ספרית הכנסת - נושאים על סדר היום הציבורי

בישראל תרבות הספר זוכה לתשומת לב מיוחדת כתוצאה מתפקידם הייחודי של המילה הכתובה ושל כתבי הקודש במסורת היהודית, וכן ממקומו המיוחד של הספר העברי בעיצוב החברה והתרבות העברית החדשה, שכן הספר נחשב מאז ראשית ההתיישבות בארץ-ישראל כאחד מיסודות החברה החדשה.

בשנים האחרונות אנו עדים לפחיתותו של הספר בתרבות הישראלית ובעיקר בתרבותו של הנוער. שורשיה של תופעה זו, נעוצים בתרבות המודרנית שמשדרת מסרים של רדידות הבוקעים ממסכי הטלוויזיה,הקולנוע והאינטרנט.

ב- ‎18/6/02 עבר בכנסת "חוק הספריות הציבוריות (תיקון) התשס"ב". מטרת חוק זה הוא, להסדיר את פעילותן של הספריות הציבוריות לטובת הציבור, במטרה לקדם את החינוך והתרבות בישראל ולהבטיח שירותי ספריה ציבורית, בזמינות ובאיכות סבירים, לצד אמצעים להבטחת מקורות המימון למטרה זו.

בפעם הראשונה התקיים האירוע בשדרות רוטשילד בתל-אביב, ונמשך יום אחד. במשך אותו יום נמכרו ספרי קריאה בהנחה של ‎25 אחוזים.

עד שנת ‎1961 התקיים אירוע כזה אחת לכמה שנים, מאז ‎1961, זה ‎38 שנה, בכל קיץ נערך "שבוע הספר העברי" בכל רחבי הארץ בו-זמנית.

שבוע הספר הוא אירוע מיוחד במינו בעולם. אמנם יש ניסיונות במדינות אחרות לערוך ירידים בסגנון דומה, למשל בערים שונות בספרד ובגרמניה, אך בשום מקום אין מדובר באירוע כלל ארצי.

בכל שנה נמכרים בישראל ‎34 מיליון ספרים, מתוכם ‎17 מיליון ספרי קריאה, ספרי עיון ואנציקלופדיות. השאר הם בעיקר ספרי לימוד.

לספק לחבריה שירותים בתחומים חיוניים: לייצג את ענף המו"לות בפני רשויות המדינה, לקדם את ענף המו"לות, לטפל בנושאים מקצועיים המעסיקים את כלל המו"לים, לפעול להגברת מכירות הספרים ותפוצתם, לעודד את הקריאה בקרב הציבור בכללו ובקרב בני נוער בפרט.

ההתאחדות חברה בהתאחדות המו"לים הבינלאומית, להתאחדות מחלקה בינלאומית לזכויות יוצרים העוסקת בקניה ומכירת זכויות לתרגום ובמפעלי תרגום משותפים מעברית ולעברית. ההתאחדות משמשת כמרכז מידע למו"לים ישראליים בנושאי הוצאה לאור בחו"ל, ירידי ספרים בינלאומיים.

ההתאחדות מארגנת ומנהלת את "שבוע הספר העברי", המתקיים מידי שנה בשנה באביב, בערים המרכזיות, בעיירות הפיתוח ובישובים רבים אחרים, בכל רחבי ישראל.

כל מו"ל שמכר ‎20,000 עותקים מספר העומד בקריטריונים שנקבעו, זכאי לקבל את אות "ספר הזהב", כל מו"ל שמכר ‎40,000 עותקים זכאי לקבל את אות "ספר פלטינה" בטקס מוענקת לזוכים (למו"ל ולמחבר) תעודה בה מצוין שם המו"ל המחבר והספר.

אל היהודים, היא הגיעה מעט לאחר מכן. הם היו מובדלים מן החברה הנוצרית, והתחנכו בחדר ובישיבה. הם דיברו יידיש, והעברית שימשה להם "לשון קודש", לתלמוד,תורה ולתפילות.

פילוסופים, אנשי רוח ומשוררים חשו בצורך לכתוב בעברית, גם על עניינים שאינם קשורים לדת. את המילים לכתיבה בעברית לקחו מן התנ"ך.

יהודים, כזכור ידעו לקרוא עברית. הם התפללו בעברית וקראו בכתבי הקודש. אך זוהי הפעם הראשונה שהם יכלו לקרוא סיפור אהבה בעברית,המנותק מהקשרים דתיים.

סיפור אהבתה הטהורה של תמר בת ידידיה האלוף ביהודה לאמנון הרועה שהציל אותה משיני הארי. והאהבה הלוהטת של תימן, אחיה של תמר, לפנינה הקוצרת-כל זאת על רקע נופים ססגוניים ומלהיבים של ירושלים בעת קציר החיטה ובציר הענבים-הלהיבו את דמיונם של הצעירים היהודים,שעד אז הכירו רק פלפולים מדרשיים ותפילות.

ליורם, איש עשיר מאוד ומפורסם בירושלים, היו שתי נשים-חגית ונעמה. לחגית היו שני בנים, ואילו נעמה, האישה האהובה יותר, הייתה יפיפייה אך עקרה. יורם הרעיף עליה אהבה ופינוק. ובנה לה בית משלה,כדי שחגית לא תפריע לה.

