א. ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק
רבין, זיכרונו לברכה, במלאות שבע שנים להירצחו |
יום חמישי, י"א בחשוון התשס"ג (17 באוקטובר 2002) ירושלים, הכנסת, שעה 17:00 |
![]()
חברי הכנסת וחברותיה, אני מתכבד לפתוח את הישיבה המיוחדת של הכנסת לזכרו של
ראש הממשלה ושר הביטחון
יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות שבע שנים להירצחו. אדוני המזכיר, בבקשה.
![]()
בבקשה לקום. כבוד הנשיא!
![]()
בבקשה לשבת.
![]()
כבוד נשיא המדינה, משפחת רבין היקרה, ממלא-מקום ראש הממשלה ושר החוץ שמעון
פרס, שרים, ראש האופוזיציה
חבר הכנסת יוסי שריד, חברי הכנסת, נשיאים, ראשי ממשלות, יושבי-ראש כנסת לשעבר
ונשותיהם, חברי כנסת לשעבר,
נשיא בית-המשפט העליון ושופטי ישראל, הרבנים הראשיים, מכובדי סגל א' של
המדינה, הסגל הדיפלומטי, ראשי העדות
בישראל, אורחים נכבדים. היום אנחנו מציינים את יום הזיכרון השביעי לזכרו של
ראש הממשלה שנורה למוות על מזבח
אמונתו. נרצח בידי מאמין קנאי שפרץ את גבול הוויכוח הישראלי הקשה, הפך אותו
לקטלני ומסוכן והגבול הפרוץ לא
נסכר עד היום. שוב הכתובות על הקירות ושוב רוח הרצחנות מרחפת באוויר, מאיימת
לקטול את הבא בתור. וכבר יש
יותר מדי המוכנים לחון את מתנקש הדמוקרטיה.
היום, בעבור שבע שנים רעות מיום מותו, חשבון הנפש הלאומי הוא הכרח בל יעבור.
מסתבר כי אין למי מאתנו התשובה
המושלמת והמלאה לשאלות הדור: איך עושים שלום? מה עם הפירות הבשלים והבאושים
שבאו יחד עם ניצחון 1967?
מה עם מפעל ההתיישבות בחבלי המולדת העתיקים? והשלום שעוד לא ניצח? והשותפים
הקשים שבחר לנו גורלנו
כשכנים לצדה השני של הגדר המדינית?
רבים מאתנו תולים את ייסורי העמים והימים בקוצר רוחם ובאוזלת ידם של מנהיגי
האזור להתעלות אל גודל רוחו
ושעתו של אחרון גדולי מנהיגי ישראל.
הסכמים גדולים, כמו תינוקות רכים, זקוקים להוריהם עד עומדם על רגליהם שלהם.
הסכמי רבין היו גדולים וכבדים.
ימים ספורים של תקוו]]ופץדבE[[ת שלום אחרי עשורים רבים של ייאושי המלחמה.
השלום היה צריך את רבין כאומן על
יד ערש לידתו. ותחת זאת הוא קיבל את רבין בקברו, ליד הרס סיכוייו. רבין נפל
והשלום מתבוסס בדמנו. מתרחק והולך
ועוד רגע נעלם לגמרי מהזיכרון. היה כלא היה.
מנהיגותו היתה לנו למופת. גדו]]וצבעחI[[לה אחרונה לימי מנהיגות לאומית של ממש.
כמו פעם. מנהיגות מנהיגה ולא
מנהיגות משתרכת. מנהיגות יציבה של דעות וערכים ולא מנהיגות הפכפכה של מצבי רוח
משתנים. מנהיגותו של רבין
היתה אחרת. אמיתית, כזו העומסת על גבה את כל טורח העם, את משאו ואת ריביו. לא
מנהיגות הנגררת בראש המחנה
אלא מנהיגות המושכת אחריה בעוצמה את האומה כולה.
