נולד בבריסק דליטא (פולין), נפטר בתל-אביב ונקבר בירושלים; מגדולי המנהיגים שקמו לעם היהודי; ראש ממשלת ישראל בשנים 1977-1983.

גדל בבית ציוני. בילדותו התחנך ב"חדר" ובבית הספר הדתי "תחכמוני". אביו, זאב, היה מזכיר קהילת בריסק. אביו, אמו ורוב בני משפחתו נספו בשואת יהודי אירופה במלחמת העולם השניה.

מנחם בגין סיים את לימודי הפקולטה למשפטים באוניברסיטת וארשה.

בילדותו היה במשך זמן קצר חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר", ואחר-כך הצטרף לברית טרומפלדור (בית"ר) מיסודו של זאב ז'בוטינסקי, תנועת נוער שדגלה בציונות ובהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-1936 נתמנה כנציב בית"ר בצ'כוסלובקיה, וב-1938 נתמנה כנציב בית"ר של פולניה, שמנתה אז עשרות אלפי חברים. בד בבד היה חבר גם במרכז הצה"ר - ברית הציונים הרוויזיוניסטים (מיסודו של זאב ז'בוטינסקי, 1925) - בפולניה. ב-1939 נשא לאשה את עליזה לבית ארנולד, שאביה היה ממנהיגי הרוויזיוניסטים.

כשפלשו הגרמנים לפולניה, נמלט בגין מווארשה לווילנה, שנכבשה על-ידי הסובייטים. בספטמבר 1940 נאסר באשמת פעילות ציונית על-ידי השלטונות הסובייטיים ונידון ל-8 שנות מאסר. הוא הוגלה למחנה של עבודת פרך בצפון-המזרח הרחוק של רוסיה האירופית. בסוף 1941, לאחר שהות של מספר חודשים בלבד, שוחרר כאזרח פולני בהתאם לחוזה סטאלין-שיקורסקי, עם אזרחים פולנים אחרים, שהסכימו להצטרף לצבאו של גנרל אנדרס, צבא פולני חופשי שיועד להלחם יחד עם בעלות הברית כנגד הצבאות הגרמניים. לאחר נדודים ברחבי רוסיה הגיע ב-1942 כחייל פולני לארץ-ישראל. תקופה קצרה עבד כפקיד בלשכת קצין העיר הפולני.

כאן התחוור לו עד כמה הדרדר מצבה של התנועה הרוויזיוניסטית לאחר מותו של ז'בוטינסקי

(ב-1940). מצבו של אצ"ל - ארגון צבאי לאומי, מיסודה של תנועת בית"ר - היה אף קשה יותר, עקב פרישתו של אברהם שטרן ואחרים למחתרת החדשה - לח"י - ועקב נפילתו של מפקד הארגון דוד רזיאל בעיראק.

מפקד האצ"ל באותה תקופה, יעקב מרידור, העריך שלאור היעדים הבאים של הארגון - מרד מחודש בשלטון הבריטי בארץ-ישראל וחיזוקו הצבאי של היישוב היהודי בארץ ישראל - צריך שתעמוד בראשו דמות סמכותית ובעלת משקל מדיני. כאשר הגיע בגין לארץ, מרידור התייצב בפניו והציע לו את התפקיד, אך בגין לא רצה לפרוש מתפקידו בצבא הפולני בעצם ימי המלחמה נגד היטלר ללא הסכמת מפקדיו. לכן רק בסוף 1943, בהתערבות גורמים מדיניים, קיבל חופשה ללא תשלום ואישור רשמי להתמנות כמפקד אצ"ל. אולם רק לאחר מסע שכנוע של חבריו התמנה בגין למפקד הארגון. הוא ניהל מן המחתרת את הצד המדיני של פעולות אצ"ל בתקופת המאבק ופיקח גם על הצד הצבאי.

בתחילת 1944 הכריז בגין מלחמה מזוינת על השלטון המנדטורי הבריטי וניהל את מלחמת המחתרת בבריטים. לאחר ההכרזה ניתנו גם ההוראות לפעולות הראשונות: פיצוץ משרדי מס ההכנסה, ולאחר מכן התקפה על בנייני הבולשת הבריטית ברחבי הארץ. תחת ניצוחו של בגין ביצע הארגון עשרות רבות של פעולות כנגד יעדים בריטיים עד ליציאתם מן הארץ.

מטעם הבולשת של ממשלת המנדט הוכרז פרס בעד הסגרתו, אך הוא לא הוסגר. גם החיפושים ההמוניים אחריו, שנערכו בעזרת הצבא לא הצליחו.

בגין התנגד לתוכנית החלוקה של האו"ם. מולדת, להשקפתו, היא שלמות היסטורית וגיאוגרפית, וארץ-ישראל פרושה משני עברי הירדן וכוללת גם את עבר הירדן מזרחה. אולם הוא קיבל את מרות המוסדות הלאומיים, אשר קיבלו את התוכנית.

סמוך ליציאתם של הבריטים מן הארץ, דרש שהמוסדות הלאומיים היהודיים יכריזו על הקמתה של מדינה עצמאית וירכיבו ממשלה, שתוכר על-ידי המחתרת. ביוזמתו של בגין הושג הסכם בין אצ"ל לבין הממשלה הזמנית הישראלית על הצטרפותם של 10,000 חיילי אצ"ל בגדודים שלמים לצבא הישראלי המתארגן. המחתרות פורקו, כאשר חלק ממנהיגיהן פנו לכיוון של פעילות פוליטית.

