מבוא
קורות יהודי לוב בתקופת מלחמת העולם השנייה אינם ידועים די הצורך לציבור הרחב, שכן מוקד ההתעניינות הוא גורל יהודי אירופה. ואולם, כמו יהודי אירופה תחת שלטון הנאצים, גם יהודי לוב תחת שלטונו של מוסוליני נכללו בתוכניות ההשמדה של הנאצים, ומעל ראשיהם ריחפה סכנת "הפתרון הסופי". עד היום חשים יהודי לוב שותפות גורל עם יהודי אירופה.
מקרב קהילות צפון-אפריקה, יהודי לוב חוו את אימי השואה בעוצמה הרבה ביותר. כ-300 יהודים נשלחו למחנות ברגן-בלזן ואינסברוק. כ-2,600 יהודים הוגלו למחנה הריכוז בג'אדו (235 ק"מ מדרום-מערב לטריפולי), ו-562 מהם מתו ברעב, במחלות ובעינויים. כ-400 יהודים פוזרו בעיירות הסמוכות לג'אדו. כ-1,000 גברים יהודים גויסו לעבודות כפייה במחנה סידי אל-עזיז, וכ-350 מהם הועברו אחר כך למחנה כפייה סמוך למצרים (בוקבוק).
כשהניצולים הגיעו לארץ, נדחקה השואה שלהם לשולי התודעה הציבורית. במשפט אייכמן לא העידו נציגי יהדות לוב.¹ במהלך המשפט פנה יוסף דעדוש, מזכיר ארגון יוצאי לוב בישראל, למדור לחקירת פשעי הנאצים במטה הארצי של המשטרה וביקש לחקור ולהעניש את מעניהם, "שכן גם אנו, יהדות קירינאיקה אשר בלוב, חבשנו מחנה ריכוז במשך 13 חודשים, חודשי סבל, מחלות, מגפות, עבודות כפייה נוקשות מאוד ומוות, מחנה שעד כה אף אחד לא חקר את תוצאותיו ומארגניו". בקשתם של יוצאי לוב לא נענתה.
מאז ראשית שנות ה-80 נעשים באוניברסיטאות בארץ מחקרים על אודות שואת יהדות צפון-אפריקה. כיום נכללים קורות יהודי צפון-אפריקה במלחמת העולם השנייה, ובכללם קורות יהודי לוב, בתוכנית הלימודים של בתי-הספר התיכוניים.²

הקהילות היהודיות בלוב היו מן הקהילות העתיקות ביותר בתפוצות, והתקיימו ברציפות אלפי שנים. במאות השנים האחרונות היתה קהילת טריפולי הגדולה והחשובה שבקהילות לוב. שנייה לה היתה קהילת בנגאזי בחבל קירינאיקה. הקיבוץ היהודי בלוב היה הקטן בקיבוצי ישראל בצפון-אפריקה, אך שיעורו באוכלוסייה היה הגדול ביותר: ב-1931 היה מספר היהודים בלוב כ-21,000 - 4% מכלל התושבים; ערב מלחמת העולם השנייה היה מספרם כ-30,000. יותר ממחציתם ישבו בטריפולי, כ-10% בבנגאזי, והיתר בעשרות יישובים קטנים.³

מסמך זה מביא כרוניקה תמציתית של חיי היהודים בלוב מאז 1911 - שנת כיבושה של לוב בידי האיטלקים - ועד לסיום מלחמת העולם השנייה.

הקהילה היהודית בלוב בתקופת המשטר הקולוניאלי (1911-1922)
בשנת 1911 כבשה איטליה את לוב. בצד התמורות החיוביות שחלו בקהילה היהודית עם כניסתה של לוב לעידן המודרני - השיפור בתחומי הביטחון האישי, הכלכלה, החינוך והחברה (בעיקר מכיוון שלא השתייכה עוד למעמד החסות המוסלמי ששילם את מס הגולגולת, כפי שהיה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית) - מצאו היהודים את עצמם נתונים בין דרישות האיטלקים להתקדם ולקדם את המסחר והכלכלה המקומיים לבין עוינות מצד האוכלוסייה הערבית-המוסלמית המקומית.⁴ ליהודים אומנם הוענקה אזרחות לובית-איטלקית, שהמחזיק בה היה רשאי לבחור ולהיבחר לוועדי הקהילות שניהלו את ענייני היהודים, אולם בשנת 1916 הוגבלו סמכויותיו של בית-הדין הרבני ונכפה על היהודים מינוי רב מאיטליה. הנציב האיטלקי שמונה בלוב ב-1929 הגביל את סמכויותיה האוטונומיות של הקהילה היהודית.