רבין הוכיח כי יש ליחיד מה להגיד להיסטוריה. רבין גרר אחריו את ההיסטוריה
הישראלית והעולמית כולה. וכשנרצח
רבין היחיד, האיש, האדם. ההיסטוריה נעצרה, שינתה כיוון
ו]]וצבעחI[[פ]]וצבעחE[[נים ופנתה גם היא עורף זמני - זמני
אני מקווה - למאמציו. המסר לכל הבאים אחריו בכס המנהיגות הישראלית ברור ונוקב:
אל תיתנו לעצלות או לפחד או
למקריות לגרור אתכם. היו אתם לגוררים ועצבו את ההיסטוריה בעצמכם. רק כך תגיעו
אל מעלת מנהיגותו.
כזה היה רבין, זיכרונו לברכה. קל היה להסכים אתו, קל היה לחלוק עליו, בלתי
אפשרי היה לבוז לו. כי היתה באיש
ההוא עוצמה נדירה. עוצמתו של שליח הציבור היודע כי בלי להבין את טעויות העבר,
אי-אפשר לתקן את עתיד העולם.
הוא הביט בניצחון המדהים שלנו בששת הימים וידע לפענח את כשליו של היום השביעי.
הוא הבין את היוהרה הלאומית
וראה את חוסר התוחלת בכיבוש שאין לצדו הידברות, פיוס והשלמה.
ועוד הבין רבין בהתבוננותו המעמיקה, המנתחת, המסיקה והמחליטה, כי אין ניצחון
שאין לו מחיר. וכי הרצון הילדותי
לפעמים של ישראל לנצח בלי לשלם את מחירי הניצחון פשוט אינו אפשרי. הוא שאל את
עצמו מה היא התמורה הטובה
ביותר שישראל יכולה לקבל עבור הניצחון וענה - השלום.
מה היו יסודות תורתו ומורשתו? רבין הביע לראשונה את שכולם יודעים היום - מימין
ומשמאל התשובה ברורה וכתובה
עלי קיר. בינינו לבין העם הפלסטיני ייתכנו אך שתי דרכים: דרך הדמים, עד חורמה,
בעלויות של חורבן והרס, או דרך
הפיוס במחירי ויתור כואבים על חבלי מולדת וארץ. זו או זו, ואין דרך ביניים.
הוא הציג לשני העמים הן את תג המחיר
והן את תו התקווה. רבין היה הראשון שהעז להעלות את ישראל על דרך ההכרעה כי
ידע: באין פתרון, יאבד לנו כל החזון
הישראלי כולו.
רבין גם ידע כי אין הסדר על בטן ריקה. כמו שאסור להתעלם מהכורח המדיני כך אסור
התעלם מהאסון החברתי.
רבין הלך בדרך השלום לא רק כמדינאי דגול. הוא הלך לשם כישראלי רגיש. הוא רצה
סדר עדיפויות לאומי חדש, כדי
לפנות משאבים מהטפיל והמיותר אל הפורה והחיוני. הוא העדיף מקרר מלא בביתו של
הרעב על פני קרוון ריק על גבעתו
של המתנחל. הוא רצה חדר מורים מתוגמל ושבע רצון. הוא יצר מקום עבודה למובטל,
הוא הביא הנה עלייה ותיירות.
הוא עשה שוויון לכל. גם במחיר ויתורים כואבים על תקציבי הביטחון של מדינת
ישראל, כי זהו סדר העדיפויות האנושי
שפעם בקרבו. זאת היתה התוכנית. שלום ואנושיות בדיבור אחד.
כבר שבע שנים, חברי הכנסת, שקועה שמשו של רבין ואנחנו נמצאים בעשור אחר ובעולם
אחר. לא עשור של פיוס, אלא
עשור של מתיחות. לא עשור של שלום עולמי, אלא שנים של טרור ומלחמה בטרור. לא
תקופה של רווחה, אלא שנים של
מצוקה כלכלית, אבטלה גואה ומשבר חברתי כואב. רבים שואלים אם יהיה כאן שלום.
