גברתי יושבת הראש, משפחת רבין היקרה, חברי הכנסת, אורחים נכבדים, מכובדי כולם, אחת-עשרה שנים חלפו ואנו מתגעגעים ליצחק רבין כאילו נרצח רק אתמול. בעיני, הזמן לא הפך למרחק. וכולו, וכל רגע בו, עומדים נגד עיני כאילו זה התרחש זה עתה.

ערב העצרת יצחק היה מודאג. היבואו אנשים? התישמע תמיכה? או שמא הכיכר תהיה ריקה בחלקה ובחלקה עוינת? הרי זה היה מנת חלקו לפני העצרת: הפגנות איבה, קריאות בוז, שריקות מחאה, צילומים מזויפים, הם שקידמו את פניו במקומות הבלתי צפויים ביותר, הם פגעו, אבל לא הרתיעו אותו. הם הלהיבו אותנו, הם ביישו את כולנו.

הכיכר הפתיעה. היא המתה המוני אדם. צעירים נלהבים שקפצו לבריכה שלמרגלות המרפסת, השמיעו קריאות עידוד ליצחק ולשלום. אי-אפשר היה לטעות: קול אדיר של עם שוחר שלום. קול תרועה אמיתי למנהיגו. יצחק היה בשיא אושרו. לא הכבוד, ההזדהות ריגשה אותו. ראיתיו שר, מתחבק, מחייך בשפע, שחרג מצניעותו האישית.

ידעתי את מקור אושרו. קודם הוא עמד בראש מלחמות, וזכה לאהבה אמיתית של עמו. הוא ראה כיצד סכנה מאחדת. הוא ידע שהמאמץ המלחמתי מלכד עם. עכשיו הוא נוכח שהשלום, או יותר נכון מחיר השלום מפלג. נדמה לרבים שאפשר להוריד את מחיר השלום, ולהאמיר את מחיר התמורה, אלא שהתמורה תמיד נראית מצולקת והמחיר תמיד כואב הרבה.

הוא ידע שאין שלום חינם. ואפילו מחירו גבוה, זהו מחיר חד-פעמי וקשה, ואפילו התמורה חלקית, היא נמשכת לאורך דורות. מבן-גוריון ועד יצחק רבין -השלום תלוי בעוז רוחו של המנהיג. להתייצב מול הזרם. לא להסס ולומר כפי שאמר מנחם בגין, "עדיפים ייסורי השלום מכאבי המלחמה".

יצחק יכול היה לנוח על זרי הדפנה של ניצחונותיו הצבאיים אבל בליבו בער השלום. אינני זקוק לפרשנות. ידעתי בביטחה, שהוא לא ייסוג מתהליך השלום בשום תנאי. הוא לא ייבהל ממחירו. הוא לא יחניף לדעת קהל תמורת מחמאה חולפת. בינינו עמדו דברים ברורים, ועל כן השותפות, גם כאשר לוותה ביריבות, היתה איתנה ופורייה. ידענו שישנו חוב לאבות, והתחייבות לבנים. לאבות שציוו על רדיפת השלום, ולבנים, שסיכנו את חייהם, אך נולדו להישאר בחיים.

איש כמוהו, שהיה נהיר בשבילי הטקטיקה, בקי בדרכי האסטרטגיה, ידע שמעליהם עומד תמיד ייעוד היסטורי. לא לטשטש את הברירה האמיתית של חיינו. להעדיף שלום כי האי ממילא לא חיפשנו כיבוש. להעדיף להיות עם סגולה ולא עם של הסתגלות. .

יצחק ואני אמורים היינו לרדת מהמרפסת, אך ברגע האחרון אנשי הביטחון אמרו לנו שיש חשש מהתנקשות של איש חמאס. לא העלינו על הדעת שיהיה זה בן-בליעל יהודי שילחץ על ההדק הקטלני.

נפרדנו בחום, שלא אשכח טעמו לעולם. הפניתי ראשי, ראיתיו יורד מהמדרגות, מרחק עשרות מטרים ממני. ובהגיעי לרכב, שמעתי את היריות העמומות.

לפני שהספקתי לשאול - אנשי הביטחון דחפו אותי פנימה והחלו לדהור לעבר מתקן משלהם. לשאלתי היכן יצחק, לא השיבו, וכעבור רגעים ספורים אמרו לי: הוא באיכילוב.

