ספרית הכנסת - נושאים על סדר היום הציבורי

הציונות הדתית המאורגנת שואבת את כוחה משורשים רעיוניים-היסטוריים, ממבשרי הציונות ומראשי התנועה לשיבת ציון, בראשה עמדו הרבנים קלישר וגוטמכר.

כבר בשנת ‎1887 נפגש עם הרב שמואל מוהליבר והציע "תכנית ממלכתית ליישוב הארץ", שנראתה דמיונית ונועזת ביותר. מכאן החלה הצמיחה הגדולה של תנועת "המזרחי", שמייסדיה התכנסו בווילנא באדר א' תרס"ב (‎1902). תוך שנה הם פתחו עשרות סניפים ברחבי העולם היהודי, קירבו רבנים ואישי ציבור לשורותיהם, כדי להפיץ את הציונות בקרב שומרי המצוות ולהרחיב את הבסיס היהודי הדתי בתוך הציונות המדינית.

במסגרת ניצחונותיה של הציונות אפשר לכלול את הצטרפות "המזרחי" לתנועה הציונית בתחילת המאה ה-‎20. נוכחותם של חלקים מן האורתודוקסיה בתנועה הציונית והשתתפותם במפעל הציוני הכניסו את עושר גווניה של המחשבה הדתית היהודית. חוגים שונים שעסקו בוויכוח החריף בין הציונות החילונית לבין היהדות הדתית, מבינים את גודל תרומתו ההיסטורית של הרב אברהם יצחק הכהן קוק למניעת ניתוקה של היהדות הדתית מן הציונות ,שנהפכה למרכז ההזדהות היהודית בעת החדשה.

המגמות הסותרות בציונות - המשך ורציפות מול שינוי ומרד - היו גם ביסוד הלבטים של הציונות הדתית. השאלה היתה האם הציונות היא תנועה החותרת להמשך המסורת היהודית של כל הדורות, או שהיא באה להכניס שינוי בתופעה ההיסטורית הנקראת יהדות. תנועת "המזרחי" ביקשה סינתיזה של ציונות ודתיות, ובשנות העשרים של המאה העשרים עשתה זאת מול רובה של האורתודוכסיה שהתנגדה לציונות.

כבר ב-‎1834, 62 שנה לפני שהרצל פרסם את מדינת היהודים, העלה הרב יהודה אלקלעי את רעיון התחייה הלאומית בארץ ישראל. שנתיים אחר כך כתב הרב צבי הירש קאלישר דברים ברוח דומה, ואף הצטרף לאגודה שרכשה קרקעות להתיישבות בארץ ישראל.

"סיבת הגאולה תהיה ע"י שתיעשה ארץ ישראל (ע"י חסדי מלכי אירופה הישרים והחסידים) ארץ נושבת מבני ישראל... שמתחילה יאוספו להרי ישראל ותהיינה החרבות נושבות, ואז יצמח משיח בן-דוד ואור עולם ויעודי כל הנביאים".

שורשי הציונות הדתית נעוצים בדברי ימי האומה מראשית התהוותה, ושאיפתה - להחזיר לעם לא רק את חירותו המדינית בארצו ואת לשונו, אלא גם את תורתו.

השילוב בין דת ישראל ללאומיות היה ביסוד המצע האידיאולוגי של מבשרי הציונות מבית מדרשם של הרבנים אלקלעי, קלישר, גוטמכר, מוהליבר, הנצי"ב (נפתלי צבי יהודה ברלין) ואליאשברג.

הרב צבי קלישר והרב אליהו גוטמכר פעלו במאה הי"ח במזרח אירופה למען הגשמת הרעיון הציוני באמצעות העליה לארץ ישראל ויישובה. במקביל להם פעל גם הרב יהודה אלקלעי, מחכמי הספרדים בבוסניה, שקרא "לבקש ממלכי הארץ בעד עמנו ובעד ערי אלקינו, להחזירנו אל בית אמנו ואל חדר הורתנו" (‎2).

במרכז המחשבה של הציונות הדתית תופסים מקום מיוחד עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, שתחומיהם יונקים זה מזה ללא הפרד. הנחת היסוד היא כי יהדות של מצוות מעשיות היא תנאי עיקרי לקיום האומה בארצה בחתירתה לקראת האידיאל של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

הרב מרדכי אליאשברג, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין והרב שמואל מוהליבר, הכירו בקשיים שבפעולה משותפת עם הציונים, שהתרחקו ממצוות התורה, אך הגיעו למסקנה שלשם יישוב הארץ הקדושה, דבר יסודי לקיומה של תורתנו, יש להתגבר על חילוקי הדעות ולפעול יחד. חדורים בהכרה זו נטלו הרבנים הללו חלק בוועידות "חובבי ציון" (בקטוביץ ב-‎1885 ובדרוזגניק ב-‎1887) ונבחרו לחברים-יועצים של חברת "חובבי ציון".

תנועת המזרחי הוקמה בעקבות החלטת הקונגרס הציוני החמישי (‎1901), לפיה התנועה הציונית לא תסתפק בפעולה בתחום המדיני, אלא תעסוק גם בפעולה תרבותית. החלטה זו עמדה בניגוד לדעתו של הרב יצחק יעקב ריינס - אחד הרבנים המעטים שהצטרפו לקריאתו של הרצל - כי על התנועה הציונית להתמסר לפעולה מדינית בלבד. הוא התנגד להכללת פעולה תרבותית בתוכניתה מחשש לפגיעה בדת ובחינוך הדתי.

תוכנית הפעולה של המזרחי, שנתקבלה בוועידת היסוד בווילנא ב-‎1902, קבעה ש"על המזרחי לאסוף סביבו את כל הציונים הדורשים לטהר את הציונות המעשית מכל תערובת זרה שאינה עומדת ביחס ישר לציונות המדינית והמעשית". נקבע שהסתדרות זו תהווה מעין מרכז מיוחד שיפעל למען הציונות ברוח דתית-לאומית. אז גם גובשה הסיסמה המבטאת את שאיפת המזרחי - "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". המזרחי הביא מהפיכה בלבם של רבים מצעירי הישיבות בהכריזו כי "תורה וציון הן שתי קדושות המשלימות זו את זו".