בשמו של דור שנגע בתקווה
בטרם חמקה עברה לה, אנחנו חייבים להישבע כי: כן, יהיה כאן שלום. וכן, יהיו כאן
כבוד לאדם, רווחה לנזקק ושמחה
ליושבי הארץ. אולי השלום הבא לא יחל את דרכו כהסכם מתוך תקווה, אלא כהסדר מתוך
ייאוש, אבל הוא בוא יבוא.
לפני כמה ימים תבע מאתנו כך אבנר בדיחי, אבא של גיל, קצין השריון שנפל חלל
ברמאללה, בשם המשפחות
הש]]וצבעחE[[כ]]וצבעחI[[ולות כולן. כך הוא אמר: אנו פונים אל העם הזה, אל
אלופיו ואל מנהיגיו, ומבקשים: תהיה
הארץ ראויה לבניה ולבנותיה שנפלו בעבורה, בעבורנו, וראויה לבניה ולבנותיה
שחיים בה. עשוה למדינה של הגינות, צדק
ושוויון. אני פונה אליכם - כך אמר - דווקא בימים קשים של מלחמה אין-סופית,
ימים של דאגה ותסכול, ימים שבהם
התקווה לפעמים חומקת. אפשרו לנו להרגיש שהקורבן הנורא הזה, אינו לשווא, איננו
עוד שם על לוח הזיכרון, אלא כל
אחד ואחד מהבנים הוא אחד ויחיד לציבור כולו.
יצחק רבין היה בכיר בניה של ישראל, שעלה כעולה וכ]]וצבעחA[[קורבן. אחד ויחיד
לציבור כולו. לזכר מנהיגה של
האומה, לזכר גיל בדיחי ולזכר כל קורבנות המלחמה והשלום אנחנו נשבעים: נעשה את
המדינה הזאת למדינת מופת של
הגינות, צדק ושוויון, למקום של תקווה, לחברה של אכפתיות ואנושיות, למען נהיה
אנחנו החיים ראויים לקדושת
נתינתם. יהי זכרו ברוך.
בשם ממשלת ישראל, אדוני ממלא-מקום ראש הממשלה ושר החוץ, שמעון פרס, בבקשה.
![]()
כבוד נשיא המדינה, יושב-ראש הכנסת, משפחת רבין היקרה, נכבדי, ככל שחולפים
הימים קשה יותר להבין איך זה קרה
לנו שעלה מתוכנו רוצח מחליא, מחבר מרעים, ושלח ידו בחייו של ראש ממשלת ישראל.
קשה לנו להשלים עם מציאות
שנשללה ממנה יד מובילה ומנוסה, ידו של יצחק רבין עליו השלום.
אנו חיים בחסר כפול זה, חסר של השלמה וחסר של מנהיג. ככל שהזמן עובר
והפרספקטיבה מעמיקה, ניתן לראות את
יצחק במלוא שיעור קומתו, בשלל גווניו, כאדם, כמנהיג.
יצחק רצה, בראשית דרכו, להיות מהנדס מים. זה נראה לו כהולם את תקופתו, ישראל
של התיישבות ותלמים. זה עורר
את נטיותיו לתכנן כדי להיטיב, ביודעו שהקרקע קבועה והמים ניתנים להובלה, הרי
שבאמצעותם אפשר לקבוע מיפוי
ארץ ולהפריח שממה. ומכאן ל"כדורי", שבו התבלט מיד כתלמיד מצטיין.
אבל מה שהוא רצה לא הסתייע בידו, ולמה שהוא נועד לא ניתן היה לצפות מראש. הוא
נועד למבחן כפול, מרתק וכבד:
לנהל מערכות צבאיות, להוביל תהליכים מדיניים. שני הדברים הללו, שיש בהם רצף
הגיוני, עומדת בהם גם סתירה
מוכחת. מפקד צבאי זו תכונה אחת, ומנהיג מדיני זו תכלית אחרת.
להיות מפקד צבאי פירושו לבנות כוח בסבלנות ברזל לאורך תקופה ממושכת, לאמן אלפי
אנשים שבועות ושנים כדי
לעמוד במבחן הקרב שמשכו קצר וקצוב. עליו להפיק מכוננות - הסתערות; מרוחב
היריעה - מיקוד ביעד. לדחות נושאים
רבים ולהתרכז בעיקר. להחזיק ברסן הפיקוד ביד אמונה, ולמצות אחידות מכוחות
משולבים.