שני ידידים קרובים היו ליורם- ידידיה ומתן. ידידיה היה שר האוצר של ממלכת יהודה. איש עשיר ונדיב. ומתן לעומת זאת היה בנו של איש עריץ ושנוא. הוא היה מאוהב בחגית והתכוון לשאתה לאישה. אבל היא העדיפה להינשא ליורם, וגם אביה העדיף להשיאה לו. מרגע שנישאה ליורם החליט מתן להתחבר עם יורם ולהתקרב אליו.ואכן, הוא נעשה מאוד מקורב אליו וזכה לאמונו. אפילו היו לו מפתחות לכל המרתפים והכספות בבית יורם.

ידידיה חברו של יורם נשא לו לאישה את תרצה, בת עשירים יפה ומפונקת, כשנעמה אשתו האהובה של יורם הרתה, גם תרצה הרתה.

יורם, שהיה איש צבא ועמד לצאת לקרב, ביקש מידידיה שאם יקרה לו משהו ידאג לתינוק שייוולד, ואם יולדו לשניהם בן ובת, שישיאם זה לזה כשיגדלו.

יום אחד כעסה חגית על שפחתה על שהיא הלכה להיניק את נבל, בנה שלה, במקום להיניק את עזריקם בנם של חגית ויורם. היא היכתה אותה, ועכן בעלה היה עד לזה ונפגע מכך מאוד. הוא הלך לבקש את עצתו של מתן איך לגרום לכך שחגית לא תרדה כך באשתו. מתן יעץ לו לשדוד את כל הרכוש של משפחת יורם, ולהצית את כל הבתים והשדות של המשפחה. הוא יעץ לו גם שלא להצית את ביתה של נעמה, כדי שהחשד ייפול עליה, ואת בנו נבל לחליף בעזריקם בן הגבירה, שכן הם היו בני אותו גיל, וכך ייתן לו הזדמנות לצאת מחיי עבדות ולגדול כבן למשפחה עשירה.

ואכן כך היה, עכן שדד את רכושו של יורם והביאו למתן, ולאחר מכן הצית את הבניינים והשדות, חוץ מאת ביתה של נעמה. עזריקם התינוק בנם של יורם וחגית נספה בשריפה, אך איש לא ידע זאת, כי עכן החליפו בנבל בנו, ואיש לא ידע כי התינוקות הוחלפו.

נעמה, שהבינה כי החשד ייפול עליה, ברחה ומצא לה מסתור אצל קרובים בכרמל. היא ילדה תאומים, ושמם אמנון ופנינה.

מכל הפרשה הזאת הסיקו ידידיה ותרצה שקנאה בין שתי נשים של אותו גבר יכולה לגרום לאסונות, והחליטו שאת בתם תמר הם ישיאו רק לגבר שייקח לו לאישה אחת בלבד.

ידידיה זכר את הבטחתו ליורם, ולקח את "עזריקם" לגדל אותו כבנו. החלק האחר של ההבטחה היה להשיא את תמר לבנו של יורם, כלומר עזריקם-כשיגדלו.

לאחר זמן קצר ילדה תרצה עוד בן ושמו תימן, ושלושת הילדים גדלו יחד. תמר ותימן היו יפי תואר וטובי לב, ו"עזריקם" היה רשע ותככן. אבל ידידיה, שזכר את הבטחתו לחברו הטוב, לא שם את לבו לאופיו השלילי של עזיקם.

כשגדל אמנון שלחה אותו נעמה שיגדל בביתו של רועה צאן. הוא היה נער יפה תואר, ואבישי המעסיק שלו אהב אותו מאוד. עם השנים היה נתן לו להיות רועה בצאן של יורם.

אחרי כמה שנים יצאה נעמה ממקום מחבואה, חזרה לירושלים, והתפרנסה כמו עניים רבים מלקט בשדותיו של יורם.

עלילת הרומן "אהבת ציון" מתרחשת בירושלים בתקופת בית ראשון. הספר ציורי, השפה מקראית עשירה וססגונית ואולם מה יעשה סופר בין המאה ה-‎19 שרוצה לכתוב ספר על זמנו שלו? חסרו מילים לציון חפצים יום-יומיים, וכן חפצים שלא היו קיימים בתקופת התנ"ך.

מה עשו סופרי ההשכלה? השתמשו במילים המקראיות, והרכיבו מהן ביטויים חדשים. משקפיים נקראו בפשטות בתי עיניים. עט נובע, לעומת זאת כונה בדרך המליצית "כלי כתיבה אשר אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת". מסעדה נקראה בפיהם "בית הסועדים", המעלית נקראה "יעלה ויבוא", פרפר היה "זבוב בצבע רקמתיים", והמקרוסקופ כונה בשם המליצי "כלי השקף אשר מבעדו האזוב אשר בקיר כארז בלבנון ישגה".