ב-‎1904 מתנגדי הציונות, החרדים - שלאחר מכן התאגדו במסגרת "אגודת ישראל" - מזה, והרפורמים מזה, עשו הכל כדי להכשיל הוועידה של הציונים הדתיים. כמאה ועשרים רבנים חתמו על כרוז האוסר על השתתפות בוועידה. בכרוז נאמר, כי "הציונות מסכנת את הדת", וכי "המזרחי מעודד את הציונים שאינם דתיים". אולם בוועידה, שהתקיימה בפרסבורג, היתה התלהבות רבה מן הפעולה הציונית-דתית, והיא הוכתרה בהצלחה. למרות האיסורים והחרמות, השתתפו בה גם גדולי תורה ורבנים ידועי שם שלא שעו לאיסור.

בוועידה זו הונח היסוד ל"הסתדרות העולמית של המזרחי", ונוסח בה מצע התנועה על בסיס תכנית באזל. יתר על כן, בוועידה נאמר כי המזרחי רואה את אפשרות קיומו של עם ישראל כמותנה בשמירת התורה, בקיום המצוות ובשיבה לארץ ישראל. כמו כן נקבעה יצירת מסגרת הסתדרותית מיוחדת למזרחי בתוך ההסתדרות הציונית הכללית, שמטרתה להשתמש בכל האמצעים הלגליים כדי להסביר את רעיונו, על-ידי יצירת ספרות דתית-לאומית והפצתה ועל-ידי חינוך הנוער. בכך נקבעה, למעשה, סטיה מן העיקרון של הרב ריינס בדבר שמירה על טוהר הפעולה המדינית.

באותה וועידה דובר בין השאר על עבודה מעשית למען ארץ ישראל, כגון: עזרה באיסוף כספים לקרן הקיימת לישראל למען רכישת קרקעות מידי הערבים, הצורך להשתמש בתוצרת ארץ ישראל, ובייחוד באתרוגים ממושבותיה, והצורך להלהיב לבבות לקום ולעלות לא"י ולגור בה. בארץ - נאמר בהחלטות הוועידה - יש "להכניס רוח למושבות הצעירות ע"י בניין בתי כנסיות ובתי מדרשות בכל נקודת יישוב, להכניס רוח טהרה ע"י בניית מקוואות" ועוד.

אחד הסניגורים המובהקים שעודדו את הדוגלים ברעיון הציונות הדתית ואת השותפות עם שאר חלקי האומה היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. בעיניו נתפסה ההתיישבות בארץ כ"אתחלתא דגאולה", ואפילו את החילונים ראה בבחינת מכשיר ביד ההשגחה העליונה (‎3).

פעולות ההסתדרות הציונית. המזרחי הדגיש שלכל סיעה ואגודה בציונות יש גישה אחרת ותוכן אחר לעבודת התרבות, ומשום כך אין להכליל תרבות במסגרת פעולות ההסתדרות הציונית, אך הרוב בקונגרס החליט "לחייב את התנועה הציונית לפעול בתחום החינוך והתרבות בארץ ישראל ובארצות המזרח, תוך בקשה שלא ייעשה שום דבר המתנגד לדת". צירי המזרחי יצאו את האולם לאות מחאה.

החלטה זו גרמה לקרע במחנה המזרחי. בוועידה שהתקיימה בברלין, דרשו החברים מפרנקפורט לצאת מן ההסתדרות הציונית, אך הרוב דחה דרישה זו. חברי התנועה מגרמניה פרשו, אולם מרבית החברים המשיכו להיאבק בתוך התנועה הציונית על זכויותיו ועצמאותו של החינוך הדתי-הלאומי.

בעקבות החלטת הפרישה הוקמה הנהלה חדשה, שהקימה לשכה מרכזית בא"י בהנהלתו של הרב יהודה לייב הכהן פישמן (מימון), במטרה להגביר את העבודה המעשית והחינוכית בארץ. הרב מאיר ברלין מונה למזכיר הכללי של התנועה (‎1911), דבר שהביא לתנופה בעבודתה. הצלחה גדולה נחל הרב ברלין בעבודתו בתפוצות באירופה, ובמיוחד בארצות הברית, שם הלהיב את הקהל בנאומיו ובמאמריו, והמזרחי הכה שורשים שם.

עבודה קשה ומפרכת הוטלה על המזרחי ונציגיו בקונגרסים הציוניים. לאחר מאבק פנימי עם נציגי הסיעות החילוניות ופשרה בין הצעות שונות, הוחלט בקונגרס הציוני השנים-עשר בקארלסבאד - ‎1921 - כי "בפעולות או במוסדות הפומביים שנוסדו או נתמכו על ידי ההסתדרות הציונית, לא ייעשה שום דבר המתנגד למסורת". בשנה זו גם ניתנה למזרחי אוטונומיה בתחומי החינוך הדתי בארץ-ישראל, זכות שאפשרה את התפתחות רשת החינוך של התנועה, המקיפה כיום את כל תחומי החינוך.

בוועידה שהתקיימה באמסטרדם ב-‎1920 נתקבלה החלטה להעביר את מקום מושבו של המרכז העולמי לירושלים - החלטה ראשונה מסוגה בין כל המפלגות הציוניות. כמו כן יזמה התנועה את הקמת הרבנות הראשית לארץ-ישראל ופעלה לבחירתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק כרב ראשי ראשון (‎1921).

בארץ ראה המזרחי את העמידה על משמר השבת במסגרת החיים הציבוריים כתפקיד ראשון במעלה. בשאלות החיים הפנימיים פעל המזרחי להקמת החזית הדתית המאוחדת לכנסת הראשונה, למרות הניגודים האידיאולוגיים בינו לבין פלגי אגודת ישראל.

ליד המזרחי הוקמו כמה מפעלים תורניים-ספרותיים, מהם: "מוסד הרב קוק" - הוצאת ספרים עבריים מהגדולות בעולם, האנציקלופדיה התלמודית ומפעל הש"ס הארץ-ישראלי השלם.

