נוסח הנאום של חברת הכנסת, דליה רבין-פילוסוף בישיבה המיוחדת לזכרו של יצחק רבין - 21.10.1999 כבוד נשיא המדינה והגברת ויצמן, אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, שריממשלת ישראל, עמיתי חברי הכנסת, משפחה שלי יקרה, חברים ואורחים יקרים, על ארבע שנים ועל שלושה כדורי מוות רציתי לדבר כאן היום. "די לדם ולדמעות", אמרת, ביום שטוף תקווה ושמש, יום של אור, שמחה ושלום, כשכולך חדור אמונה. "די לדם ולדמעות", אמרת, ונפלת מתבוסס בדמך, ולנו נותרו הדמעות. ארבע שנים והרבה דמעות. "אני מרגיש טוב בקרב עם ישראל", אמרת, וחיוך המבוכה, הביישנות וטוב הלב שלך היה על שפתיך. ובאותו זמן עצמו נדרך האקדח ובן-עוולה, בן העם היהודי, ירה בך מגבך. שלושה כדורים וארבע שנים, שבי נשבעתי, לא היה בהן רגע אחד ללא הכאב הנורא, המחשבות שאינן נותנות מנוח. לא היתה דקה שלא זעקו אלי דמיך מן האדמה. והתסכול וחוסר האונים והגעגוע. אני עומדת כאן היום הזה, על הבימה הזאת, שמעליה נשאת, אבא, עשרות נאומים, באולם שממנו ספגת אין-ספור קריאות חרפות וגידופים. אני ניצבת כאן היום הזה עדות חיה לרציחתך, עדות חיה לכך שאתה לא כאן. עדות חיה לאבל פרטי שהוא במקום הזה בדיוק אבל לאומי. ואני ניצבת כאן היום לכבודך, לזכרך, למען חייך ופועלך, מנסה לגעת בך מקרוב. על-פי הדרך שבה חינכת אותנו, אבא, על-פי הערכים שהקנית לנו ותחושת המחויבות שהיתה בכל אשר עשית תמיד ואשר החדרת בנו בחייך, ולא פחות מזה עם רציחתך, עשיתי בשנה הזאת, הרביעית למניין, את כל הדרך הארוכה והקשה אל לב העשייה הציבורית. באתי לראות, לעשות ולהבטיח שהעתיד שרצית בשבילנו לא יהפוך לאפיזודת עבר חבוטה. באתי כי אני מאמינה שאפשר, אבל אי-אפשר, רבותי המכובדים, ללכת קדימה בלי לברר עם הסוף את אשר אירע. באולם הזה, אולם המליאה, שידע פולמוסים משולחי רסן, במסדרונות שידעו לחישות וזעקות נושאות מסר של טינה ומשטמה, כאן, ממש בתוך הבית שאמור להבטיח לגיטימציה וביצור לשלטון החוק ולריבון, פה אני מצאתי את שרידי הרוח הרעה שהביאה לרציחתך. כאן, רבותי, נגלים יו-יום ושעה-שעה כוחה של המלה, עוצמתו של הנאום, המצע המילולי שעליו צומחת אלימות רחוב. מכאן יוצאת בשורת המלים שיכולות להרוג. ויש מקום לתמוה, ולעולם לא מאוחר לבדוק, האם מן הבית הזה ניתן האות? האם בבלי דעת, מאוהבים בחריזות לשון ובצווחות גרון לא גילו המנהיגים - כן, כאן יושבים המנהיגים ונותני הטון - את האחריות הראויה לצנן את הרוחות? האם לא מהבית הזה עצמו, שהיה ביתו של אבא, שהוא עכשיו ביתי, יצאה בשורת האלימות? ומעבר לכך, האם מאז השכלנו לדעת לעצור אותה? ודווקא כאן, בלב לבה של הדמוקרטיה הישראלית, האם מכאן יוצאת היום בשורת הדוגמה האישית, שהיא בסיס ולב לכל מנהיגות? האם הלקח הופק? כן, ארבע השנים שעברו מאז הרצח היו שנים של שיעור מאלף לכולם. בתהפוכות, בטלטלות, במעברים חדים בין שנאה לפייסנות המשמשות בערבובייה. אבל האם במעשינו, בדרך התנהלותנו כאן במשכן אנו יכולים להעיד כי הלקח הופנם? אני בספק. מכל מקום, ודאי שמצווה עלינו לעמוד היטב היטב על המשמר. על יושביו של המשכן הזה, חברי ועמיתי, לשאת באחריות לשינוי ולשיפור, לזהירות מרבית ולמשנה מתינות בתרבות השיח שלנו. אנחנו מוכרחים, חייבים לפתח יכולת לרדת לשורשי הבעיות ולהתמודד אתן ברצינות, לא בצרחות, בתבונה. לא בדמגוגיה שדופה. ויש כל כך הרבה מה לעשות, והמלאכה כה רבה. חברי לכנסת, אבא שלי נרצח כי דמו היה הפקר. כי ברעש שהוקם סביבו וסביב המהלכים שביקש לממש לא נשמעה דריכת האקדח. אבל אבא שלי ניצח. כי השלום שעל משמרתו נפל הוא כבר עובדה שאין ממנה מנוס. וההסכמה הרחבה למהלך של ויתור היא ההוכחה שהחזון שלו היה יותר חזק מקולות השנאה הרמים. ועכשיו, ארבע שנים לאחר הרצח, כמעט חצי שנה מאז שדרכו, דרך יצחק רבין, כבשה שוב את הגה השלטון, ורגע לפני שמנועי הסדרי הקבע והשלום מופעלים במלוא הכוח, עכשיו חובתנו העיקרית היא להתבונן פנימה, אל עצמנו, ולראות איך אנחנו הופכים לקבוצת אנשים טובים יותר, לחברה הוגנת יותר, לציבור שיודע לפעול לטובת הפרטים, חזקים שזוכרים לחזק את החלשים. אבא שלי היה איש השלום, אבל רעיון השלום שהגה וקידם היה רק חלק מאמונה רחבה יותר בנחיצות לחזק את החברה, את העם והמדינה, חברתית וכלכלית, בצד השגשוג המדיני. בזאת השליחות. אין עמה הוד, אין בה פאר של טקסים מרהיבים; מדובר בעבודה יומיומית, אפורה ועיקשת. את העבודה הזאת, אבא, של גיבוש וחיזוק והידוק חברתי ראיתי לי כמשימה עיקרית. ישראל לא תהיה לעולם מה שהיתה בתשע ושלושים בערב, י"א בחשוון, 4 בנובמבר 1995. גם אני לא אהיה לעולם מי שהייתי קודם. עם כל יום שעובר, כל שנה שחולפת, ישראל ממשיכה להשתנות, חותרים בה זרמים; ואני, עם כל יום שעובר, כל שנה שחולפת למן הרגע הנורא ההוא, מתקרבת אליך, מחזיקה את מקל החובלים שהותרת בבלי דעת ובלא כוונה, בידי. מכאן, מן הדוכן הזה של מליאת משכן הכנסת, ביום הזה, אני מבטיחה לאחוז במקל, לעמוד על משמר המתינות, ההגינות והדמוקרטיה, להמשיך במירוץ השליחים של החיים. |
||
|
