חמש-עשרה שנים עברו מאז הודיעה ממשלת ישראל בתדהמה. חמש-עשרה שנים מאז פילחה אותה הדממה המשתקת את הארץ הזאת, את עריה ואת רחובותיה, מאז הכתים לנצח אותו המרצח את ספר דברי הימים של מדינת ישראל בכתם דם שחור משחור.

כמו לא יכולנו להיסטוריה וכמו לא הפנמנו את לקחיה מאז ימיו של נציב יהודה גדליה בן-אחיקם הונפה המאכלת שנית על יצחק, שנעקד על מזבחה המשוקץ של האלימות הפוליטית. בהד שלוש יריות האקדח ובצל ההלם הציבורי מהרצח הפוליטי קשה היה שלא להיבהל מהניסיון לקשור בין רצח ראש הממשלה לבין מחנה מתנגדי אוסלו. קשה היה שלא להתקומם נוכח הניסיונות להבחין בין המותרים בכניסה לסוכת האבלים לבין המוקצים מחמת מיאוס פוליטי.

במרוצת השנים עמדתי לא פעם על הדוכן הזה ביום הזה, ומחיתי בכאב על הדרתו של מחנה גדול בעם ישראל מקהל האבלים. מחיתי על הדה-לגיטימציה של ציבור שלם, שלא "חזר בתשובת אוסלו", ומיאן "להתפכח" מעמדותיו הפוליטיות ולחצות את הקווים. כך, בשנים שעברו מאז רצח ראש הממשלה, התנהל דיון ציבורי ער משני צדי המתרס הפוליטי. פגיע ופוגע היה הוויכוח שנצמד לא פעם דווקא למשמעויות המפלגות והמשסעות של היום הזה.

ואולם נדמה לי, חברי חברי הכנסת, שהיום במבט לאחור ניתן לומר שבחמש-עשרה השנים שחלפו עסקנו למעשה כולנו – בין האבל להלם; בין חילופי ההאשמות ההדדיים; ביודעין ושלא ביודעין – כן, עסקנו במאבק על גיבוש צביונו של היום הזה כיום זיכרון כלל-ישראלי.

לאחר חמש-עשרה שנים גדושות היסטוריה – בראי מבחנים אזרחיים וחברתיים קשים שיכולנו להם; בראי מערכת פוליטית שנשתנתה לבלי הכר – נדמה היום שכבר הכרענו. הכרענו כציבור וכחברה, שזיכרון רצח רבין ולקחיו לא יהיו תחומים בתוך מחנה אחד של הישראליות, מה שהפחית עד כה את יכולתנו להפיק לקח ראוי מן הרצח.

ובכן, כפי שהזיכרון של רצח לינקולן לא הפך למורשת מחנה הצפון כי אם למבחנה של החוקה האמריקנית ושל האומה האמריקנית כולה, כך הולך והופך זיכרון רצח רבין לנחלת הישראלים כולם ולמבחנה של הדמוקרטיה הישראלית.

הלקח האזרחי והחברתי מהרצח הנתעב מצוי בהבנה שוויכוח פוליטי לא ייעשה באלימות; הוא טמון בהבנה שהכרעות פוליטיות ולאומיות ייקבעו תמיד אך ורק במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים; והוא מותנה בחינוך הנוער הישראלי על גווניו לערך משותף של הגנת הדמוקרטיה ושל ניהול שיח ציבורי מתוך סובלנות.

הנצחת היום הזה עוברת דרך המערכה למיגורה של תרבות האלימות הפוליטית. לזאת, מציאות חיינו הישראלית כאן לא חדלה מלספק לנו שעות כושר ומבחן יום-יום, שעה-שעה.

חברי, בצד הלקח האזרחי והדמוקרטי הכלל-ישראלי של היום הזה, היום הוא גם יום הזיכרון להירצחו של אדם גדול, שעוד בחייו הפך למיתוס כאחד ממחולליה של ההיסטוריה הישראלית. ביום הזיכרון הזה, יום הזיכרון ליצחק רבין האיש, בר-הפלוגתא הפוליטי, החבר, אני מבקש להזכיר גם את "מורשת רבין המוזנחת" – זו שלא זכתה לאור הזרקורים ההיסטורי; זו שלא שירתה את צורכי "מיתוס השלום", להשקפת אדריכליו; זו שלקחיה נראים בימים אלה רלוונטיים מתמיד. מורשת רבין המוזנחת, מורשת רבין שלי ועבורי, רבותי, היא זו המתבטאת במסירותו הערכית והעקבית לירושלים, בירת ישראל.

בימים אלה, על רקע הדיון בתהליך המדיני ונוכח הלחץ הבין-לאומי חסר התקדים, עולה לנגד עיני ביתר שאת דווקא דמותו של יצחק רבין.

