הקדמה
מסמך זה הוכן לרגל כנס לציון מאה שנים לראשית הציונות בלוב ויובל לעלייה הגדולה מלוב, המתקיים בכנסת ביום שלישי י"ב בטבת תשס"ד, 6 בינואר 2004. המסמך סוקר בתמציתיות את תולדות התנועה הציונית בלוב מראשית ימיה ועד לגלי העליה הגדולים מלוב אשר חתמו את פרק הפזורה היהודית שם.
המסמך כולל את הפרקים כדלהלן:
- ראשיתה של התנועה הציונית בלוב;
- שנות ה-30 עד מלחמת העולם השנייה - התגברות הפעילות הציונית;
- התנועה הציונית בלוב בתקופת מלחמת העולם השנייה;
- הפעילות הציונית בתקופה הבריטית עד קבלת העצמאות של לוב ב-1951;
- העלייה הגדולה - 1949-1952.
מאה שנים לתנועה הציונית בלוב ויובל לעליה הגדולה מלוב
ראשיתה של התנועה הציונית בלוב
ההתעניינות של יהודי לוב בתנועה הציונית החלה בראשית ימיה של התנועה הציונית, בשלהי המאה ה-19. כבר אז נוצר קשר ראשוני בין הקהילות היהודיות בלוב לבין התנועה הציונית העולמית והרצל.1 בשנת 1896 קיבלו יהודי לוב מסר מהרצל המעודד אותם לפעילות ציונית. היו בהם שנענו לאתגר, ומכתבים שנשלחו להרצל מעידים על הפצת חוזרים של התנועה הציונית בקרב יהודי לוב. כמו כן אפשר ללמוד מן המכתבים, שבטריפולי היתה סוכנות של התנועה הציונית העולמית, ששִמעה של התנועה הגיע גם לבנגאזי ושהיתה נכונות להקים סניפים בקירינאיקה להפצת רעיונותיה.
בתחילה פעלו בתנועה הציונית בלוב בעיקר סוחרים אמידים, בעלי מקצועות חופשיים ומשכילים צעירים. אחרי כיבוש לוב בידי איטליה ב-1911 גדלה התנועה, והביאה לתחייה תרבותית וחברתית ולתמורות בחינוך.2
הכיבוש של לוב בידי איטליה זירז את כניסתה של לוב לעידן המודרני וחולל תמורות רבות גם בחיי הקהילה היהודית בלוב - היא החלה לחוש שיפור בתחום הביטחון האישי, בכלכלה, בחינוך ובחיי החברה (בעיקר מכיוון שלא השתייכה עוד למעמד החסות המוסלמי ששילם את מס הגולגולת, כפי שהיה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית).3 עם זאת, תחת השלטון החדש מצאו היהודים את עצמם בין הדרישה של האיטלקים להתקדם ולקדם את המסחר והכלכלה המקומיים לבין העוינות מצד האוכלוסייה הערבית-המוסלמית המקומית. ליהודים אומנם הוענקה אזרחות לובית-איטלקית, שהמחזיק בה היה רשאי לבחור ולהיבחר לוועד הקהילות שניהלו את ענייני היהודים, אולם בשנת 1916 הוגבלו סמכויותיו של בית-הדין הרבני ונכפה על היהודים מינוי רב מאיטליה. הנציב האיטלקי שמונה בלוב ב-1929 הגביל את סמכויותיה האוטונומיות של הקהילה היהודית.
הניסיון הראשון הראוי לציון להקים ארגון ציוני מסודר בטריפולי נעשה בשנת 1913 על-ידי קומץ משכילים צעירים אידיאליסטים בראשותו של אליהו נחאייסי. ואולם, למרות ברכתם של רבני לוב ושל יהודי איטליה, הנהגת הקהילה מנעה ממנו את תמיכתה הכלכלית והמוסרית. עוד בתקופה זו השתתפו יהודי לוב ברכישת "השקל הציוני", ששימש כקבלה על תשלום דמי חברות בהסתדרות הציונית העולמית. החברות היתה תנאי להשתתפות בהצבעה בבחירות לקונגרסים הציוניים, והיא הקנתה לרוכשים זכות לבחור את הצירים לקונגרס הציוני. ואולם, זכויותיהם ותרומותיהם של יהודי לוב נבלעו בזכויותיה ותרומותיה של ההסתדרות הציונית באיטליה, שהרי לוב היתה מושבה איטלקית.4
בשנת 1914 נעשה בטריפולי ניסיון נוסף להקים ארגון ציוני - "אורה ושמחה" - במסווה של "תלמוד תורה לילי". ארגון זה עסק בהוראת עברית למבוגרים. גם התחלה זו היתה קצרת ימים בשל העדר תמיכת ועד הקהילה, בשל קשיים תקציביים ובשל אדישות בני הקהילה; על אלה נוסף החשש מתגובת המינהל הקולוניאלי האיטלקי, שנטה להתנגד לכל התארגנות לאומית.