האידיאולוגיה של גוף זה פותחה על ידי שמואל חיים לנדוי (שח"ל), הרב ישעיהו שפירא, ישעיהו ברנשטיין, ש"ז שרגאי ואחרים. היא ניתנת למיצוי בשם "תורה ועבודה" ומבוססת בעיקר על הרעיונות שהונחו ביסוד המזרחי, בתוספת התביעה לצדק סוציאלי ולחיים פרודוקטיביים כתנאי הכרחי לחיים בארץ-ישראל.

לנדוי קרא לחלוצים הדתיים להניף את נס "המרד הקדוש" - מרד בדעת הקהל החרדי המתנכר לשילוב תורה ועבודה - למזג את הישן עם החדש ולבנות בארץ ישראל חיים המושתתים על לימוד תורה בצירוף עבודה של בניין ויצירה, המקיימת את עושיה ומובילה לתחיית העם בארצו. באותם ימים הקריאה לצאת לעבודה חלוצית בארץ ישראל היתה בגדר מרידה יוצאת דופן בסמכות הדתית השמרנית, שתנועת המזרחי ראתה בה סמכות ראשונה במעלה.

בשנים ‎1920-1922 הגיעו לארץ ישראל מאות חלוצים דתיים, שעזבו את ספסלי הישיבות בפולין ולא היו רגילים לעבודה חקלאית פיזית בארץ גלותם. הם ביקשו להשתתף כחלוצים בבניין הארץ, תוך שמירה על מצוות התורה, ולהקים בארץ חברה דתית עובדת המקיימת חיי עבודת כפיים ומשלבת קיום מצוות ולימוד תורה.

בשנת ‎1921 התארגנה קבוצת פועלים דתיים ראשונה בת מאה ועשרים חברים, שקיבלה על עצמה את העבודה בסלילת כביש טבריה-ראש פינה בגליל. הם נכשלו בביצוע העבודה, מפני שלא היו בתוכם אנשי מקצוע. הקבוצה התפזרה.

ב-‎1922 התכנסה מועצה ראשונה שייצגה כשלוש מאות חלוצים דתיים, ואז הונחה אבן היסוד להסתדרות "הפועל המזרחי בא"י", שמטרתה "לבסס את מצב החברים בחומר וברוח ולאפשר את קיומם כפועלים דתיים... כחבר מתקבל כל עובד החי על יגיעת כפיו, מבלי לנצל את הזולת, והמתנהג על פי התורה בחייו הפרטיים והתרבותיים ואינו משתייך למפלגת פועלים אחרת" (‎3).

המפעל הראשון שנעשה על ידי הארגון הארצי ב-‎1923 היה פתיחת מטבח פועלים עצמאי כשר בתל-אביב. זמן קצר אח"כ נפתחו מטבחים כשרים לעולים ולפועלים הדתיים גם בירושלים, בפתח-תקווה ובחיפה. מרכז המזרחי נתן תמיכה כספית זעומה למטבחים אלה.

המפעל השני היה פתיחת לשכות עבודה עצמאיות של הפועל המזרחי, שפעיליו דאגו לכבוש מקומות עבודה, לסייע לחברים לרכוש מקצוע ועוד.

מתחילת הופעתו של הפועל המזרחי נוצרו ניגודים בינו ובין המזרחי, בגלל מגמות סוציאליסטיות שהיו מודגשות בחלקים ממנו. בניגוד לתנועת המזרחי, שחבריה היו "בעלי-בתים", הפועל המזרחי היתה תנועה פועלית, שחבריה חשו קרבה רעיונית ומעין אחדות גורל עם המפלגות הפועליות.

המזרחי תמך בהקצבותיו בפעולות הפועל המזרחי, אלא שהתמיכה היתה זעומה. היה חשש במזרחי מעצמאותו של הפועל המזרחי ההולך ומתרחב. לא פעם היו חילופי דברים קשים בין הרב ישעיהו שפירא ואחרים ממנהיגי הפועל המזרחי לבין חברי המרכז העולמי של המזרחי. היו גם שביתות ופורסמו כרוזי מחאה, והיו שנים שהפועל המזרחי ראה עצמו מבודד ומיואש.

מאידך נוצר ניגוד בין הפועל המזרחי לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בגלל הדגשתו את ייחודו של עם ישראל, התנגדותו למלחמת מעמדות, דרישתו לבוררות חובה בסכסוכי עבודה והופעתו כגורם מתבדל בשוק העבודה.

שתי התנועות - המזרחי והפועל המזרחי - פעלו במשותף בתוך התנועה הציונית בתחום המדיני ובתחום החינוך. בקונגרסים הציוניים למן הקונגרס הי"ג ב-‎1923 - היתה לפועל המזרחי נציגות עצמאית.

בקונגרס זה העלה הרב מאיר ברלין, כחבר נשיאות הקונגרס, את ההפרעות מצד מפלגות הפועלים בא"י לקיומו של הפועל המזרחי בא"י. הוא תיאר כיצד "פועלים של ההסתדרות מתנפלים על פועלי המזרחי ולא נותנים להם להסתדר בעבודה".

הבעיה של חלוקה צודקת של עבודה לדורשי עבודה שמספרם היה גדול, כאשר מקומות עבודה היו מעטים, העסיקה רבות את מוסדות היישוב והתנועה הציונית. הסכמים רבים שהושגו בתחום זה ונחתמו על ידי ההסתדרות הכללית לא קוימו. היו תקופות קשות של מחסור, וחברים הגיעו עד פת לחם.

בוועידה הרביעית של הפועל המזרחי בא"י ב-‎1925 אירע קרע בתנועת הפועל המזרחי. קבוצת חברים קבעה כי "המציאות בארץ מחייבת פעולה במסגרת הסתדרות אחת של כל הפועלים במדינה, והחלשת עמדתה היא גם החלשת עמדתנו אנו". הללו ראו את ייעודם בתוך הסתדרות העובדים הכללית לצורך חיזוקו של הפועל העברי בארץ, וקיוו שהעניינים הדתיים לא יינזקו.