ספינת האצ"ל "אלטלנה", שהגיעה מאירופה ב-1948 נשאה נשק, תחמושת ומתנדבים, שבאו לעזרת היישוב הנלחם על חייו. אצ"ל דרש ש-20% מן הנשק והתחמושת יוקצו ליחידותיו הנלחמות בירושלים, שעדיין היו עצמאיות. התביעה נדחתה בתוקף על ידי הממשלה, אשר תבעה באופן אולטימטיבי כי כל כלי הנשק יועברו לצה"ל. משנענתה בשלילה, פתח הצבא באש על "אלטלנה" שעלתה באש על שפת הים בתל-אביב. דבריו המרסנים של מנחם בגין, שהיה על הספינה, שודרו בתחנת הרדיו של אצ"ל ומנעו תגובה צבאית של הלוחמים, שהיתה יכולה להתפתח למלחמת אחים.

בקיץ 1948 הקים בגין את "תנועת החירות מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי" ועמד בראשה בכל גלגוליה.

אחרי הבחירות ב-1951, שבהן "חירות" איבדה מכוחה במידה ניכרת, פרש מפעילות בכנסת, אף ששמר על תוארו ומקומו כחבר-הכנסת. בשנת 1952 התנגד לקבלת "שילומים" מגרמניה. הוא חזר לפעילות בכנסת ואירגן הפגנות מחאה, שהסתיימו בניסיון לפרוץ אל תוכה. הוא הושעה אז מהשתתפות בישיבות הכנסת למשך שלושה חודשים, ונמנע מליטול חלק בעבודתה.

הטראומה של שואת יהודי אירופה השפיעה באופן עמוק ונחרץ על השקפת עולמו. הוא האמין בכל לבו כי לקח השואה הנו שהעם היהודי חייב להגן עצמו בארצו, כדי למנוע סכנה מחודשת לקיומו. ההחלטה על הפצצת הכור האטומי בעיראק (להלן) נתקבלה על ידו בגלל הצורך להגן על מדינת ישראל משואה שניה.

מנחם בגין הצטיין כפרלמנטר אשר העריך וכיבד את הכנסת. הוא עסק רבות בחקיקה ותרם לביצור מעמדו של בית המשפט העליון. הוא ניחן בכושר רטורי, אשר בא לידי ביטוי בתוך הכנסת ובעצרות בכיכרות.

כדי להגדיל את כוחה הפוליטי, חברה תנועת החרות למפלגה הליברלית בשנת 1965, והוקם גח"ל - גוש חירות ליברלים - שבראשו עמד בגין. כך הצליח למחוק את התדמית הקיצונית שדבקה ב"חירות", וב-1967, בזמן המשבר של "תקופת ההמתנה", צורף לממשלת הליכוד הלאומי כשר בלי תיק. בגין היה מן הדוחפים העיקריים להקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1967. הוא לחץ על מינוי דיין לשר הביטחון, וניסה לצרף גם את דוד בן-גוריון לממשלה. בנסיבות הפוליטיות מבית והסכנה של מלחמה מחוץ, החליטה ממשלת אשכול שגח"ל ורפ"י יצטרפו לממשלה.

עם פרוץ הקרבות בחזית הירדנית, פנו מנחם בגין ויגאל אלון אל ראש-הממשלה לוי אשכול בדרישה לשחרר את ירושלים כולה, אולם ההחלטה לפרוץ לעיר העתיקה לא התקבלה.

כעבור יומיים, בבוקר כ"ח באייר תשכ"ז, לאחר שנודע לבגין על המהלכים המדיניים באו"ם להפסקת אש, עלה חשש בלבו שהשעה תוחמץ, המלחמה תיגמר וירושלים העתיקה תישאר שוב מעבר לגבול. הוא התייעץ עם דיין, והעיר את אשכול משנתו כדי לדווח לו על ההתפתחויות. לאחר הסכמת כל הגורמים פרצו כוחות צה"ל ושחררו את העיר העתיקה, ובתוכה הר הבית והכותל המערבי.

בגין נשאר בקואליציה גם אחרי בחירות 1969, אך פרש ממנה בקיץ 1970 כשהחליטה הכנסת לאשר את הפסקת האש במלחמת ההתשה (על-פי תוכנית רוג'רס, המציעה הפסקת אש ללא הסדר שלום ופתיחת משא ומתן על נסיגה משטחים ברוח החלטה 242 של מועצת הבטחון).

גוש המפלגות שעמד בראשו גדל בהתמדה, וב-1977 זכה בניצחון בבחירות כשעמד בראש הליכוד, ועלה בידו להרכיב ממשלה בתמיכת המפלגות הדתיות.

בסיועו של שר החוץ משה דיין ולאחר מגעים מדיניים גלויים וחשאיים עם מצרים, בא נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לביקור בישראל (ב-19 בנובמבר 1977). לאחר משא ומתן מפרך, שידע עליות ומורדות, בחסות הנשיא קארטר, נחתמו הסכמי קמפ-דייויד.

בנאום בו הציג במליאת הכנסת את הסכמי השלום, הביע בגין הזדהות עם כאב המתיישבים אשר יעקרו מבתיהם בכורח הפשרה שהושגה, אשר כללה את פינוי כל סיני ויישוביו. נראה כי תפיסתו היתה כי השלום הוא אינטרס לאומי עליון, וכי על ראש-הממשלה מוטלת החובה לדאוג לכך שלא תפרוץ עוד מלחמה ולא יהיו עוד יתמות ושכול. זוהי ההזדמנות, על אף כל מגרעותיה.

לעומת סיני, בו לא ראה חלק מארץ-ישראל ההיסטורית, יחסו ליהודה ושומרון, לעזה ולירושלים היה שונה בתכלית. מסיבות היסטוריות ובטחוניות הוא דחה על הסף כל פשרה שמשמעותה ויתור על שטח כלשהוא משטחי יהודה שומרון ורצועת עזה לטובת שלטון ערבי. בהמשך הנאום בכנסת על הסכמי השלום הודיע, שאחרי תקופת אוטונומיה, ישראל תתבע את ריבונותה ביהודה, שומרון ועזה, ואף קבע: לא תהיה בשום תנאי ובשום אופן מדינה פלסטינית. הפסקה בהסכמים האומרת שהאוטונומיה היא ל"תושבים" ולא לשטחים, וציון המילים "מועצה מנהלית" ולא מועצה מחוקקת, מבטיחים לדעתו שהאוטונומיה לא תהפוך למדינה פלסטינית. ארגון המרצחים PLO (אש"ף) איננו שום גורם במשא ומתן ולא יהיה.