כמה אפשר להמשיך להשתמש במילים כה ארוכות ? בעיקר כל עוד מדובר בשפה כתובה הקיימת רק בספרים. ספרות ההשכלה נכתבה באירופה לקהל יהודי מבין עברית שחי באירופה, ואולם ככל שהעברית נעשתה מדוברת, נזקקו הדוברים והקוראים למילים פשוטות יותר ונוחות יותר.

מאז התפרסם הרומן "אהבת ציון", עברו כ-‎130 שנה. העברית מאז משמשת כשפת הדיבור זה יותר ממאה שנה, ובספרות העברית מסתמנת מגמה של שימוש בלשון הקרובה ככל האפשר ללשון הדיבור.

להלן שלוש ביוגרפיות קצרות של, אברהם מאפו, חיים נחמן ביאליק ואתגר קרת. שלוש סופרים אילו, מייצגים את ההתפתחויות והגילגולים השונים שעברה השפה העברית למן ראשית ההשכלה ועד ימנו.

נולד בקובנה שבליטא למשפחה ענייה. אביו היה מלמד ב"חדר". אברהם למד בחדר של אביו, ואחר כך החל ללמוד קבלה. בגיל ‎17 השיאו אותו לבתו של איש עשיר. לאחר זמן מה חותנו העשיר ירד מנכסיו, ומאפו נאלץ להיות מורה כדי לפרנס את משפחתו. הוא לימד בערים שונות, ובאותה עת נתפס לרעיון ההשכלה. לצורך זה הוא למד כמה שפות זרות גרמנית,רוסית,צרפתית,ורומית.

ב-‎1848 התיישב בעיר קובנה ושם עבד כמורה בבית ספר ממשלתי. בשנת ‎1853 הדפיס על חשבונו את ספרו "אהבת ציון", שהיה הרומן העברי הראשון, ספר שהשפיע השפעה עצומה על נוער העברי. למרות הצלחת הספר, מצבו הכלכלי של מאפו נשאר גרוע, ואחיו הצעיר מתתיהו תמך בו. מאפו המשיך לכתוב ספרים "עיט צבוע", "אשמת שומרון", "חוזי חזיונות" ו"אמון פדגוג".

בסוף ימיו הוא חלה במחלה קשה. ב-‎1876 הוא נסע לשאול בעצת הרופאים בקנינגסברג. שם מסר לדפוס את ספרו האחרון, "אמון פדגוג". מצבו הלך והחמיר, וזמן מה אחר כך נפטר.

נולד בראדי שבאוקריינה. בגיל ‎7 התייתם מאביו ונשלח לגדול אצל סבו. למד בחדר, בבית המדרש, וב-‎1890 יצא ללמוד בישיבה בוולוזי'ן . באותה תקופה החל לכתוב שירים. שירו הראשון שהתפרסם , ב"הפרדס", היה "אל הציפור".

ב-‎1893 נשא לאישה את מניה,ועבד לקורוסטישוב, שם התפרנס כמנהל חשבונות בבית חותנו. כתבי היד ששלח לכל מיני כתבי עת באותן שנים נדחו שוב ושוב. ב-‎1900, לאחר שכמה מיצירותיו כבר התפרסמו, עבר לאודסה, ועבד כמורה ומפקח ב"חדר מתוקן" של אחד העם, רבניצחקי, בן עמי ואחרים,שהיו סופרים נערצים עליו ועורכיו הראשונים.

ב-‎1901 הופיעה אסופת שיריו הראשונה "שירים", והיא קבעה את מקומו בקנון הספרות העברית. אז החלה הביקורת להתייחס אליו כאל "משורר התחייה הלאומית". עם רבניצחקי ליקט וערך את אוצר האגדה היהודית. כמו כן חקר את שירת ימי הביניים והקים הוצאות ספרים למבוגרים ואף לנוער.

ב-‎1924 עלה לארץ והשתקע בתל-אביב. בתחילת שנות ה-‎30 נסע כמה פעמים לאירופה, הן בשל מחלתו והן בשל רצונו לגייס כספים להוצאת "דביר".

עמוס עוז נולד בירושלים. בהיותו בן ‎12 התאבדה אימו, מאורע שהשפיע עליו עמוקות ומתבטא גם ביצירתו. בהתבגרו היה לחבר קיבוץ, למד ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטה ועסק בכתיבה ובהוראת הספרות.

הוא מרבה להשמיע את דעותיו בנושאי חברה ומדינה. יצירותיו תורגמו לשפות אחדות וזכו להצלחה רבה ברחבי העולם. עוז עיצב דמויות ועלילות הנרקמות על רקע המציאות הישראלית-אקטואלית.

הספרים הראשונים שפרסם היו "צינורות" ו"געגועי לקיסנג'ר" אחר כך פרסם עוד כמה ספרים,ביניהם ספר קומיקס "לא באנו להנות" בשיתוף עם רותו מודן.

בשנת ‎1993 זכה בפרס ראשון בפסטיבל עכו על "מבצע אנטבה המחזמר" שכתב עם יונתן בר גיורא. ב-‎1996 הסרט הקצר "מלכה לב אדום" שכתב וביים עם רן טל זכה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע ובמקום הראשון בפסטיבל מינכן.