לאחר כשלוש שנים של מאבק רעיוני חריף בין ה"שמאליים" לבין ה"ימניים" בתנועה, חזרו "השמאליים" - ב-‎1928 - למסגרת הארגונית של התנועה, תוך נכונות לפעול עם הציבור הדתי-לאומי בשאלות דתיות ולאומיות, ובאותה שעה להיות שותפים לעובדים העבריים "הכלליים" בכל הקשור בתחום העבודה ובניין הארץ.

ב-‎1943 הצטרף הפועל המזרחי לאיגוד המקצועי של ההסתדרות הכללית. במסגרת זו ניתנה הכשרה מקצועית לחבריו, שותפות בכל קרנות הביטוח של ציבור הפועלים בתעשייה, בניין ובחקלאות.

ב-‎1923 - הוקמה קופת החולים העצמאית של הפועל המזרחי. אולם ההכנסות הזעומות מתשלומי החברים וההקצבות הקטנות של ההנהלה הציונית לא הספיקו לקיים את הקופה העצמאית, וב-‎1927 הוחלט סופית על איחוד עם קופת החולים של ההסתדרות. בהסכם מיוחד הובטחו ענייני הכשרות במטבחים שבבתי החולים ובבתי הבראה של קופת חולים הכללית, נציגות בוועד המפקח ועובדים מטעם הפועל המזרחי בסניפי קופת החולים.

הפועלים הדתיים ייסדו גם חברה קבלנית לבניין בתים בשם "עולים בונים", אשר קיבלה על עצמה ביצוע עבודות בירושלים, בחיפה, בתל-אביב ועוד. גלגולים רבים עברה החברה מחברה קבלנית קטנה לבניין בתים לחברת "הבונה", ולאחר מכן לחברת שיכון מרכזית בשם "משכנות". (לימים הפכה לחברת משה"ב, אשר דאגה להקמת שיכונים ושכונות דתיות באזורים שונים במדינה.) באמצעות חברות אלה, וללא תלות בלשכות עבודה של ההסתדרות הכללית, או בקבלנים פרטיים, ניתנה תעסוקה לחברים רבים. חברות אלה דאגו לרכישת קרקעות, לייזום ולביצוע בניית שכונות דתיות, לבניית מוסדות ציבור ולעבודות פיתוח לשכונות, שנבנו עבור חברי התנועה ועבור מוסדות ממשלתיים ועירוניים ברחבי הארץ.

דגש חזק הושם על הפעולה ההתיישבותית. בתחילה היתה הצורה ההתיישבותית המקובלת מושב עובדים. המושב הראשון "שדה יעקב" נוסד ב-‎1927 בעמק יזרעאל, ועד קום המדינה נוסדו ‎8 מושבי עובדים. בעליה הגדולה של שנות ה-‎50 הוקצבו לפועל המזרחי ‎20% בהתיישבות, והוקמו ‎50 יישובי עולים ו-‎4 מושבים שיתופיים. כל אלה מאורגנים ב"איגוד המושבים של הפועל המזרחי".

מתחילת שנות ה-‎30 החלו מתארגנות במסגרת הפועל המזרחי קבוצות לשם התיישבות, ע"י חברת "ברית חלוצים דתיים" בגרמניה, ע"י חניכי ההכשרות של "צעירי המזרחי" בפולניה ו"השומר הדתי" בפולניה ובגליציה. הללו יסדו ב-‎1935 את "הקיבוץ הדתי" כמסגרת ארגונית-תנועתית. הקבוצה הראשונה - "טירת צבי" - התיישבה ב-‎1937 בעמק בית שאן, ובהמשך קם גוש הקבוצות הדתיות בעמק בית שאן, שלושת היישובים הדתיים בגוש עציון בהרי חברון וגוש דתי במבואות עזה. מלחמת השחרור הכתה בקיבוץ הדתי מכה קשה. הוא איבד ‎7% מאוכלוסייתו הבוגרת. גוש עציון והגוש במבואות עזה נהרסו. לאחר המלחמה נותרו ‎12 קבוצות, ששלוש מהן עברו אחר כך לצורת המושב השיתופי.

כשהתבססה והסתעפה עבודת התנועה, היה צורך להקים מחלקות מיוחדות לתחומי פעולה שונים, ואחת מהן היתה המחלקה לקליטת העליה. למחלקת העליה קשר עם הסוכנות היהודית והקיבוץ הדתי בדאגה לאולפנים דתיים לעולים ולצעירים.

הפועל המזרחי פעל כחלק של תנועת המזרחי העולמית, אולם ב-‎1925 יצר גם מסגרת עולמית בשם "הברית העולמית של תנועת תורה ועבודה", אליה היו מסונפים צעירי המזרחי והתנועות החלוציות של המזרחי בארצות שונות.

בשנות השלושים שלפני מלחמת העולם השניה התפשטה תנועת "צעירי המזרחי - תורה ועבודה" על פני ארצות תבל ולא היתה כמעט מדינה שבה לא נמצאו מרכזים ארציים וסניפים לתנועה, שניהלה פעולה חינוכית ורעיונית ענפה.

חברי התנועה השתלבו במערכות ההגנה והביטחון שבא"י. הם יצאו למילוי משימות בחזית הביטחון ובארגון העליה החלוצית והבלתי-לגאלית ולקחו חלק באימונים ובפעולות לחימה.

במסגרת הפלמ"ח הוקמה פלוגה דתית שחבריה כתבו דף של גבורה ומסירות בפרשת בירייה שבהרי צפת (אדר ראשון תש"ו - ‎1946), במאמצם העיקש לשמור על המקום כנקודת יישוב יהודית.

חברים מארגון הפועל המזרחי יסדו את תנועת הנוער החלוצי "בני עקיבא" שפיתחה את "הישיבה התיכונית" וארגנה מאוחר יותר גרעיני נח"ל להתיישבות ולמשימות חברתיות.

