ספרית הכנסת - נושאים על סדר היום הציבורי

בית המקדש השני נבנה בתקופת שיבת ציון, במאה ה-‎6 לפני הספירה, ובנייתו הסתיימה בשנת ‎515 לפני הספירה . בתקופת בית שני , מאז שיבת ציון, עמד בית המקדש במרכז חיי העם.

בתקופה זו בניגוד לתקופת בית ראשון לא היה מלך בישראל ולא היו נביאים, ולעם ישראל נותרו רק הכוהנים והמקדש. בית המקדש היה המרכז הרוחני והציבורי, והשליטים הזרים - כגון כורש מלך בבל, אנטיוכוס השלישי ויוליוס קיסר - הכירו במעמדו המיוחד והעניקו ליהודים זכויות מיוחדות עליו.

הטקסים הרבים שהיו חלק מעבודת בית המקדש הדגישו את מרכזיותו של בית המקדש בחיי העם. אחד הטקסים החשובים היה העלייה לרגל לירושלים שלוש פעמים בשנה, בשלוש רגלים - בפסח, בשבועות ובסוכות. עולי הרגל הגיעו מארץ ישראל עצמה - מיהודה והגליל ומעבר הירדן - וכן מן התפוצות כדי לקיים את מצוות העלייה לרגל. על-פי עדויות מן התקופה היו ערים ביהודה שבשלוש הרגלים כמעט התרוקנו, מכיוון שתושביהן עלו לרגל לירושלים.
מספר העולים לרגל מן הארץ ומן התפוצות בסוף ימי הבית השני היה גדול מאוד: על-פי הערכות החוקרים , הכפילו עולי הרגל את מספרם של תושבי ירושלים, שמנו בסוף ימי הבית השני כ- ‎100,000 נפש.

וכך מסופר בספר מקבים על יחסו של השלטון היווני (של בית סֶלֶווּקוס) לבית המקדש:
"(א) כאשר הייתה עיר הקודש יושבת במלוא השלום, והחוקים נשמרו היטב מאוד בחסידותו של חניו הכוהן הגדול ושנאתו לרע,
(ב) קרה כי אף המלכים עצמם נתנו כבוד למקום וגם כיבדו את המקדש במתנות יקרות מאוד,
(ג) עד כי אף סלווקוס מלך אסיה נתן מהכנסותיו הפרטיות את כל ההוצאות הדרושות לעבודת הקורבנות [בבית במקדש]."

(ג) סלווקוס: הכוונה למלך סלווקוס הרביעי (בנו של אנטיוכוס השלישי) ששלט בשנים ‎187-175 לפני הספירה. לפי פסוק זה נראה כי בתחילת מלכותו התייחס סלווקוס הרביעי בכבוד למקדש, ואף תרם לו מהכנסותיו הפרטיות, ולא מאוצר המלכות.

בתקופת הרומאים, במאה ה- ‎1 לפני הספירה, הרחיב המלך הורדוס את שטח המקדש ואת המקדש עצמו והוסיף לו פאר רב. גובה הקירות החיצוניים הגיע עד ל- ‎50 מטר וכותרות העמודים צופו בזהב. בית המקדש עמד במרכזה של רחבה בנויה שנתמכה בארבעה כתלים עצומי ממדים שהיו כתליו של הר הבית: כותל צפוני, כותל מזרחי, כותל דרומי וכותל מערבי.

בתקופת הורדוס היה בית המקדש השני אחד המבנים הגדולים והמפוארים במזרח, כמו שכתוב בתלמוד: "מי שלא ראה בית המקדש בבניינו לא ראה בניין מפואר מעולם" (מסכת סוכה, דף נ"ב עמ' א'); עוד מסופר בתלמוד, שבית המקדש השני שבנה הורדוס היה בנוי מאבני כוחל, שיש ומרמר - אבנים חלקות בצבעים כחול, לבן וירוק. על-פי התלמוד, ביקש הורדוס לצפות את אבני המקדש בזהב, ואמרו לו חכמים: "...כך יפה יותר, שנראות האבנים כגלי הים"." (בבא בתרא, דף ד עמ' א).
הבית השני נחרב בשנת ‎70 לספירה בידי טיטוס הרומאי בזמן המרד הגדול של היהודים נגד הרומאים.

