 |
 |
 |
||||||||
 |
|
 |
 |
|||||||
 |
 |
 |
||||||||
 |
 |
 |
 |
נושאים על סדר היום הציבוריהרמב"ם - ר' משה בן מימון |
| א. | מציאות הבורא. |
| ב. | האל הוא אחד ויחיד ואחדותו מוחלטת. |
| ג. | שלילת גשמיותו והשתנותו של האל. |
| ד. | קדמות האל ואין ראשית לראשיתו. |
| ה. | האל הוא הראוי לעובדו ולגדלו ולהודיע גדולתו ולעשות מצוותיו. |
| ו. | הנביאים ובדבריהם. |
| ז. | נבואת משה - כי הוא אביהם של כל הנביאים. |
| ח. | תורה מן השמים. |
| ט. | נצחיות התורה - אין להוסיף או לגרוע ממנה. |
| י. | ההשגחה של האל. |
| יא. | שכר ועונש. |
| יב. | ביאת המשיח וימות המשיח. |
| יג. | תחיית המתים. |
לעיקרי היהדות היתה חשיבות מיוחדת בתקופת הרמב"ם, שכן בימים של ויכוחים בין דתות, של רדיפות, אונס ושמד, היה הכרח לקבוע מהם יסודות האמונה שאין לזוז מהם.
משנה תורה
הספר משנה תורה הוא גולת הכותרת של יצירתו התורנית והספרותית של הרמב"ם. בספר רב משקל זה סיכם הרמב"ם את יצירת האומה הישראלית כולה במשך אלפי שנות קיומה, בהלכה, במחשבה, בדעות ובמידות. ארבעה הם הספרים המבטאים ומסכמים את תרבות האומה לכל היבטיה במשך כל התקופות: התנ"ך, המשנה, התלמוד ומשנה תורה לרמב"ם.
הספר נכתב כולו במצרים. הרמב"ם עסק בחיבורו כעשר שנים רצופות וסיימו בשנת 1182 בהיותו בן 47.
משנה תורה הוא הספר הגדול היחיד שהרמב"ם כתב בשפה העברית, וממנו אנו למדים עד כמה יש להצטער על שלא חיבר גם את שאר ספריו בשפה העברית. הרמב"ם היה אמן הלשון והסגנון, והעברית של משנה תורה משמשת עד היום דוגמה ומופת להבעה בהירה ומדויקת, מלאה חיות ועוצמה, שפה השואבת את אוצרותיה מכל המקורות הספרותיים, ההלכתיים והעממיים של הלשון.
בספר י"ד חלקים, ומשום כך הוא מכונה יד החזקה. הוא פורסם חלק אחר חלק. כשלוש שנים אחרי השלמתו התפשט בכל ארצות המזרח, באפריקה ובאירופה. רוב החכמים ורובו של העם הרגישו, שבפעם הראשונה ניתן בידי כל אדם מישראל ספר שלשונו קלה ופשוטה, המקיף את כל התורה שבכתב והתורה שבעל-פה, את עיקרי הדת והאמונה ואת פרטי ההלכות והדינים.
הגישה המדעית של הרמב"ם לעולם התלמוד וההלכה מתבטאת במשנה תורה במופתיות חלוקת החומר וארגונו ובפירוש ההלכה. היהדות כולה נעשתה שיטה מסודרת. הוא מתחיל בהלכות יסודי התורה ומפרט בהן את עיקרי האמונה היהודית. בהלכות תשובה הוא עוסק בבעיית הבחירה החופשית. פרשיות אלו לא הוכנסו במקרה, אלא הרמב"ם שאף להשכיל את העם, לרומם ולטהר את אמונתו מכל סייג.21
הספר הראשון: ספר המדע - הלכות יסודי התורה.
הספר השני: ספר האהבה - על ידי ידיעת ה' מגיעים לאהבת ה'.
הספר השלישי: זמנים - הלכות שבת ומועדים.
הספר הרביעי: נשים - הלכות קידושין וגירושין.
הספר החמישי: קדושה - הלכות עריות ומאכלים אסורים.
הספר השישי: הפלאה - הלכות שבועות ונדרים.
הספר השביעי: זרעים - הלכות תרומות, מעשרות, ביכורים, שמיטה ויובל.
הספר השמיני: עבודה - הלכות עבודת בית-המקדש.
הספר התשיעי: קורבנות - סוגי הקורבנות ודיני הקרבתם.
הספר העשירי: טהרה - הלכות טומאה וטהרה.
הספר האחד-עשר: נזיקין - הלכות נזקי ממונות, גנבה, גזלה ואבדה.
