בתקופה בה האסלאם הרדיקלי זוקף ראשו בעולם ופיגועים שונים יוצאים לפועל במקומות שונים בעולם, ישנה נטייה לאדם המצוי לכרוך את הג'יהאד, השהאדה (המרטיריון)^‎1, ואת אירועי התופת כמיקשה אחת ומכאן לראות באסלאם דת מיליטנטית לוחמנית, עבורה החרב היא הדרך היחידה והבלעדית לפתרון סכסוכים^‎2.
נקודת מבט זו בטעות יסודה, ואך טבעי הוא לבחון את הדבר מבחינה מחקרית, כלומר: לעמוד על המניעים לפיגועים אלה, לבחון את טיב ההגות של תנועות האסלאם הרדיקליות, את הגורמים להיווצרותן של תנועות אלה ואת המסרים השונים בהגותן מנקודת מבט היסטורית ועכשווית - זאת מתוך מטרה למצוא קווים משותפים אם ישנם כאלה, וכן מתוך ידיעה מקדימה שהמונח ג'יהאד אין משמעו מלחמת קודש בלבד, כי אם הוא טומן בחובו משמעויות ומובנים רבים, מהם רוחניים, דתיים ופיזיים.

מפאת קוצר היריעה ושפע החומר תסקור עבודה זו רק מגמות ומושגים עיקריים, העוברים כחוט השני באידיאולוגיות של התנועות הרדיקליות השונות במאה ה-‎20, זאת מתוך רצון להבהיר לקורא המצוי גישות מרכזיות באסלאם, וכן מושגי יסוד הטעונים במטען רגשות רב - סנטימנטלי ודתי לצד דואליות מושגית ורב מושגית; כך לדוגמא מטבעות לשון שגורות כגון ג'יהאד^‎3, קיתאל^‎4, דעווה^‎5, אומה^‎6, - המופיעים ונשנים בהגותו של האיסלאם הרדיקלי, מקשרים את הקורא אל האסלאם הקלאסי - ובעשותם כך הם מעוררים אצלו אסוציאציה לימי הזוהר ההוד וההדר של ראשית האסלאם; הם מנגנים על מיתרי הרגש והשכל בלב המוסלמי בעולם הטעון מובנים ופרשנויות - עולם האסלאם, ויוצרים אפקט שיש להסבירו למי שאינו בקי ברזי העולם המוסלמי.

כדי להבין את משמעות הג'האד והמונחים הקשורים אליו (כגון קתאל, ו-דעווה), יש לבחון את דרך התהוותו של האסלאם: האסלאם הקדום לא התהווה בוואקום אלא שאב מבחינה רעיונית מהנוהגים, מהאנשים ומהמושגים שהיו קיימים עת תקומתו.
האסלאם התפתח להיות דת תובענית המחייבת את המאמין למלא אחר צומות ותפילות רבים והדורשת הקרבה עצמית של הפרט למען האל ללא פשרות והיסוסים. אדיקות זו באה לידי ביטוי במובן המילולי של האסלאם: "כניעת האדם בפני בוראו". היא זו שהנחתה את מוחמד במעשיו מתוך נאמנות עליונה לאל, והיא שגיבשה את האסלאם כדת הפועלת למען האל ובשבילו.

