נוסח הנאום של ח"כ רובי ריבלין, מ"מ יו"ר הכנסת בישיבה המיוחדת לזכרו של יצחק רבין - 21.10.1999 כבוד נשיא המדינה והגב' וייצמן, אדוני ראש הממשלה, כבוד נשיא בית המשפטהעליון ושופטיו, כבוד הרבנים הראשיים, אדוני, מבקר המדינה, מכובדחי, בני משפחת רבין, חברי הכנסת, "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל." אלן הן מילותיו האחרונות של יצחק רבין, דקות אחדות לפני שירד מן הבמה באותן מדרגות, בתמונה שלא תמחה מזיכרוננו לעולם, רגע לפני שהתרחש הבלתי יאומן. אף אם תחקקנה מילים אלו בלבד, בלב כל אדם, ויהיו הדברים תמרור אזהרה שנצבע בדם, נוכל להישיר מבט לעיני ילדינו ולומר להם כי אנו עושים כמיטב יכולתנו למנוע את הרצח הבא. נדמה כי רק אמש נשפך הדם, והיריות - שמהן נזדעזעה הארץ ת"ק פרסה על ת"ק פרסה - עדיין מהדהדות באוזנינו, וכבר חלפו ארבע שנים מן הלילה ההוא, יקחנו האופל, שלאחריו לא שחבנו, ולא נשוב עוד להיות כשהיינו. מה נאמר היום שלא אמרנו במשך ארבע השנים? הרי הכל כבר נאמר. התדהמה, הבעתה, חוסר האימון במראה עינינו, הנסיון הקולקטיבי להתעורר מן הסיוט, הזעם, וכן - גם הטחת האחשמה הנוראה, הכל לכאורה כבר מאחורינו, הכל הרי כבר נאמר ונכתב. ואם כך, מה נאמר עוד היום? מה נאמר בחשנה הבאה? ומה נאמר לבנינו ולבני בנינו בעוד שנות דור? אנו נאמר, נזעק, נכתוב זאת בחספר, נשים זאת באזני בנינו, ונחחרות על ליבנו ועל לב הדורות הבאים את הלקח שאסור שנשכח לעולם: כיצד זה הגענו ממחלוקת לשפיכות דמים, מיריבות וויכוח לגיטימי, לשנאת אחים בוערת ומכלה. כיצד נשברו הכלים, נרמסו כללי המשחק, עד שנשלף האקדח הארור בכיכר. תהא אפוא מצוות היום הזה - מצוות "והגדת לבנך"; מצוות שינון הלקח שאת מחירו האיום כבר שילמנו באותו לילה, אך החטמעתו לדורות היא משימה יומיומית לכולנו. זהו אותו הלקח שנכשלנו מלהפנימו כעם לפני אלפיים וחמש מאות שנה, לאחר רצח גדליה בן אחיקם; זהו לקחה של פרשת קמצא ובר קמצא, ושל שנאת חינם יוקדת לפני אלפיים שנה, וזהו הלקח שאם לא נשכיל עתה לספוג אל תוך נימי נפשנו, אף לנו לא תהא תקומה. שהרי כבר למדנו על בשרנו: שנאה -סופה שפיכות דמים, ושפיכות דמים- סופה חורבן. אם חפצי חיים אנחנו - כאומה חופשיה וריבונית בארצה, וכחברה דמוקראטית ונאורה - שומה עלינו להישבע בכל יום מחדש: לעולם לא עוד. אם לא נוכל לחיות זה לצד זה, אם לא יוכלו דתיים וחילוניים לכבד אלו את אלו, אם לא יוכלו אשכנזים וספרדים לחיות כאחים אלו לאלו, אם לא יוכלו שמאלנים וימניים להאמין אלו בכנותם של אלו - סופנו שנטביע עצמנו בים השנאה. כל עוד לא ידע כל אדם בארץ הזו, כי כל מחלוקת, ולו הקשה, הכואבת, והנוקבת ביותר, תידון, תלובן, ובסופו של דבר תוכרע, אפילו לדורות, רק כאן, באולם זה שבו אנו יושבים עתה, ורק ברוב קולות; כל עוד יישמעו קולות המפקפקים בלגיטימיות של מנהיגות וממשלה נבחרת; כל עוד יימצא בקרבנו ולו כופר אחד בחעיקר, שורש פורה ראש ולענה, אשר לבבו לאלימות, למדון, לשנאה, ואשר איננו כופף ראשו בפני הכרעה דמוקראטית - לעולם לא נוכל לעמוד בשבועתנו. ואולם, מן הראוי להדגיש גם, דווקא ביום שכזה, כי הדרך איננה בהטחת אשמת היחיד בציבור שלם, אלא בהידברות כנה, מתוך כבוד הדדי, בין קבוצות שונות, מגזרים שונים, ויחידים. בין יריבים, לא