גברתי יושבת-ראש הכנסת דליה איציק, כבוד נשיא המדינה, שמעון פרס, נשיאת בית-המשפט העליון הגברת דורית בייניש, בני משפחת רבין, חברי הסגל הדיפלומטי, חברות וחברי הכנסת, מכובדי כולם, מדי שנה אנו חוזרים לכנסת, כדי להשמיע כאן דברים לזכרו של ראש הממשלה היחיד בתולדות המדינה שנרצח על משמרתו בידי בן עמו. יצחק רבין, זכרו לברכה.

הבחירה נתונה לנו – לדבר במלים חגיגיות, למלא את חלל האולם המיוחד הזה בססמאות, לשלם מס שפתיים לנסיבות המיוחדות המתחייבות מן המעמד הזה, או להעמיד פנים לרגע שאנחנו נמצאים בתוך חדר סגור, אטום לקולות הרועשים מבחוץ ולדבר איש אל רעהו, במלים פשוטות שאין לטעות במשמעותן. לומר את האמת. אינני מתכוון לעמוד על דוכן זה עוד הרבה פעמים, אך כשאני כאן, אני רוצה לומר לכם רק את מה שחיוני לומר, כדי שלא להחמיץ את ההזדמנות של כולנו לעשות את חשבון הנפש של קיומנו, של עתידנו, של גורלנו – ביושר.

יצחק רבין נרצח לפני שלוש-עשרה שנה כתוצאה ממסע שיטתי של שנאה, הסתה וליבוי יצרים, שגורמים רבים נטלו בו חלק, קרובים ורחוקים, בני ארצנו ויועצים מבחוץ, עד שמישהו אפל ונתעב שלף את אקדח הרצח. זמן קצר לאחר רצח רבין כתב חיים גורי, חברו של ראש הממשלה המנוח לספסל הלימודים בבית-הספר החקלאי "כדורי", את השורות הבאות: "כבר שמעתי כי רצח פוליטי כזה בחיי עמים עשוי להיות נקודת מפנה, שבה משתנית ההכרה והדברים נראים אחרת, ולכן ישראל שאחריו תהיה בהכרח טובה יותר. אומרים שדור צעיר שלם, שנזרק אל חוויה כה מבעיתה, לא ישלים עם האלימות, העיוורון, השנאה והייאוש שחוללו את האסון הזה". עד כאן דברי גורי.

לצערנו, תקוותו של גורי עדיין לא התגשמה. היום, שלוש-עשרה שנה מאוחר יותר, ההסתה לא פחתה, ליבוי היצרים לא קטן, השנאה לא התפוגגה. אזרחים ישראלים מכים באלימות אכזרית פלסטינים הרוצים למסוק את הזיתים כפי שעשו במשך מאות שנים במקומות שהיו ביתם האישי והמשפחתי – ואין מכלה. צעירים ישראלים, הלומים בחלומות משיחיים שאין להם בסיס במציאות הריאלית של חיינו, מכים חיילים שלנו, שוברים את עצמותיהם, מאיימים על חייהם, ואין עוצר.

אני אומר את הדברים הקשים הללו, לא רק לאנשים אחרים, אלא גם לעצמנו, לממשלה, לגורמי אכיפת החוק, לחברי השרים, ובראש ובראשונה לעצמי. אנו עומדים כאן, מדברים גבוהה גבוהה, על מה שהיה ואסור שיקרה עוד, ומשלימים עם מה שהולך ומתפתח לקראת הרצח הבא, ואיננו עושים את הדברים הפשוטים ביותר, המובנים מאליהם, כדי לעצור. אסור לתת לזה להימשך. אני לא אתן לכך להימשך. שום שיקול פוליטי או נוחיות זמנית לא ימנעו ממני להפעיל את כל סמכויות ראש הממשלה כדי להפסיק זאת. ואני אינני חושב על עצמי אלא על ראש הממשלה שיבוא אחרי.

לפני שלוש-עשרה שנה התחילו יצחק רבין, זיכרונו לברכה, ואתו שמעון פרס, ואתם רבים וטובים, במסלול שלא היה ממנו מנוס. היה בסיס לוויכוח אתם, וגם אני הייתי שותף לו וחלקתי על דעתם ואף הצבעתי נגדם. אבל הכיוון היה בלתי נמנע והמציאות הוכיחה שהיא חזקה יותר גם מכדורי הרוצח. אינני מנסה להצדיק רטרואקטיבית את הסכמי אוסלו שחלקתי עליהם, אבל הם הגדירו כיוון, והכיוון היה בלתי נמנע.

מאז, אחרי שלמדנו לחיות עם רגשי האשמה והכאב על מחירו של הסכם אוסלו, המשך הטרור והאכזבה מהקיפאון המדיני, חזרנו ללבו של הוויכוח. רק שעכשיו, רגעי ההכרעה הולכים ומתקרבים והננו עומדים על ספם.