המרד הגדול של היהודים בשלטון הרומי החל בירושלים בשנת ‎66 לספירה, והסתיים עם נפילת מצדה בשנת ‎73 לספירה. למעשה הוכרע גורל המרד שלוש שנים לפני כן, בשנת ‎70, כאשר המצור של טיטוס על ירושלים הסתיים בכיבוש העיר ובשריפת בית המקדש (=הבית השני).

המרד של שנת ‎66 לא היה יחיד במינו בקיסרות הרומית באותה תקופה: במאה ה- ‎1 לספירה היו התקוממויות רבות נגד הרומאים בפרובינציות השונות. ההבדל הבולט בין המרידות האלה ובין המרד בארץ היה בהיעדרו של מנהיג בעל שיעור קומה בארץ ישראל - מנהיג שיכול ללכד סביבו את המורדים. וכך, נוסף על העדיפות הצבאית המכרעת שהייתה לרומאים מתחילת המרד, סבל הכוח היהודי מפיצול פנימי בשל היריבויות בין הקבוצות שהשתתפו במרד.

התערבותה הראשונה של מלכות רומי בענייני יהודה חלה, עם כניסתו של פומפיוס לירושלים בשנת ‎63 לפני הספירה, ומני אז החל מאבקה של יהודה על עצמאותה.

רישומו של חורבן הבית ניכר בכל תולדות ישראל והייתה לו משמעות היסטורית רבת-חשיבות גם לגבי דברי ימי האנושות כולה. יוסף בן מתתיהו כותב, כי מלחמת היהודים ברומאים הייתה גדולה "מכל מלחמות דורנו,ולא מהן בלבד, כי אם גם כמעט בכל המלחמות, שהתחוללו בין מדינה ומדינה ובין עם ועם".

רוב ההיסטוריונים קובעים כי המרד היה בלתי נמנע . המאבק לא היה רק על שטחים טריטוריאליים, אלא התנגשות בין שתי תפיסות עולם מנוגדות זו לזו תכלית הניגוד.

רומי ייצגה את התגלמות כוח באגרוף,הברזל והאמונה ב"צדק הכוח". בעוד ירושלים קיבלה בתורת עולם שלה את טוהר הרוח וההשראה המעלה על נס את קדושת החיים, אמונת ישראל נעוצה כולה ב"כוח הצדק".

ההיסטוריון ויל דיוראנט מעיד כי: "לא היה עם בהיסטוריה שנלחם בעקשנות גדולה כ"כ על חירותו כעם היהודי,ומעולם לא היה עם שעמד במצב-מלחמה כזה נגד יריבים כה חזקים, מעטים נגד רבים. למן יהודה המכבי ועד שמעון בר-כוכבא,ועד זמננו אנו,פעמים הביא מאבק זה לחזרת החירות לידי השמדת חלק ניכר מן היהודים אך מעולם לא נשברה רוחם ולא אבדה תקוותם".

ערב המרד ביהודה היה התנאים נוחים למלחמה ברומי. מעשי הוללותו של נירון קיסר, הניוון וקלקול המוסר ברומי מחד והמלחמה שפרצה בין רומי לבין פרתיה, שבה הנחיל וולוגאסוס מלך פרתיה מפלה ניצחת לחילות רומי , הביאו רבים ביהודה להסיק , כי מה שעלה בידי הפרתים עשוי לעלות גם בידי היהודים. בשל כך יצאו שליחי יהודה לארצות השונות לעורר את ההמונים ולהמרידם על הרומאים.

א) מחסור בהנהגה- למרות הניוון שחל באימפריה הרומית לא השכילו ביהודה לנצל שעת כושר זו בעיקר בשל מחסור בהנהגה, ואפשר שבה יש לראות את הסיבות לחורבן הבית.

ב) בוגדים מקרב יהודה ; אגריפס השני- בתקופה זו שימש אגריפס השני מלך יהודה, אולם הוא שימש כלי שרת בידי רומי והיה משועבד להם בלב ובנפש. הוא היה ידוע כ"אוהב הקיסר" וכל חייו היה דורש טובת המלכות המשעבדת את עמו, ללא סייג. מבחינה תרבותית היה יותר רומאי מאשר יהודי ומשאת נפשו הייתה להיטמא בקרב הרומאים. יש הטוענים כי למעשה נתמנה אגריפס כמרגל שמגמתו לעקוב אחר פעולות המרד.

