נוסח הנאום של ראש הממשלה, אהוד ברק בישיבה המיוחדת לזכרו של יצחק רבין - 21.10.1999 כבוד נשיא המדינה, משפחת רבין היקרה, ראשי החברה והמדינה בישראל, אורחיםנכבדים, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. "הלילה ההוא יקחהו אפל", "הלילה ההוא יהיה גלמוד, אל תבוא רננה בו", "יחשכו כוכבי נשפו, יקו לאור - ואין, ואל יראה בעפעפי שחר". פסוקיו אלה של איוב כאילו כיוונו מקדמת דנא אל הלילה הנורא, לפני ארבע שנים, שבו נרצח יצחק, זיכרונו לברכה. הלילה שנצרב בכאב עז בזיכרון הלאומי הקולקטיבי ובזיכרונו הפרטי של כל יחיד בישראל. כדורי אקדחו של המרצח הנתעב, לא רק אל לבו של יצחק רבין האיש נועדו. אל לב יצחק רבין הדרך הם נורו, אל לב יצחק רבין הרעיון, אל לב רבין החזון, אל לב יצחק רבין השלום. כדורי המוות פגעו פגיעה קטלנית בגופו של יצחק רבין האיש, היקר באדם. את הדרך, הרעיון, החזון והשלום - הם החטיאו. בעוד הרוצח ממתין באקדח במורד המדרגות, השמיע יצחק רבין על במת עצרת השלום את מילותיו האחרונות, שאותן ביקש הנבל לרצוח. וכה אמר יצחק: "השלום כרוך בקשיים, גם במכאובים, אין דרך לישראל בלי מכאובים. עדיפה דרך השלום מאשר דרך המלחמה. אומר זאת לכם מי שהיה איש צבא ושר ביטחון, ורואה את כאבי המשפחות של חיילי צה"ל. למענם, למען בנינו ונכדינו, אני רוצה שהממשלה הזאת תמצה כל שמץ, כל אפשרות להתקדם ולהגיע לשלום כולל". אל המילים האלה כיוון הרוצח - והחטיא. דמו של יצחק קידש אותן, והן היו לנו למופת, לצוואה ולנדר. חקוקות הן מאז על לוח לבנו וזוהרות כאש התמיד. "אהבה מקודשת בדם, את תשובי בינינו לפרוח". אדוני הנשיא, כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, עם עתיק יומין אנחנו, עם האמונה והספר והשליחות האוניברסלית, ומורשתנו המוסרית הונחה ביסודה של תרבות המערב ועיצבה את דמותה ואת ערכיה. אך את חוכמת המדינה לא ידענו, לא היתה זו מעולם סגולתו של עמנו. מדינת ישראל המתחדשת קמה כתום אלפיים שנה מאז אבדה הריבונות היהודית בארץ-ישראל. את כל חוכמת המדינה הלכה למעשה, צריכים היינו כתינוקות ללמוד מאלף; ולמדנו, היטב למדנו. הקימונו כאן, עוד טרם קמה המדינה, חברה דמוקרטית ומוסדות ממלכתיים לתפארת, וחרף מלחמות רבות ואיום ביטחוני שלא חדל, עיצבנו פה משטר מדיני, כלכלי ותרבותי חופשי, נאור ומתקדם. התחברנו אל המתוקנות שבמדינות העולם. הכול איים להתנפץ בלילה הארור ההוא בכיכר מלכי ישראל, כאשר שורש פורה רוש ולענה יצא מתוכנו, לשלוח אש ביסוד קיומנו המדיני ולבגוד בצו העליון של המוסר היהודי: לא תרצח. כבוד הנשיא, היושב-ראש, חברי הכנסת, הדמוקרטיה הישראלית קמה מרצח רבין "קרועת-לב אך נושמת". חוסנה עמד לה לחצות את הלילה האפל ההוא, לאור מיליוני הנרות שהדליקו בני הנעורים. האבל הכבד והאהבה שהורעפה על המנהיג האמיץ שנרצח, היו לחוויה מלכדת ומזככת, לשבועת אמונים לדרכו של יצחק, להבטחה כי האלימות לא תעבור והשלום בוא יבוא. ואולם נפל דבר בישראל, ולא נימלט מלקחו. הפתגם אומר: מי שאינו לומד מן ההיסטוריה, נדון לחזור עליה. אם שוב נרשה שחופש הביטוי יהפוך לחופש ההסתה, אם נשמע ונחשה נוכח דברי בלע של המשסים חלק אחד בעם נגד החלק האחר, אם נחריש לשמע ביטויי פלגנות ושנאה בנוסח: הם מול אנחנו, אם נחזור ונשמע את תועבת דין מוסר, דין רודף ופולסא דנורא נגד מנהיגים בישראל, ולא נגיב, אם נתיר בריונות בשמה של אידיאולוגיה המתיימרת להתנשא מעל לחוק ולדמוקרטיה, אם ניסוג מפני איומים וכפירה בסמכותה של הרשות הנבחרת, אם נתעלם מחתירה תחת אושיות קיומה של המדינה, בשולי החברה היהודית