מטרתה המרכזית של התנועה הציונית, מיום שנוסדה היתה הקמת מדינה יהודית
ריבונית בארץ ישראל. בשנת 1948 הוקמה המדינה היהודית אולם רק בשנת 1977
הכירה המדינה הערבית הראשונה, מצרים, במדינת ישראל, וחתמה עמה על הסכם
שלום.
הסכמי קמפ-דייויד, ועידת מדריד, הסכמי אוסלו, ההכרה ההדדית בין ממשלת
ישראל לבין אש"פ ומפעל ההתנחלויות בשטחים שבידי ישראל מאז 1967 יצרו מציאות
ששום צד אינו יכול להתעלם ממנה.
בדיאלוג בין המנהיגות הישראלית והפלסטינית טמונים סיכונים וסיכויים. שתי
ממשלות ישראל האחרונות קבלו החלטה אסטרטגית ליטול סיכונים מחושבים
במטרה למצות כל סכוי אפשרי להשגת שלום ויחסי שכנות טובה בין יהודים לערבים
בארץ ישראל.
על רקע הנכונות לחפש דרך לפשרה הסטורית בין יהודים לערבים התפתחה בעם
היהודי מחלוקת חריפה באשר למחירה: ויתור על חלקי מולדת.
בנוסף למחלוקת הרעיונית שוררים חילוקי דעות חריפים באשר למידת הסיכון
הבטחוני שמותר ליטול נוכח הסיכונים והאיומים מהצד הערבי. יש החוששים כי
השלום המובטח אינו אלא מקסם שוא, חזיון תעתועים שמכניס את ישראל למלכודת
שממנה תחלץ בסופו של דבר אם בכלל במחיר דמים כבד, ומולם ניצבים הטוענים
בלהט כי יש סכוי לתהליך וכי שלום בר קיימא הוא מרכיב חיוני בבטחונה של מדינת
ישראל לדורות.
הקיטוב הפוליטי החמור הגיע לשיאו בשלהי שנת 1995. בחודש ספטמבר חתמה
ממשלת ישראל על הסכם אוסלו ב' שנתפס כצעד לקראת מסירת שטחי יהודה
ושומרון לפלסטינים. הפגנות המחאה התעצמו ורבבות ראו במעשה החתימה על
ההסכם כפירה בעיקר. מספר שבועות לאחר מכן נרצח ממניעים פוליטיים ראש
ממשלת ישראל, יצחק רבין ז"ל.
חרף העובדה שהרצח והרוצח גונו בכל לשון על ידי כל ההנהגה הפוליטית הבכירה
בישראל, היו לא מעטים שהזדהו עם המעשה הנפשע ובהזדהותם הבהירו כי קיים
סיכון ממשי למלחמת אחים בישראל. כאילו לא למדנו את הלקח ההסטורי ממה
שצפוי לנו בעקבות שימוש בטרור כאמצעי בויכוח פוליטי פנימי בין יהודים ליהודים
נוכח פני אויב שצר על החומות...
חברי כנסת מתנועת הליכוד גשר צומת ומתנועת העבודה, נפגשו מתוך מטרה לברר
מהם מימדי ההסכמה והמחלוקת ביניהם, לקראת הדיונים העתידיים עם
הפלסטינים על הסדרי הקבע. לאחר סידרה של דיונים ובירורים הגיעו למסקנה כי
ניתן להגיע להסכמה לאומית על בסיס שלושת העקרונות הבאים:
א. יש להמשיך בדיאלוג עם הרשות הפלסטינית ולמצות כל סכוי להשגת הסכם קבע
עמה. במסגרת הסכם כזה יש לאפשר קיומה של ישות פלסטינית שמעמדה ייקבע
במו"מ בין הצדדים והמגבלות על ריבונותה יפורטו בפרקים הבאים.
ב. גם בתנאי שלום וגם לאחר השגת הסכם בדבר הסדר הקבע, על מדינת ישראל
לשמור על יכולתה למנוע כל פגיעה או סיכון של פגיעה בשלמותה הטריטוריאלית,
בבטחון אזרחיה וברכושם, ובאינטרסים החיוניים שלה בארץ ובעולם.