יהודי לוב בשנות ה-30 עד פרוץ מלחמת העולם השנייה

גזירות השבת
בשנת 1922 עלתה המפלגה הפאשיסטית לשלטון באיטליה. העיקרון הפאשיסטי שלפיו "טובת המדינה" היא ערך עליון טבע את חותמו על מערכת היחסים בין השלטונות האיטלקיים לבין היהודים בלוב רק מראשית שנות ה-30 ואילך (לאחר שהסתיים בה דיכוי המרד הערבי). הדאגה לרווחת כלל האוכלוסייה על-פי עקרון "טובת המדינה" הובילה את האיטלקים להתקנת תקנות שחלקן נתפסו על-ידי יהודי לוב כמדיניות אנטישמית.⁵
בשנת הלימודים 1932-1933 נדרשו כל תלמידי התיכון היהודים שלמדו בבתי-ספר ציבוריים ללמוד גם בשבת. הקהילה הגדולה של טריפולי פתחה בית-ספר תיכון פרטי, ובכך עקפה את הגזירה. בבנגאזי הגיעו להסדר שלפיו התלמידים ילמדו בבית-הספר בשבת, אך לא יכתבו. ואולם, רוב התלמידים היהודים פרשו מבתי-הספר התיכוניים. מקצתם מצאו מסגרת ב"בן-יהודה", ארגון ציוני שנוסד ב-1931 (ראה להלן), ומקצתם נשלחו על-ידי הוריהם להמשך לימודים בארץ-ישראל. רבים הפסיקו את לימודיהם לחלוטין ולא השלימו את השכלתם התיכונית.
בשנת 1934 הוצא צו המחייב את עובדי המכס היהודים בנמל טריפולי לעבוד גם בשבתות. רוב עובדי המכס היהודים נאלצו להחליף את משלח ידם.
בשנת 1936 נגזר על היהודים לפתוח את חנויותיהם גם בשבת, כדי למנוע שיתוק של חיי המסחר בסופי שבוע. הצו עורר תסיסה ומורת רוח רבה בקרב יהודי לוב. ואולם, נראה שהגזירה לא היתה פרי מדיניותה של הממשלה ברומא אלא יוזמה של ביורוקרטים איטלקים בלוב שלא השלימו עם שיתוק כלכלתה של העיר טריפולי בשבת, שכן 80% מחנויותיה היו בבעלות יהודית.⁶
בביקורו בלוב ב-1937 נפגש מוסוליני עם נציגי הקהילה היהודית, והבטיח לרב הראשי שהמשטר הפאשיסטי יכבד את מסורת היהודים; ואכן, באותה שנה בוטלו כל העונשים שהוטלו על הסוחרים היהודים בעטיה של "גזירת השבת".

התנועה הציונית
עם הרפורמה החינוכית, שחשפה את הקהילה היהודית לעולם המודרני, חלה בקהילה התעוררות לאומית, וזו הובילה לייסוד התנועה הציונית בלוב.⁷ הגירה מוגברת של יהודים ללוב היתה גורם נוסף לפתיחות וליצירת קשר עם התנועה הציונית. התנועה הציונית בלוב עסקה בתחילת דרכה בהוראת עברית בקהילה.
בראשית שנות ה-30 הפכה התנועה הציונית לגורם משמעותי בקהילה. פעילות ציונית ענפה נעשתה על-ידי תנועת "בן-יהודה": ארגון משחקי ספורט, קיום אסיפות ועצרות, עריכת מסיבות בחגים, הוצאה לאור של השבועון "לימדו עברית" ואיסוף כספים עבור ההסתדרות הציונית. גולת הכותרת של פעילות זו היתה הקמת בית-הספר "התקווה". בשנת 1938 למדו בו 1,200 תלמידים ותלמידות.
פעילותו של ארגון "בן-יהודה" הלכה והסתעפה בטריפולי ומחוצה לה. גם הסניף בבנגאזי היה פעיל ביותר.

ערב מלחמת העולם השנייה: אנטישמיות ו"חוקי הגזע"
עם התקרבותה של איטליה לגרמניה הנאצית ב-1938 השתדלו השלטונות בלוב, ובראשם המושל איטאלו באלבו, שלא לתת ביטוי לקו האנטי-יהודי החדש של ממשלת איטליה.⁸ השלטונות נמנעו מלהפיץ בלוב את דברי הנאצה נגד היהודים, מתוך רצון לשמור על הסדר הציבורי.
ב-1938 נחקקו באיטליה "חוקי הגזע", שלפיהם היהודים - ובכללם יהודי לוב - נחשבים לגזע בזוי שיש לנדותו, ומעמדם הורע אף לעומת המוסלמים. ואולם בלוב, בשל חלקם המכריע של היהודים בכלכלה, הקהה המושל באלבו את עוקצם של "חוקי הגזע" ונטרל את הארגונים הפאשיסטיים המקומיים ("החולצות השחורות"), שרצו מדיניות תקיפה יותר נגד היהודים.
החוקים בתחום החינוך נאכפו מייד. התלמידים היהודים הורחקו מבתי-הספר הציבוריים, ונטל החינוך נפל על כתפי הקהילות היהודיות.
יהודי לוב סבלו מפגיעות הפאשיסטים המקומיים פחות משסבלו מהתנכלויות התושבים המוסלמים, אשר גילו יחס עוין ליהודים גם על רקע המאורעות שהתחוללו אז בארץ-ישראל. הם איבדו את ביטחונם האישי, פחדו להרחיק מבתיהם וחששו לגורלם.
עם החלת "חוקי הגזע" בלוב, פוטרו יהודים אזרחי איטליה ממשרותיהם בשירות הציבורי. האיסור ב"חוקי הגזע" על ישיבת יהודים זרים בתחומי שלטונה של איטליה לא נשמר, ועד להצטרפותה של איטליה למלחמה ב-10 ביוני 1940, הוסיפו לשבת בלוב מאות יהודים אזרחי צרפת ונתיני בריטניה. רק לאחר הצטרפות איטליה למלחמה נתקבלו מרומא הוראות לכלוא את היהודים הללו במחנה ריכוז בג'אדו, אך הדבר נעשה באופן חלקי בלבד.
כל עוד היו היהודים בלוב תחת מרות השלטון האיטלקי לבדו, הרי על אף התחיקה הגזענית הם לא חשו בסכנה לחייהם. החמרה ניכרת במצבם חלה עם כניסת הצבא הגרמני ללוב כדי לסייע במלחמה בבריטים (1941). אומנם נראה שלא היתה מעורבות גרמנית ישירה בביצוע הריכוז, הגירוש ועבודות הכפייה של יהודי לוב, אולם חלקם של הגרמנים היה רב בייזומה ובהשלטתה של מדיניות זו (ראה להלן "הגרמנים בלוב ו'הפתרון הסופי'").⁹