הספר השנים-עשר: קניין - הלכות מכירה, שכנים ועבדים.
הספר השלושה-עשר: משפטים - הלכות שכירות, פיקדונות, הלוואות ונכסים.
הספר הארבעה-עשר: שופטים - הלכות סנהדרין, עדות, מלכים ומלחמה. הספר מציין גם את המצוות הנוהגות רק בארץ-ישראל.
אומנם הרמב"ם ישב בגולה, אבל הוא לא חדל אפילו לרגע קט להאמין בגאולה ובשיבת ישראל לארצו. אין ספק שהספר משנה תורה היה אחד הגורמים החשובים אשר הגבירו את כוחה הרוחני של האומה ואת תקוות הגאולה וממנו ניזונה ונתקיימה האומה הישראלית מאות בשנים.
מורה הנבוכים
שמו הערבי של מורה הנבוכים הוא דלאלה אלחאירין, והוא הפרי הבשל של מחשבת הרמב"ם ושל המחשבה היהודית בימי-הביניים בכלל. את ספרו זה השלים הרמב"ם בשנת 1191, בהיותו בן 56. הרמב"ם עסק בפילוסופיה גם בספריו האחרים, בספר המאור ובמשנה תורה, אך במורה הנבוכים הוא ממצה במרוכז את כל הבעיות הנצחיות של היהדות ושל האמונה: מושג האל, יחסו של הבורא לעולם ולאדם, בריאת העולם ותכליתו, הישארות הנפש, הנבואה, ההשגחה הפרטית, חופש הבחירה, המצוות, המוסר, תכלית האדם ועוד. כמעט אין בעיה גדולה ועקרונית ביהדות, בדת ובמוסר, שלא מצאה בספר את ניסוחה הבהיר ביותר ואת הניסיון העמוק והמעניין לפתרונה.
עוד בימי הרמב"ם תורגם הספר לעברית בידי שמואל אבן תיבון מפרובנס שבצרפת הדרומית. בלבוש עברי זה זכה הספר להיות נחלת הכלל ומקור השראה בקהילות ישראל. הספר התפרסם והתפשט לא רק בקהילות ישראל, אלא גם בקרב אומות העולם, הן בקרב מלומדים מוסלמים והן בקרב מלומדים נוצרים, לאחר שפורסם בערבית ובלטינית.
בפתיחה לחלק הראשון של הספר מסביר הרמב"ם מדוע קרא לספרו בשם זה: להורות ל"נבוכי הזמן" של דורו את דרכם. הפגישה הראשונה בין היהדות לדת אחרת התרחשה בימי האבות ובימי משה, ואז נוצרה האמונה היהודית, המנוגדת בתכלית לאלילות של עמי קדם. הפגישה השנייה התרחשה בימי הבית הראשון, בין תרבות ישראל ותרבות כנען והיתה ממושכת יותר. בימי הבית השני היה מאבק תרבותי בין היהדות והיוונות. כל פגישה כזאת גררה מאבק אכזרי וגורלי לחיי האומה. במאבקים אלו התחזקה האומה הישראלית מבפנים. היא קלטה את מיטב המחשבה והערכים של התרבות הזרה, סיגלה חלקים מהם לתרבותה המקורית ודחתה כל מה שמנוגד לה.
בימי הרמב"ם היתה מבוכה רבה בקרב היהודים, בייחוד המשכילים, לנוכח מאבק התרבויות שבין היהדות לאסלאם. הרמב"ם קיבל עליו להוכיח לנבוכים של תקופתו שהיהדות היא אמונת האמת. הפגישה בין היהדות ובין האסלאם הביאה בעקבותיה ויכוח נוסף, רציני וחמור, בין האמונה היהודית ובין החכמה המדעית והפילוסופית של התקופה. לפילוסופיה היוונית היתה השפעה מכרעת על המדע והפילוסופיה של ימי-הביניים. תמונת העולם, הביולוגיה, הפיזיקה והאסטרונומיה, הפסיכולוגיה והרפואה הועתקו מחכמי יוון, ובראש וראשונה מאריסטו. המשכיל בימי-הביניים, בין יהודי בין מוסלמי, היה חייב לבחון את אמונתו לאור המדע והפילוסופיה של זמנו, ומבחינה זו זהה היה גורל המאמינים בשתי הדתות ודומה היתה מבוכתם.