נקודת הציון המרכזית באסלאם היא מעברו של מוחמד (ההג'רה) לעיר ית'רב, צפונית למכה, שמאוחר יותר שינתה שמה למדינה (מדינת הנביא). כאדם מכובד ומוכר, מוחמד הוזמן על ידי שני שבטים בדואים שבתחומה (אוס וחזרג') לשמש כבורר ביניהם. מעבר זה בשנת ‎622 לספירה, סימל למעשה את מעברה של דת האסלאם מדת נרדפת לדת מנצחת, מדת בעלת מספר מאמינים מצומצם לדת בעלת גרעין מאמינים רחב, דת המבקשת להפיץ את דבר האסלאם - דבר האל מבחינתה - אל שאר העולם, כדי "שמילת האל תהיה על העליונה"^‎7. בכך התגבש רעיון ה-דעווה, שמילולית היא קריאה אל האסלאם ומאוחר יותר הכשרת הלבבות ותעמולה דתית - "עשיית נפשות לאסלאם", וזו היוותה אפילו כלל הכרחי לפני יציאה למלחמה - לזמן ולקרוא לצד השני לקבל את האסלאם, שאם לא כן דינו כפירה באסלאם, כלומר מוות. המעבר למדינה שנודע בשמו ההג'רה, הפך לנקודת האפס בלוח השנה המוסלמי והשלכותיו ניכרות עד ימינו, בדברנו על אחדותו של העולם הערבי (אומה ערביה / וחדה ערביה) אנו חוזרים למאורע ההג'רה. ברגע שמוחמד הגיע למדינה הוא ערך את "חוזה האומה" (עהד אלאומה) ובכך המיר את כל קשרי הקנאות השבטיים לקשרים דתיים - אל אומה מחד, ומאידך אליו כמנהיג הקהילה האסלאמית והבורר הבלעדי בסכסוכים פנימיים. עתה הדת והמדינה היו כרוכות יחדיו. מוחמד היה המנהיג הדתי (האימאם - זה ההולך לפני המתפללים ומנהיגם בתפילה), וגם המנהיג הפוליטי בעל המילה האחרונה והפסיקה המוחלטת. האסלאם עלה עתה על דרך המלך כדת שבה המדינה והדת כרוכות יחדיו.

בשלבי התהוות אלה של דת האסלאם לא שימש הג'יהאד (שהוראתו הכללית היא מאמץ) בגדר הוראה חותכת של מלחמה מזויינת , כי אם חלה בו התפתחות הדרגתית והגיונית. מוחמד וקובץ מאמיניו נצטרכו עת היותם במכה להביע דבקות בדרך אמונתם. כקבוצה נרדפת הם נזקקו לג'יהאד פנימי כנגד מאוויי הנפש האנושיים המרחיקים אותו מפולחן הבורא; הם הצטרכו להתגונן בפני רודפיהם (ג'יהאד חיצוני יותר) , והם נאלצו לגלות סבלנות ועמידה איתנה בתלאות השונות (צבר) (ג'יהאד כולל) - כל אלו היוו בפני עצמם דרכים שונות של ג'יהאד. מאוחר יותר כשעברו מוחמד ומאמיניו לעיר מדינה, הג'יהאד היה שונה: הוא הפך לג'יהאד משפטי בהסדרת ענייני העדה, בין אדם לחברו ובפסיקת דין, לצד ג'יהאד מלחמתי כנגד האריסטוקרטיה המכאית - אויביו של מוחמד זה לא מכבר ומאוחר יותר להפצת האסלאם (ג'יהאד ודעווה) בדרכי כיבוש, מסחר והבאת בשורת האסלאם אל עממים אחרים^‎8.

בתקופה זו התגבשה ציביליזציה מוסלמית כחלק בלתי נפרד מהדת - העולם התרבותי נחשב לדאר אל-אסלאם - הבית בו שוכן האסלאם כלומר שיש בו את חוק האסלאם ובו שולטת ממשלה מוסלמית ובניגוד לו דאר אל-חרב - בית המלחמה בו שוכנים הכופרים שעדיין לא קיבלו את האמונה המוסלמית או לא נכנעו לשלטון המוסלמי.^‎9 במסגרת זו היהודים והנוצרים ומאוחר יותר הזורואסטרים, נתפסו ככופרים נסבלים "ד'ימים" או "אהל אל-ד'מה", "אנשי הברית" ועליהם היה לשלם מס גולגולת (ג'זיה) בתמורה לאוטונומיה פנימית בניהול ענייניהם^‎10.