את ירושלים ראה בחזונו כ"בירת ישראל הנצחית, בלתי-מחולקת, לדורי דורות ולנצח נצחים".

הסכמי קמפ-דייויד נתמכו על-ידי רוב גדול בכנסת והביאו לבסוף לחתימת הסכם השלום עם מצרים במרץ 1979. החתימה על הסכמי השלום זיכתה את בגין וסאדאת בפרס נובל לשלום.

בהתאם לתפיסתו של בגין, הוקמו בתקופת כהונתו ישובים רבים ביש"ע ונחקק (ב-1981) חוק רמת הגולן, לפיו "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן".

מלבד עיסוקיו המדיניים האינטנסיביים, עסק רבות גם בניסיון לגשר על פערים חברתיים. הוא פתח את תנועתו לרווחה לתושבי עיירות הפיתוח והשכונות, תוך שהוא מעניק להם בית חם ותחושה אמיתית של שותפות. רבים מבני שכבות המצוקה ראו ורואים בו עד היום דמות של מנהיג נערץ. גולת הכותרת בפעילות זו היתה פרוייקט שיקום שכונות, שכלל 127 שכונות ברחבי הארץ.

בערב שבועות שנת תשמ"א (1981) הופצץ הכור העיראקי על-יד מטוסי חיל האויר. הצלחת המבצע והשמדתו של הכור הביאו פרץ של שמחה והקלה, אולם להצלחה הצבאית התלוו גינויים פנימיים ובין-לאומיים. היו שחשבו כי הפעולה לא היתה הכרחית וסיבכה את ישראל במצב עדין ללא צורך ממשי, לעומת הכרתו הבלתי מעורערת של בגין כי הפצצת הכור מנעה אפשרות של שואה שניה. רק בזמן מלחמת המפרץ, כעשר שנים לאחר הפעולה, קיבל בגין מכתב החתום על-ידי מאה מחברי הכנסת, המודים לו על הפצצת הכור, ואז קיבל גם הכרה בינלאומית לפעולה זו.

בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים התבסס אש"ף בלבנון ככוח צבאי מרכזי והיווה מרכז לפעילות טרור כנגד ישראל בכלל וכנגד תושבי הצפון בפרט. במוצאי שבת 5 ביוני 1982 התקיימה ישיבת ממשלה מיוחדת, בה הוחלט על היציאה למבצע שלום הגליל. המבצע התרחב למלחמה של ממש, ותוך ימים אחדים הגיעו כוחות צה"ל לפאתי ביירות. עד סוף אוגוסט הושגו מרבית יעדי המלחמה, ותשתית אש"ף בלבנון חוסלה. אולם התרחבותו של המבצע, התארכותו, הטבח המחריד של נוצרים בפלסטינים בסברה ושתילה, ובעיקר ריבוי החללים בקרב חיילי צה"ל סדקו את בסיס ההסכמה למבצע. חלום השלום עם לבנון קרס, וועדת החקירה המיוחדת שהוקמה כדי לברר את נושא הטבח הגישה מסקנות שפגעו בתדמיתה של ממשלת בגין. בעיקר קרעה את ליבו ההפגנה המתמשכת מול מעונו הרשמי, בה צויין בקביעות מספר החללים, שגדל בהתמדה.

מכה קשה נוספת ניחתה על בגין בעת המלחמה, עם פטירתה של רעייתו האהובה עליזה ב-14 בנובמבר 1982.

מהלך המלחמה גרם לו לבטי-נפש קשים, שנוספו על המחלות שסבל מהן גם קודם לכן. בשלהי שנת 1983 הודיע על התפטרותו, שלא ניתן לה נימוק רשמי.

מאז סירב להסביר את מניעיו ולהביע את דעתו בשאלות ציבוריות. בשנותיו האחרונות נמנע מהופעה בציבור, חוץ מאשר בימים בהם עלה לקבר אשתו, שמותה דיכדך אותו מאוד.

הוא הסתגר בדירתו הפרטית בירושלים עד לשנת 1990, ולאחר מכן עבר לתל-אביב. בתקופה זו מיעט לצאת מפתח ביתו, כמעט שלא התראיין ולא קיבל אורחים. משפחתו וידידים קרובים בלבד הורשו לבקרו ולסעוד אותו בחוליו.

בבוקר יום שני, ד' באדר תשנ"ב, 9 במרץ 1992, הלך מנחם בגין לעולמו. רבבות מכל קצוות הארץ ליוו אותו בדרכו האחרונה. בהלוויה עממית ונטולת הספדים נקבר בהר הזיתים בירושלים, סמוך לחללי המאורעות והפרעות שעל שמם נקראת החלקה "חלקת הקדושים". קברו נחצב, על פי בקשתו, למראשותיהם של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שהתאבדו בכלא לפני הוצאתם להורג. הוא נקבר סמוך לאשתו האהובה ולמול הר הבית.

תיקון החברה

היסוד השני של השקפת החיים הוא תיקון החברה. גם המונח הזה הוא רחב מאוד, ויש למלאו תוכן מוגדר,כפי שעשינו עם המושג "חרות החברה". אולם המסקנה הראשונה הנובעת מן השימוש במונח "תיקון החברה", היא חשובה מאוד ומוגדרת בצורה שאינה משתמעת לדו-פנים. המסקנה היא כי צורת החברה, כפי שהיא קיימת בתקופתנו, טעונה תיקון, וכי אנו שואפים לבצע את התיקון הלכה למעשה ובאופן מתמיד.