אגריפס השני היה סמל לכניעת יהודה לרומי ; כן טען לחזור ולשלם לרומי את המסים. אגריפס לא הסתפק בדברי הטפה בלבד, אלא סייע לאדוניו בפועל. צבאו ליווה את גלוס בעלותו לירושלים וכן שלח צבא עזר לאספסיינוס ומכר את היהודים השבויים לעבדים.

ביריניקה- (אחותו של אגריפס) הלכה בעקבות אחיה. ע"פ גרץ היא שרקמה את המזימה להעלות את אספסיינוס לשלטון, והטתה את לבו של אלכסנדר טיבריוס , נציב מצרים בעת ההיא, ואת לגיונותיו להישבע אמונים לאספסיינוס כקיסר.

אלכסנדר טיבריוס ( מומר,בן אחי פילון האלכסנדרוני), שהיה נציב מצרים ואח"כ נציב יהודה, ושנאתו ליהודים גברה והלכה עם השנים. הוא שערך טבח ביהודי אלכסנדריה,ולימים נתמנה כמצביא ראשי בצבא טיטוס והיה לאחד מראשי יועציו במלחמה נגד ירושלים והיה חבר במועצה שדנה בגורל המקדש.

ג) פילוג בקרב העם- הדעות בקרב היהודים נחלקו בדבר היחס שיש לנהוג כלפי השלטון הרומי ביהודה. לא הכל סמכו ידיהם על המרד, לא רק בשל סיכויי נצחון קלושים, אלא מתוך הכרה, כי טובה תצמח להם אם יגלו נאמנות לשלטון הרומי.

הפרושים לא היו מאוחדים בעמדתם כלפי המרד, וגרץ סבור כי רק תלמידי בית שמאי היו קרובים לקנאים ולמורדים, בעוד שתלמידי בית הלל (בראשם עמד רבן יוחנן בן זכאי) לא תמכו במרד; הם לא האמינו כי יש בכוח העם לעמוד בפני צבאות האויב.

כמו כן לא הייתה תמימות דעים לגבי ההנהגה שתוביל את המרד. הלוחמים הקנאים הורחקו מעמדות מפתח. כך למשל, נתמנה אלעזר בן חנניה, למושל אדום, אזור מרוחק מן החזית העיקרית, ועליו הפקידו את יוסף בן-ספיא.

יש היסטוריונים הגורסים כי הצעד החמור ביותר שננקט ע"י ההנהגה הראשית היה מינויו של יוסף בן מתתיהו כמושל הגליל. שלא היה מצביא. לא האמין במרד וממילא לא היה יכול להשקיע עצמו בהכנתו בלב שלם ומתוך כך הוליך שולל היווה מכשול וקירב את הקץ.

ד) חוסר יכולתה של ההנהגה לבוא לידי "מודוס ויוונדי". יוונים רבים ישבו בערי ישראל,בעיקר בערי החוף, וההתנגשויות בינם לבין היהודים היו רבות לאין ספור. הרומאים נקטו את המדיניות המפורסמת של "הפרד ומשול" כדי לחרחר ריב בין שני העמים ולהיבנות על האיבה השרויה ביניהם. והוא הדין לגבי הכותים (השומרונים), ששנאו שנאה כבושה את היהודים ובאו לידי התנגשויות-דמים עימהם (בייחוד בימי נציבותו של קומאנוס).

ה) ריב אחים- אחד הגורמים העיקריים שהביאו לחורבן הבית היה נעוץ בריב אחים שניטש בארץ במרוצת כל שנות המרד והמלחמה. חילוקי הדעות בין מפלגות ה"מתונים" והקנאים, ובין הקנאים לבין עצמם הרסו כל סיכוי לעמידה ממושכת בפני האויב וקרבו את החורבן.

ההתנגשויות בין שלוש הסיעות של הקנאים: יוחנן מגוש חלב, שמעון בר-גיורא ואלעזר בן שמעון דלדלו את כוחה של האומה. מלחמת האזרחים נמשכה ללא הרף. ככל שהמצב מבחוץ היה קשה כך הלך וגבר הפילוג מבית. הקנאים בהנהגתו של שמעון בר גיורא היו קיצוניים יותר מאלה שסרו למרותו של יוחנן מגוש חלב, והסיקריקים היו הקיצונים מכולם ( הם שאפו לקרב במעשיהם את מלכות האלוהים, האמינו שהוא יסייע לעושי דברו,ומתוך נכונות להקרבה עצמית למען עקרונותיהם הפעילו טרור במתנגדיהם) . מעשי הרציחות בירושלים ריפו את ידי המגינים ועשו שמות בראשי המרד ובאנשי הסמכות שעמדו על משמרת ההגנה האחרונה.;

