברי הכנסת, אני חייב להגיד לכם שלאחר עשרות שנים ועשרות חברים שאתה מאבד לאורך הדרך, קשה מנשוא לדבר על אלה שנפלו בדרך, ובוודאי על דמות כמו יצחק רבין. זה קשה מנשוא.

באותו ליל ביעותים בין שבת לראשון, לפני ‎12 שנה, שבו נרצח יצחק רבין, בקעו אורות עמומים מכל בית ובית בישראל. מסכי הטלוויזיה ריצדו עד אשמורת אחרונה ועד עלות השחר הקודר שידעה מדינת ישראל באותו הבוקר. העיניים רותקו אל האקרנים בתערובת של תדהמה, זעם ועצב עמוק ונורא. ברחובות האפלים התכנסו ילדים ובני נוער במחווה ספונטנית להתייחד, להדליק נרות, ולכתוב שורות תמימות של אהבה ודמע ליצחק שנרצח.

ובעוד עם ישראל כולו, בארץ ובתפוצות, שקוע ביגונו העמוק, היו כאלה שחגגו. במפקדות ה"חמאס" ו"הג'יהאד" בדמשק, במסגדי האייטולות בטהרן, במרתפי ה"חיזבאללה" בלבנון, בקני הטרור ביהודה ושומרון וברצועת-עזה צהלו אויבי ישראל והמונים יצאו לרחובות לעלוז ולחלק ממתקים. אבל באותה עת עצמה, לבושתנו, שמחה וחגגה גם כת חולנית של עוכרי ישראל מבית, שממנה יצא הרוצח הנתעב.

יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הביטחון, המנהיג בר הלבב ונקי הכפיים, שכל חייו היו קודש לשירות עמו, נקטל בידי מרצח שפל ונקלה שדימה במוחו המעוות לכפות על אזרחי ישראל מלחמת אזרחים. לשיטתו, כל מי שמדיניות הממשלה אינה לפי רוחו, יקום וייטול את חייו של המנהיג, יריבו האידיאולוגי. לו הלכו בנתיבו אחרים, לו נהו אחריו בני עוולה שכמותו, מכל עברי הקשת הפוליטית, היתה מדינת ישראל יורדת עד מהרה לשאול ולאבדון.

אולם עם ישראל תמיד חכם מכל אותם שוליים אלימים וסהרוריים ולא ייתן לעולם להטותו מאמונתו בדמוקרטיה ומשאיפתו העזה לשלום. אבל עצם קיומם של צמחי פרא רעילים אלה הוא עובדה קיימת והרת-סכנות, וחובה הכרחית לנכשם ולבערם מקרבנו ביד חזקה. ואנחנו חייבים להודות לעצמנו כי מעט מאוד עשינו בתחום הזה בתריסר השנים שחלפו, וכל האמירות האחרונות מוכיחות ומחזקות עד כמה האיום הזה עדיין רובץ לפתחה של החברה הישראלית.

פנייה אחת היא היום לעם ישראל: אל תיתנו לרוצח הנאלח את הסיפוק המסולף והכוזב לחשוב כי הוא הצליח. אם השתבשה הדרך, והיא השתבשה, ולא באנו עד כה בשערי השלום הנכסף, לא ההתנקשות ברבין גרמה לזאת. ההנהגה הפלסטינית לא היתה בשלה באותה עת לפשרה הנדרשת בסוגיות הליבה כדי לכונן את השלום. יש כרגע מאמץ נוסף, אני מקווה - בשביל כולנו - שאכן יצליח, ושאנאפוליס תעשה את מה שיצחק חלם בשנותיו האחרונות.

אני חייב להגיד לכם: אני מתגעגע אליו, עם ישראל מתגעגע אליו. עם ישראל מתגעגע אליו, אל מנהיגות נבונה, מפוכחת; לאמינות, יושר, אומץ לב, הגינות; לדרך חיים של טוהר, של שיקולים שרק טובת העם והמדינה נמצאת בראש מעייניה. כמה שזה חסר לנו היום.

יצחק היה גיבור המלחמה וגיבור השלום, ולאחר כל הקרבות והמלחמות הוא נפל על מזבח השלום, על חתירתו להגיע אל השלום המיוחל. לנו הוא הותיר את הצו לעולם לא לחדול, לעולם לא להתייאש, לעולם לא להירתע מהחתירה המתמדת, הרצופה והנחושה להביא שלום ולא להירתע ממחיר השלום, ובה בעת, ואל נשכח זאת, לעולם לא להפקיר, לעולם לא לערער, לא להמעיט ולא להחליש את ביטחונה ואת כבודה של מדינת ישראל. אין להתפשר על ביטחונה של מדינת ישראל. זו דרך רבין, לה אנחנו נאמנים, והוא כל כך חסר לנו. יהי זכרו ברוך.