השאיפה לתיקון החברה היא שאיפה אלמנטרית לצדק. יוצר האדם נתנה בנשמת האדם יחד עם רגשות טבעיים אחרים, כגון אהבה ורעות, קנאה ושנאה. בגלל השאיפה הזאת - ולא רק בגלל השינויים בתנאים החמריים, כגון גילוי יבשות לא נודעות, המצאת דרכי ייצור חדשות, פיתוח אמצעי תחבורה חדשים - הרינו רואים בתולדות העמים צורות חברה הולכות וצורות חברה באות במקומן, ואין צורת חברה נצחית. האמת, כי אין צורת חברה נצחית כוחה יפה הן כלפי ההווה והן כלפי העתיד. האומר כי צורת החברה הקיימת אין צורך לשנותה - מתעלם מן השאיפה הטבעית לצדק; האומר כי אין אפשרות להמיר את התנאים הקיימים בחברה, מתעלם מחוק ההתפתחות ההיסטורית. האמת היא כי צריך לתקן ואפשר לתקן. ואם נשווה תמיד לנגד עינינו, כי "החברה" איננה מושג מופשט, אלא היא מורכבת, במסגרת השלמות האורגנית הקרויה "אומה", ממספר גדול של יחידים, כפי שגוף האדם המהווה שלמות אורגנית מורכב ממספר אברים, וכי אין "הגוף יכול להיות בריא, אם אבריו השונים חולים" - נמצא כי ביסוד היסודות של תיקון החברה מונח תיקון חיי היחיד ומשפחתו. אולם אם אין צורך ואין הצדקה - ולמעשה אף אין אפשרות - להשלים עם הדפוסים החברתיים הקיימים, שבהם המון גדול של יחידים - חייהם רחוקים מלהיות חיים "מתוקנים", אם מבחינת חרויותיהם הנפשיות והמדיניות, הסבל והפחד תחת ידו המכבידה של המפרנס והשליט, ואם מבחינת "חרויותיהם הכלכליות", כגון דיור, מזון, אספקה והשכלה; אם אין יסוד להנחה, כי "מה שקיים הוא שיהיה" ואין צדק בדעה, כי "מה שקיים הוא שצריך להיות" - כלום יש יסוד לאמונה, כי אפשר להקים, במקום צורת החברה הקיימת, צורה אחרת, שתהיה קיימת לעד? לשאלה זו ישיב כל איש חושב ב"לאו", אלא אם כן ירצה להשלות את עצמו או להונות את זולתו. המחנה המרקסיסטי, הקומוניסטי והסוציאליסטי כאחד, נכשל באשליה זו או חוטא בתרמית זו. החזון של "חברה אל-מעמדית" שתקום, אם בדרך מעשה מהפכני חד-פעמי ואם בדרך התפתחות ממושכת, ותהיה קיימת לנצח, משום שתבוטל בה החלוקה למעמדות ויחוסלו המעמדות עצמם, וממילא תעלם המלחמה ביניהם לחלוקה אחרת של נכסי החברה - חזון זה הוא לא חזון שקשה להגשימו; אי-אפשר להגשימו. חזון שווא הוא, בדומה לחזון "הקוסמופוליטי", כפי שפרשוהו בשעתו, לאמור: שייעלמו ההבדלים הלאומיים ותקום "אנושות אל-אומתית". וזאת יש לזכור: רעיונות שביסודם הונח השקר, אינם יכולים להביא אושר לאדם. להלכה הם מעלים אותו לאיגר א רמה; למעשה הם משליכים אותו לבירא עמיקתא.

חזונם של נביאי ישראל

נביאי ישראל וחוזיו, אשר מהם ירשנו את השאיפה, המדריכה את מנוחתנו, לצדק, העלו חזונות שקשה מאוד להגשימם, הם הם שהעלו את חזון הצדק החברתי: "לתקן עולם במלכות שדי"; הם שהעלו את חזון הממשלה העולמית: "ויעשו כולם אגודה אחת", והם שנתנו לאנושות את חזון השלום העולמי: "ולא ישא גוי אל גוי חרב". אולם הם לא השלו את דורם או את הדורות הבאים; הם הודו בקושי ההגשמה וראוה רק "באחרית הימים". הם עשו חזונם למעין "כוכב מדריך", אשר לאורו ילך וימצא את דרכו ואף יגיע למטרתו האדם הנודד במחשכים. חזונם חזון אמת הוא, כי אפילו מעבר לאופן ההיסטורי, מעבר ל"אחרית הימים", לא הבטיחו לבטל כל הבדל. אמנם, "באחרית הימים" תיעלם השנאה הטורפת "וגר זאב עם כבש", אבל גם אז לא ייעלמו ההבדלים בין מין למין, כלומר - אם להרחיב את המשמעות הסמלית של המשל - לא ייעלמו ההבדלים בין איש לחברו עם ההיעלמות הנכספת של השנאה ביניהם.

חזון חברתי שיש לשאוף אליו

הבה ונעמיד חזון-אמת מול חזון-שווא. טוב ללכת לאורו של חזון חברתי אמיתי; תחנות הביניים, אשר על פניהן נעבור מתוך שאיפה מתמדת להגשמת החזון, תסמנה התקדמות אמיתית של היחיד והחברה - את ביטול המחסור והפחד. ומתחנת ביניים נעבור לתחנת ביניים - עד אשר נגיע ברבות הימים לתחנה קרובה מאוד "לתחנה הסופית". יתכן כי ל"תחנה הסופית" עצמה - צדק חברתי מוחלט - לא נגיע לעולם, כפי שאין האדם מגיע לכוכב המאיר דרכו. אכן - ואת זאת יש לומר בפה מלא - יש "אין סוף" חברתי, כפי שיש "אין סוף" במתימטיקה. אבל בלכתנו בכיוון ה"אין סוף", אף כי אנו יודעים - או דווקא משום שאנו יודעים - כי "אין סוף" הוא, נדע בביטחון, שאין אנו חדלים מלמחות את דמע הצער ולהעלות את שחוק האושר. לעומת זאת, ההולך לאורו המתעה של חזון-שווא, הוא "החזון" של צורת חברה "סופית", מוקפאת לנצח, "אל-מעמדית", יצמיח אף בתחנות ביניים פחד-עבדים במקום שלוות החרות, ירבה דמע, יזרע דיכוי.