מפקד צבאי חייב בהערכת מצב נכונה, אף שהיא כוללת שטחים מתים ואירועים בלתי
מפוענחים, וכמסקנה ממנה לשער
היכן מרוכזים כוחות האויב ולקבוע היכן יימצאו כוחותינו כדי להביא ניצחון מפורש
וחד-משמעי.
על המפקד לקבוע אסטרטגיה בקוויה הגדולים וטקטיקה בפרטיה הזעירים. עליו להפעיל
כוחות מתוחכמים, להפגין כושר
תנועה זריז, לרקום תחבולות בלתי שגרתיות, לנצח על כל התווים ועל כל הכלים,
להשליט משמעת ולטפח מורל, להעז כדי
לגרום מקסימום אבדות לאויב ולהיזהר כדי למנוע אבדות לכוחותינו.
גורל מערכה צבאית תלוי, על כן, במידה רבה, בכושרו של המפקד. עליו לעמוד בראש
ולסחוף את פקודיו אחריו.
נכון, בשעת מלחמה העם מאוחד יותר מתמיד. הוא מזדהה עם הצבא ומעניק אשראי
למפקדיו. הברירה של חיים ומוות
מעלה לשיא את הסולידריות של האזרחים.
יצחק הוכיח עצמו כמנצח מעולה על המצבים, על האנשים ועל הכלים, והיה למנצח
נערץ.
שונים הדברים בתחום המדיני. להיות מדינאי מחייב לבנות כוח ולהשתדל שלא להזדקק
לו. לדעת שהיעד שלפניו הוא
עומד אינו בר-חלוף ואינו חד-משמעי. להבין שהשגת שלום כרוכה בקשיים רבים. שמירה
על קיום השלום בעולם של
תמורות ויעדים לאומיים משתנים זקוקה ליצירתיות בלתי פוסקת. מדיניות היא מירוץ
מכשולים אין-סופי במצב של חצי
גמר, והוא מתגלגל ומפתיע כפי שהחיים עצמם רצים לפעמים מהנהר לים, ולפעמים מהים
לנהר ותמיד מלאי הפתעות.
מדיניות אינה הירואיקה. היא ניסיון ליישב דעת בין דעות שונות. אין דבר קשה
יותר בחיים משותפות מדינית וזוגיות
אנושית. קשה מאוד לקיים חיים בלעדיהם, ולא ניתן לקיימם ללא פשרות. אך מי שדוגל
בכבוד האדם, חייב לדגול בכבוד
זולתו. וכדי לכבד את הזולת צריך להעדיף הבנה על פני ניצחון.
מדיניות כרוכה בצניעות והיא חסכונית בתרועות. היא קוראת להתמדה גם כאשר היא
מתסכלת, ויש לתחזק אותה
באמצעות איפוק לאומי ורגישות בין-לאומית בדרך שתמיד יימצאו לה עוררין.
במדיניות, הפשרות רבות מההכרעות. ההימנעויות תכופות מהיוזמות, ואף-על-פי-כן
היא זקוקה להעזה לא פחות מאשר
לשיקול דעת. היא חייבת לשנות מצבים, לא רק לשקף אותם.
אם מלחמה מביאה את העם להתאחד, שלום מאפשר לו להתפלג מחדש. השקפות סותרות,
בשורות מגוונות, הרגלים
שבאים ממוצא שונה, באים לידי ביטוי ברמקולים גדושי ביקורת ומושמעים
כאלטרנטיבות זרויות פיתויים.
בשעת מלחמה אמצעי התקשורת בדרך הטבע מאופקים יותר. הם מבליטים פטריוטיות
ואפילו מסכימים לצנזורה מרצון.
בעת שלום בדרך הדמוקרטית אין חוסכים בשבט הביקורת והמדינאים מתוארים, כל עוד
הם בחיים, כ"פוליטיקאים"
נעדרי חוט שדרה וצמאי כותרות מחמיאות.