למעשה, האסלאם מצא ל"עמי הספר" פתרון ביניים מסיבות שונות - היהודים האמינו באל אחד ולא היו פוליתאיסטים כלל ועיקר, הנוצרים אמנם שיתפו אלילים (השילוש קדוש) אבל היתה מאחוריהם אימפריה חזקה ביותר באותה תקופה - קונסטנטינופול, ואת העם הפרסי היה קשה ביותר לכבוש מבחינה גיאוגרפית. - שלושת עמים אלה לא ניתן היה להכניע בחרב ולפיכך הם היו חייבים בסטטוס משפטי שונה. מוטיבים מרכזיים אלה באסלאם הקלאסי הם אלו שיאפיינו לעתיד לבוא את יחס האסלאם כלפי העמים האחרים תוך שפוליטיקה ודת נשזרים בערבוביה ביחס זה. אם כן, מה גרם לאסלאם שבימינו להיהפך לקיצוני ורדיקלי המצדד לא אחת בטרור פנימי ובטרור אוניברסלי^‎11?! - המפנה לכך הסתמן, כנראה, בשנת ‎1683 עם תבוסתה הסופית של האימפריה העותמאנית לרגלי חומות וינה דבר שסימן את הגעת האימפריאליזם האירופי^‎12 לאדמת האסלאם. מאוחר יותר ב-‎1729 הוקם גם בית-דפוס תורכי, וב-‎1755 הוקם מסגד מלכותי עותמאני בסגנון בארוק איטלקי^‎13.

מגמה זו הביאה לתנועות ריאקציוניות שבאו לביטוין כבר ב-‎1742 עם הריסת בית הדפוס התורכי הראשון^‎14, וכן להתפתחות מגמה של אוטונומיות איזוריות, אותה הובילו הנכבדים המקומיים (האעיאן), ומספר פאשות פורקי-עול שניצלו את חוסר המירכוז השלטוני - במאה ה-‎19 אנו עדים לכך שהסולטאן העות'מאני כבר אולץ לחתום על כתב-זכויות הנותן גושפנקא לזכויות-יתר ברחבי האימפריה^‎15. התמוטטות האימפריה העותמאנית שהיוותה אימפריה מוסלמית ושסימנה את אחדותו של העולם המוסלמי, לצד פריצת רעיונות אירופיים הזרים לרוח האסלאם ב-"בית האסלאם" - בלב-לבו של האסלאם - באימפריה הסונית העותמאנית שסימנה אחדות אסלאמית, הוליכו לעימות חזיתי בין המדינות האירופיות לבין המוסלמים, בין המערב למזרח, בין נוצרים למוסלמים, בין "דאר אלחרב" (בית המלחמה) ל-"דאר אלאסלאם", ובין מאמינים ללא-מאמינים (כופרים). התמוטטות זו עוררה הדים פנימיים וחשבון נפש אצל המוסלמים, שכן נוצר מצב בו הנוצרים (הכופרים) השתלטו על שטחים גדלים והולכים בתוך העולם המוסלמי^‎16. במאה ה-‎ , ¹⁷20כאשר שוב חדר העולם האירופי הנוצרי ללב העולם האסלאמי, חלה התעוררות גם בקרב העולם הערבי.

כיום אנו עדים לפתוות (חוות דעת הלכתיות) רבות ש"העמך" מצייתים להן מבלי עוררין,  משום שמבחינתם הן בעלות תוקף משפטי מחייב - דפוס זה נקבע משום שמבחינת האסלאם היכולת להוציא פסק דין הלכתי (אג'תהאד - התאמצות במשמעות השתדלות הלכתית) נחתמה עם בוא המאה ה-‎10, הואיל והקורפוס המשפטי כבר התבסס, ובשל חשש להתערבות שיקולים פוליטיים בגזירת הדינים ההלכתיים^‎18. המעמד המיוחד של גזירת ההלכות עבר לידי חכמי הלכה, הרחק מהגורם השלטוני בדומה ליהדות. בפתוות הנפוצות היום בעולם האסלאם ישנם אלמנטים שלא היו נהוגים בראשית האסלאם. לדוגמה ישנה קריאה לנשים לצאת לג'יהאד וזאת למרות שהן לא השתתפו באסלאם הקדום באופן פעיל כלוחמות. דוגמא נוספת: מתן היתר לשיבוט ואיסורו בעת ובעונה אחת. כל הפתוות תקפות הלכתית שכן ארבע אסכולות ההלכה הקיימות באסלאם - נחשבות לבנות-סמכות ותקפות מבחינה דתית. מאמר שהתפרסם לאחרונה בעיתון אלקודס בתאריך ‎24.5.03 (עמוד ‎16) תחת הכותרת "פעולות ההתפוצצויות בין פתוא' לאג'תהאד" מדגיש את הכללים הנוקשים בנוגע ללחימה באויב בראשית האסלאם (כגון איסור להרג חפים מפשע), וזאת כנגד הדילמה הקיימת, שגם חפים מפשע ייהרגו, לצד הנחיתות הצבאית המצדדת בהרתעת האויב^‎19 בדרכים לא שגרתיות כמו פצצות חיות. המאמר עומד על הדילמה הנוגעת לפעילות האישה בג'האד, ועל הפתוות הנוקשות הנובעות מהדעה שהאסלאם עצמו הינו נוקשה ואינו משתנה בהתאם למציאות. לסיכום, מציע כותב המאמר, הדוקטור עבד אלסתאר קאסם, כי יש לשנות את המושג אג'תהאד המעיד על המצאות ראיות הלכתיות חותכות אצל המוג'תהד ל-מושג הראי (דעה מילולית והכוונה לדעה הלכתית) הנושא תוקף הלכתי שאינו מחייב.