נחאייסי ושותפיו לרעיון הציוני נאלצו לעלות על דרך פוליטית. הם פתחו במאבק בהנהגת הקהילה, ובתוך כך עמדו בקשר עם משרדי התנועה הציונית. בשנת 1916 הקימו את "חברת ציון" לקראת הבחירות לוועד הקהילה. "חברת ציון" קראה תיגר על המדיניות ושיטות הפעולה של ועד הקהילה. היא קראה לדמוקרטיזציה והציגה את עצמה כחלופה להנהגה המסורתית. היא העמידה מערכת בחירות מודרנית בעלת גוון ציוני וחברתי כאחד, ובה הציגה את הניגודים בינה - מייצגת ההמונים - לבין ההנהגה המסורתית - נציגת האליטה העשירה. כדי לשפר את מצבם החברתי והחומרי הירוד של היהודים, דרשה "חברת ציון" להוביל את הקהילה לרפורמה לאומית-ציונית שתקיף את מערכת החינוך ואת הפעילות והשירותים החברתיים, מתוך שמירה על ערכי היהדות. ואולם, בשלב זה היתה רתיעה מקבלת רעיונותיהם של הציונים, והם נכשלו בבחירות לוועד הקהילה בשנת 1917.
בסוף מלחמת העולם הראשונה הגיעו לטריפולי כמה שליחים מטעם ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. שמה של "חברת ציון" הוחלף ל"ההסתדרות הציונית בטריפוליטניה", והונח היסוד להשכנת שלום בין הציונים לבין הדוגלים בהנהגה המסורתית בקהילה.5
גם כאשר נחלו הציונים הצלחה בבחירות לוועד הקהילה ב-1919 וב-1921 ופעילותם הסתעפה לתחומים שונים, לא הגיעו להישגים משמעותיים. התנגדותם של השלטונות האיטלקיים לשינויים בהנהגת הקהילה גברה ב-1922, עם עלייתם לשלטון של הפשיסטים, אשר שללו פעילות לאומית-פוליטית זולת זו האיטלקית.
תפנית חיובית בהישגי הציונים בקהילה באה רק לאחר יישור ההדורים עם ההנהגה המסורתית ולאחר פרק זמן של כחמש שנים של פעילות מתואמת עמה.
שנות ה-30 עד מלחמת העולם השנייה - התגברות הפעילות הציונית
בראשית שנות ה-30 הצליחה התנועה הציונית לעלות על דרך המלך והפכה לגורם משמעותי בקהילה. הגירה מוגברת של יהודים ללוב היתה עוד גורם לפתיחות וליצירת קשר עם התנועה הציונית.
בראשית דרכה עסקה התנועה הציונית בלוב בהוראת עברית בקהילה.6 כאשר נוסד הארגון הציוני "בן-יהודה" ב-1931, נעשתה הפעילות הציונית ענפה ומגוונת: אורגנו משחקי ספורט, התכנסו אסיפות ועצרות, נערכו מסיבות בחגים, הוצא לאור השבועון "לימדו עברית" ונאספו כספים עבור ההסתדרות הציונית. גולת הכותרת של הפעילות היתה הקמת בית-הספר "התקווה". בשנת 1938 למדו בו 1,200 תלמידים ותלמידות.
הצלחת הארגון זכתה להכרה של ועד הקהילה, ומחלקת החינוך נמסרה לידי ארגון "בן-יהודה". גם השלטונות האיטלקיים הכירו בחשיבות הפעילות החינוכית של הארגון. פעילות "בן-יהודה" הלכה והסתעפה בחבל טריפוליטניה ובבנגאזי, שעוד קודם לכן הוקמו בה בשיתוף פעולה עם ההנהגה המסורתית "תלמוד תורה" המלמד עברית והארגון הציוני "אגודת הרצל".