הרמב"ם ביקש להוכיח לנבוכים שהתורה אינה מנוגדת לשכל אלא יש אחדות גמורה ביניהם. שיטת הרמב"ם היא שכלתנית. מורה הנבוכים נשאר עד היום הדוגמה המובהקת ביותר של ניסיון לאחד את היהדות והמדע. לדעת הרמב"ם, הפילוסופיה אינה נמצאת מחוץ לתורה, אלא היא עיקר התורה. הפילוסופיה היא אמצעי להכרת הבורא ותורתו.
הרמב"ם ראה באריסטו את השלמות השכלית הפילוסופית העליונה, אולם אף שהמסגרת של שיטת הרמב"ם היא אריסטוטלית, הוא לא קיבל את דברי הפילוסוף היווני בלא הרהור וערעור. פעמים רבות חלק עליו וסטה ממנו סטיות עקרוניות. עם כל גישתו השכלתנית של הרמב"ם, הוא מעולם לא שעבד את התורה לשכל, אלא מצא מקום בשיטתו לכל אמיתות היהדות המקובלות.
שיטת הרמב"ם היא שכלתנית ואינטלקטואלית כאחד. ההכרה השכלית היא הערך העליון, ורק היא מקרבת את האדם לבורא.
איגרת תימן - איגרת תמיכה ועידוד ליהודי תימן
כאמור, שמעו של הרמב"ם הגיע לתימן, וחיבוריו המפורסמים נפוצו שם מייד לאחר הופעתם, שכן בימים ההם היתה תימן נתונה תחת שלטון מצרים. לכן אין כל פלא שבכל משבר רוחני ומצוקה, אם בעת גזירת השמד שגזרה ממשלת תימן על היהודים, אם בעת הופעתם של משיחי השקר, היו יהודי תימן פונים אל הרמב"ם ומבקשים שיוציאם מן המבוכה.
ראש קהילת יהודי תימן, רבי יעקב פיומי, כתב ב-1173 באיגרתו אל הרמב"ם שמושל תימן, עבד אל-נבי, גזר על היהודים להמיר את דתם, וכי יש יהודים שהחלו להרהר אם כדאי להם להוסיף ולסבול בגלל אמונתם.
הרמב"ם נחרד מכך שהיהודים החלו להרהר אחר אמונתם. ב-1173 כתב לרבי יעקב פיומי איגרת תמיכה ועידוד כדי לחזק את לבותיהם של היהודים וביקשו שיפיץ אותה בקרב בני קהילתו. איגרת זו ידועה בשם איגרת תימן.
באיגרת הסביר להם את עיקרי האמונה היהודית והביא ראיות לדבריו מן התורה שבכתב והתורה שבעל-פה. הוא פנה אליהם בלשון רכה: מצד אחד ביקשם שייזהרו מפני הרוחות הרעות המנשבות בתימן, ומצד אחר עודדם שלא תיפול רוחם, שכן עם ישראל למוד ניסיונות וייסורים כאלה. הוא הביא להם דוגמאות מהתעללויות הגויים בכל הזמנים ומניסיונות שונאי ישראל לקעקע את האמונה היהודית, ואמר: "ועל כן אחינו כל ישראל הנפוצים בקצוות, כי ראוי לכם שתחזקו קצת את עצמכם, וישיבו גדוליכם את קטניכם".22 הוא יעץ להם לברוח ממקומות מגוריהם ולעזוב את רכושם, ובלבד שישמרו על דת ישראל: "על כן ראוי להם שיברחו אחרי ה' וייכנסו במדברו ובארץ בתה (ערבה) ולא יחוסו על פרידת קרובים ולא על אבדן ממון".23
האיגרת תורגמה לעברית בידי שמואל אבן תיבון כשש שנים לאחר מות הרמב"ם.