לסיכום - השתלשלות המושג ג'יהאד, לצד רובד משמעויותיו ועומקם ועל רקע המעורבות האירופית ההולכת וגוברת, והתפשטות רעיון הלאומיות והאוטונומיה במאות האחרונות ובעיקר במאה ה-‎20, יצרו דינמיקה בקרב מוסלמים רבים שהתגבשה לעתים בתגובות רדיקליות על רקע מורכבות המושג "דת-מדינה" בדת האסלאם מראשיתה. מורכבות זו טמנה ועודנה טומנת בחובה מקובעות רעיונית ודתית של "שמירה על עטרת האסלאם הישנה" בקרב מוסלמים ואנשי-דת רבים שפסקי דינם ההלכתיים נתפסים למחייבים.

---

^‎1 (בערבית הקלאסית המשמעות המילולית היא להיות עד ויש המפרשים שהכוונה למות קדושים או שהאל ומלאכיו יעידו שיש לו מקום בגן עדן)על המרטיריון (שהאדה)- ראה מאמרו של איתן קולברג: "מות קדושים והקרבה עצמית באסלאם הקלסי" בתוך פעמים, התשנ"ח (‎73-76) עמ' ‎5-27. המונח "שהיד" עצמו ניתן לנופל במלחמת-מצווה המעיד במותו על אמונתו וזכאי להכנס מיד לגן-עדן, ומאוחר יותר הוא ניתן גם למי שנפל בשעת העליה לרגל למכה (החג'), או כשהגן על רכושו - ר' חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם (רשפים, תל-אביב, ‎1967) עמוד ‎67.
^‎2 עד כמה ש"רעיון החרב" נראה מנותק וזר לכל הגיון, הרי שמלחמת חורמה כבר מופיעה בתנ"ך - בין השאר בכל הקשור לעמלק - ר':על שאול ועמלק ועל 'מהפכנות חדשנית' מאת ישראל רוזן: ‎http://www.herzog.ac.il/main/megadim/9rzn.html.