הצלחתה של התנועה הציונית בימי השלטון האיטלקי, הן בטריפוליטניה הן בקירינאיקה, באה לידי ביטוי לא רק בהישגיה אלא גם בהתמודדותה עם המצוקה שבה היו נתונים יהודי לוב: גילויי האנטישמיות מצד האיטלקים, שראשיתם ב"גזירות השבת" ובהחלת "חוקי הגזע", מלחמת העולם השנייה והצטרפותה של איטליה למלחמה לצדה של גרמניה הנאצית.
"גזירות השבת"
בשנת הלימודים 1932-1933 נדרשו כל תלמידי התיכון היהודים שלמדו בבתי-ספר ציבוריים ללמוד גם בשבת. רוב התלמידים היהודים פרשו מבתי-הספר התיכוניים. מקצתם מצאו מסגרת ב"בן-יהודה", ומקצתם נשלחו על-ידי הוריהם להמשך לימודים בארץ-ישראל. רבים הפסיקו את לימודיהם לחלוטין ולא השלימו את השכלתם התיכונית.
בשנת 1934 הוצא צו המחייב את עובדי המכס היהודים בנמל טריפולי לעבוד גם בשבתות. רובם נאלצו להחליף את משלח ידם.
בשנת 1936 נגזר על היהודים לפתוח את חנויותיהם גם בשבת, כדי למנוע שיתוק של חיי המסחר בסופי שבוע. הצו עורר תסיסה ומורת רוח רבה בקרב יהודי לוב. חלק מ"גזירות השבת" נתפסו על-ידי יהודי לוב כמדיניות אנטישמית. ואולם, ישראל גוטמן רואה בהן יוזמה של ביורוקרטים איטלקים בלוב ולא גזירה פרי מדיניותה של הממשלה ברומא.7 לטענתו, הגזירה לפתוח את החנויות בשבת נבעה מאי-רצונם של השלטונות האיטלקיים להשלים עם שיתוק כלכלתה של העיר טריפולי בשבת, שכן 80% מחנויותיה היו בבעלות יהודית.
התנועה הציונית בלוב בתקופת מלחמת העולם השנייה
במלחמת העולם השניה לחמה לוב לצד גרמניה הנאצית. כל עוד היו היהודים נתונים תחת מרות השלטון האיטלקי לבדו, הרי על אף חוקי הגזע - לפיהם היהודים נחשבים לגזע בזוי שיש לנדותו - הם לא חשו בסכנה לחייהם. החמרה ניכרת במצבם חלה עקב הגברת המעורבות הגרמנית בלוב, עם כניסת הצבא הגרמני ללוב, כדי לסייע במלחמה בבריטים (1941). אמנם, נראה שלא היתה מעורבות גרמנית ישירה בביצוע הריכוז, הגירוש ועבודות הכפייה של יהודי לוב, אולם חלקם של הגרמנים היה רב בייזומה ובהשלטתה של מדיניות זו.
בתקופת המלחמה התקיימה בלוב פעילות ציונית גלויה למחצה, שנעזרה במוסדות התנועה העולמית ובמנהיגי הקהילות. גם כאשר נסגרו בתי-הספר, הפעילות הציונית נאסרה, "חוקי הגזע" נאכפו ביתר שאת והיהודים נפגעו קשות במלחמה, עמדה להם אותה סולידריות וחישלה אותם בהתמודדותם עם תלאות המלחמה.8
מקרב קהילות צפון-אפריקה, חוו יהודי לוב את אימי השואה בעוצמה הרבה ביותר.9 כ-300 יהודים נשלחו למחנות ברגן-בלזן ואינסברוק. כ-2,600 יהודים הוגלו למחנה הריכוז בג'אדו (235 ק"מ מדרום-מערב לטריפולי), ו-562 מהם מתו ברעב, במחלות ובעינויים. כ-400 יהודים פוזרו בעיירות הסמוכות לג'אדו. כ-1,000 גברים יהודים גויסו לעבודות כפייה במחנה סידי אל-עזיז, וכ-350 מהם הועברו אחר כך למחנה כפייה סמוך למצרים (בוקבוק).