ג. בכל הסכם שתחתום עליו ממשלת ישראל לא תכלל מחויבות לעקור ישובים
יהודיים בארץ ישראל המערבית ולא תפגע זכותם של המתיישבים לשמור על
אזרחותם הישראלית ועל זיקתם כפרטים וכקהילה למדינת ישראל.
 א. גבולות
עמדת ישראל בכל הנוגע לשאלת הגבולות תתבסס על העקרונות הבאים:
1. לא תהיה חזרה לגבולות 1967.
2. רוב המתנחלים, על ישוביהם, יחיו בריבונות ישראלית, תוך שמירת הרצף
הטריטוריאלי בין הישובים לבין מדינת ישראל.
3. הישובים הישראלים, שיתקיימו מחוץ לשטח שיסופח למדינת ישראל על
תושביהם, יזכו לסידורים מיוחדים ומוסכמים שבמסגרתם תשמר אזרחותם
הישראלית וזיקתם כפרטים וכקהילה למדינת ישראל. כן תשמר זכותם למעבר חפשי
ובטוח אל השטחים שבריבונותה המלאה של מדינת ישראל.
4. בקעת הירדן תהווה אזור בטחון מיוחד וצבא ישראלי ישב על הירדן. הישובים
הנמצאים בה יוכלו להישאר על מכונם עפ"י סעיף 3 לעיל. גירסא שניה עומדת על
החלת הריבונות הישראלית על הבקעה.
ב. מרכיבי בטחון
1. הישות הפלסטינית תהיה מפורזת ולא יהיה בה צבא.
2. הירדן יהיה גבול הבטחון של ישראל. יוסדרו תנאי מעבר בטוחים של כוחות צה"ל
במידת הצורך ועל פי תנאי השעה בתוך שטחה של הישות הפלסטינית לצרכי הערכות
צה"ל על הגבולות.
3. הישות הפלסטינית תקיים כוח משטרה חזק לצרכי שמירת בטחון הפנים.
4. לא יימצא צבא זר בתחומה של הישות הפלסטינית.
5. כוחות הבטחון של ישראל והישות הפלסטינית יפעלו להרתיע ולסכל פעילות
טרוריסטית המכוונת נגד יהודים וערבים.
6. הישות הפלסטינית לא תחתום על כל הסכם צבאי, או הסכם אחר, שיש בו איום
על שלמותה הטריטוריאלית של מדינת ישראל על בטחונם של אזרחיה ושלמות
רכושם או על כל הסכם בדבר חרם או צעדים בלתי חוקיים אחרים כנגד כלכלת
ישראל או כל הסכם בדבר תעמולה עויינת נגד מדינת ישראל או נגד העם היהודי.
7. ההתחיבויות של הצדדים להסכם בדבר הסדרי הקבע יגברו על כל התחיבויותיהם
האחרות.
8. הפרה ממשית של התחיבות כל שהיא בפרק זה תתן עילה לצד הנפגע לראות את
ההסכם כולו כבטל ותקנה למותקף זכות לפעול באורח חפשי לתיקון ההפרות ולמניעת
הפרות נוספות.
ג. מעמדה של הישות הפלסטינית והמיגבלות על ריבונותה
בכפוף למיגבלות שיחולו על הישות הפלסטינית כפי שהן עולות ממסמך זה, תוכר
הישות הפלסטינית כבעלת הגדרה עצמית. לפי גירסא אחרת - כאוטונומיה מורחבת,
ולפי גירסא נוספת - כמדינה.
ד. ירושלים
1. ירושלים, בירת ישראל, בגבולותיה המוניציפליים הנוכחיים תהא עיר אחת
מאוחדת בריבונות ישראל.
2. הפלסטינים יכירו בירושלים כבירת ישראל, וישראל תכיר במרכז השלטוני של
הישות הפלסטינית שיימצא בגבולות הישות ומחוץ לגבולותיה המוניציפליים
הנוכחיים של ירושלים.
3. למקומות הקדושים לאיסלאם ולנצרות בירושלים ימצא הסדר מיוחד.