הקהילה היהודית בזמן המלחמה
מנהיגה של יהדות לוב בתקופת מלחמת העולם השנייה היה הרב הראשי אלדו לאטס, שישב בטריפולי. הרב לאטס לא ייצג מנהיגות אורגנית שצמחה במקום, אלא נשלח מאיטליה, ולמעשה נכפה על הקהילה על-ידי השלטונות האיטלקיים.¹⁰ כשרונותיו בתחום יחסי האנוש ונכונותו לפשרנות אפשרו לו לדאוג לקהילה בתחומים מסוימים. מלבדו עמדה בראש הקהילה ועדה ממונה, שהורכבה מיהודים "מודרניים", משכילים, שדגלו בתרבות האיטלקית, שונים לחלוטין מהמנהיגות המסורתית ומרוב רובם של יהודי טריפולי באותה תקופה.

המלחמה בטריפולי
עם הצטרפות איטליה למלחמה ב-10 ביוני 1940, היו אזורים רבים בחבל טריפוליטניה נתונים להפצצות ולהפגזות של בריטניה וצרפת. בהפצצה הראשונה של צרפת נהרגו 30 יהודים תושבי ה"חארה" היהודית בטריפולי. ארבעה בתי-כנסת נהרסו, בית-העלמין ניזוק, ורבות מן המצבות נבזזו לבניית ביצורים. מצבם של היהודים הלך והורע ככל שנמשכה המלחמה, ו"חוקי הגזע" נאכפו ביתר שאת ככל שהידרדר מצבה של איטליה בזירת הקרבות.¹¹
תפנית נוספת לרעה חלה לאחר שב-28 ביוני 1940 נהרג בתאונת מטוס המושל באלבו, שפרס את חסותו על היהודים. הארגונים הפאשיסטיים חשו עתה חופשיים להאשים את היהודים באגירת מזון ובריגול לטובת בריטניה.