הכרעה זו תהיה קשה ומכאיבה והיא תעצים את הוויכוח הפנימי שהתנהל ומתנהל בציבור הישראלי זה שנים. כל ממשלה שתקום לא תוכל להתחמק מעימות כזה. אם תרצה – תהיה חייבת להסתכן בעימות פנימי, קשה מאין כמוהו. אם תסרב – תאבד את האהדה והתמיכה הבין-לאומיים שהקהילה הבין-לאומית העניקה למדינת ישראל מאז ההתנתקות ולאורך תקופת כהונתה של הממשלה הנוכחית.

מי שחושב ומאמין שיוכל להתחמק מהכרעה, ובאותה עת עצמה לשמור על מעמדה הבין-לאומי של ישראל, מי שמניח כי יוכל להמשיך את הסטטוס-קוו הפנימי וגם ליהנות מחיבוק חם ותומך של מנהיגי העולם המערבי, במיוחד אלה התומכים בישראל וידידותיים כלפיה, משלה עצמו ועלול להוליך שולל את הציבור הישראלי. מי שחושב שיהיה אפשר להתחמק מהכרעה וגם להמשיך לבנות מערכת מסועפת של קשרים עם מדינות ערביות ומוסלמיות כפי שאנו עושים היום – חי בחלום. אני משוכנע שאין לנו אופציה ריאלית זולת הכרעה פנימית, ואני חרד לתוצאותיה במרקם העדין של יחסים מתוחים שכבר כיום מאפיינים חלקים מהציבור הישראלי.

הממשלה, כל ממשלה, תצטרך לומר את האמת, והאמת הזאת, לצערי, תחייב אותנו לקרוע חלקי מולדת רבים, ביהודה, בשומרון, בירושלים וברמת-הגולן. החלטה זו, כשתיפול, איננה כתב אישום כלפי המתנחלים והמתיישבים, שרובם המכריע אינם אלימים, אלא חלק בלתי נפרד מהציבור המסור, הנאמן, של אוהבי הארץ ובוניה.

זה הזמן לפנות לציבור הזה ולומר לו: אין כמוכם לאהבת הארץ, למסירות לה, לנכונות להקריב למענה. היו רגעים, שכולנו היינו שותפים להם, שבהם התאווינו בכל לבנו להניח את חותם נוכחותנו על כל שעל אדמה. גם אני הייתי שם. טעינו, לא ראינו למרחוק; חשבנו שנוכל להצליח לקיים מדינה יהודית, דמוקרטית, הגונה, נטולת סממנים של אלימות, מאירה פנים לשכניה ומחבקת אותם בתוך גבולות הריבונות שלנו. זה לא ילך. זה כבר עכשיו לא הולך. זה תבע מאתנו מחיר שאין לנו כוח מוסרי לשאת, וזה יתבע מאתנו מחיר כבד עוד יותר, שיפרום את החישוקים הדקים שעדיין שומרים על הסולידריות החברתית של החברה הישראלית.

איני בא בטענה לאיש, ואף לא בהטפת מוסר. אין לי זכות לכך. אך מוטלת עלי החובה לפנות אליכם, הבונים והמתיישבים, ולומר לכם, מתוך הרבה כבוד והערכה, שגם אתם תצטרכו לעשות את חשבון הנפש שלכם ולהגיע להחלטה – לא מתוך ריב ומדון, לא מתוך קרע שיפצע את הרקמות הרגישות ביותר של החברה המיוסרת שלנו, אלא בהשלמה שאין ממנה מוצא, מתוך הבנה שבגדלות הנפש, שזאת הדרך היחידה – לא נטולת סכנות ואי-ודאות, רצופת מכשולים, אך היחידה.

מהי המשמעות של טקסי הזיכרון הללו ליצחק רבין אם אין בהם הבנה שאסור לתת יד, בשום תנאי, בשום מקרה, ליצירת אווירה של חזרה לימים האפלים ההם?

אני רואה אתכם לפני, דליה, יובל, רחל וכל בני המשפחה. אתם אינכם זקוקים לזיכרון הקולקטיבי של אבא שלכם דווקא במעמדים האלה, כי הוא מקנן בתודעה האישית של כל אחד מכם ממילא, בכל ימות השנה. אתם כאן, אנחנו כאן, עם ישראל כאן כדי להפיק לקח, לבסס ערכים יציבים, לבנות עתיד ראוי לפועלו ולזכרו של אביכם, מנהיג ישראל, לוחם אמיץ בשדה הקרב ובשדה המערכה המדיני.

אני מחויב לציווי הזה כל יום, עד יומה האחרון של הממשלה. הממשלה תמשיך לבצר את גבולות המדינה, להכין מענה לתוקפיה, להקדים את הטרוריסטים המאיימים עליה, ובאותה עת לא תחדל מניהול משא-ומתן בכל הגזרות ועם כל השותפים האפשריים – הפלסטינים, הסורים, הלבנונים – מתוך מאמץ אמיתי להגיע להסכם, או לפחות לבסס את יסודותיו, כדי שלא יהיה אפשר לחמוק מהסכם בעתיד.

כך אני אכבד את יצחק רבין, זיכרונו לברכה, וכך תעשה גם ממשלת ישראל בראשותי – כל חבריה; כל מי שיהיה בה.