מגמות השלטון לפי הרמב"ם על-פי מורה הנבוכים
על-פי מורה הנבוכים, מטרתו העיקרית של השלטון היא להבטיח תפקוד הרמוני וצודק של החברה.24 בכך תתמלא המגמה הראשונה של החוק האלוקי, שהיא כידוע תיקון המציאות הפיזית של החברה כתנאי מוקדם והכרחי להתעלות רוחנית. הפרט מוכרח מטבעו, להתחבר עם בני מינו ביצירת מערכת חברתית-פוליטית לשם מילוי צרכיו, ומציאות זו חייבת להתנהל בצורה מושלמת אם החברה רוצה לעודד את פרטיה להגיע לשלמות רוחנית.25
"מטרת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף... ודע כי שתי המטרות הללו האחת... גדולה בחשיבותה, והיא תיקון הנפש, כלומר מתן ההשקפות הנכונות, והשנייה קודמת בטבע ובזמן, כלומר תיקון הגוף, והיא הנהגת המדינה ותקינות מצבי כל אנשיה כפי היכולת".26סידור המציאות החברתית "ישולם בשני דברים: האחד מהם להסיר החמס... והוא שלא יעשה כל איש מבני האדם הישר בעיניו וברצונו וביכולתו, אבל, יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת לכל; והשני, ללמד כל איש מבני אדם מידות מועילות... עד שיוסדר עניין המדינה".27
חיוניותה של חברה מאורגנת היטב אינה נובעת רק מהצורך לדכא את הרצון הרע של האדם ואת אלימותו, אלא גם לספק את צרכיו של האדם. אך צרכיו הבסיסיים לא יתמלאו עד שיקומו מנהיגי ציבור, ינהיגו ויארגנו את האנשים הטובים, החכמים והמקצועיים, כדי הבאת תועלת לכלל האזרחים.28
יציבות חברתית נחוצה כדי שהחברה תגיע למידה הוגנת של עזרה הדדית. הציבור חייב לבחור במנהיג שיכפה את המידה הדרושה של אחידות, אחדות ועזרה הדדית. לכן, עיקר תפקידו של משטר הוא ליצור חברה יציבה וצודקת, המאפשרת קיום הרמוני ופורה של אנשיה, למנוע התפוררות פנימית של החברה ולעשות את הפעולות המביאות תועלת לכול.
יחסו של הרמב"ם לשלטון מדיני בישראל - המתגלם בעיקר בשלטון מלוכני (בית דוד או כל מלך אחר מישראל), אך לא בו בלבד - הוא חיובי. השאיפה הנורמטיבית לשלטון בישראל ימיה כימי האומה, והיא עשויה להתגשם בלא כל קשר לתקוות לתקומת בית דוד או לזכותו של בית זה למלוך. הרמב"ם שואב את השקפתו בדבר הלגיטימיות של שלטון שאינו מבית דוד מתקדימים מחייבים משלטונו של יהושע בן נון, מממלכתו של שאול, מהחזרת שלטון המלכות במפעלם של בית חשמונאי ומדמותו של בר-כוכבא. הוא קובע שכל שלטון בישראל הוא לגיטימי ואינו נתפס כערעור על ההבטחה האלוקית לבית דוד. אומנם הוא שומר אמונים לתקווה הלאומית המעוגנת בהבטחה האלוקית, אך זו נתפסת כהוויה של אחרית הימים, של מלך משיח מבית דוד.
הרמב"ם מונה מינוי מלך כמצווה בין תרי"ג המצוות שעם ישראל מחויב בהן.29 מנגד, אין להסיק מעמדה עיונית זו כל הוראה מעשית מיידית. מבחינה נורמטיבית, אומר הרמב"ם, המצווה למנות מלך נשארת בתוקפה, ואפשר לקיימה גם בלי להצליח בתכליתה המשיחית.30
זה זמן רב דנים חכמי ישראל במהות ובתכנים של המשיחיות ובמגמותיה, וגם אנו בימינו שואלים: האם ההתעוררות הלאומית היהודית בשלהי המאה ה-19 והקמת התנועה הציונית, ההכרזה על עצמאות והקמת מדינת ישראל, אינם אלא ימות המשיח והגאולה שהרמב"ם מדבר עליהם רבות?