והאמת היא שאם בראש האסטרטגיה עומד הניצחון, הרי שביסוד המדיניות מצויה הפשרה.
הניצחון הוא זה המאפשר
פשרה, שהיא ביסוד קיום חיי אדם וקיום כבוד האדם.
גם בתחום זה הוכיח יצחק את עצמו כמדינאי בחייו, המוכן לשאת במחיר המדינאות.
הוא ידע את הסכנות שבשדות
הקרב,אבל גם טעם את ההסתה ואת הקנאה שבשדרות הפוליטיקה. הוא גילה נכונות,
הקרבה וכושר עמידה כאחד. כאילו
התמזגו בו איפוק בשל ותמימות טרייה. הוא היה מסוגל להידלק כמפקד ולהתרסן
כמדינאי. גם ביודעו שלא ניתן להשיג
סביב שולחן המשא-ומתן את אשר ניתן להשיג בשדה הקרב, הוא לא פסק מלחפש שולחן
שיש לו, כפי שנהג לומר, ארבע
רגליים.
כמצביא הוא זכה לתהילה. כמדינאי הוא התנסה בהשמצה. והכדורים שפילחו את לבו,
פילחו את לב עמנו שידע לעמוד הן
במערכה צבאית וידע לשמור גם על הגחלת של השלום.
ידענו ניצחונות ולמדנו שניצחון הוא דבר חולף אם אין בעקבותיו שלום. נוכחנו
שאפשר לרצוח מדינאי גדול, לפצוע גם את
נפשה של אומה. ועדיין השלום מצפה להובלה וזקוק למוביל, כי חפצי חיים אנו ולאו
דווקא סרבני פשרה.
ראיתי את יצחק בשעת הכרעה צבאית וראיתיו בשעת ברירה מדינית. שניהם היו קשים
כשאול. אבל ראיתיו בהיר
בהכרעה ונחוש בפשרה.
אני זוכר כמה קשה היה, למשל, לומר לחוסיין, מלך ירדן, שנחזיר לו כל טיפת מים,
כל רגב אדמה, נקפיד על מלוא
זכויותיו בהר-הבית, ושנעשה זאת בעיניים פקוחות ובהתחשבות מרבית, אפילו ליטול
מים משלנו כדי לפגוש מכסה
שהובטחה לשכנינו מהמזרח.
ידעתי כמה קשה היה ליצחק ללחוץ את ידו של ערפאת. ואכן, במדשאות הבית הלבן,
לאחר שהוא לחץ את ידו, הוא פנה
אלי ולחש באוזני: "עכשיו תורך", משל הוא זה עתה עבר שבעת מדורי גיהינום ועכשיו
הגיע תורי.
רבים ביקרו את הסכמי אוסלו. היום מן הסתם מספרם עלה. אבל אין זו אותה הביקורת.
שוב אין תובעים לחזור למצב
שהיה קיים לפני אוסלו, כלומר, לכבוש מחדש את עזה ואת יהודה ושומרון וליטול
אחריותנו לקיומם, ניהולם ורווחתם
של התושבים, שמאז אוסלו מספרם כמעט הוכפל. שוב פחת מספרם של אלה הטוענים
לארץ-ישראל השלמה. ידענו
שארץ-ישראל שלמה גיאוגרפית, תהא שבורה דמוגרפית.
פחת מספרם של זחוחי הדעת ההיסטורית, הסבורים שנגזר עלינו לשלוט על עם אחר,
בניגוד לרצונו, בהתעלמות מגודלו,
ולטעון שזה המשך המורשת המוסרית של העם היהודי.
מותר להוסיף ולקטר. אך אנו ממשיכים גם להתגבר. והיום, אני מעריך שרוב העם מוכן
לאמץ את חזונו של הנשיא בוש,
הדוגל בפתרון של שתי מדינות לשני עמים. כאשר העם הפלסטיני ייהנה מעצמאות
ומדינת ישראל תוכל לשכון לבטח
בגבולות בני הגנה ומוכרים בעולם.