בשנת 1992 היה זה רבין, יליד ירושלים, שאמר בישיבתה הראשונה של הכנסת השלוש-עשרה, כאן, מעל דוכן זה, ואני מצטט: "ממשלה זו, כמו כל קודמותיה, מאמינה כי אין חילוקי דעות בבית הזה בדבר נצחיותה של ירושלים כבירת ישראל. ירושלים השלמה והמאוחדת היתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל. הממשלה נחושה בדעתה, כי ירושלים אינה נושא למיקוח". כך אמר. כך אמר יצחק רבין.

גם בחלוף שלוש שנים מתחילת כהונתו ועל אף הצהרותיהם הנחושות של המבטיחים שרבין "יומרצ", לא סר רבין ולא זע מעמידתו האיתנה, הבטוחה והעיקשת על שלמותה של ירושלים. ימים ספורים טרם הירצחו בידי אותו בן-עוולה נשא רבין דברים בחגיגות שלושת אלפים השנה לירושלים, שנערכו בוושינגטון. הוא פנה לאזרחי ישראל ולעולם כולו, כשהוא בוטח וגא, וכך אמר: "ירושלים שלי היא מוקד געגועיו ומחוז חלומותיו של העם היהודי. היא החלום – להגיע. אנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל: יש לנו וויכוחים על דרך ועל מטרה. אך בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה, ואין שלום בלי ירושלים. ירושלים, שנחרבה שמונה פעמים, היתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי עד". כך אמר יצחק רבין.

בתקופה קשה זאת, כאשר דורשים מאתנו להרפות את אחיזתנו בירושלים בירתנו, חבר הכנסת טיבי, בעת שמנסים להעמיד בספק את ריבונותנו עליה; ואולי הקשה מכול: בזמן שנדמה שהקווים האדומים שלנו עצמנו דוהים ומיטשטשים בשם הסגידה לפרגמטיזם לכאורה; דווקא עכשיו עלינו לזכור ולהרים על נס את עמידתו האיתנה של רבין על שלמותה של ירושלים, הריבונית והמאוחדת.

רבותי, בל נטעה, רבין לא היה רק מצביא ואסטרטג מהמעלה הראשונה. במונחים של ימינו, רבין היה פרגמטיסט, כפי שציינה זאת בתו דליה באזכרה על קברו היום. רבין קבע לראשונה, בניגוד לעמדתי, כי "לא יהיה מנוס מהכרה באש"ף", הוא העריך שמכיוון שאש"ף "על הרצפה", כפי שהתבטא, הוא יהיה נכון לוויתורים רבים תמורת ההכרה הישראלית. למורת רוחם של מתנגדיו, ואני בתוכם, והרבה לפני התפשטותו של הקונסנזוס הציבורי, לכאורה, רבין היה נכון לשלם מחיר כואב וכבד עבור מטרתו. ואולם הריאליסט שבו והפרגמטיסט שבו מעולם לא כרסמו בירושלים השלמה והמאוחדת שלו. להיפך.

כיצד ניתן להסביר היום, חמש-עשרה שנים אחרי, את הדברים הללו שאמר ראש הממשלה יצחק רבין על ירושלים? האם רבין באמת האמין שניתן להשאיר את ירושלים מחוץ למשא-ומתן? והרי היום, כפי שמכונים ממשיכי דרכו, מנסים לשכנע אותנו להאמין שרק תם או חלילה אוויל לא יבין שאין סיכוי להביא שקט לארץ הזאת מבלי לחלק את ירושלים.

והרי היום, לאסוננו, ה"בון טון" מבית ומחוץ מכתיב, שמי שמגיע לשולחן הדיונים ללא ירושלים הרי שכוונותיו אינן כנות ואינן רציניות ממילא, ואחד משניים, ואינני יודע איזה הוא החמור יותר, או שהוא מרמה את הציבור, או שהוא מרמה את עצמו.

ובכן רבותי, רבין לא חשב כך. יצחק רבין, מפקד חטיבת הראל בפלמ"ח של 1948, מצביא מלחמת ששת הימים של 1967, וכן, רבותי, גם רבין של אוסלו, עד 1995, הוא שנתן לנו את ירושלים. הוא שפרץ לנו ב-1948 את הדרך לירושלים, הוא שב-1967 איחד לנו את ירושלים, והוא שציווה לנו את ירושלים. רבין ציווה אותנו, תומכי אוסלו ומתנגדיו, לשמור על ירושלים. בחזונו המדיני ראה רבין את חשיבותה, לא רק האסטרטגית כי אם הנצחית של ירושלים.

הוא האמין שירושלים עומדת מעל לשיקולים כולם – הטקטיים, הפוליטיים והריאל-פוליטיים. הוא האמין כי ישנם יחסים בני נצח העומדים מעל המיקוח ומעל מבחן הזמן. רבין וירושלים חוברו להם יחדיו.

מכובדי, את נאומו בוושינגטון לציון שלושת-אלפים שנה לירושלים סיים יצחק רבין כך: "'הדמעות כאן אינן מרככות את העיניים', כתב משורר ירושלים, יהודה עמיחי, 'הן רק מלטשות את קשי הפנים כמו סלע'. ירושלים היא הסלע. כך אמר רבין. יהי זכרו ברוך.