כיצד שאלה זו מובאת במשנתו המשיחית של הרמב"ם? האם החזון של ימות המשיח מתגשם כולו בהיסטוריה על-פי חוקיה, או שמא ימות המשיח יבואו בהתפרצות על-אנושית לתוך הזירה ההיסטורית, התפרצות שמשמעה שינוי רדיקלי בתנאי הקיום היהודי והאנושי?31
חוקר הרמב"ם שלמה פינס גורס כי "מחוסר נתונים, אין לנו אפשרות לחוות דעה בשאלה, אם עלתה אצל הרמב"ם אי-פעם המחשבה, שמדינה יהודית עשויה לקום בארץ ישראל בעקבות מאורעות שהם אינם יוצאי דופן לגבי נהגו של עולם".32
הרמב"ם כרופא
עד שנת 1160 רכש הרמב"ם את עיקר השכלתו המדעית. את תורת הרפואה למד מרופאים ומספרי רפואה קדומים, ודבריהם באים לידי ביטוי בחיבוריו.33
הרמב"ם שימש רופא בעיקר בחצרו של צאלח א-דין (שעלה לשלטון במצרים ב-1171), כרופא בנו אלפאצ'ל (יש סברה שלפיה היה הרמב"ם תחילה רופאו של אלפאצ'ל, המשנה למלך, ובמשך הזמן נשא חן גם בעיני המלך צאלח א-דין, והוא מינהו לרופאו34). על-פי תיאור סדר-יומו באיגרת לר' שמואל אבן תיבון מ-1199, היה עליו לבקר את המלך מדי יום, ובדרך כלל נשאר בחצרו רוב היום; בשובו לביתו המתינו לו חולים רבים.35
את חיבוריו ברפואה כתב הרמב"ם בשנות חייו האחרונות (חוץ מפרק ד' של "הלכות דעות"). הרמב"ם המשיך את מסורת הרפואה היוונית העתיקה, בעיקר של גלנוס,36 ובהקדמה לפרקי משה כתב "חקרתי אותו בבחינה ובדקדוק". הרמב"ם היה מן המעטים ברופאי ימי הביניים שהעזו לחלוק על גלנוס בכמה פרטים רפואיים ולעמוד על שגיאותיו.37 ידיעותיו ברפואה התבססו גם על חכמתם של חכמי מצרים העתיקה.38 כתביו ברפואה תורגמו במאה ה-13 לעברית וללטינית והשפיעו על הרפואה המערבית של ימי-הביניים, שחכמיה התפעלו מן הניסוח הקצר והעיבוד השיטתי של דבריו. הוצאתם לאור בלטינית החלה ב-1477, ובעברית - ב-1834.
הרמב"ם חיבר 11 חיבורים רפואיים, והיתה להם השפעה רבה על לימוד הרפואה באסיה, באפריקה ובאירופה:39
- קיצורי גלנוס, כתביו של גלנוס שסידר לצורך לימודו, בהשמטת כל מה שאין בו צורך בעבודה המעשית; חשיבות הספר בפירוש המהפכני לתקופתו, שבו מצהיר הרמב"ם שאינו מסכים לקבל מן המלומד היווני אלא נתונים שאפשר להוכיחם על-פי ההיגיון או על-פי הניסיון. הרמב"ם דרש דיאגנוזה מבוססת, מדויקת ומדעית לפני קביעת הטיפול.
- פירוש לפרקי אבוקרט, האפוריזמים (אמרות המביעות מעין אמת כללית או תפיסת עולם וכדו') של היפוקרטס,40 עם הקדמה של הרמב"ם.
- פרקי משה, ובו כ-1,500 אפורזמים הנוגעים בכל שטחי הרפואה שהיו ידועים בתקופה ההיא; האפוריזמים לקוחים מספריו של גלנוס עם הוספות המתחילות במילים "אמר משה". זה החשוב והמקיף בספרי הרפואה של הרמב"ם.
- מאמר הטחורים על הפיזיולוגיה של העיכול ועל בחירת המאכלים והתרופות.
- ספר הקצרת על מחלת האסתמה, ובסופו רעיונות על מהות הרפואה והכשרת הרופאים.
- על הסמים, בעיקר על פעולות הנדרשות במקרי הכשת נחש. באותם ימים מילאה הטוקסיקולוגיה תפקיד חשוב בפעולות נקמה בין יריבים, ולכן כנראה ביקש הווזיר אלפאצ'ל מהרמב"ם לחבר ספר זה.41 יש בו כמה הוראות שלא פג ערכן במרוצת הדורות, למשל: יש לאגוד את האבר הפגוע מעל לנגע; ימצוץ את הרעל מן הנגע חובש שפיו ושיניו בריאים לחלוטין. הרמב"ם מבדיל כאן לראשונה בהיסטוריה בצורה ברורה בין רעלי עצבים לרעלי דם; רופאי המאה ה-20 גילו זאת מחדש לפני כ-50 שנה בלבד.42
- הנהגת הבריאות, הספר המקורי שבין כתביו ברפואה; בפרק ג' מוצגות השקפותיו על השפעת התהליכים הנפשיים על הגוף, ובו הוא מורה לרופא להקדיש לנפש החולה תשומת לב ראויה. הרמב"ם האמין בכוח הריפוי העצמי של האדם. הוא דגל ברפואה מונעת ובדרך ריפוי מתונה, התלויה בעיקר בתזונה נכונה. טיפולים נמרצים כגון חוקן וכירורגיה העמיד בעדיפות אחרונה, שכן לדעתו הבריאות נובעת ממאזן כוחות טבעי, ויש לעודד אותו כדי להחיש את ההחלמה. הוא מדגיש את ערך ההיגיינה הגופנית, הנפשית, הציבורית, הסוציאלית, המשפחתית, המינית וכו'. הרמב"ם התנגד בתקיפות לאמונות טפלות - רופאי אליל, קמיעות ולחשים - ששלטו בזמנו והיו אופייניים עוד כ-600 שנה אחריו, אף שהכיר בהשפעתם הפסיכולוגית.