4. התושבים הפלסטינים בשכונות ירושלים הערביות יקבלו בכפיפות לשלטון
העירוני מעמד שיאפשר שיתופם באחריות לניהול חייהם בעיר.
ה. פליטים
1. תוכר זכותה של מדינת ישראל למנוע כניסה של פליטים פלסטינים לתחום שטחה
הריבוני.
2. נוהל כניסתם של פליטים לישות הפלסטינית יידון במו"מ על הסדר הקבע תוך
בחינת ההשלכות על מכלול נושאי הבטחון של ישראל.
3. יוקם ארגון בינ"ל שישראל תיטול בו חלק חשוב, שמטרתו לממן ולממש תכניות
לפיצוי ולשיקום הפליטים במקומותיהם. הארגון גם ידון בתביעות ישראל לפיצויים
עבור פליטים יהודיים ממדינות ערב.
4. ישראל והישות הפלסטינית, כל אחת בתחומה, ישקמו את הפליטים על בסיס
פירוק ססו"ת של האו"מ, ביטול מעמד הפליט והסדרת מגורים ותעסוקה בסיוע בינ"ל.
(באשר לישראל, מדובר במחנות הפליטים שועפט וקלנדיה שבירושלים).
5. ישראל תמשיך במדיניותה בדבר איחוד משפחות על פי הקריטריונים הנוכחיים.
ו. מים
ההסכם בדבר השימוש במים כפי שנחתם במסגרת הסדר הביניים ימשיך להיות
תקף, רשויות המים של ישראל והפלסטינים יקיימו תאום ובקרה שוטפים למימושו.
כל שינוי בעתיד בכל הקשור לאופן חלוקת המים, דרכי הפקתם ואמצעי השמירה על
איכותם, חייב להעשות בהסכמת שני הצדדים. בהעדר הסכמה יימשך להתקיים
הסטטוס קוו.
ישראל והישות הפלסטינית יפעלו במשותף בכל הנוגע להתפלה ולמפעלי מים
אזוריים.
ז. כלכלה ומסחר
התחום הכלכלי הוא אחת מאבני הפינה של יחסי ישראל והישות הפלסטינית,
במטרה לחזק את עניינם בהשגת שלום צודק, בר-קיימא וכולל. שני הצדדים ישתפו
פעולה בשטח זה כדי להקים בסיס כלכלי יציב ליחסים אלה, אשר יוסדרו בתחומים
הכלכליים השונים על פי עקרונות של כיבוד הדדי של כל צד לגבי האינטרסים
הכלכליים של משנהו, הדדיות, צדק והגינות. הצדדים יציעו לממלכת ירדן לקחת חלק
בשתוף הפעולה הכלכלי.
ח. חנוך, תרבות ושכנות טובה
המנהיגות הישראלית והמנהיגות הפלסטינית חייבות ליצור סביבה נאותה
להתפתחות יחסי השלום בין היהודים לפלסטינים. יש לעודד יוזמות חינוכיות, קשרי
תרבות ולטפח מודלים של שתוף פעולה יהודי ערבי כבסיס ליחסים של שכנות טובה.
שלום אמת בין יהודים לערבים בארץ ישראל יושג לכששתי האוכלוסיות יקבלו האחת
את קיומה של רעותה, על בסיס של הדדיות.
ט. הסדר הביניים והסדר הקבע
1. ייעשה מאמץ מיוחד לסיים את השיחות בדבר הסדר הקבע ובעיקר באשר לקביעת
הגבול בין ישראל לבין הישות הפלסטינית עוד לפני המועד המוסכם לפריסה
האחרונה.
2. אם לא יוסכם על גבול הקבע עוד לפני מועד הפריסה השלישית, תתפרס ישראל
מחדש כך שכ- 50% מן הגדה המערבית (יו"ש) יוגדרו כשטחי A ו-B.
על החתום (לפי סדר א' ב')
מיכאל איתן (ליכוד)
זאב בוים (ליכוד)
יוסי ביילין (עבודה)
שלמה בן-עמי (עבודה)
אליעזר זנדברג (צומת)
יהודה לנקרי (גשר)
חיים רמון (עבודה)
מאיר שטרית (ליכוד)
English Version
|