מי שמסתכל אחורה יכול לראות, שלמרות כל הקשיים, עשינו מרחק מאז ימי אוסלו, וכי
למרות האינתיפאדות הבאנו
עלייה, הצמחנו משק, התחזקנו בכושרנו הביטחוני, ובאוסלו הוכח הקשר שבין מדיניות
לכלכלה.
לאחר הסכם אוסלו צמח המשק שלנו באופן חסר תקדים. יצחק ידע למצות מזה שינוי
בעדיפויות הלאומיות - חינוך
בראש, שוויון ותשתיות בהמשך. למדנו היום מחדש שקשר זה לא ניתן לניתוק. המצב
המדיני משפיע שוב על המצב
הכלכלי, לצערנו, הפעם במהופך.
ומי שמסתכל קדימה יכול לראות שמתהווה כאן מזרח תיכון אחר: או מזרח תיכון של
נשק גרעיני, או מזרח תיכון חדש
של שלום כלכלי - שלום שראשיתו היה בקמפ-דייוויד, המשכו היה באוסלו ופרקו יגיע
עם סיום הסכסוך עם הפלסטינים
וסיכול הסכנה מבגדד.
הברירה היא חדה, היא כואבת, אך בלתי נמנעת. כך היא היתה וכך היא נותרה. ועל כן
בזוכרנו את יצחק - כמצביא
במערכות ישראל וכמדינאי ביעדיה העתידיים - אנו מודעים כמה קשה היה וכמה קשה
יהיה לעמוד באלה, ועד כמה
מורגש חסרונו כפי שבולטת תרומתו כמדינאי שהקדים את זמנו ונרצח על-ידי מי שנחשב
היום באומה כולה כפושע שאין
לו מחילה.
תרומתו של יצחק תיחרת בהיסטוריה לא כמוצג במוזיאון, אלא כסמל חי לעתיד גדול
המסתתר מאחורי האופק ומחכה
לעמנו לנוע לעברו.
יהי זכרו ברוך!
![]()
תודה רבה לממלא-מקום ראש הממשלה ושר החוץ.
אחרון הדוברים - יושב-ראש האופוזיציה, חבר הכנסת יוסי שריד, בבקשה.
![]()
כבוד נשיא המדינה, אדוני היושב-ראש, משפחת רבין - שבע שנים בלי אבא יצחק,
שנתיים בלי אמא לאה, קרואים
נכבדים.
שבע שנים מאז הרצח, שבע השנים הרעות, ככתוב: "ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקות
הבשר את שבע הפרות יפות
המראה והבריאות". אנחנו לא זקוקים ליוסף, לצפנת פענח, כדי שיפענח לנו את
החלום, כי אצלנו זה לא חלום, אצלנו
זאת מציאות מרה. שבע השנים הרעות, מאז הרצח, אכלו את השנים הטובות שלפני הרצח,
אכלו והשכיחו אותן.
היו כאן שנים טובות, ובעיקר שנים שנשאו איתן הבטחה גדולה ורוח גדולה. היו כאן
שנים טובות והן עוד ישובו.
לפני שבע שנים נרצח יצחק רבין כי הוא היה הפושע הכי גדול של אוסלו, ראש וראשון
לפושעי אוסלו. בכל הכבוד לכל
השותפים האחרים, בלי רבין לא היה אוסלו. לא רימו אותו ולא הערימו עליו. הוא
ידע בדיוק מה שהוא רצה והוא ידע
בדיוק מה שהוא קיבל. אם מישהו כאן רוצה לחקור את פושעי אוסלו ולהעמידם לדין,
הוא יצטרך לזמן גם את יצחק
רבין, להוציא לו צו הבאה - ממש הביאס קורפוס.
יצחק רבין היה עבריין סדרתי. לאחר פשע אוסלו הוא התכוון לבצע עוד פשע, יש על
כך עדויות מוסמכות - וגם אני עצמי
עד.