המפגש עם החיילים הארץ-ישראלים
הפלייתם לרעה של יהודי קירינאיקה והפגיעה הכלכלית בהם בתקופת המלחמה היו חמורים ביותר, ולכן ראתה הקהילה היהודית בבריטים צבא משחרר מ"חוקי הגזע" ומפגיעת האיטלקים ביהודים.10 התלהבותם גאתה במפגש עם החיילים הארץ-ישראלים ששירתו בצבא הבריטי והשתתפו בקרבות בחזית המזרחית בלוב. עם הנסיגה הראשונה של הצבא הבריטי מקירינאיקה (אפריל-מאי 1941), הצליחו החיילים הארץ-ישראלים מפלוגת התובלה להעביר לארץ-ישראל כ-250 מיהודי קירינאיקה, שקשריהם עם הבריטים והחיילים הארץ-ישראלים היו הדוקים במיוחד. הם עזבו את קירינאיקה הן משום החשש לשלומם בשל שיתוף הפעולה עם הבריטים, הן משום כמיהתם העזה לעלות לארץ-ישראל. הברחת צעירים מקירינאיקה למצרים ומשם לארץ-ישראל בשעת הנסיגה נחשבה בעיני החיילים הארץ-ישראלים לגולת הכותרת של פעילותם בלוב.
הפעילות הציונית בתקופה הבריטית עד קבלת העצמאות של לוב ב-1951
עם כיבושה הסופי של לוב בידי הבריטים בינואר 1943 החל עידן חדש בחיי היהודים בלוב. פג תוקפם של חוקי הגזע, ובא הקץ למעשי הדיכוי והרדיפה בשל המדיניות הגזענית הפשיסטית. היהודים שבו לבתיהם ולשגרת חייהם. חלה התאוששות כלכלית, הוקמו מחדש מוסדות הקהילה וחודשה מערכת החינוך. השתפרו והתהדקו היחסים בין יהודים לערבים. חודשה והתעצמה פעילותן של התנועות הציוניות, והיתוספו אליהן אגודות ותנועות נוער חדשות, שדמו בדפוסיהן לאלה של ארץ-ישראל, והפיחו רוח של התעוררות לאומית בחיי הקהילות. רבים נרתמו לפעילות הציונית הענפה.
תופעה זו היתה קשורה קשר הדוק בשובם של החיילים הארץ-ישראלים לקירינאיקה כדי לסייע לקהילה המוכה מן הקרבות. במרס 1943 סייעו החיילים בפתיחת בית-הספר העברי בקירינאיקה, ואחר כך סייעו בארגון סמינר למורים, בלימוד עברית למבוגרים ולנערות ובהוראה בסתר בבית-הספר העברי. הם סייעו בפעילותו הציונית של מועדון "גאולה" ובחידוש פעילות "הקרן הקיימת לישראל", בארגון חוגי נוער, תנועת "החלוץ" וגרעיני הכשרה, בהברחת שליחים מן הארץ ללוב, בהברחת צעירים וצעירות לארץ ובהשגת סרטיפיקטים, בסיוע רפואי וכלכלי לילדי המקום ולאוכלוסיית הנזקקים ועוד. הופעתם היוותה מקור גאווה ורוממות רוח ליהודי לוב.
בטריפוליטניה היו החיילים הארץ-ישראלים בבחינת זרז להתפתחותה המחודשת של התנועה הציונית. בהשפעתם ניאותו הבריטים לחדש את פעילותם של בתי-הספר העבריים. תחייתה של התנועה הציונית הובילה להתעוררות לאומית ולפעילות ציונית ענפה, רבה אף מזו שהיתה בתקופה האיטלקית: חודשה פעילותם של "מכבי" ושל "בן יהודה"; נוסדו תנועות נוער - "בני עקיבא - ברית חלוצים דתיים", "גדוד מגיני השפה" ו"הצופים היהודים"; נוסדו תנועות חלוציות
- שתי הכשרות חקלאיות והכשרה עירונית. מלבד העלון ללימוד השפה "לִמדו עברית", הופיעו מטעם "בן-יהודה" כתבי-עת אחרים: "חיינו" - ביטאון "ברית חלוצים דתיים" וההכשרה החלוצית, "ניצנים" - ירחון לתלמידי בית-הספר העברי ותלמוד תורה, וגיליונות הסברה שיצאו בהזדמנויות שונות.