- מאמר ההכרעה.
- מאמר המשגל, דן בדברים שבינו לבינה ונכתב למען בנו של שליט מצרים.
- ביאור שמות תרופות, מביא כ-2,000 שמות תרופות בערבית בסדר אלפביתי עם תיאור קצר שלהן.
- על קץ החיים, תשובה הכוללת הסברים על תהליכים פאתו-פיסיולוגיים כגורמי המוות.
מחידושיו העיקריים ברפואה: תיאור תופעות פסיכוסומטיות, הערכה נכונה של תוצאות לוואי של התרופות, רמז לתורת מחזור הדם, הוראות כירורגיות, הזכרת מחלת הסוכרת ועוד.
בהלכות דעות שבמשנה תורה (ספר המדע, פרק רביעי), מסביר הרמב"ם כיצד אדם צריך להתנהג בחיי היום-יום כדי להימנע ממחלות. אף שעניינו של משנה תורה הוא עריכת ההלכות התלמודיות לפי נושאים ופסיקת ההלכות, חלק מן ההדרכות הרפואיות המובאות בו, אין מקורן בתלמוד ומפרשיו, אלא בידיעתו המקצועית ובהבנתו האישית של הרמב"ם. הוא סלקטיבי בבחירת ההלכות שהוא מביא: אין הוא מביא הדרכות הלכתיות המתבססות על הנחות מדעיות העומדות בסתירה לידיעותיו הרפואיות; כמו כן הוא אינו מביא הלכות שמקורן במעשה שדים או מזיקים ומשנה טעמי מצוות לפי דעותיו בתחום הרפואי-המדעי.43
חשיבותם של חיי אדם באה לידי ביטוי בדברי הרמב"ם כאשר הוא דן בפיקוח נפש: "כשעושים דברים האלו (חילול שבת משום פיקוח נפש)... (עושים אותם) על-ידי גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' ולא שימות בהם..."
לפי המסורת היה הרמב"ם מתפלל בכל יום לפני שהתחיל בעבודתו הרפואית: "אלקים, תן בלבי אהבה לחכמה ולכל בריותיך... חזק כוחות נפשי להיות תמיד מוכנים להושיע לעשיר ולדל, לטוב ולרע, לאוהב ולשונא... ולא תתעני בעבודתי הגדולה ליד ערש דווי... תן בלב חולי האמונה בי ובידיעותי... הרחק מערש דווי כל רופאי אליל וכל צבא היועצים הקרובים והאומנות המחוכמות, כי זה עם אכזרי... הרחק ממני המחשבה כי אני כל-יכול. תן לי כוח רצון ויכולת להרחיב ידיעותי וללמוד בינה חדשים לבקרים כי שדה החכמה גדול ורב, ונפש האדם מבקשת תמיד".44
הדרכות רפואיות של הרמב"ם 45
לפי הרמב"ם, חשיבותו של גוף בריא היא ביכולתו להביא את האדם למעלת ידיעת האלקים.
לפיכך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המזיקים לגוף ולנהוג באופן שיבריא ויחלים את גופו.
הרמב"ם נחשב לרופא גדול בתקופתו, ורבים מן הכללים שהמליץ עליהם מומלצים גם בימינו:
- לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא. כשאדם מרגיל את עצמו לאכול על-פי תחושת הרעב, הוא נמנע מאכילה של מזון רב שגופו אינו צריך לו, וממחלות הנובעות מאכילת-יתר. מסיבה זו אל לו למלא כרסו, אלא יפסיק כשמילא שלושת-רבעי רעבונו.
- "לא ישתה מים בתוך המזון, אלא מעט ומזוג ביין". גם כיום יש הסוברים כי שתייה בארוחה עלולה להפריע את פעילתם של מיצי העיכול על המזון.46
- פעילות גופנית: "לא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה, עד שיתחיל גופו לחום או יעשה מלאכה או יתייגע ביגע אחר".
- אכילה בניחותא, לא בעמידה ולא בהליכה. האכילה הנינוחה מאפשרת לעיסה ממושכת, שחשיבותה בפירוק המזון ידועה היום (הרוק שבפה שייך למערכת העיכול ויש בו אנזים המפרק עמילן47).