"תנועת בני-עקיבא מחנכת את חניכיה לחיי תורה שלמים, לאהבת העם כולו, לאהבת ארץ ישראל ומדינת ישראל ולמילוי תפקידים חלוציים בבניינה ובהתפתחותה החומרית והרוחנית לקראת הגשמת חזון של מדינה יהודית, הבנויה אל אשיות התורה והמסורה".

"לאחר שקראתי את הדיון בישיבה הזאת, ידעתי שאין לסמוך על עידוד מחוגים אלה, והחלטתי שעלי להקים את ארגון בני-עקיבא עם תוכן של מרד דתי, וארגון זה יגביר את הדתיות הדינמית ויגדיל תורה ויאדירה".

בשנת תרפ"ט - ‎1929 - נטלו על עצמם שלושה אנשים - אליאש, חרובי ואגולסקי - את היוזמה והביצוע של הקמת ארגון נוער דתי מבין תלמידי ת"ת מזרחי בירושלים ומתלמידי כתה ראשונה של ביהמ"ד למורים "מזרחי". בניסן תרפ"ט התקיימה הפגישה הראשונה, בה הוחלט לייסד ארגון נוער בשם "בני עקיבא" על שמו של התנא ר' עקיבא, "אשר סימל את הדתיות הלאומית המצרפת תורה למעשה חלוצי, בניין ויצירה... מטרתו: לחנך דור עברי בריא ואמיץ, מסור ונאמן לעמו, ארצו

דרך קשה עבר הארגון בראשיתו. בתנועת "המזרחי" קמה לו התנגדות שנבעה מדעות שמרניות, לפיהן תנועת נוער מהווה הפרעה ללימוד, אשר חשיבותו ראשונה במעלה אצל נוער דתי. כמו כן נטען כי תנועת נוער מלבה את רוח המרדנות הטבועה בנוער, ולכן אין לה מקום בחברה דתית, המושתתת על מסורת ועל שמרנות. חברי הארגון נתקלו באי-הבנות גם מצד מורים ומנהלים של בתי-הספר של המזרחי, ובלעג והתנגדות מצד הנוער החילוני. הורים רבים לא הבינו אז את הצורך בארגונו של הנוער הדתי בתנועת נוער, וצעירים רבים באו לסניף התנועה אף בניגוד לרצון הוריהם.

מול התנגדות המורים והמחנכים, הרב הראשי לא"י, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ראה בעין יפה את פעולת בני עקיבא, וחיבתו באה לידי ביטוי במכתבו אליהם: "ליקירי לבבי, בני-עקיבא... ברוכים יהיו לנו אלה צעירי הצאן אשר עליהם תקוותנו... והם הם דור עתידנו וממשיכי דרכנו..." (‎2)

באותה שנה היה מפקד חברים ראשון של הסניף הראשון של בני-עקיבא בירושלים, ונמצאו בו שבעים חברים וחברות. הווי מיוחד ליכד את החברים והידק את קשריהם למסגרת הארגונית. בערבי שבת התכנסו להדלקת נרות, לקבלת שבת ולתפילת ערבית. במסיבות עונג שבת הושרו שירי תורה ועבודה, ניגוני חסידים, שירי מולדת ועוד. החברים התפצלו לחוגים לבירור רעיוני, ללימוד ספר "הכוזרי", ללימוד ספרו של ר' שמשון רפאל הירש "חורב" ועוד.

סניפי בני-עקיבא פעלו ערב מלחמת העולם השניה גם במקומות אחרים בעולם, ובעיקר באירופה, ופעלו ביתר שאת גם לאחר המלחמה, במחנות מעבר ובארצות אירופה.

למרות הקשיים וההתנגדות, התנועה לא שקטה על שמריה. היו בה חיפושי דרך אידיאולוגיים ושאיפה לצביון מקורי.הסיסמאות "שמירה על ירושת הדורות עם רעננות והתחדשות", "קנקן חדש מלא יין ישן", "יהדות בריאה ושופעת רעננות", "דף גמרא משלים יום עבודה" היו שגורות בפיהם של בני עקיבא בימים ההם. בראשית תרצ"ו - ‎1935 - התחיל מופיע ביטאון התנועה "זרעים". באותה שנה הורחבו וגוונו תחומי הפעילות. ההתנגדות לתנועה מצד בתי-הספר פסקה והתחלפה בהערכת המורים והמנהלים.

"ישובי הפועל המזרחי הם מגדלי אור לתורה ולמצוות בארצנו. חלוציהם בידם האחת ישאו המעדר והמחרשה להפרות האדמה, ובידם השניה ישאו ספר תורה..."

עוד בשנים הראשונות לקיומו של ארגון בני-עקיבא שאפו חבריו להקים קבוצה חקלאית עצמאית. החברים ראו בצורת החיים הקיבוצית דרך להגשמת שאיפתם לעבודה עצמאית בשדה ובכרם ולמימוש חיי תורה ועבודה.

בפסח תר"ץ - ‎1930 - יצאו חברי הגרעין הקיבוצי לקבוצת "רודגס" בפתח-תקוה. אלה היו ימים של שפל כלכלי והעדר עבודה בכל הארץ. חברי הקבוצה ידעו ימי סבל ומחסור. מזונם היה דל, ובכל לילה, בתום יום עבודה מפרך, כיתתו את רגליהם לישובים סמוכים לפעילות בסניפים, במטרה להדריך, לתמוך ולהקים סניפים חדשים. אולם מספר חברי הקבוצה היה קטן, והתקוה שמתוך הקבוצה יקומו מדריכים ופעילי ארגון הנוער, הוכחה כמוטעית. הקבוצה החזיקה מעמד כשנתיים והיתה מרכז מעודד לארגון כולו, אך החברים נותרו ללא עזרה. בקיץ תרצ"ג - ‎1933 - הקבוצה התפוררה.

בשנת תרצ"ח - ‎1938 - הסתמן המפנה החלוצי בהקמתה של קבוצת הכשרה בכפר גדעון, שהועברה אחר-כך לכפר פינס והיתה מרכז וסמל חינוכי בכל הסניפים. יחד עם חברים ממחנה העבודה בנס-ציונה קמה קבוצה ראשונה של בני-עקיבא - קבוצת "עלומים" בהרצליה, שבמרוצת השנים היתה ל"סעד" בנגב. אחריה הוקמו קבוצות נוספות.