המלחמה בקירינאיקה; המפגש עם החיילים הארץ-ישראלים
ב-9 בדצמבר 1940 פתחו הבריטים בהתקפה על האיטלקים בחזית מצרים, ובתוך חודשיים כבשו את קירינאיקה ובכלל זה את בירתה בנגאזי; מכיוון שהיהודים היו בלב זירת המלחמה, הם נפגעו מן ההרס והחורבן של הקרבות.¹²
הפלייתם לרעה של יהודי קירינאיקה והפגיעה הכלכלית בהם היו חמורים ביותר. לפיכך, הקהילה היהודית ראתה בבריטים צבא משחרר מ"חוקי הגזע" ומפגיעת האיטלקים ביהודים. התלהבותם גאתה במפגש עם החיילים הארץ-ישראלים אשר שירתו בצבא הבריטי והשתתפו בקרבות בחזית המזרחית בלוב.
באפריל-מאי 1941 נהדפו הבריטים מקירינאיקה חזרה למצרים. על הכוחות הגרמניים פיקד הגנרל רומל, שנשלח ללוב בהוראתו של היטלר.
עם הנסיגה הראשונה של הצבא הבריטי מקירינאיקה הצליחו החיילים הארץ-ישראלים מפלוגת התובלה להעביר לארץ-ישראל כ-250 מיהודי קירינאיקה שקשריהם עם הבריטים והחיילים הארץ-ישראלים היו הדוקים במיוחד. הם עזבו את קירינאיקה הן משום החשש לשלומם בשל שיתוף הפעולה עם הבריטים, הן משום כמיהתם העזה לעלות לארץ-ישראל. הברחת צעירים מקירינאיקה למצרים ומשם לארץ-ישראל בשעת הנסיגה נחשבה בעיני החיילים הארץ-ישראלים לגולת הכותרת של פעילותם בלוב.
האיטלקים, שחזרו והשתלטו על קירינאיקה, האשימו את היהודים בשיתוף פעולה עם הבריטים, ענשו קשה כמה מהם. עשרות יהודים נחשדו בשיתוף פעולה עם האויב ובביזוי האומה האיטלקית ומנהיגה מוסוליני, ונעצרו. חלקם נשפטו לתקופות מאסר שונות, ואחד מהם נדון למוות. נתיני צרפת הועברו לתוניסיה ונתיני בריטניה - כ-300 נפש - הוגלו לאיטליה ונכלאו שם במחנות הסגר.
יהודי בנגאזי נפגעו קשות מאובדן האמון מצד הממשלה האיטלקית, שממנו נהנו שלושים שנה ויותר.¹³
כיבוש שני של קירינאיקה על-ידי הבריטים (נמשך מ-18 בנובמבר 1941 עד 28 בינואר 1942) גרם שוב להתלהבות היהודים, אך הפעם בצנעה. ואולם, בינואר 1942 הטילו האיטלקים והגרמנים שוב את כוחם למערכה בפיקודו של רומל, והצליחו להדוף את הצבא הבריטי מקירינאיקה. הכוח הגרמני נעצר בקו אל-עלמיין במערבה של מצרים.
שוב נהגו האיטלקים ביהודים בחומרה רבה, ושוב נעצרו יהודים רבים ונשפטו לתקופות מאסר שונות. שלושה מהם נידונו למוות באשמת שוד אזרחים איטלקים והוצאו להורג בירייה.
ואולם הגרוע ביותר היה ההחלטה "לדלל" את האוכלוסייה היהודית בלוב על-פי הדוקטרינה הגרמנית הנאצית, בהוראתו האישית של מוסוליני. החלטה נפלה לפנות את יהודי קירינאיקה (התוכנית המקורית היתה כנראה לפנות גם את יהודי טריפוליטניה, אך בגלל מחסור באמצעי תעבורה, במתקני כליאה ובציוד, התוכנית לא יצאה אל הפועל¹⁴). על-פי החלטה זו, רוב יהודי קירינאיקה - כ-2,600 יהודים - פונו למחנה ריכוז בג'אדו. מיעוטם - כ-400 יהודים - פונו לכפרים בגריאן, ביפרן, בטבטגרינה וברמת טריפוליטניה (לא רחוק מג'אדו). בקירינאיקה הושארו כ-350 יהודים לשמור על רכוש הקהילה.
בשעה קשה זו הורגש ביותר היעדרה של הנהגה ממשית בקהילה.¹⁵ הרב לאטס היה רגיל לטפל בשאלות הומניטריות, אך לא ידע להתמודד עם צווים שהוצאו מגבוה. מבחינה טכנית האחראי לביצוע ההגליה היה ועד הקהילה בקירינאיקה, שמתחומה הוחלט להגלות את רוב היהודים. ההנהגה המסורתית הנבחרת של בנגאזי סירבה לשתף פעולה בהכנת הרשימות להגליה, ואת ארגון ההעברה למחנות קיבל עליו מרדכי דואני מבנגאזי, איש עסקים שהיה מקורב לשלטונות. הוא ערך את הרשימות של יהודי קירינאיקה המיועדים להגליה, מלאכה דומה מבחינות רבות לתפקיד היודראנטים באירופה. משפחתו של דואני והוא עצמו נשארו בבנגאזי. פעולותיו עוררו ביקורת קשה ורגשי טינה אצל בני הקהילה, והוא הואשם בביצוע מלאכה בזויה בפקודת השלטונות הפאשיסטיים.

הטלת הגזירות בשלב הסופי של המערכה בלוב
בחודשים יוני-דצמבר 1942 הוצאו צווים אנטי-יהודיים רבים, שפגעו בכל יהודי לוב.¹⁶ הצו הראשון הטיל פיקוח חמור על פעילות היהודים בתעשייה ובמסחר, ואסר עליהם לקנות, למכור או לחכור נכסי דלא-ניידי או מפעלי חקלאות. כמו כן נאסר עליהם לעסוק ביבוא וביצוא של סחורות מאיטליה ואליה, לעסוק במסחר סיטונאי ולעשות כל פעילות הקשורה בהגנה צבאית על לוב.
כעבור כמה שבועות חויבו כל הגברים היהודים בני ה-18-45 בעבודות כפייה, ולשם כך נערך מפקד כללי של היהודים. באוגוסט 1942 הוקם מחנה עבודה בסידי אל-עזיז.
ב-9 באוקטובר 1942 פורסם צו המחיל על יהודי לוב את "חוקי הגזע" ומטיל עליהם הגבלות נוספות, ובהן איסור להיות בעלים או מנהלים של בנקים, חברות ביטוח וחברות תובלה, להיות חברים באגודות שיתופיות ולפרסם כל דבר דפוס שאינו בעל אופי דתי. החוק נכנס לתוקף ב-17 בדצמבר 1942, אך לא הופעל, שכן המערכה בלוב היתה כבר בשלביה הסופיים. קירינאיקה שוחררה. הבריטים המשיכו להתקדם לעבר טריפוליטניה, וב-23 בינואר שיחררו את טריפולי. בכך הקיץ הקץ על שלטון האיטלקים בלוב, והתחיקה הגזענית בוטלה.
הופעתם של החיילים הארץ-ישראלים בקהילות לוב בסיום המלחמה זירזה את תחיית התנועה הציונית ואת פעילותה.¹⁷ החיילים נתנו סעד מוראלי, כלכלי ורפואי ליהודי קירינאיקה, ואחר כך - בסיום המלחמה - ארגון מערכת חינוך עברית וחידוש פעילות התנועה הציונית. החיילים עזרו ליהודי טריפוליטניה בשמירה במהלך הקרבות, בארגון מחודש של מערכת החינוך ובחידוש הפעילות הציונית. אחר כך סייעו רבות בהעפלה הבלתי לגאלית, בהגשת עזרה בעת פרעות 1945, באימון, בהדרכה ובהשגת נשק לארגון "ההגנה" בלוב, שהוקם בעקבות פרעות 1945.

