נאום ראש הממשלה, בנימין נתניהו בישיבה המיוחדת לזכרו של יצחק רבין - 12.11.1997 אנו עומדים עכשיו בפתח שנת היובל למדינה, אבל 50 שנותיה של המדינההמתחלקות באופן בלתי-שווה ל - 48 ול- 2 : לפני הרצח ואחרי הרצח. היד ההרסנית שקטעה את חייו של יצחק רבין עדיין מאיימת להחריב ולפגוע במרקם החיים של עם ישראל. הפתגם אומר, שאי אפשר לכלוא את הרוח, אבל הוא נכון, לצערנו, גם לגבי רוח רעה. גופו של הרוצח יושב בכלא, אבל רוחו הרעה עדיין מושבת בחוץ. ורוח רעה עלולה להוליד רוח רעה נגדית, ורעל השנאה מטבעו מייצר רעל של שנאה נגדית. והשנאה הזאת כאילו צודקת, אבל היא מעליבה ופוגעת במחנה שלם, והיא מולידה שנאה צודקת נגדית לנגדית, וכך חוזר חלילה. ואוי ואבוי לצדק הזה, שעושה אותנו לשני מחנות שמתחפרים בעמדותיהם: עלבון מול עלבון, צודקים מול צודקים. ידידי, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לוותר על הוויכוח, שהוא המהות של החיים הדמוקרטיים. אבל בואו נלמד לפעמים להיות פחות בטוחים ונחרצים, פחות מעליבים וגם פחות נעלבים. יותר מקשיבים זה לזה ויותר פתוחים זה לזה. ואני שם את עצמי ראשון בעניין זה, ראשון לומר, שאני, כמו אחרים, צריך לעשות חשבון נפש, להושיט יד, ראשון לומר בואו נלך יחד בדרך ההידברות, בדרך ההתפייסות. שום ויכוח פולטי אינו מצדיק אלימות, ושום אלימות איננה שוללת את הלגיטימיות של עמדה פוליטית נוגדת. אבל הוויכוח צריך להיות משולב בהידברות ובהקשבה, כי מעל לכל אנו זקוקים היום להשלמה ולפיוס. אני פונה לכולכם ביום זה להתאחד סביב המשותף בינינו שהוא רב לאין שיעור מן המפריד - הרצון להביא שלום וביטחון לארץ הזאת וליושביה. ואני פונה במיוחד אל חבריו ורעיו הקרובים של רבין, יריבי הפוליטיים, שכואבים את האובדן יותר מכולם, אני מושיט לכם יד לשלום, יד לפיוס. אדוני היו"ר, לפני שנה, מעל הבימה הזאת, שאלתי באיזו דרך נבחר ללכת כעם: בדרך האיחוד, ההתלכדות וההסכמה הלאומית הגדולה או בדרך של פירוד, פיצול ושקיעה נוראה. אני אומר, שוב ודווקא ביום זה, הבחירה היא בידינו. ובמידה רבה הבחירה היא בראש ובראשונה בידי האנשים היושבים בבית הזה. יצחק רבין המנוח היה אומר שאין לנו מדינה ספר. המדינה הזאת היא של כולנו והאחריות לשלמותה היא על כולנו. מי ייתן ונהיה ראויים לה. |
||
|