אי-אפשר לבטל את ההבדלים בין בני-אדם

אין ולא תהיה צורת חברה נצחית. תמיד יהיו הבדלים, בין הבדלים שמקורם מורשה, כגון כישרון שכלי, ואין הם תלוים ביחיד או בחברה, ובין הבדלים התלויים במידה יותר גדולה ברצונו החופשי של היחיד וגם "באווירה" החברתית הכללית, כגון המאמץ האישי, המרץ וכדומה; ועל רקע ההבדלים האלה ותוצאותיהם יצמחו מדי תקופה בתקופה "מעמדות". אפשר לשנות את היסוד של החלוקה למעמדות, לחסל יסוד אחד וליצור יסוד אחר לגמרי, אולם את החלוקה עצמה למעמדות אי-אפשר לחסל, כפי שאי-אפשר לחסל את ההבדלים הטבעיים, הגופניים ואת החשובים שבהם: ההבדלים הנפשיים בין אדם לחברו. חוק היסטורי זה נתגלה גם בעשרות הדורות האחרונים.

הפיאודליות

בתקופה ההיסטורית הארוכה המתחילה עם התפוררותה של האימפריה הרומית והמסתיימת במהפיכה הצרפתית - "ימי הביניים" אינם אלא חלק של תקופה זו - התפתחה באירופה צורת חברה הידועה בשם הכולל "פיאודליזם". בחברה הזאת היו מעמדות מוגדרים וסגורים; היסוד לחלוקה "הפירמידלית" למעמדות אלה היה הולדתו של היחיד. ביום הולדתו של האיש היה נקבע מעמדו המדיני בחברה, ובדרך כלל גם מעמדו החמרי: מי "לאצילות" ולעושר ומי "לבשר-ודמיות" ועוני. אולם בערוב התקופה ההיא לא תמיד ליווה הרכוש את הייחוס. היו "אצילים", אשר מעמדם המדיני היה עדיין רם ונישא, אך נכסיהם דלים היו ו"רכושם" - חובותיהם; והיו "פשוטי עם", אשר כתוצאה משינוי בתנאים הכלכליים ריכזו, כפי מאמציהם, נכסים רבים, אך למעמד מדיני גבוה לא יכלו להגיע משום שנולדו כפי שנולדו. "העריסה" היא שחילקה את החברה "למעמדות".

מעמדות על-פי רכוש

המהפכה הצרפתית והתעשייתית סתרה - אם כי לא בכל מקום ולא בשלמות - את המשטר ההוא. יסוד החלוקה הפיאודלית - הולדתו של האיש - הוסר. במקומו הונח יסוד אחר לחלוקת החברה: הרכוש. המעמדות, אשר הקו המפריד ביניהם הוא הרכוש, אינם סגורים כפי שהיו המעמדות הפיאודליים. נטול נכסים, אם ההצלחה תאיר לו פנים, יכול "להתעשר" ו"לקפוץ" למעמד עתירי הנכסים, אולם יסוד החלוקה החברתי שריר וקיים.

השוויון הקומוניסטי

המהפכה הקומוניסטית - או התורה המרכסיסטית בכללותה - הבטיחה לא רק לחסל את היסוד הרכושני של חלוקת החברה, אלא גם - מה שיותר חשוב - לחסל, ולחסל לעולמים את החלוקה גופא למעמדות. אין ספק שההבטחה השניה היא שצדה ומוסיפה לצוד לבבות, באשר היא נותנת ביטוי לרגשות עמוקים, שהם בחלקם חיוביים, כמו השאיפה לצדק ולשוויון, ובחלקם הם רגשות שליליים, כגון הקנאה. אך אלה ואלה הם רגשות טבעיים ומניעים נפשיים חזקים עד מאוד.

הקיימה המהפכה הקומוניסטית את שתי הבטחותיה? המציאות הקיימת במדינות בעלות משטר קומוניסטי, שבהן ניתן להגשים בכוחו העצום של השלטון הממלכתי את התורה המרכסיסטית וגם קו ההתפתחות הנראה לעין במדינות אלו - קובעים, כי הקומוניזם הגשים, במחיר קורבנות דמים עצומים, את הבטחתו הראשונה, אך לא הגשים, ואין עוד לאל ידו להגשים את הבטחתו השניה.

אמנם כן, ברוסיה חוסלו מעמדות מסוימים, חוסלו לחלוטין, אם במובן הפיסי ואם במובן החברתי-כלכלי, אך "מוסד" המעמדות לא חוסל, ואינו עומד להתחסל. אמנם, תחת המשטר הקומוניסטי חדל הרכוש להיות היסוד לחלוקת החברה למעמדות, אך החלוקה עצמה לא בוטלה. במקום הקודם, שוב הונח יסוד לחלוקה אחר והוא - התפקיד במדינה.