- הרמב"ם ממליץ לאכול תחילה דברים המתעכלים מהר, כגון פירות וירקות, ורק אחר כך לאכול מזון שדורש עיכול ממושך יותר, כגון עוף ובשר: "לעולם יקדים אדם דבר הקל ומאחר הכבד". גם בימינו תזונאים ממליצים לאכול מזון קל לעיכול לפני מזון קשה לעיכול. כמו כן הוא ממליץ על הפרדה של מזונות חמוצים ומתוקים, וכפי שידוע ברפואה של ימינו, כל סוג של מזון מתעכל באמצעות אנזימי עיכול שונים.48
- בימות החמה לאכול מאכלים קרים חסרי תבלינים או מתובלים במידה ובימות הגשמים לאכול מאכלים חמים ומתובלים.
- להיזהר ממזונות המסוכנים לבריאות כסמי מוות: מזונות מרים או מקולקלים, כגון דגים ישנים וגבינות מלוחות.
- אין לאכול לחם שנילוש בשמן ולא סולת מנופה עד שלא נשאר בה ריח מורסן (סובין, קליפות). זוהי אזהרה מאכילת קמח לבן, שנזקיו למערכת העיכול ולגוף ידועים היום.
- בימות החמה יאכל אדם שני-שלישים ממה שהוא אוכל בימות הגשמים.
- אדם צריך להקפיד להימנע מעצירות המעיים.
- כשיצא אדם מן המרחץ ייזהר שלא להתקרר, ואפילו בימות החמה צריך להיזהר.
- אדם צריך לישון שליש משעות היממה -שמונה שעות - ורצוי שיקום משנתו מעט לפני זריחת השמש. משך השינה חשוב לבריאותו של האדם.
- לא רק המזון אחראי לבעיות בריאות, אלא גם ההיגיינה. הרמב"ם ממליץ לגור בעיר שיש בה מים זורמים ובתי מרחץ.
הרמב"ם האמין שמי שנוהג על-פי הכללים שהציג, לא יבוא לידי חולי כל ימיו ו"יזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו..."49
כתיבה: מאיר לב-רן ורונית קדם-דרור, עובדי הספרייה
א' באדר תשס"ד, 23 בפברואר 2004
1 שלמה זלמן הבלין, "משה בן-מימון", האנציקלופדיה העברית, 12 (24), 1988, עמ' 536.
2 ראובן קשאני, הרמב"ם, ירושלים 1986.
3 מבחירי תלמידיו של הרי"ף, ר' יצחק אלפסי. ר' אלפסי (1013-1103) נולד באלג'יר, התיישב בפס ומשם עבר לספרד. הוא היה גדול חכמי ההלכה בספרד וחיבר ספר הלכות שבו אסף את פסקי הדין שבש"ס. שמחה אסף, "אלפסי, ר' יצחק", האציקלופדיה העברית, 2 (3), 1988, עמ' 768.
4 הבלין, לעיל הערה 1.
5 קשאני, לעיל הערה 2.
6 שם.
7 הבלין, לעיל הערה 1.
8 הבלין, לעיל הערה 1.
9 על פי אנציקלופדית ynet, התמנה לרופא בשנת 1185.
10 חי בשנים 1160-1230; בן למשפחת מתרגמים, תרגם את מורה ההנבוכים מערבית לעברית; אברהם שלמה הלקין, "תבון, אבן", האנציקלופדיה העברית, 16 (32), 1988, עמ' 493-494.
11 משרת הנגיד במצרים היתה כעין ראש הגולה בבבל, וניתנה לאנשים החשובים ביותר בקהילה היהודית.
12 קשאני, לעיל הערה 2.
13 שם.
14 יהודה רצהבי, "תימן, יהודים" האנציקלופדיה העברית, 16 (32), 1988, עמ' 797-798.
15 רופא, משורר ופילוסוף; שהה שנתיים בפוסטאט כתלמידו של הרמב"ם.
16 הבלין, לעיל הערה 1.
17 קשאני, לעיל הערה 2.
18 יהודה לייב הכהן מימון, רבי משה בן-מימון - תולדות חייו ויצירתו הספרותית, ירושלים תש"ך.
19 משה גליקסון, הרמב"ם, חייו ופועלו, הארץ, תרצ"ה.
20 ישעיהו ליבוביץ, אמונתו של הרמב"ם, אוניברסיטה משודרת 1980.
21 מנשה דובשני, הרמב"ם, חייו ומשנתו, 1951.
22 הרמב"ם, אגרת הרמב"ם, ניו-יורק 1952.
23 שם.
24 אברהם מלמד, "הרמב"ם על האופי המדיני של האדם", מנחה לשרה, ירושלים 1984.