מחנות הסגר וכפייה
במלחמת העולם השנייה נכלאו יהודים בלוב בשני סוגי מחנות: מחנות הסגר, שהיו מיועדים לנתיני אויב ולחשודים בפעילות עוינת, ופעלו מספטמבר 1940 ועד הכיבוש הבריטי בינואר 1943. במחנות האלה היו עצורים יהודים ולא-יהודים; מחנות מעצר וכפייה, שהוקמו ליהודים בלבד, ופעלו ממאי 1942 ועד כיבוש לוב בידי הבריטים.¹⁸
מחנות הכפייה ליהודי לוב הוקמו מתוקף הוראות שהגיעו מרומא, אך גם בשל מצבם של האיטלקים בחזית, אשר הצריך בדחיפות כוח אדם לעזרת המפקדות הצבאיות.

מחנות הסגר לנתיני אויב
בספטמבר 1940 הגיעה הוראה מרומא לכלוא את כל נתיני האויב במחנות הסגר שהוקמו בתאג'ורה במבצר סידי עבד אל-כרים, כ-18 ק"מ ממזרח לטריפולי, בבוארת אל-חסון, כ-87 ק"מ ממערב לסורת שבטריפוליטניה ובהון, כ-227 ק"מ מדרום לסורת. מחנות מעצר קטנים הוקמו גם בפרברי בנגאזי ובפרברי טריפולי. למעשה התמלאה ההוראה חלקית בלבד, עקב קשיים ארגוניים וכלכליים.
מחנות אלו פעלו ב-1940-1941. תנאי המעצר לא היו קשים, ויחס השומרים האיטלקים לכלואים היה אנושי. המשפחות יכלו לבקר את העצורים ולתת להם מזון וכסף. לעתים סיפקו שלטונות המחנה מצורכי מזון, ולעתים התירו לעצורים לקנות מזון בעיירות הסמוכות.
ב-1940 היו בלוב גם פליטים יהודים מאירופה, בעיקר מהונגריה ומצ'כיה, שניסו לעלות לארץ-ישראל דרך לוב. לאחר כניסת איטליה למלחמה רוכזו הפליטים תחילה במחנה צבאי בקרבת בנגאזי. רמת התברואה במחנה היתה לקויה, אולם מזונם היה זהה באיכותו ובכמותו לזה של החיילים. יהודי בנגאזי לא חסכו מכספם כדי שלפחות ילדי הפליטים יזכו לתזונה טובה יותר. מאוחר יותר הועברו הפליטים למחנה פאלמטה, מרחק כ-45 דקות נסיעה מבנגאזי, על סף המדבר. יהודי בנגאזי המשיכו בעזרתם הכלכלית לפליטים. במהלך אוגוסט-ספטמבר 1940 הועברו פליטים אלו לאיטליה. חלקם הועברו למחנה פראמונטי בדרום איטליה, וחיילים ארץ-ישראלים ששירתו בצבא הבריטים פגשו אותם שם בספטמבר 1943.

מחנות כפייה
מחנות הכפייה העיקריים שהוקמו בלוב ב-1942 היו סידי אל-עזיז ובוקבוק ליהודי טריפוליטניה, ומחנה ג'אדו ליהודי קירינאיקה. חלק קטן מיהודי קירינאיקה נשלח גם לעיירות הסמוכות לג'אדו ושוכנו בבתים שלא במחנה בגאריאן, ביפרן ובתיגרינה.
מחנה ג'אדו היה המחנה הגרוע ביותר בלוב. מתוך 2,600 יהודים שבאו לג'אדו מתו 562 מתשישות ומרעב, ובייחוד ממגפות טיפוס הבטן וטיפוס הבהרות. תנאי התברואה היו ירודים ביותר. המחסור במים, התזונה הלקויה, הצפיפות והלכלוך הגבירו את ההידבקות.
בגלל המגפות בוטלה תוכנית להעביר את עצורי המחנה למחנות הכפייה באיטליה, וכך ניצלו העצירים מגורל יהודי איטליה, שנשלחו לאושוויץ.¹⁹
ג'אדו היה מחנה צבאי לשעבר, מוקף גדר תיל. מפקדיו היו איטלקים, והשומרים היו שוטרים איטלקים וערבים. על גבעה שצפתה על המחנה הוצבה מכונת ירייה שנועדה לירות במנסים לברוח.
היהודים שוכנו בעשרה ביתנים ארוכים בצפיפות רבה.²⁰ המסגרת המשפחתית נשמרה, שכן כדי לזכות בפרטיות הקימו המשפחות מחיצות ביניהן משמיכות ומסדינים.
העבודה שהיתה מוטלת על העצורים היתה פינוי זבל, רחיצת השירותים והעברת חצץ וסלעים ממקום למקום. בדרך כלל לא היתה מכסת עבודה יומית. לכל ביתן היה אחראי, מעין קאפו, שתפקידו לדאוג לסידור העבודה. האחראים אף ארגנו בית-כנסת באחד הביתנים והיו ממונים על קבורת המתים הרבים בבית-קברות על גבעה מחוץ למחנה. בשבתות ובימי חג העצירים לא הוצאו לעבודה. ניתנה אפשרות לשמור על כשרות ולקיים מצוות.
תחילה ניזונו היהודים ממזון שהביאו עמם, ואחרכך נאלצו להסתפק במזון הדל שסופק במחנה. מי שהשיגה ידו השלים את החסר במזון שקנה מרוכלים ערבים שהותר להם להתקרב לגדר. גם יהודי טריפולי שלחו מזון. השהות במחנה ג'אדו נמשכה כ-14 חודשים.²¹