על פי התפקיד, אשר היחיד ממלא במדינה הקומוניסטית, נקבעות הכנסותיו הממשיות. כלומר, לא רק הגובה השונה של משכורתו, אלא בעיקר מידת יכולתו ליהנות ממצרכים כגון דיור, מזון, בגד. עובדה היא שלתפקידים מסוימים קשורות פריבילגיות כלכליות, זכויות יתר איכותיות וכמותיות בשטח האספקה של המצרכים החיוניים, הקובעים את דרגת החיים של האזרח. עובדה היא, כי במשטר הקומוניסטי ישנן שכבות שלמות הנהנות בתוקף תפקידן, בתור שכאלה, מזכויות כלכליות שאינן ניתנות לשכבות אחרות, כפי שבמשטר הפיאודלי ניתנו זכויות-יתר, אמנם אחדות, ל"אצילים", ובמשטר הרכושני ניתנות זכויות יתר חומריות, אמנם אחרות, לעשירים. לא אופיין של זכויות-יתר קובע את חלוקת החברה "למעמדות": עצם קיומן של זכויות-יתר הוא המבדיל בין "מעמד" ל"מעמד". השחקנים למיניהם וצבא המשטרה החשאית, המונה מיליונים רבים, והמנהלות של המפעלים התעשייתיים נהנים ברוסיה מהכנסות ממשיות הרבה יותר גבוהות מאלו הניתנות לשכבות אחרות של האוכלוסיה, כגון פועלי בתי החרושת או עובדי האדמה. נכון שהשכבות "העליונות" של החברה הקומוניסטית אינן סגורות; אפשר, אם כי הדבר איננו קל, לעבור משכבה לשכבה; אבל גם בחברה, שיסוד חלוקתה הוא הרכוש, אפשר, כפי שהסברנו, לעשות את "הקפיצה". גם בחברה זו אין הדבר קל, הוא אפשרי. נכון שבעל היתרונות הכלכליים ברוסיה הסובייטית אינו יכול להגיע לבעלות "פרטית" על בית חרושת, על אדמה, על בית מסחר, או על בית להשכרה; נכון גם שאין הוא יכול להוריש את זכויות היתר שלו לבניו אחריו, אולם ההגבלות הללו אינן יכולות בשום אופן לשרש מלב המעמדות הפחות מאושרים את הכרת אי-השוויון, שהוא משווע דווקא ביחס למצרכים הראשוניים; וכל מי שהתנסה בשתי הצורות של אי-השוויון יודע, כי על אף ההבדלים הכמותיים, חמור יותר הוא אי-השוויון בסיפוק המצרכים הראשוניים, כגון דיור, מזון, הלבשה והנעלה, מאשר אי-שוויון בהנאה ממותרות.

אנו רואים, אפוא, כיצד בצוק העיתים מתחסלים מעמדות מסוימים, ובמקומם קמים מעמדות אחרים, כיצד מתבטל יסוד אחד של חלוקת החברה, ובמקומו נוצר יסוד חדש. נעלם "הייחוס" כיסוד החלוקה בחברה הפיאודלית, ואת מקומו לקח הרכוש בחברה הקפיטליסטית; בוטל הרכוש כיסוד החלוקה במשטר הקומוניסטי, ואת מקומו לקח התפקיד במערכות השלטון הסובייטי. אך החלוקה עצמה אינה מתבטלת, אף לא תתבטל, והתוכן הממשי החיובי של רעיון תיקון החברה הוא בהתקרבות בלתי פוסקת של הקצוות החברתיים, התקרבות לא בכיוון "מלמעלה למטה", המביא בהכרח לירידה ונסיגה כללית, אלא בכיוון "מלמטה למעלה", המביא לעליה ולהתקדמות.

העדפה מתקנת

כפי שאפשר "לקרב קצוות" על ידי מתן השכלה לאלה החסרים אותה, במקום ליטול מכולם את האפשרות לרכוש דעת, כן צריך לקרב את הקצוות בשטח הכלכלי ולהבטיח דווקא לדלי האמצעים הטבה מתמדת של תנאי קיומם. ההטבה הזאת תתבטא לא רק בהרחבה הכמותית של המצרכים, אלא בהפיכת "מותרות" ל"מצרכים נחוצים", אשר הנהנים מהם יהיו "הכלל" ולא "היוצאים מן הכלל". הקדימה הכלכלית והחברתית לא תתבטא בביטול המותרות, כי אם בתהליך של ביטול מושג המותרות, על-ידי הפיכתם המתמדת למצרכים הדרושים לכל, הנדרשים על-ידי הכל והנרכשים על-ידי הכל.

אולם תהליך התקרבות הקצוות, ככל תהליך, זקוק לנקודת מוצא. ומהי נקודת המוצא בשביל תהליך תיקון החברה? אין נקודת מוצא זו יכולה עוד להיות אפס-אמצעי-קיום, כפי שהיא היתה בשביל חלקים גדולים של החברה בתקופות הקדומות, או בתקופות הקודמות. בימינו, אין האדם יכול ואין הוא צריך, להתחיל, מן האוויר "העומד לרשותו" ולרשות כל חי ביום היוולדו. חובה היא "להזיז" הרבה יותר רחוק, או הרבה יותר גבוה את ראשית התהליך של עליית האדם. לא חוסר-כל או חוסר-אמצעי-קיום-הוגנים, כי אם סיפוק מובטח של צרכי היסוד חייב להקבע כ"נקודת המוצא" לכל אדם. זאב ז'בוטינסקי הגדיר את הצרכים האלה כמעון, מזון, מלבוש, מרפא ומלמד (חינוך), ונתן בהם סימנים: חמישה מ"מים. חמשת המ"מים מוכרחים להיות שווים לכל נפש, פשוטו כמשמעו; הם יינתנו בדרך כלל כפרי עבודה, ובמקרים מסוימים אף ללא עבודה. הסיסמה שהתנוססה במחנות העבודה ברוסיה הסובייטית "מי שאינו עובד אינו אוכל", מסמלת נסיגה סוציאלית אכזרית, באשר היא חלה אפילו על חולים. ודאי, הבטלה של אדם מבוגר ובריא היא טפילות בלתי-מוסרית, אך בכל חברה ישנם חוגים שאינם יכולים או אף אינם צריכים לעבוד, כגון זקנים, חולים וילדים. אולם מזון - ויותר מזה: את חמשת המ"מים - צריך להבטיח לכולם ללא יוצא מן הכלל.