ואולם, מדיניות הממשל הבריטי השתנתה, והיא הפכה אנטי-ציונית. הממשל הבריטי אסר את הקמתה המחודשת של "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית". אף-על-פי-כן סחפו התנועות הציוניות צעירים ובני נוער רבים. הפעילות הציונית היתה גורם חשוב בהכשרת הלבבות לעלייה הגדולה מלוב.
פרעות 1945
פרעות הערבים ביהודי לוב פרצו בנובמבר 1945, ונרצחו בהן 132 יהודים. דווקא תחת השלטון הבריטי, שחולל בראשיתו תמורות חיוביות בחיי היהודים, התחוללו הפרעות.11 בתי-כנסת הושחתו, ומאות בתי מגורים ובתי עסק נבזזו ונהרסו. הפרעות התחוללו במקומות מרוחקים זה מזה בעת ובעונה אחת, ובעטיים באה הרעה חמורה במצבם הכלכלי של יהודי לוב. הפרעות היו נקודת שבר בחייהם: הן שינו את היחסים בין היהודים לערבים וערערו את האמון בשלטון הבריטי, שפעל לדיכוי המהומות רק ביום השלישי להתחוללותן.12 תודעת הצורך של היהודים בהגנה עצמית עלתה והתחדדה. ארגון ה"הגנה" הוקם בידי חברי התנועות הציוניות ובוגריהן.
הפרעות הגבירו את רצונם של רוב היהודים לצאת מלוב ולעלות לארץ-ישראל. בתחילה יצאו רק צעירים אמיצים מעטים שאצה להם הדרך. הם הבריחו את הגבול למצרים ומשם עברו לארץ-ישראל. אפשרויות אחרות היו מעבר דרך תוניסיה לצרפת, או מעבר דרך הים לאיטליה ומשם לארץ-ישראל. כך, מאמצע 1946 ועד שלהי 1948 עלו לארץ-ישראל כ-3,500 יהודים, שהיו כ-10% מהאוכלוסייה היהודית בלוב.
ב-1948 שוב התחוללו פרעות, אך אז התגוננו היהודים והרגו כמה מהפורעים.
המוסדות בארץ לא מיהרו לסייע ליהודי לוב במתן סרטיפיקטים, גם כאשר היו אלה זמינים בתקופת המלחמה, לפני שהתדפקו על שערי הארץ פליטי אירופה ועקוריה.13 המעפילים הופנו למצרים, לצרפת ולאיטליה, שבהן פעל המנגנון של המוסד לעליה ב'. לא מייד הם זכו להיכלל במסגרות ההעפלה. רק לאחר משא-ומתן, תחנונים ולחצים כבדים של הפעילים הציונים בלוב ושל הקהילה היהודית באיטליה נתרצו המוסדות בארץ וניאותו לכלול את יהודי לוב בעלייה. עם זאת, כשראו אנשי המוסד לעליה ב' שרוב המבקשים לעלות הם אידיאליסטים חברי תנועות נוער ציוניות, אף ביקשו מחלקם להישאר באיטליה כדי להדריך את היהודים שארית הפליטה מארצות אירופה לקראת עלייתם ארצה.
ההעפלה הבלתי לגאלית מלוב הקדימה את העלייה המאורגנת הגדולה שהחלה בראשית 1949.
העלייה הגדולה - 1949-1952
מימוש שאיפתם של יהודי לוב לעלות ארצה היה כרוך בקשיים רבים. תחילה נהרו יהודים עניים בהמוניהם אל פתחי משרדי הממשל הבריטי לקבל היתרי עלייה, אך בשל העיכובים במתן ההיתרים הם נפלו למעמסה על הקהילה, שכן הם עזבו את בתיהם ואת מקום עבודתם. כאשר ניתנו ההיתרים, לא יכלה הקהילה לממשם ולאפשר עלייה בשל חוסר מימון, העדר תעבורה ועיכוב במתן אישורי כניסה לארץ, מאחר שאלה היו מותנים באישורים רפואיים, ורבים מהיהודים סבלו ממחלות. רק לאחר פעילות נמרצת של מוסדות יהודיים בין-לאומיים ומוסדות העלייה בארץ החלה העלייה המאורגנת הגדולה דרך הים מטריפולי לחיפה. קצב העלייה גבר כאשר יהודי קירינאיקה ופנים הארץ פונו לטריפולי כדי לזרז את עלייתם. החולים נבדקו וטופלו בלוב עד עלייתם, וסעד ניתן לנזקקים.