לא רק שהיה מנוי וגמור אתו לסיים את הכיבוש בשטחים הוא גם זמם לסגת מכל
רמת-הגולן. אני רק יכול להביע את
צערי על כך שהפשע הזה, פשע דמשק, לא יצא אל הפועל. לו התרחש, ייתכן מאוד שכל
פני האזור היום היו שונים
לחלוטין, אולי באמת זה היה מזרח תיכון חדש.
איך זה קרה שדווקא יצחק רבין, מר ביטחון, היה האיש הראשון ואולי האחרון לפי
שעה שבאמת ובתמים רצה לכונן כאן
שלום כולל תמורת כל הוויתורים המתחייבים. אני חושב שאני יודע מה קרה, אני יודע
כי שמעתי מפיו. רבין היה סבור
שלאחר עשרות שנים של מלחמה לא תהיה עוד הכרעה בכוח. הוא היה סבור שאסור למתוח
יתר על המידה את עצביה
ואת שריריה של אומה קטנה שעומדת על נפשה שנות דור ועוד דור. לאחר כל כך הרבה
שנים של חוגרים הגיעה השעה
לפתח. מוכרחים לנסות, אבל ברצינות, עוד לפני שהעצבים מרוטים כליל והשרירים
מתעייפים; מוכרחים לנסות, לא כדי
לצאת לידי חובה אלא כדי למלא חובה; לא כדי לחשוף, כביכול, את פניו האמיתיות של
האויב אלא כדי לשנות את פני
האויב, לשנות את פני המציאות. והוא ניסה.
מה היה קורה אילו ואלמלא; מה היה קורה אלמלא נרצח יצחק רבין, מה היה המצב
עכשיו: האם גם אתו היינו נשטפים
בדם כפי שנשטפנו בשנתיים האחרונות, או שהוא היה מצליח בכל זאת למנוע את
הפורענות מבעוד מועד. אני לא יודע
להשיב, אין לי תשובה ברורה. דבר אחד בטוח: יצחק רבין היה אומר לנו את האמת.
הוא לא היה מספר לנו מעשיות.
הוא לא היה אומר דבר אחד ומתכוון לדבר אחר, ומבצע דבר שלישי. הוא לא היה טוען
שיש לו תוכנית לשלום ולביטחון
בלי לתת לנו סימנים לקיומה של התוכנית הזאת ולסיכוייה. הוא בוודאי לא היה
מסכים להוביל מדיניות של רגל אחת.
רבין כבר ידע שמדיניות חד-נס, חד-רגל, רק כוח, לא תצלח. מדיניות, הוא ידע,
מוכרחה לצעוד על שתי רגליים - רגל
צבאית, אבל באותה עת ממש גם רגל מדינית.
אדוני היושב-ראש, הרצח של יצחק רבין היה הרצח המושלם. אומנם לא פעם אמרנו
שהאיש נרצח, אבל לא נרצחה דרכו
- אבל אלה היו בעיקר מליצות. למעשה, מוכרחים להודות, גם הדרך נרצחה. יורשיו של
רבין לא היו ממשיכי דרכו. הם
נטשו בהדרגה את הדרך, עד שטושטשה ונעלמה והעלתה קוצים. וגם השותף של רבין,
יאסר ערפאת, תעתע ותעה בדרך
עד שהפנה לה עורף ובגד בה.
את יצחק רבין רצח אדם אחד, כאשר רבים עוצמים עיניים או מסבים את מבטם. את דרכו
של יצחק רבין רצחו רבים,
רבים וגם קרובים, בעיניים לגמרי גלויות ופקוחות, והם אפילו לא מסבים את
המבט.
חברי הכנסת, אין ברירה אלא לומר ביושר, האותיות של הסכמי אוסלו מתו - הן עכשיו
אותיות מתות. אבל הרוח של
הסכמי אוסלו לא מתה, יום יבוא והיא תתעורר.