המינימום הנדרש לכל אדם

תיקון החברה על-פי השקפת החיים שלנו מתחיל, אפוא, מקביעת "נקודת-המוצא", או ביתר דיוק, מהעברתה של נקודת המוצא מאפס-אמצעים למינימום-אמצעים: לחמשת המ"מים.

אך שוב יש להדגיש, כי תהליך תיקון החברה אינו מסתיים בסיפוק הצרכים היסודיים. הוא מתחיל ממנו. העליה או ההעלאה מדרגה לדרגה חייבת להמשך. אין היא שוללת, אלא להיפך, מחייבת את פיתוח היוזמה הפרטית ואת ההתחרות בין "היוזמות הפרטיות" הרבות, היוצרות מצרכים חדשים, ועל ידיהם צרכים חדשים, או מספקות ביצירתן צרכים חדשים שהתעוררו בחברה. אולם ההתחרות הזאת, ההתחרות מעל נקודת המוצא לא תהיה עוד התחרות למוות, לחרפת רעב ולניוון פיסי ורוחני: זו תהיה התחרות לחיים, לשיפור החיים, להעשרת החיים ו"להאשרתם", להבטחת הקיום של היחיד ושל הרבים.

חרות היחיד ותיקון החברה

לו רצינו לשחק ב"איזמים", היינו אומרים, כי השקפת-החיים שלנו, העומדת על חרות היחיד ותיקון החברה, היא סוציאלית-ליברלית, או, להיפך, ליברלית-סוציאלית. השקפת החיים שלנו נוגדת כל פילוסופיה טוטליטרית, כפשיסטית, כקומוניסטית; השקפת החיים שלנו נוגדת את הסוציאליזם המרקסיסטי, באשר הסוציאליזם המרקסיסטי במהותו - ולא רק בפירושו הסובייטי - סותר את חרות היחיד, בהפכו את השליט למפרנס, או בתתו למפרנס את סמכות השליט; השקפת החיים שלנו נוגדת את התיאוריה ואת המציאות של "קפיטליזם שרירותי", באשר אלו מניחות לתהומות הסוציאליים ולמחסור המנוון להתקיים, או באשר הן מניחות, כי התהומות תתמלאנה "מעצמן" והמחסור יתבטל "מעצמו". השקפתנו משלבת את רעיון חרות היחיד, בחזון תיקון החברה. אך אין ההגדרה הלטינית חשובה. אין אנו צריכים להיות להוטים אחרי "איזם" פשטני. לא הסיסמא "המעוגלת" עיקר: התוכן הוא העיקר. ומבחינת התוכן, נבנה השקפת-חיים עברית על שני היסודות המוצקים: חרות היחיד ותיקון החברה. כי על שניהם - ורק על שניהם יחד - אפשר להקים סכר מפני עבדות ולסלול דרך לאושר.

אין להקריב את היחיד על מזבח החברה

והיה אם ישאלונו: חרות היחיד ותיקון החברה - מה עדיף? השב נשיב ללא היסוס: בין שני אלה אין להפריד. אכן, אוי לה לאומה המקריבה את חרות היחיד למען סיסמת תיקון החברה, ומאידך גיסא, אוי לה לאומה המתעלמת מתחלואותיה החברתיות ומעלה את רפויין קורבן על מזבח חרות היחיד. במקרה הראשון, תקום כת שלטת שתהיה, כאילו למען המטרה המקודשת של תיקון עוול סוציאלי, למפרנס הקולקטיבי של כל פרט. אך תחת שליט "מפרנס" או "מפרנס שולט" אין - ומה שקובע יותר ונורא יותר - לא ייתכן שיהיה חופש לפקפק בתבונת השליטים ולהחליפם. אין ולא ייתכן שיהיה חופש לשכנע את רעך כי ילך בדרכך, אין ולא ייתכן שיהיה חופש להחליף מקום מגורים או מקום עבודה. במשטר כזה אין גם ביטחון בפת הלחם. "הביטחון, היחידי הוא ביטחון-הפחד. הכל מפחדים. ה"גדולים" כ"קטנים", מפוחדים מפני כליאה, מפני הרעבה או מפני שניהם גם יחד.

אין להשאיר עוני בגלל חרות היחיד

מצד שני, אם בשם הרעיון המקודש של חרות היחיד, לא ייעשה בתוך החברה המאמץ לבטל עוני שהוא חרפה, ליצור תנאים שבהם לא יימצא אפילו ילד אחד ללא מזון מספיק, ללא קורת גג, ללא בגד, ללא מורה; אם לא ייעשה המאמץ המתמיד והמחושב לקרב קצוות, לתת סיכוי לכל אדם, ללא יוצא מן הכלל - בייחוד על ידי רכישת השכלה לכל שלביה - להביא את כשרונותיו לידי ביטוי, לשפר את תנאי קיומו, לעלות ולא להתנוון - אין תוחלת לחברה כזאת, ובסופו של דבר תיכרת ממנה גם חירות היחיד, אשר למענה כביכול היא מניחה "לעתיד לדאוג לעצמו".