בוועידה הארצית הראשונה (חוה"מ פסח ת"ש - ‎1940) בירושלים, לאחר דיון רחב ויסודי, נקבע כי הכיוון הקיבוצי הוא הכיוון החינוכי של בני-עקיבא.

בתש"ז - ‎1946 - נוסד הקיבוץ השני של בני-עקיבא בגוש עציון - "עין צורים". לאחר מאבק גבורה במלחמת תש"ח נפלו חבריו בשבי הירדני. הקיבוץ חודש לאחר מכן בבקעת שפיר.

לאחר מלחמת ששת הימים גברה מודעות חברי התנועה לנושאי התיישבות וביטחון, והוקמו מושבים נוספים (ביניהם: שדמות מחולה, יונתן, נוב, אבני איתן, נצר חזני ועוד).

בכמה סניפי בני עקיבא התארגנו חוגים ללימוד גמרא. בשנת ת"ש - ‎1940 - הוקמה ישיבה ראשונה ועצמאית של בני-עקיבא בכפר הרא"ה. הישיבה מנתה ‎13 תלמידים צעירים ועמם שליח ההנהלה הארצית של בני-עקיבא, הרב משה צבי נריה זצ"ל. בתחילה למדו בישיבה לימודי קודש בלבד במשך שנתיים. רק כעבור עשור - ב-‎1950 - החלו לשלב לימודי חול במשך שעתיים ביום. הלימודים התקיימו מחוץ לשטח הישיבה ובשעות הלילה בלבד. מספר שנים אחר כך הפכה הישיבה בכפר הרא"ה לישיבה של ארבע שנים, שכוללת לימודי חול.

ב-‎1956, עקב הקמתן של ישיבות נוספות, הקימה בני-עקיבא מחלקה בתוך התנועה, שנקראה "מרכז ישיבות בני עקיבא". (ב-‎1961 שינתה המחלקה את מסגרתה למסגרת מינהלית אוטונומית, אך המשיכה להיות כפופה להנהלה הארצית ותחת אחריותה.)

תנועת בני עקיבא מעודדת את חניכיה לשרות צבאי במסגרת נח"ל מן הטעמים הבאים: ההליכה ב"גרעינים" מלוכדים מאפשרת חיי חברה תקינים ומגובשים ושמירה על מסגרת ה"גרעינים" לקראת עתידם המשותף; הנח"ל משלב אימונים ולחימה עם הכשרה חקלאית במשקים, ובכך הוא עוזר להכשרתם של ה"גרעינים" במהלך שירותם הצבאי; מסגרת זו בנויה לפי יחידות תנועתיות, המאפשרות מגע עם מרכזי התנועה ועם חברי הארגונים בעורף.

בניסן תשכ"ז - ‎1967 - לאחר שחרור ירושלים והגולן, סיני ויש"ע, החליטה ההנהלה הארצית של התנועה לקרוא ליישובו מחדש של גוש עציון. באלול תשכ"ז שבו בני כפר עציון וחידשו את קיבוצם בגוש עציון. הם ותושבי חברון, גרעיני קשת וגרעיני אלון מורה יסמלו בעתיד את הדרך לאנשי תנועת גוש אמונים, אשר בנו את בתיהם בהתנחלויות מאלוני הבשן שבצפון רמת הגולן ועד גוש קטיף שברצועת עזה.

בתשמ"ג - ‎1983 - יצא לדרך הגרעין המשימתי הראשון שנועד לעיירת הפיתוח ירוחם. גרעין זה פרץ דרך לעשרות גרעינים ולמאות משפחות שבאו בעקבותיו והתפזרו בכל רחבי הארץ.

באמצע שנות ה-‎90 חל צמצום ביציאה לגרעיני התיישבות, משום שרבים מחברי התנועה פנו (ופונים) לישיבות הסדר או למכינות קדם-צבאיות.

בתשנ"ו - ‎1996 - התגבש מסלול חדש לנח"ל בבני-עקיבא שנקרא גחל"ת. במסלול זה לומדים בנים במכינה קדם-צבאית לפני הגיוס למסלול תורני-משימתי, שכולל רק התנדבות. בתשנ"ט - ‎1999 - הוחלט לייעד את גרעיני גחל"ת הבאים להקמת היאחזות חדשה בשם נגוהות, אשר ממנה יצאו לעבודה קהילתית בעיירות בדרום הארץ.

מאז תשי"ב - ‎1952 - בה החליטה הוועידה הארצית של בני-עקיבא להקים תנועה עולמית "שתהווה את המסגרת הבין-ארצית לכל ארגוני בני עקיבא בעולם, ומטרתה - חינוך לעליה ויישוב ארץ ישראל..." - התנועה ביססה את פועלה בארצות רבות בעולם. נשלחו מאות שליחים, התקיימו מחנות קיץ במקומות שונים בעולם, ואט אט הפכה בני-עקיבא לתנועת הנוער היהודית-ציונית הגדולה בעולם.

"מחובת חברי התנועה לשמש גורם המאחד והמלכד את כל חלקי עמנו, ולהיות מופת של אהבת אחים גם בעת מחלוקת הדעות - שמירה על היחד תוך הכרה בערכו של הייחוד".

בני עקיבא פעלה מראשיתה לסיוע בקליטת עליה, לעזרה וסעד חומריים וחינוכיים למשפחות העולים ולפתיחת סניפים בריכוזי עולים ובעיירות פיתוח.

בתשנ"ז - ‎1997 - הוחלט להעמיד את נושא המעורבות החברתית כדגל מרכזי, והוקמה בהנהלה הארצית "מחלקת מעורבות חברתית", המרכזת ומקדמת עשרות פרוייקטים בתחומים קהילתיים וחברתיים (מועדון לילדי אסירים, הפעלת שבטי נכים, מבצעי התנדבות עם ילדים חולי סרטן ועוד).