דרשתי שניסע מייד לשם. ואמרתי שאלך ברגל אם הם לא ייסעו. בכניסה לבית החולים חשתי כבר את האסון הנורא שפקד אותנו. מנהל בית החולים, לחש לי באוזן שיצחק שוב אינו בחיים. הלכתי יחד עם לאה ההמומה לחדר הניתוח, לאה כמובן ידעה כבר את גודל האסון. פני יצחק היו גלויים, ופניו שידרו מנוחה בלתי מוכרת. על פיו עמד חיוך מפויס. ומסביב שקט קורע לב. נשקתיו נשיקת פרידה. ידעתי שאני נפרד, משותפות חד-פעמית, שכמוה לא זוכים אלא אחת בחיים.באתי למשרד הביטחון. לבדי. חשתי כאדם שנסדק לשניים. ידעתי שיש להמשיך אבל איך? עם שטוף דמעות ולב המום מצער. ואין ניחם.

במשך ‎11 השנים האחרונות אני מנסה לחשוב לעצמי בלשון שאינה מתלהמת על מה שקרה. שאיפת השלום אז, בעולם, נטתה לחשוב שאפשר לעשות שלום בלי הסכמת ישראל. לכפות על ישראל שלום זר. עכשיו הובהר שאי אפשר בלי ישראל, אבל אפשר עם ישראל לעשות שלום בהסכמה.

בתוכנו התנהל ויכוח היסטורי בתוך המדינה על גודל השטח לעומת גודל הרוב. הוויכוח הזה הגיע לקצו. הסכמנו רובנו שצריך לאפשר לעם הפלשתינאי מדינה משלו, לצד מדינת ישראל. מדינתם תהיה פלשתינאית, מדינתנו תישאר יהודית לנצח. גם רוב העם הפלשתינאי הבין שאין לו ברירה אחרת, אלא להכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, ולהגיע לשלום. נוצרה שותפות דעים, אבל חסרו שותפים לביצוע. השותף הפלשתינאי ודאי שלא יכול היה להיות חמאס קיצוני, דתי, הדוגל באלימות, אלא אולי תנועה פלשתינאית פוליטית שתבין שהשלום דרוש לה לא פחות מאשר לנו, ושאפשר להשיגו רק בהסכם.

וצריך לומר: ללא תהליך זה לא הינו מגיעים לשלום עם ירדן. עם ירדן יש לנו את השלום בגבול הרגיש ביותר שהפך להיות לגבול בטוח ביותר.

התהליך הזה, שיצחק עמד בראשו, הביא ליחסים מיוחדים מאין כמוהם עם ארצות הברית. כאשר הנשיא קלינטון, גם הוא עם עיניים דומעות, ספד ליצחק ואמר "שלום, חבר", הוא סיכם באופן מזהיר את מהות היחסים המיוחדים הללו.

ישראל חייבת להיות גדולה כגודל הסכנות הניצבות בפניה, אבל היא נאלצת להישאר קטנה כקוטן שטחה. את הפער שבין הגודל לבין הקוטן עליה למלא בידידות דוגמת זו שנוצרה עם ארצות הברית. היא חייבת לקיים תהליך שלום, מיוזמתנו, ארוך, קשה ומאכזב לפעמים, אבל לא להפסיק, ולשמור על כושר הרתעתה בלתי מתפשר.

הידידות, המשא ומתן, וההרתעה הביאו את יצחק להשקיע בדיפלומטיה, באסטרטגיה ובחינוך את מיטב התלהבותו, את שיא כושרו.מאז הירצחו של יצחק אורבות עדיין סכנות רבות לישראל. אבל תחת יצחק ישראל התעצמה. קם בה משק מדעי וטכנולוגי למופת. נרקמו ידידויות חובקת עולם. הוכח שיש נוער שיודע להגן על עמו, שיודע לשאוף לעולם טוב יותר.

המנהיג נרצח. הרוצח חי. חי חיים שמביכים ומביישים את כולנו. רוצח שהפר את הדיבר החשוב ביותר בעשרת הדיברות. הוא ירשם לדיראון עולם. אורו של יצחק לא יגווע ומורשתו תוסיף חיים בתקווה למען עתיד טוב יותר. העבר הוכיח זאת. גם העתיד יוכיח. יהי זכרו ברוך.