במרס 1950 הואטה העלייה. ההאטה נומקה בקשיי קליטה ובהפניית המאמץ להעלות את גולת עירק. פעילי העלייה בלוב נדרשו ליתר הקפדה בבדיקות הרפואיות של העולים כדי למנוע עליית חולים טרם החלמתם.
ביולי 1951, לנוכח התקרבות מועד מתן העצמאות ללוב ובזכות התערבותו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הואץ שוב קצב העלייה. היא נמשכה פרק זמן קצר גם לאחר שלוב קיבלה את עצמאותה. בתחילה עלו היהודים באוניות ישראליות שהגיעו ארצה במישרין, ולאחר מכן בשיט דרך איטליה. לשכת העלייה בלוב נסגרה בסוף 1952 בשל לחצים על ממשלת לוב, שהרחיבה את מעורבותה בעולם הערבי.
למרות הקשיים, החינוך העברי והפעילות הציונית הענפה נמשכו בהתמדה גם בזמן העלייה, ואף נוצר צורך להכשיר מורים נוספים כדי להכין את העולים לעלייתם בשיעורי עברית, בלימודי יהדות ובהיכרות עם המדינה ואורחותיה. הפעילות הציונית הלכה והצטמצמה ככל שטריפולי התרוקנה. חברי ארגון "ההגנה" היו מאחרוני העולים ואבטחו את מבצע העלייה עד סיומו.
בעליית לוב עלו בסך הכול כ-32,000 יהודים, ועם כ-3,500 המעפילים היו כ-90% מגולת לוב. תופעה זו של עליית רוב יהודי התפוצה היא יחידה בכל צפון אפריקה, ובעולם היהודי היו רק קהילות מעטות שהיתה בהן תופעה ממין זה.
הגירה בממדים קטנים היתה גם לאחר 1952. גל הגירה גדול למדי הגיע בעקבות מלחמת קדש ב-1956. בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967 שוב היו פרעות ביהודי לוב, וכ-20 יהודים נרצחו.14 רוב היהודים שנותרו בלוב - כ-7,000 יהודים ומהם 1,500 אזרחי חוץ - נאלצו להגר. מחציתם השתקעו באיטליה, ומחציתם עלו למדינת ישראל.
בלוב נותרו יהודים מעטים בלבד.
כתיבה: רונית קדם-דרור, עובדת הספרייה
י"ב בטבת תשס"ד , 6 בינואר 2004
1 יעקב חג'ג'-לילוף,
תולדות יהודי לוב מראשית התיישבות היהודים בלוב ועד עלייתם וקליטתם בארץ, המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב והארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, 2000.
2 יעקב חג'ג'-לילוף, "מאה שנים לניצני הציונות ויובל לעלייה הגדולה מלוב", דצמבר 2003, אתר מרכז "אור שלום" לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב.
3 יעקב חג'ג'-לילוף
, יהודי לוב בתקופת מלחמת העולם השנייה תחת השלטון הפשיסטי-נאצי, המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב והארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, 2000.
4 פריג'א זוארץ ואחרים, עורכים,
ספר יהדות לוב, ועד קהילות לוב, 1982.
5 שם.
6 יעקב חג'ג'-לילוף,
תולדות יהודי לוב מראשית התיישבות היהודים בלוב ועד עלייתם וקליטתם בארץ, המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב והארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, 2000, עמ' 72-74.
7 ישראל גוטמן, עורך
, האנציקלופדיה של השואה, כרך שלישי, תל-אביב 1990, עמ' 603-606.
8 חג'ג'-לילוף, ראה הערה 1.
9 גוטמן, ראה הערה 4.
10 חג'ג'-לילוף, ראה הערה 2.
11 חג'ג'-לילוף, ראה הערה 1. לטענתו של גוטמן (ראה הערה 4), נרצחו בפרעות האלה 121 יהודים.
12 גוטמן, ראה הערה 4.
13 חג'ג'-לילוף, ראה הערה 2.
14 חיים זאב הירשברג, "לוב",
האנציקלופדיה העברית, כרך 11, עמ' 283, 1988.