כמו כן בני עקיבא שולחת גרעינים של תלמידי כיתות י"ב לגור בערי פיתוח וללמוד בבתי הספר המקומיים. בכל שנה (מזה כ-‎15 שנה) יוצאים עשרות תלמידי י"ב לערי פיתוח שונות ברחבי הארץ. בשנים האחרונות גברו מאוד מאמצי התנועה לפעול למען חיזוק הקשר וההבנה עם תנועות נוער וקבוצות שונות בעם.

בתשנ"ז - ‎1997 - התפרסם "מפקד תנועות הנוער" (שהתקיים בעקבות בג"צ שהתנועה הגישה), שהעלה כי תנועת בני-עקיבא מונה ‎28% מכלל תנועות הנוער הציוניות. ב-‎1999 פורסם בעיתון "זרעים", שציין שבעים שנה לבני עקיבא, כי מספר חברי התנועה הוא כ-‎70 אלף בני נוער.

במרוצת הדורות האחרונים נמצא שרוב בני העם היהודי רחק מעולמן של תורה ומצוות. גם הזיכרון ההיסטורי והזהות הלאומית הלכו והתרופפו, וזאת משום שההנהגה המסורתית, המדריכים הרוחניים, לא השכילו להתמודד עם התמורות החברתיות והתרבותיות אשר ניצבו בפניהם.

‎1. תופעת השבתאות (שבתאי צבי, ‎1629), שהתעוררה על רקע של רדיפות וגזירות נגד היהודים בפולניה וברוסיה, השפלות וחוסר בטחון בחיי היהודים בארצות האיסלאם.

‎2. תנועת החסידות: בעקבות המשבר הכלכלי-חברתי שפקד את יהודי פולניה במאה ה-‎18 ובמקביל - המשבר הדתי והמשיחי, התנועה השבתאית ולימודי הקבלה, קמו חוגי מקובלים-חסידים, ביניהם סגפנים ומתבודדים, המבלים ימיהם בתפילות ובצומות וממתינים לגאולה.

במקרה זה, מרבית ההנהגה המסורתית יצאה נגד התנועה החדשה ואף נידו את התומכים בה, שכן ראו בהם כופרים. רק לאחר עשרות שנים שהחסידות כבשה לה קהילות רבות, החל תהליך של פיוס והתקרבות אליה.

‎3. תנועת ההשכלה: תנועה רוחנית, אשר החלה במאה ה-‎17 בהולנד, ועד המאה ה-‎18 כבשה את אנגליה, צרפת ושאר חלקי אירופה, אמריקה ורוסיה. שורשיה נעוצים בתקופת הרנסאנס, ועל דגלה חרתה את חופש המחשבה, חופש האמונה הדתית ועמידה על זכויות הפרט ועצמאותו.

‎4. התנועה הציונית: תנועה לאומית יהודית שקמה בסוף המאה ה-‎19 להשיב את עם ישראל למולדתו ההיסטורית בא"י. כשלון התנועות המשיחיות, התרופפות המסגרת הדתית במאה ה-‎18, סכנת ההתבוללות והטמיעה, סכנת האנטישמיות באירופה והשאיפה לנורמליזציה נתנו את הדחף של העם היהודי לחיות בארצו.

רוב הרבנים והאדמו"רים יצאו חוצץ נגד התנועה החילונית-הלאומית החדשה. חלקם חששו מחילול ארץ-הקודש בשל פעילות חומרית-גשמית, וחלקם ייחסו להתעוררות הלאומית מגמות של משיחיות שקר.

‎5. תקופת החורבן והשואה: תקופה נוראה מכל בחיי העם היהודי באירופה. רוב מנהיגי העם מכל הזרמים החברתיים והאידיאולוגים לא השכילו לצפות אותה.

כתוצאה מכך שההנהגה המסורתית לא ידעה לפרש נכונה את סערת-הנפש שפקדה את העם היהודי בעתות משבר אלו, נעשתה היהדות ההלכתית לקבוצת מיעוט בתוך העם היהודי, מה שלא היה כך דורות אחדים קודם לכן. תהליך זה לא קרה בשל מציאות חדשה שנכפתה, אלא בשל

האם התגובות השגויות נבעו ממהותה השמרנית של המסורת הדתית, המרתיעה מפני כל שינוי וחידוש, וכדי לשמר את עצמה היא נאלצת להתקיים כקבוצת מיעוט סגורה ואקזוטית?

העובדות מוכיחות אחרת. היהדות ההלכתית הקימה מתוכה מנהיגים חדשים שניסו לשנות את דרכיה של ההנהגה המסורתית והקימו תנועות, כמו למשל "תורה ועבודה", "דרך ארץ", "ציונות דתית", אשר דרכן רצו ליצור את החיבור עם הזרמים והרעיונות החדשים שרחשו סביבם, עם ההומניזם, הסוציאליזם ועם הלאומיות, ואף לקחת חלק פעיל בתרבות המתהווה.

זרמים אלה חוללו מהפכה בהוויה הדתית היהודית בת זמננו. אולם הם התקשו להצמיח מתוכם הנהגה סמכותית שתהא מקובלת על כולם. רבים מהם דבקו בדפוס המנהיגותי הקודם, שלא התחבר ל"חדש".

קיימת כאן סתירה: מחד קמה "הציונות הדתית", מאידך אין חבריה של תנועה זו רוצים במנהיג דתי, שבו שילוב של אישיות העוסקת בפסיקה ההלכתית ובתרבות החילונית. על אף שהם מייעדים עצמם לחיים של מעשה ורוח, לחיים רב-מימדיים, לא כך היה כשמדובר במנהיגם הרוחני.

סינתיזה זו חייבת להיות בכל אחד מבני הקהילה היהודית, באישיותו פנימה בלבד, כי ברגע שהרב יסמל את הישן מול החדש הוא יפסיק להיות רב במובן המסורתי של המלה בפני חניכיו. עליו להיות המאזן והבולם ולשמש עוגן מוצק דווקא בימים אלה של תהפוכות היסטוריות.