מן הראוי לציין שרעיון זה מזכיר את איסור הכניסה למכה שהיא חרם - מקום קדוש באיסלאם (מכה ומדינה נחשבות ל"אלחרמין" - שתי הערים המקודשות לאיסלאם), וכן שלפני בוא האסלאם היתה במכה קבוצת אנשים שבטית בעלת זיקה הדוקה למכאים שנקראה "חומס" (צבא בערבית קלאסית על שם חמשת אגפיו), על שמה של מכה- דאר אלח'מס, בית הח'מס. - לקבוצה זו היה אופי לוחם, אדיקות ב"דין" שלהם (מכלול האמונות, המנהגים ואורחי החיים בשפה הערבית המודרנית), והיא שמרה על עקרון קדושת אזור החרם, עצמאותה של מכה והניטרליות שלה, ר' מאיר יעקב קיסטר, מחקרים בהתהוות האסלאם (מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ"ט) עמ' ‎15-17.
^‎3 בסעיף ‎8 של אמנת תנועת החמאס כפי שפורסמה במחצית אוגוסט ‎1988 מופיע: "אללה הוא מטרתה, השליח הוא המופת שלה, הקוראן חוקתה, הג'יהאד הוא דרכה, והמוות למען אללה הוא הנשגב בשאיפותיה" [ר' רוני שקד ואביבה שאבי, החמאס (כתר, ירושלים, ‎1994) עמוד ‎107) (ההדגשות לא במקור)] - הקונוטציה הינה דתית כשהשכר הינו בעולם הבא: "אל תחשבו את הנהרגים למען אללה מתים כי אם חיים הם אצל ריבונכם המכלכל אותם" (קראן, סורה ‎169,3).
^‎4 הביטוי "ג'האדו פי סביל אללה" ("עשו מאמץ בשביל האל") מופיע ‎17 פעמים בקראן, כשהביטוי "קאתלו פי סביל אללה" ("הילחמו בשביל האל") הבנוי על אותה פורמולה לשונית מופיע ‎5 פעמים - כך שישנה אסוציאציה לשונית בין שני הביטויים אצל המוסלמי, -לעתים רבות משתמשות תנועות רדיקליות בביטוי "פי סביל אללה" למתן לגיטימציה דתית למעשיהן.
^‎5 "המשימה היסודית של חברתנו היא ה-דעווה אל אללה יתברך ויתעלה ולא נחסוך מאמצים לצורך זה" ( אתר האינטרנט הרשמי של תנועת האחים המוסלמים בסוריה - ר' ‎http://www.jimsyr.com/09da3wa/trbia/dawa.htm).
^‎6 האומה המוסלמית נוצרה עם ההגירה של מוחמד (ההג'רה) למדינה והתווית עהד אלאומה - חוזה האומה שאותו אזכיר בהמשך.