בזה אחר זה גבה הטרור את חובו. חנן בן חנן ויהושע בן גמלא הוצאו להורג בעקבות משפט דמים שהקימו הקנאים. לא נודע מה קרה לרבן שמעון בן גמליאל, אך נראה שגם הוא נפל קרבן לחרב הקנאים,בין הנידונים למיתה היו גם יוסף בן גוריון ומנהיגים רבים אחרים. וממשפט בית הדין עברו ההמונים ל"משפט ההמון". משזוכה זכריה בן ברוך מאשמת קשר מדיני לא קיבלו הקנאים הקיצוניים את הדין ועשו בו משפט לעצמם; הם דקרוהו בתוך בית המקדש וקראו אליו בלעג: "הא לך גם דעתנו!".

מלחמת האזרחים בירושלים הייתה אחד הגורמים החשובים ביותר שהביא אספסיינוס בחשבון דרך ניהול המלחמה, כפי שמסר יוסף בן מתתיהו ( ספר ד' פרק ו',ב').

ו) רעב- גורלה של יהודה נחרץ עם בוא הרעב. בלהט מריבות האחים שרפו הקנאים עצמם את אוצרות הבר שבעיר. זוהי נקודת המוקד של הטרגדיה שבחורבן הבית. הצידה שנאגרה בירושלים הייתה עשויה להספיק לכמה שנים. לפי התלמוד (גיטיו נ"ו,ע"א)-לעשרים ואחת שנה,ולפי המדרש(אבות דרבי נתן פ"ו)- לעשרים ושתים שנה.

בפסוק קצר אחד ממצה התלמוד את הגורליות שבמצב: "קמו קלנהו להנהו אמפרי דחיטטי ודשערי והוה כפנא" ("קמו ושרפו את האוצרות הללו של חיטים ושעורים והיה רעב)

ע"פ דעת ההיסטוריונים "שנאת חינם", מריבות אחים, התבוללות, מעשי ונדליזים וטרור, אי קיומה של מנהיגות שתביא לאיחוד העם, מלשנים ובוגדים, זרזו והביאו לכישלון המרד.

חורבן בית המקדש השני וחורבן ירושלים במרד הגדול ברומאים (‎66-73 לספירה) מסמלים את אבדן העצמאות הלאומית של עם ישראל בארצו ואת ראשיתה של הגלות הארוכה. יום תשעה באב, שבו העלו הרומאים באש את בית המקדש, נקבע כיום אבל וזיכרון לחורבן.

חורבן הבית השני בשנת ‎70 לספירה היה "מכה נוראה לעם ישראל".
יש היסטוריונים שטוענים, כי מאז החורבן הפסיק עם ישראל להתקיים כאומה, והמשיך להתקיים רק כחברה בעלת דת ותרבות אחת. היסטוריונים אחרים סבורים, שעם ישראל הפסיק להתקיים כאומה רק כ- ‎60 שנה אחר-כך - אחרי מרד בר-כוכבא, בשנת ‎135 לספירה. ויש גם דעה האומרת, שלמרות החורבן והמרד המשיך עם ישראל להתקיים כאומה - עד עצם היום הזה.
לפי דעה זו, היה חורבן הבית השני נקודת מפנה בהיסטוריה של עם ישראל. חורבן זה הפריד שתי תקופות שונות: בין תקופת הבית השני ובין תקופת המשנה והתלמוד. בתקופת הבית השני היו ירושלים ובית המקדש המרכז של חיי האומה, ואילו בתקופת המשנה והתלמוד לא היו קיימים לא המקדש ולא ירושלים.

במהלך המלחמה ברומאים ואחריה נהרגו והוגלו מן הארץ כשליש מן היהודים. מרכז האומה עבר מירושלים הכבושה והחרבה - ליבנה. ואף-על-פי כן נשאר בארץ רוב יהודי, וארץ ישראל המשיכה להנהיג את היהודים בתפוצות הממלכה הרומית.

על-פי: משה דוד הר, "מחורבן הבית עד מרד בן כוסבה", בתוך: מנחם שטרן (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל - שלטון רומי, מהדורת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, בית הוצאה כתר ויד יצחק בן צבי, חלק ב עמ' ‎283-301.