בעצם, הציפיות הנפשיות והרוחניות של הקהילה המסורתית-מודרנית אינן מאפשרות צמיחתו של מנהיג דתי, שיענה על מערכת הערכים שלה. לעצמם הם מבקשים סינתיזה בין ישן לחדש, בין נצחי להיסטורי, בין לאומי לאנושי, אך אין הם רוצים "שלמות" זו במנהיגם.

לא כן בני הנוער. הם רוצים לראות במנהיגם דמות ומופת לחיקוי שבו מתקיימים שני העולמות, ולא דמות חד-מימדית כהוריהם. הם רוצים כמנהיג מורה דרך המייצג את "השלם", ולא רק כוח מאזן ובולם כלפי העולם החיצוני. אחרי מורה ומנהיג כזה הם ילכו.

שלמות זו מה פירושה, ומיהו האדם השלם? זה שמכיר בערכם של "תורה ועבודה", או זה שמכיר ביום שמחציתו לימוד תורה ומחציתו לימוד מדע, השם את הדגש על הלימוד? פה נמצא המפתח להצלחת החינוך ולמחוייבות כפולה, כלומר, חינוך לקראת "ציונות דתית" או "אורתודוקסיה מודרנית".

למעשה, כבר במאה ה-‎19 ויתרה ההנהגה המסורתית על הנהגת העם היהודי מבחינה היסטורית ופוליטית. היא התכנסה בקהילות קטנות ובחצרות אדמו"רים ונסוגה מן החילון, ההשכלה, הרפורמה והמודרנה.

אך עם התעוררות הציונות, חלה התעוררות פוליטית וקמו מסגרות ארגוניות אידיאולוגיות מעבר למסגרת הקהילתית. קמה תנועת "המזרחי" (‎1902), אשר תמכה בתנועה הציונית, וב-‎1912 קמה "אגודת ישראל", שהתנגדה לתנועה הציונית.

מראשית המאה העשרים עד שלהי שנות ה-‎60 של המאה העשרים היה בתחילה מנהיגה של הציונות בנימין זאב הרצל - מנהיג היסטורי ומדיני; לצידו ותומך בו הרב יצחק יעקב ריינס (מייסד המזרחי), שמנהיגותו התבטאה בתחום הדתי והרעיוני; ובמחצית המאה היה מנהיגה הפוליטי של הציונות - דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון; בתחום החינוך הדתי והחקיקה הדתית - משה חיים שפירא (מנהיג המפד"ל).

מסירותם, מנהיגותם ופעילותם של המנהיגים הדתיים בנושאי החינוך לצד המנהיגים החילוניים, הקימה דור חדש של צעירים דתיים, שרצו ליטול חלק בהנהגה המדינית של כלל ישראל. בשונה מהוריהם, הם היו צברים, ילידי הארץ ששפתם עברית-חילונית, ואשר גדלו על ברכיה של תורת א"י וממנה למדו שייעודם להוביל את מפעל התקומה של עם ישראל.

אולם במציאות מצביאי העם ושגריריו הם דווקא החילונים. ההתנגדות למצב כזה הולידה בקרב "חוגי הצעירים" להט ודריכות לפעילות במסגרת המפלגה הדתית-לאומית, שתחומיה הם גם חברתיים-תרבותיים.

לאנרגיה חיובית נמצא מוצא לדור שלם של ציונים-דתיים לאחר מלחמת "ששת הימים" ותוצאותיה. הם החלו לבנות ולהתנחל ברחבי יהודה ושומרון - דבר שתרם תרומה חיובית לחיזוק זהותו של הנוער הציוני-דתי, ולראשונה מקימים הם ישובים ו"כובשים את ההר" מה, שלדעתם, הוריהם היו צריכים לעשות זאת מאז ומתמיד.

אולם בשנים האחרונות, בעקבות המצב המדיני ובשל סדר העדיפויות הלאומי, שוב הם מוצאים עצמם נדחקים ממוקדי ההנהגה הלאומית. דבר זה יוצר בעיה בחוגי הציונים-הדתיים הקושרים את תורת ישראל עם דרך פוליטית מסויימת, ודרך זו אינה תואמת את המציאות בארץ.

האם כישלונה של הדרך הפוליטית יתפרש ככישלונה של התורה? לא זו ולא זו. לאורך שנים למדו החניכים לזהות את הציונות עם הרחבת ההתנחלות.

כדי לצאת מהמבוך הזה ושוב להיות במוקדי העשייה של העם, יש למצוא הנהגה חדשה ומורי דרך חדשים, אשר יגבירו את המודעות הרוחנית בבני הנוער, תוך שימת דגש על האינדיווידואליות, וזאת מבלי לפגוע ברעיונות החברתיים ומבלי לפרק את הקהילה לאישים וליחידות קטנות.

שנית, דרושה תמיכה במעורבות נשית לפעילות בחיים הדתיים, כפי שהיא עולה בתודעה העצמית של רבות מבנות ישראל. אין זה נוגד את ההלכה אלא הלך רוח שמרני שלא נענה לתהפוכות הזמן. אם לא תישמע תביעת הנשים לחלק ונחלה בחיים הדתיים של הקהילה, תתערער הסמכות ההלכתית ותיפגע המחוייבות הדתית של רבות וטובות בחברה הדתית-נשית.

שלישית, בתחום החברתי, המנהיגות החדשה נדרשת לכרות ברית גורל עם הישראלי החילוני ועם היהודי החרדי. לכן עליה לפתח סינתיזות ערכיות חדשות בין הלאומיות לאנושיות, בין הפרטיות לקהילתיות, בין חובות לזכויות, בין מדינת לאום למדינת כל אזרחיה, ובמובן התרבותי: בין עולם פרה-מודרני לעולם פוסט-מודרני.

במידה וימצאו לתנועה הציונית-דתית מנהיגים ומורים שיפנימו נקודות אלה - תימצא עצמה התנועה במרכז המפה הפוליטית-חברתית-תרבותית.

נושאים על סדר היום הציבורי

מאה שנות ציונות דתית