^‎7 קראן - סורה ‎40,9.
^‎8 להרחבה אודות תקופה מעניינת זו ר' לצרוס-יפה, עמ' ‎27-124.
^‎9 ר' ברנארד לואיס, המזרח התיכון - אלפיים שנות היסטוריה (תל אביב, עם עובד, ‎1955) עמוד ‎231. וכן בקראן- סורה ‎9, 129 - "פסוק הג'זיה" - "הילחמו באלה שניתן להם הספר לפניכם, שכיום אינם מאמינים באללה ולא ביום-האחרון, שאינם אוסרים מה שאסר אללה ושליחו ואינם נוהגים לפי הדת האמיתית - עד שייכנעו וישלמו לכם ג'זיה - מס-כניעה ויודו בשילטונכם" [כמופיע בתרגומו של אהרן בן-שמש, הקראן הקדוש , (מסדה, רמת-גן, ‎1971) עמוד ‎119]. יש להדגיש שאין לקשר בהכרח את רעיון הג'האד לטרור - הרעיון של ג'האד במשמעות מלחמת קודש כבר היה קיים במזרח התיכון - בספר דברים ושופטים הוא מוזכר פעמים רבות, במשמעות של מלחמה למען האל והאמונה, ובמשמעות זו הוא שימש גם את הנוצרים הביזנטים במלחמותיהם להדיפת הפולשים הפרסים, הערבים, והתורכים מהארץ המובטחת - ר' לואיס, עמוד ‎197.
^‎10 שם, עמוד ‎179.
¹¹ שם, עמוד ‎197.
^‎12 שם, עמוד ‎231.
^‎13 שם, עמוד ‎259.
^‎14 שם, עמוד ‎260 - יש לציין שדבר זה מזכיר את המשמעות האחרת של הג'האד - התמודדות כנגד גורמים חיצוניים היכולים להשפיע לרעה על נפש המוסלמי, כך יש להבין את הריאקציה כנגד הרוח האירופית - לא כאקט של טרור (במשמעות של רצח והרג אנשים) כי אם כפועל יוצא של התמודדות כנגד הזר והשונה מתוך מטרה להדפו ולהרחיקו מ"בית האסלאם", לחזק בכך את שורות האחדות/האומה הערבית מבית ובכך להדוף ןלמנוע השפעות שליליות שונות על האסלאם ועל המוסלמים כאחד.
^‎15 שם.
^‎16 תופעה זו של עימות כתוצאה, בין השאר, מהמיוחדות של דת-מדינה בעולם האסלאם הוליכה לדעת מספר חוקרים אירופיים להעלאת חשיבותה של ירושלים מסיבות שונות, וזאת בתקופות בהן היתה תחת שליטת עמים שאינם מוסלמים - כדוגמת התקופה הצלבנית, כאשר משנות החמישים של המאה ה-‎12 קובצו מסורות "שבחי ירושלים" לקודקסים להדגיש את חשיבותה הדתית של ירושלים אל ה"חרמין" (שתי הערים הקדושות) - מכה ומדינה, וכן לאחר מלחמת ששת הימים (מלחמת ‎67) כאשר דובר על מעמדה הדתי של ירושלים. יחד עם זאת חשוב לציין שירושלים לאורך ההיסטוריה היתה תמיד "אולא אלקבלתין ות'אלת אלחרמין" כלומר כיוון התפילה הראשון של המוסלמים והעיר השלישית בחשיבותה באסלאם - אבל לא במעמד של חרם - אודות רעיון "הקדושה המותנית" של ירושלים לאורך ההיסטוריה ר' עמנואל סיון, מיתוסים פוליטיים ערביים (עם עובד, תל אביב, תשמ"ח) עמ' ‎85-121.
^‎17 שבמהלכה ארעו התרחשויות רבות: מהן הסכמי סייקס-פיקו עם סוף מלחה"ע הראשונה שחלקו את האימפריה התורכית בין המעצמות האירופיות (צרפת, בריטניה) וכן העולם המתועש נחלק לשני גושים: דמוקרטי וקומוניסטי כשב-‎1918 פרסם וילסון את נאום ה-‎14 נקודות בו הכיר בזכותם של עמי אסיה ואפריקה להשתתף בקביעת השלטון בארצותיהם. על רקע אירועים אלה ואחרים התרחשו הפיכות צבאיות רבות (פוטשים) באזורים שונים בעולם הערבי - כגון ב-‎1952 במצרים ("הקצינים החופשיים") ובשנות ה-‎70 בסוריה (מפלגת הבעת').
^‎18 אודות תקופה מעניינת זו ר' לצרוס-יפה, עמוד ‎172 וראה שם גם עמ' ‎156-176 אודות התפתחות התורה שבעל-פה וההלכה.
^‎19 מוטיב זה של ג'האד מסוג של "מלחמת אין-ברירה" ובכל האמצעים מופיע רבות באתרים של מופתים ותנועות רדיקליות ברחבי האינטרנט תוך שימוש בפסוקים קוראניים, דוגמא מעניינת ניתנת באתר של קרדאווי (‎www.qaradawi.net) בשפה הערבית, שהוא מופתי ידוע הפועל בערב הסעודית ולו השכלה דתית רחבה מאוניברסיטת אלאזהר בקהיר - הוא פוסק ש"פעילויות האסתשהאד" (מות הקדושים) הינן הפן העצום ביותר של הג'האד ומהוות הטלת אימה (שמשמעה גם טרור בערבית - ארהאב) על האויב והן מעוגנות בקראן בסורה ‎60,8 ("הכינו נגד אוייביכם צבא וחיל פרשים כמה שתוכלו, כדי להפחידם ולהרתיע אחרים"-לקוח מתרגומו של בן-שמש) ובאותו אתר הוא גם דו בג'האד: הג'האד במובנו הכללי הינו מצוות חובה על כל מוסלמי ומוסלמית בכל זמן ועת, ובכל מקום כמידת יכולתו, לג'האד ישנם סוגים רבים ומהם (באופן הדרגתי): ‎1) ג'האד הנפש והשטן, ‎2) ג'האד העושק והשחיתות, ‎3) ג'האד הכופרים והצבועים ‎4) הג'האד בחרב והוא סוג אחד מתוך ‎13 סוגים של ג'האד.