במחנה סידי אל-עזיז היו כ-1,000 גברים יהודים בני 18-45 מטריפולי וסביבתה. רובם היו פועלים מקצועיים שגויסו לעבודת כפייה. המפקדים היו איטלקים, אך מדי שבוע ביקרו במקום קצינים גרמנים במדים לעריכת ביקורת. כמעט לא היו במחנה מבני קבע, ורוב הכלואים היהודים שוכנו באוהלים. המחנה שכן בשטח מדברי פתוח ליד העיירה ח'ומס, ורק כעבור כמה חודשים מיום אכלוסו ביהודים גודר בגדר תיל. הכלואים חולקו לקבוצות של 50-60 איש, ובראש כל קבוצה עמד אחראי יהודי, שפיקח על מילוי מכסת העבודה היומית. עיקר העבודה - עקירת אבנים והעברת חצץ, והיא נעשתה מחוץ למחנה. למעשה, הגולים הועסקו בכל מיני עבודות שחורות של הנחת מסילת הברזל לוב-מצרים. שעות העבודה היו 06:00 עד 16:00.²² הטיפול הרפואי היה סביר.²³
המזון היומי היה דל בכמותו ובהרכבו. העשירים יותר השלימו את מזונם מן הרוכלים הערבים בסביבה. לוועד הקהילה בטריפולי הותר לספק לעצירים מזון כשר. אחד האוהלים במחנה נקבע כבית-כנסת, ובשבתות היו העצירים פטורים מעבודה.
כ-350 איש הועברו ממחנה סידי אל-עזיז למחנה בוקבוק שמעבר לגבול המזרחי של לוב כדי להכשיר כבישים.²⁴ בראש המחנה עמד המהנדס היהודי משה חדאד. הוא גייס את האנשים בסידי אל-עזיז ואחר כך פיקח על עבודה אנשי המחנה. הוא גם הנחה את אנשיו לחפור שוחות כדי להתגונן מפני התקפות המטוסים התכופות של הבריטים. האסירים יצאו לעבודה ב-07:00 וחזרו בשעות הערב. הם עבדו בסלילתם מחדש של הכבישים לאורך גבול מצרים. ואולם, הפיקוח היה רופף למדי, והמפקד המחוזי האיטלקי בא לביקורת רק מדי כמה שבועות. בהעדר פיקוח, ניסו היהודים לחבל במאמצי המלחמה של הכוחות הגרמניים והאיטלקיים על-ידי סגירת חלק מהכביש לצורך שיפוץ, וכלי הרכב הנסוגים ממצרים נאלצו לרדת לשולי הכביש ושקעו בבוץ. כך נעשו היחסים עם הפיקוד האיטלקי מתוחים.
בדרך כלל המזון הספיק. הקושי נבע ממחסור במים ומהניתוק המוחלט מכל יישוב. המחנה לא היה מגודר, אך לא היה לאן לברוח. היו שהתחלו ויצאו את המחנה באישור הרופא האיטלקי של המחנה, ובהדרגה ירד מספר העובדים לכ-200. היהודים נשארו בבוקבוק כחודשיים בלבד, שכן ב-6 בנובמבר 1942, עם נסיגת האיטלקים והגרמנים, קיבלו הוראה לחזור בכוחות עצמם לטריפולי.

גורלם של היהודים בעלי בעלי נתינות צרפתית ואלג'ירית וילידי מרוקו ותוניסיה
בשלהי 1941 ניתנה הוראה לגרש מלוב את כל הנתינים הזרים מארצות העימות. על-פי הסדר עם תוניסיה, שהיתה נתונה למרותו של שלטון וישי, כ-1,600 יהודים בעלי נתינות צרפתית ואלג'ירית וילידי מרוקו ותוניסיה גורשו בינואר-מרס 1942 לתוניסיה, ומיעוטם - לאלג'יריה (הם היתוספו ל-400 היהודים מלוב שחיפשו עוד קודם לכן מקלט בתוניסיה).²⁵ הם הופקרו על גבול תוניסיה, בלא שהתאפשר להם לקחת שום רכוש. מיעוטם התפזרו בקהילות היהודיות התוניסאיות הגדולות. רובם שוכנו במחנה צריפים במארס ובמחנה הסגר 7 ק"מ מהעיר ספאקס בתנאים קשים, וקהילת יהודי ספאקס אימצה אותם ודאגה לסיפוק צורכיהם. בנובמבר 1942, עם הכיבוש הישיר של תוניסיה בידי הגרמנים, הורע מצב היהודים בתוניסיה. הם היו נתונים לרדיפות ולפיקוח, ורבים מהם גויסו לעבודות כפייה כדי לסייע למאמץ המלחמתי של גרמניה.
עם שחרורה של תוניסיה במאי 1943 התאפשר ליהודי לוב לחזור לבתיהם, אלא שהשיבה היתה אטית למדי, והיתה מותנית במצב הביטחוני ובאמצעי התחבורה. האחרונים שבהם שבו לבתיהם במרס-אפריל 1945.