משולחן הדיונים באנו ואל שולחן הדיונים נשוב, והשולחן הזה תמיד, בכל זמן,
יעמוד על בסיס של סוף הכיבוש וסוף
הטרור, של הכרה הדדית ושל שתי מדינות לשני עמים. מנהיגים באים ומנהיגים
הולכים, אבל השקפת היסוד הזאת
לעולם עומדת, כי אין בלתה. האם יש כאן מישהו שבאמת ממשיך לחשוב במושגים של
ארץ-ישראל השלמה, ועדיין משלה
את עצמו ששלטון על עם אחר יחזיק מעמד? האם יש כאן מישהו שראה אי-פעם מלחמה שלא
הסתיימה בהידברות
ובפשרה?
הימין הלאומני הישראלי, המשת"פים שלו מבית ויאסר ערפאת שיתפו פעולה וגרמו לנו
להפסיד את קרב אוסלו. אבל כל
העולם יודע שאת המערכה ננצח, כי רק השקפת העולם שלנו נשארה שלמה ובתוקף. אבל
כל זה כבר יקרה קרוב לוודאי
בלי המנהיגים של עכשיו, אצלנו ואצלם.
חברי הכנסת, דרכו של יצחק רבין לא היתה רק דרך מדינית וביטחונית. זאת היתה דרך
חיים, דרך של מושגים וערכים,
וגם אותה רצחו. לא היינו זקוקים לזמן וגם לא היינו זקוקים להשוואה כדי לדעת מי
הוא יצחק רבין ומה היה שיעור
קומתו. אני זוכר איך תמיד, אבל תמיד, ברגע של מבחן הוא קיבל על עצמו את
האחריות, גם כאשר לא היה אחראי.
מעולם לא התחמק ולא השתמט ולא האשים אחרים ולא הפיל תיק על איש, וכשתקן לא שמר
על זכות השתיקה ולא טען
לא ידעתי, לא הייתי מעורב. יצחק רבין היה כאן האיש האחרון שהתפטר מתפקיד, ולא
סתם תפקיד, כאשר לא היה מוכן
לגלגל האשמה לפתחו של קרוב משפחה ולפתחם של עוזרים ויועצים. הכול עליו, הכול
על ראשו, לטוב ובעיקר לרע. רבין
היה כאן האיש האחרון לדוגמה אישית, ובלי דוגמה אישית העולם שלנו חוזר להיות
תוהו ובוהו. הארץ הזאת משחיתה
את דרכיה; לא הארץ אוכלת את מנהיגיה, אלא מנהיגיה אוכלים את הארץ.
אדוני היושב-ראש, שבע שנים להירצחו של ראש ממשלה בישראל. ב-4 בנובמבר 1995
כמו נמחקה ישראל באחת ממפת
המדינות המתוקנות. הצבע שלנו על המפה התחלף כצבע פניו של הקורבן, שהדם הולך
ואוזל בעורקיו.
בכל פעם, בכל יום זיכרון, מכאן, מהדוכן הזה, אני רואה לנגד עיני את יצחק רבין
יושב בכיסא הזה ממול, כאשר פניו
סמוקות, אתם זוכרים, לפעמים סמוקות מרוגז, לפעמים סמוקות מקוצר רוח ולפעמים
מביישנות. אני גם זוכר אותו, עומד
בפתח המליאה הזאת, שם בקצה, עומד ומעשן סיגריה, מחכך יד ביד, שקוע בצרות
ובדאגות, כאילו כל משא העולם על
כתפיו.
כל האולם הזה רואה אותך עכשיו, יצחק, כל הנוכחים כאן היום רואים אותך, כי אתה
המת הכי חי בתוכנו, אתה המת
הכי חי בתולדות ישראל החדשה.
לו היה נופל עכשיו חושך על האולם הזה, היו ניבטות פניך באמצע האולם והן לבנות
בתוך החושך, כל כך לבנות - לבנות
כי אתה מת, ולבנות כי בכנסת הזאת אולי יותר מבכל מקום אחר הלבינו את פניך.
לכן, דמותך תרדוף את הבית הזה
ותבעת אותו עד שתנוח הארץ והמנהיג האהוב גם הוא ינוח. אדוני, תודה.
![]()
תודה רבה ליושב-ראש האופוזיציה.
אדוני המזכיר, בבקשה.
![]()
בבקשה, לקום. כבוד הנשיא.