25 הרמב"ם, מורה הנבוכים, ב', מ'; ג', כ"ז.
26 שם, ג', כ"ז.
27 שם, א', ע"ב.
28 שם.
29 דברים י"ז ט"ו: "שום תשים עליך מלך" - לפי הרמב"ם - חובה. לפי פרשנים אחרים, כגון הרמב"ן ואבן-עזרא - רשות.
30 רמב"ם, ספר המצוות, כלל ג' שם עשה - קפ"ז; וכן: רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים י"א, ד' (על-פי כתבי היד).
31 יעקב בלידשטיין, עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם, מהדורה שנייה, אוניברסיטת בר-אילן, 2001.
32 שלמה פינס, תקומת המדינה לפי אבן כספי ושפינוזה, האוניברסיטה העברית, 1977.
33 שלמה זלמן הבלין, "משה בן-מימון", האנציקלופדיה העברית, 12 (24), 1988, עמ' 536-542.
34 יהודה לייב הכהן מימון, רבי משה בן-מימון - תולדות חייו ויצירתו הספרותית, ירושלים תש"ך.
35 הבלין, ראה הערה 1.
36 רופא וסופר יווני; חי בשנים 129-200(?). משנת 169 היה רופא החצר של מרקוס אורליוס, קיסר רומא. השפעתו כפוסק אחרון ברפואה נמשכה עד המאה ה-16 במזרח ובמערב, ועד אז היו כתביו הבסיס למדעי הרפואה והאנטומיה.יהושע ליבוביץ, "גלנוס", האנציקלופדיה העברית, 5 (10), 1988, עמ' 911-915.
37 יהושע ליבוביץ, "גלנוס בספרות העברית", האנציקלופדיה העברית 5 (10), 1988, עמ' 917.
38 אוריאל לוינגר, "רפואה והלכה בהבנתו של הרמב"ם ביד החזקה", אסיא עא-עב, כרך י"ח ג-ד, ינואר 2003, עמ' 79-86.
39 שם.
40 גדול הרופאים של יוון העתיקה; חי בשנים 460-370 לפסה"נ בערך; ידוע במסורת הרפואית ההיסטורית כ"אבי הרפואה". יהושע ליבוביץ, "היפוקרטס", האנציקלופדיה העברית, 7 (14), 1988, עמ'341-348.
41 אבינועם בצלאל שפרן, רפואה ויהדות (קטעים), תל-אביב 1971.
42 שם.
43 לוינגר, ראה הערה 6.
44 שפרן, ראה הערה 9.
45 ר' משה בן-מימון, משנה תורה - ספר המדע, פרק ד', ירושלים 1957.
46 חיים סדובסקי, "בריאות על-פי הרמב"ם" פברואר 2004, אתר "טבע לייף" - פורטל הרפואה האינטגרטיבית.
47 שם.
48 שם.
49 ר' משה בן-מימון, ראה הערה 12.
מקורות
בלידשטיין יעקב, עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן 2001.
גליקסון מ', הרמב"ם, חייו ופועלו, תרצ"ה.
דובשני מנשה, הרמב"ם, חייו ומשנתו, תל-אביב 1951.
הכהן מימון יהודה לייב, רבי משה בן-מימון - תולדות חייו ויצירתו הספרותית, ירושלים תש"ך.
לוינגר אוריאל, "רפואה והלכה בהבנתו של הרמב"ם ביד החזקה", אסיא עא-עב, כרך י"ח ג-ד, ינואר 2003, עמ' 79-86.
ליבוביץ ישעיהו, אמונתו של הרמב"ם, 1980.
מלמד אברהם, "הרמב"ם על האופי המדיני של האדם", מנחה לשרה, ירושלים 1984.
פינס שלמה, תקומת המדינה לפי אבן כספי ושפינוזה, ירושלים 1977.
צדוק משה, יהודי תימן, 1967.
קשאני ראובן, הרמב"ם, ירושלים 1986.
שפרן אבינועם בצלאל, רפואה ויהדות (קטעים), תלך-אביב 1971.
האציקלופדיה העברית, ירושלים 1988 (ערכים שונים, מצוינים בהערות השוליים).
סדובסקי חיים, "בריאות על-פי הרמב"ם", ינואר 2004, אתר טבע לייף - פורטל הרפואה האינטגרטיבית, http://www.tevalife.com/article.asp?id=1694 , תאריך כניסה: 28 בינואר 2004.
© כל הזכויות שמורות, 2004, מדינת ישראל
נשמח לקבל את הערותיכם והצעותיכם לכתובת: feedback@knesset.gov.il