גורלם של נתיני בריטניה היהודים
בשלהי 1941 הועברו לאיטליה נתיני בריטניה היהודים, כ-300 נפש, ונכלאו שם במחנות הסגר. בין המחנות הללו היו צ'יווטלה דל טרונטו שבמרכז איטליה, מצפון לטראמו. חלקם הועברו ממנו ביוני 1943 למחנה בזאנו שבקרבת בולוניה, ומיעוטם למחנות בארצו ממזרח לסיינה, באניו אה-ריפולי שליד פירנצה ובסנו דלגרפה, כ-30 ק"מ מצפון לוויצ'נצה.
היהודים במחנות אלו שוכנו במבני ציבור גדולים. למרות הצפיפות והאיסור לצאת מן המחנות החיים בהם היו נסבלים, מכיוון שנחשבו שבויי מלחמה והיו זכאים לחבילות מזון מן הצלב האדום.²⁶ ואולם, עם תפיסת השלטון באיטליה על-ידי גרמניה ב-8 בספטמבר 1943, הורע מצבם. ב-28 באוקטובר 1943 נלקחו הגברים ממחנה צ'יווטלה דל-טרונטו על-ידי אנשי ס"ס גרמנים למחנה קרוצ'טה בקייטי, לעבודות כפייה. הם הועסקו בעבודת פרך בבניית ביצורים ותעלות נגד טנקים בקו החזית ליד נהר סאנגרו. כעבור כחודש ימים, כאשר החלו התקפות בריטיות מן האוויר על קו החזית, עזבו היהודים את עבודות הביצורים ונמלטו במסע מפרך ברגל - 180 ק"מ - לצ'יווטלה דל-טרונטו, למשפחותיהם.
באוקטובר 1943 הובלו היהודים הכלואים במחנה בזאנו לתחנת הרכבת בבולוניה, הועמסו על רכבות משא והועברו למחנה הריכוז אינסברוק-רייכנאו שבמערב אוסטריה. בסך הכול הועברו לאינסברוק-רייכנאו כ-100 יהודים מלוב. הגברים הועסקו בעבודת פרך, והנשים עבדו בעיקר בגן הירק. הגרמנים התאכזרו אליהם במיוחד בשל קיום המצוות, וחייהם היו קשים מאוד עד סיום המלחמה והעברתם למרכז הפליטים בעיר ויטל בצרפת לקראת השחרור הסופי. חזרתם ללוב נתאפשרה במסגרת עסקה של החלפת שבויים בין גרמניה לבריטניה.
היהודים האסורים בארצו נלקחו על-ידי הגרמנים באוקטובר 1943 לכלא בפירנצה ומשם למחנה בקארפי. בפברואר 1944 הם הועברו למחנה הריכוז ברגן-בלזן בצפון גרמניה. היהודים ששהו בצ'יווטלה דל-טרונטו הועברו לברגן-בלזן במאי 1944. בסך הכול הועברו לברגן-בלזן כ-370 יהודים מלוב (נתיני בריטניה ואחרים) בארבעה טרנספורטים בין ינואר לאוגוסט 1944. בברגן-בלזן התעצמה התעללות אנשי הס"ס וחיי אנשי המחנה הפכו לגיהינום. המבוגרים הועסקו שם בעבודות כפייה 14 שעות ביממה. גם במחנה זה נענשו היהודים בשל ניסיונותיהם לקיים מצוות.
לדברי ציון לביא, ששהה במחנה ברגן-בלזן, מצבם היה טוב מזה של היהודים מאירופה ששהו אתם במחנה. האוכל היה טוב משלהם, אף שהיה דל מאוד ומעופש, וכשבויי מלחמה קיבלו ארבע סיגריות, ויכלו להחליפן במנת לחם.²⁷
בנובמבר 1944 הועברו חלקם למחנה שבויים בריטיים בדרום גרמניה. המחנה נשמר מבחוץ על-ידי חיילי הוורמאכט ולא על ידי אנשי הס"ס, והתנאים בו היו נוחים יחסית.²⁸ מעט היהודים שעוד נותרו בברגן-בלזן הועברו בינואר 1945 למחנה שבויים בריטיים. באפריל 1945 שוחררו כולם בידי צבא צרפת החופשית והועברו לצרפת; משם הועברו לאיטליה, ומשם - לבתיהם בלוב. קבוצה אחרת של יהודים מלוב שהיתה בברגן-בלזן הועברה לליסבון בפורטוגל, ומשם למחנות עקורים אמריקניים באלג'יריה ובמרוקו, עד החזרתם ללוב.