אוייבים. הדרך איננה בעשיית שימוש מפחלג בזכרו של יצחק רבין בחוויכוח הפוליטי, או בהשלטחת בלעדיות של גוון פוליטי מסויים על הזכות להתאבל ולכאוב את הרצח, אלא בהפיכת זכרו, ולקח הירצחו לנכסים לאומיים משותפים לכולם. הדרך איננה בשלילת הלגיטימיות של דעותיהם של אלו אשר חלקו על רבין בחייו, וחולקים על דרכו עד היום באופן לגיטימי, מוסרי, והגון לחלוטין, וזיהוי מעוות ומרושע של יריביו הפוליטיים של רבין, אף המרים והבוטים ביותר, עם בן הבליעל שרצח ראש ממשלה בישראל. הדרך איננה בשלילת הלגיטימיות ממנהיג וממשלה שנבחרו על ידי העם בבחירות דמוקראטיות, אלא בהחפנמה אמיתית וכנה של עקרונות הדמוקראטיה, וקבלת עול כלליה גם כלפי יריב פוליטי. הדרך איננה בסתימת פיות או בציד מכשפות, אלא בוויכוח ציבורי פתוח וחפשי - נוקב, כואב, אפילו בוטה - מתוך הכרה הדדית ובסיסית בשותפות הגורל הקושרת את כולנו זה לזה, לטוב ולרע. הדרך איננה בהתנכלות לחופש הביטוי או לחירות המחשבה; הדרך אף איננה בהחצרת צעדיהם של בעלי דעות קיצוניות, מרגיזות או מעוררות שאט-נפש, כל עוד מכבדים אלו את כללי המשחק הדמוקראטי. ואם - (ואבוי לנו אם לכך הגענו) - אין כבר דרך לאיחוי הקרע; אם אפסו הסיכויים להידברות כנה מתוך כבוד הדדי; אם איננו מסוגלים עוד לגלות בתוכנו תחושת אחדות, שותפות, או אפילו רק גורל משותף; אם נראה כי התהום עמוקה מדי משנצליח לגשר עליה אי פעם, הרי שומה עלינו לקיים לפחות את כללי המשחק היסודיים, עלינו למצוא את המכנה המשותף - גם הנמוך ביותר - ולמתוח בו את הקו האדום, ויהא זה, לכל הפחות, לקחו של הרצח לדורות. אם אין ברירה, אם נדמה כי נגוזה תחושת האחדות ושותפות הגורל; אם נראה לנו לעתים, כי החישוקים היחידים המצליחים עדיין להחזיק את חלקיה המסוכסכים והמפולגים של החברה יחדיו, ומונעים בעדה מלהתפרק, אלו חישוקי החוק - יהי כן. אם רק מוראה של מלכות, רק אימתו של הדין היא המונעת מן החברה את הנפילה לתהום שבה "איש את רעהו חיים בלעו" - מוטב שנכיר בכך. משום שאם נגזר עלינו לחיות בחברה שבה אפילו בעיניו של אדם בודד, אותו שורש פורה ראש, רע, מר ומזיק, שוב אין עוד הציווי האלוהי והאנושי הנצחי - "לא תרצח" - בבחינת הקו האדום האחרון עבורו, ואיננו עוד מחסום מוסרי בלתי עביר, - מוטב שנהיה ערים לחסכנה משנטמון שוב ראשנו בחול. אם כך הם פני הדברים, אפילו היום, אחרי הרצח, אחרי שנפל דבר כה מבעית בישראל, אם עדיין חיים בקרבנו מעטים הכופרים בחעיקר, והמרעילים את החברה כולה, עלינו להקיאם מתוכנו. על הרוב השפוי, האחראי, המזועזע עד עמקי נשמתו לא רק מרציחתו של מנהיג כיצחק רבין, אלא מעצם העובדה שרצח כזה היה בכלל אפשרי בחברה שהאמנו כי לא ייתכן בה כדבר הזה, על כל אלו להתאחד, לכל הפחות סביב הזעזוע המשותף וסביב לקחיו של הרצח. עלינו להילחם בכל גילוי של אלימות; עלינו להגיע לפחות להסכמה בסיסית, לאחמנה חברתית מחודשת, שבה נתחייב כולנו לכבד את החוק, להימנע מכל אלימות, ולתחום את הוויכוח - גם אם נדמה כי הוא קורע קרעים בבשרנו - למסגרת של כללי יסוד דמוקראטיים המקובלים על הרוב השפוי. אם איבדנו - אבוי - את "קולו של יעקב", (ואם כך הדבר - אוי לנו אם נשלים עם כך) - לפחות אל יהיו ידינו "ידי עשו", אל יהיו בתוכנו שופכי דמים, אל נא נמיט עלינו חורבן. |
||
|