והערבית בישראל, אם נגלה מורך לב, פייסנות שלא במקומה וחולשת דעת או חולשת רצון ונקל ראש בכל אלה - כי אז עלולים אנו, חלילה, למצוא את עצמנו שנית מוכי הלם ויגון, ומי יודע אם נוכל לשוב עוד ולאסוף את השברים. אכן, עם עתיק יומין הוא עם ישראל, כבד שנים, כבד דורות, אך בכל נטעה: הדמוקרטיה הישראלית עולת-ימים היא, צעירה ורכה. שורשיה לא העמיקו עדיין וגזעה לא עב. יש מי שקורא עליה תיגר, יש החותר לשבור אותה, יש מי ששולל את שלטון החוק. הדמוקרטיה הישראלית עודנה זקוקה להשגחה, לשמירה, להגנה ולטיפוח. ויותר מכול - היא זקוקה לחינוך, חינוך לסובלנות, שהיא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ברוחו של הלל הזקן: "דעלך סני לחברך לא תעבד". אנחנו גמרנו אומר ללכת בדרכו של יצחק, דרך האומץ והתעוזה המפוכחת, ללא רתיעה, ללא חת. אל דגלנו נאסוף את מירב חלקי העם. אל ההסכמה הרחבה ביותר נחתור, אך מן הדרך לא נסטה. דרך רבין, על-פי מיטב הכרתי, היא הדרך המאוזנת, הדרך האמצעית, שסביבה נכון ללכד את רובו הגדול של העם באחדות חדשה, אחדות שיש עמה רגישות, הזדהות ואמפתיה עם אחים שחלומם נשבר. זו אחדות שיש בה כאב ויש לה מחיר, אך יש בה שותפות וחברות אמת, ויש בה גם אהבת ישראל. אדוני הנשיא, כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, במותו היה יצחק רבין לסמל, לצו של אחדות ושלום. ביום הזה, בכל בתי-הספר לומדים ילדי ישראל את מופת חייו. ובני הנעורים שבכו לו בלילה ההוא, בגרו והיו לחיילים ורוחו אתם. דור חדש, דור שלם גדל עכשיו על מורשתו. בחלקת הקבר שבהר-הרצל כבר הסתיו הרביעי, שם, סביב סביב ליצחק, תחת עלוות האורן והברוש טמונים חללי המלחמה שאותה ביקש יצחק רבין להצמיח אחת ולתמיד. רבים מהם שולחו בפקודתו אל הקרב האחרון בחייהם, ואולי אל הקרב האחרון במערכות התקומה והמגן. להם ולמשפחותיהם היה לבו נתון תמיד, ומהם שאב יצחק תעצומות לחתור נחוש ואמיץ אל היעד, הביטחון והשלום. כאן והיום אני נשבע כי בדרכו נלך, לפיד האש שהדליק נפל מידו אך לא כבה, והוא נישא עתה בידינו, ממשיכי אותה דרך. זו דרכה של ישראל חזקה, אחת, בוטחת, הצועדת יחדיו באומץ אל שעת האמת, אל עת ההכרעות ההיסטוריות שנכונה לה. אדוני הנשיא, כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, כאות וכהתחייבות לדרך רבין, אני חוזר עכשיו שנית, כלשונם, על דברי יצחק האחרונים, הפעם בשמי שלי. "השלום כרוך בקשיים, גם במכאובים, אין דרך לישראל להגיע לשלום בלי מכאובים. אך עדיפה דרך השלום מדרך המלחמה. אומר זאת לכם מי שהיה איש צבא רוב שנותיו ושר ביטחון, ויודע את כאבי המשפחות של חיילי צה"ל. למענם, למען בנינו ונכדינו, אני מתחייב שהממשלה בראשותי תמצה כל שמץ, כל אפשרות להתקדם ולהגיע לשלום כולל ולביטחון". אדוני הנשיא, כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, שירת חייו של יצחק לא נפסקה לפני ארבע שנים. היא נמשכת מאז, היא אף מתעצמת והיא מנצחת. חי אתה, יצחק, חי אתה בלבותינו, חי ברוחה של ישראל, השבה אל דרכך - דרך השלום. כנסת נכבדה, אני מבקש לסיים בשורות אחדות שכתב המשורר הרוסי הגדול יבגני יבטושנקו על רצח רבין. "לכדורים אין לאום,/ האם יש סוף לרציחות בעולם?/ תמה דרכו של חייל ותיק/ בעופרת מוכרת, משלו./ אין לאום לרשע.../ תני לנו תקווה, המאה ה - 21.../ והוא מונח שם, בודד ועייף עד מוות,/ יצחק רבין,/ החייל הוותיק שלא ידע לשיר/ וגופת-שיר מוטלת על שפתיו". ובחזרה למקורותינו: "עושה השלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל - ואמרו אמן" יהי זכרך, יצחק - ברוך. |
||
|