הגרמנים בלוב ו"הפתרון הסופי"
יחס הגרמנים שבאו לסייע לאיטלקים בלוב ליהודים היה בדרך כלל נסבל, ואין להשוותו ליחסם של אנשי הס"ס ליהודי אירופה. הסיבה לכך היא שעל-פי רוב בצבא הגרמני בלוב שירתו חיילי הוורמאכט ולא חיילי הס"ס.²⁹ רומל התנגד לצירופם של חיילי הס"ס לכוחות בלוב, משום שרצה להבטיח שקט בעורף המערכה ולנצל את השירותים שהיה יכול לקבל מן היהודים, שהיו גורם מרכזי ומכריע בכלכלתה של לוב.³⁰
עם זאת, לנוכחותם של הגרמנים בלוב היתה השפעה שלילית על היהודים: היא גרמה להגברת האנטישמיות והפגיעות ביהודים בידי האיטלקים, וכמובן - בידי הגרמנים עצמם. אווירת ההסתה והאנטישמיות התסיסה גם את הערבים, ולזה היתוספה השפעת המאורעות בארץ-ישראל.
יתר על כן, בבדיקת התיעוד של משרד החוץ הגרמני נמצאו מכתבים ומסמכים המזכירים את רדיפת היהודים בלוב בתקופת מלחמת העולם השנייה.³¹ מעקב אחר הפעולות של משרד החוץ הגרמני באמצעות הקונסוליות של גרמניה בארצות שבהשפעה איטלקית, מורה על כוונה להחיל בהן את חוקי הגזע, לרדוף את היהודים ולגרשם, ואף לכלול את היהודים שביבשת אפריקה בגורל אשר ייעדו ליהודי אירופה - "הפתרון הסופי".
שחרורה המוקדם יחסית של לוב במלחמת העולם השנייה הסיר מעל ראשי היהודים גם את סכנת "הפתרון הסופי". כפי שאפשר להיווכח מן הפרוטוקולים של ועידת ואנזה (ינואר 1942), סוכמו בה ההתארגנות, הלוגיסטיקה ופרטי הביצוע של "הפתרון הסופי". בוועידת ואנזה ניתן אומדן מדויק של היהודים בכל מקום שעליהם חל "הפתרון הסופי". סיכום מניין יהודי איטליה שהוצג בוועידה, עמד על 58,000 יהודים, אף שמניינם שם היה פחות מ-30,000. הסיבה לכך היא הכללתם של כ-30,000 יהודי של לוב בתוכנית ההשמדה.

כתיבה: רונית קדם-דרור, עובדת הספרייה
ניסן תשס"ד , אפריל 2004

לדף יום הזיכרון לשואה ולגבורה של אתר אתר הכנסת

---

¹ אילת נגב ויהודה קורן, "עם בוא השכחה", ידיעות אחרונות - מוסף "7 ימים", 13 באפריל 2003.
² ישראל גוטמן, העולם והיהודים בדורות האחרונים, חלק ב' 2: ספר לימוד לחטיבה העליונה בהתאם לשינויים במבנה הלימודים בהיסטוריה - שואה וזיכרון, ירושלים 1999, עמ' 154-155.
³ ישראל גוטמן, עורך, האנציקלופדיה של השואה, כרך שלישי, תל-אביב 1990, עמ' 603-606.
⁴ יעקב חג'ג'-לילוף, יהודי לוב בתקופת מלחמת העולם השנייה תחת השלטון הפשיסטי-נאצי, המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב והארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, 2000.
⁵ יעקב חג'ג'-לילוף, תולדות יהודי לוב מראשית התיישבות היהודים בלוב ועד עלייתם וקליטתם בארץ, המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב והארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, 2000, עמ' 72-74.
⁶ גוטמן, ראה לעיל הערה 3.
⁷ חג'ג'-לילוף, ראה לעיל הערה 5 (עמ' 59-71).
⁸ גוטמן, ראה לעיל הערה 3.
⁹ רחל סימון, "יהדות לוב על סף שואה", פעמים 28, תשמ"ו, עמ' 44-77.
¹⁰ עירית אברמסקי-בליי, "ההנהגה היהודית בלוב ובתוניסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה", בשביל הזיכרון 36,
2002, עמ' 55-60.
¹¹ חג'ג'-לילוף, ראה לעיל הערה 4.
¹² חג'ג'-לילוף, ראה לעיל הערה 4.
¹³ פריג'א זוארץ, ואחרים, עורכים, ספר יהדות לוב, ועד קהילות לוב, 1982.
¹⁴ חג'ג'-לילוף, ראה לעיל הערה 4.
¹⁵ אברמסקי-בליי, ראה לעיל הערה 11.
¹⁶ גוטמן, ראה לעיל הערה 3.
¹⁷ חג'ג'-לילוף, ראה לעיל הערה 4.
¹⁸ גוטמן, ראה לעיל הערה 3.
¹⁹ חג'ג'-לילוף, ראה לעיל הערה 4.
²⁰ גוטמן, ראה לעיל הערה 3.
²¹ זוארץ, ראה לעיל הערה 12.
²² גוטמן, ראה לעיל הערה 3.
²³ חג'ג'-לילוף, ראה לעיל הערה 4.
²⁴ גוטמן, ראה לעיל הערה 3.
²⁵ חג'ג'-לילוף, ראה לעיל הערה 4.
²⁶ חג'ג'-לילוף, ראה לעיל הערה 4.
²⁷ אילת נגב ויהודה קורן, ראה לעיל הערה 1.
²⁸ חג'ג'-לילוף, ראה לעיל הערה 4.
²⁹ חג'ג'-לילוף, ראה לעיל הערה 4.
³⁰ חג'ג'-לילוף, ראה לעיל הערה 4.
³¹ אסתר ארן, "רדיפת יהודי לוב", ילקוט מורשת ל"ג, יוני 1982.