סבורני, כי מבחינה זו חל המפנה המכריע בהכרת העמים עם המהפכה הכלל-אנושית של מלחמת העולם הראשונה. אם המהפכה הצרפתית חיסלה את ההכרה "בטבעיותם" של הבדלים הנקבעים בזכות אבות מורישי תארים, הרי מהפכת מלחמת העולם הראשונה גרמה לשינוי ערכים נוסף ביחס להבדלים "מקודשים" ומידת טבעיותם. מאז הולך ומעמיק אותו שינוי הערכים בנפש האדם ובהכרתו. יותר ויותר אנשים בעולם חשים שאין שום "טבעיות" במצב בו ישנם אנשים מזי רעב וילדים ערומים-יחפים בקצה האחד של החברה, וריכוזי עושר עצומים - בקצה השני. ניטלה, כנראה באופן סופי, כל קדושה מפריבילגיות, שנחשבו או תוארו כ"טבעיות", והן אינן טבעיות כלל ועיקר, בין אם הפריבילגיות הן של בעל חברת הנפט באמריקה, או של בעל אחוזה בהודו, או של קצין המשטרה החשאית ברוסיה. השינוי הפסיכולוגי הזה הוא יסוד מסד לשינויים ממשיים בכל המשטרים, ובייחוד לאובדן החרויות האישיות במקומות שבהם הן עדיין קיימות. על כן יש לחזור ולהדגיש: אל ניתן לרמוס את חרות היחיד בשם תיקון החברה, ואל ניתן להתעלם מן הצורך בתיקון החברה בשם חרות היחיד. השקפת החיים שלנו היא שלמות, באשר היא משלבת ומאחדת את שתי השאיפות העמוקות והמרכזיות של האדם והתקופה: חרות אישית ותיקון החברה.

באוסלו בירת נורבגיה, ב-י' בכסלו תשל"ט, 10 בדצמבר 1978

אני בא מארץ ישראל, ארץ ציון וירושלים, ואני ניצב כאן בענווה ובגאווה, כבן העם היהודי, וכאחד מבני דור השואה והגאולה. העם היהודי העתיק העניק לעולם את חזון השלום הנצחי, חזון פירוק הנשק הכללי, ביטול לימוד המלחמה ועשייתה. שני נביאים, ישעיהו בן אמוץ ומיכה המורשתי, שחזו את האחדות הרוחנית של בני האדם תחת אלוקים בעוד דבר ה' יוצא מירושלים - העניקו לאומות העולם את החזון, שאותו הביעו במונחים זהים: "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

כאשר אנו, בני תמותה המאמינים בהשגחה העליונה, נזכרים בדברי הנבואה הקדושים האלה, אין אנו שואלים את עצמנו אם החזון הזה יתגשם ויהפוך למציאות, אלא מתי אנו זוכרים את העבר - אפילו במאה הזאת - ואנו יודעים, אנו מתבוננים סביבנו - ואנו רואים, מיליוני בני אדם מכל האומות מצוידים בכלי נשק. טילים בין-יבשתיים, הטמונים במעבה האדמה או על קרקע האוקיאנוסים, מסוגלים להשמיד את המין האנושי ואת כל אשר הקים ובנה. דווקא בתקופתנו, ולא בזמנו של אלפרד נובל, רכש המין האנושי את היכולת להשמיד את עצמו ולהחזיר את כדור הארץ לתוהו ובוהו. בנסיבות אלו, האם יכולים אנו, והאם צריכים אנו לקיים את אמונתנו בשלום הנצחי, שיבוא ביום מן הימים על המין האנושי? כן, אנו צריכים ויכולים. אולי דווקא אותה יכולת להמיט חורבן מוחלט על כוכב הלכת הקטן שלנו - יכולת שהושגה זו פעם ראשונה בתולדות האנושות - היא שתיעשה, ברצון האל, ביום מן הימים, המקור, הגורם והמניע העיקרי לסילוקם של כלי המשחית וההרס מעל פני האדמה; והשלום הסופי, שהדורות הקודמים ייחלו לו והתפללו לבואו, ייעשה נחלת כל העמים. על אף כל הטרגדיות ואכזבות העבר, אסור לנו לעולם לנטוש אותו חזון, אותו חלום אנושי, אותה אמונה בלתי מעורערת.

השלום הוא יפי החיים, הוא זריחת השמש, הוא חיוכו של ילד, אהבתה של אם, חדוותו של אב, היחד של משפחה. הוא קידומו של האדם, נצחונו של העניין הצודק, התגברותה של האמת. השלום הוא כל אלה והרבה יותר מזה.

ואולם בדורי היתה תקופה, שאי אפשר לתארה במילים. שישה מיליון יהודים - גברים, נשים וילדים - הובלו אל מוות אכזרי ונטבחו בשיטתיות, אך ורק משום שנולדו יהודים, וזאת בלב ליבה של יבשת מתורבתת. לא היתה זו התפרצות פתאומית של אכזריות אנושית, או מוטב לומר אל-אנושית, כפי שאירעה מדי פעם בתולדות האנושות. היה זה תהליך שיטתי של הכחדה שנגלה לעיני העולם כולו, במשך שש שנים תמימות ויותר. אלו שנגזר גורלם, שכבוד האדם נשלל מהם, שהורעבו, הושפלו, נעקרו ובסופו של דבר הפכו לאפר, זעקו לעזרה ולהצלה, אך לשווא. מלבד אי-אלה יוצאים מן הכלל מפורסמים ובלתי נשכחים, הם הושארו לבדם מול משמידיהם.

בתקופה כזו, שלא נודעה כמוה מאז נברא האדם, ניתן האות לקום ולהיאבק - על כבוד האדם, על המשך הקיום, על החירות, למען כל ערך שנוצר בצלם אנוש, שהעניק לו הבורא, למען כל זכות שאין לשלול ממנו, ואשר הוא מייצגה וחי למענה. אכן, יש ימים שהמאבק למען מטרה צודקת בעלת ערך כה עילאי הוא הציווי האנושי העליון, שאין נעלה ממנו. רק במילוי הציווי הזה מתחדש מושג השלום. הנך קם, הנך נאבק, הנך מקריב קורבנות להשיג את הסיכוי והתקווה לחיות בשלום, ולערוב לו - למענך ולמען בני עמך, למען ילדיך וילדיהם.

ועם זאת צריך להכריז ולהודיע, להדגיש ולציין, כי לוחמי החופש שונאים מלחמה. ידידי ואנוכי למדנו גישה זו מזאב ז'בוטינסקי, באמצעות המופת שהעניק לנו בעצמו, וזה שנטל מג'וזפה גריבלדי. אחינו לרוח, באשר הם שם, למדו זאת ממוריהם ורבותיהם. הכלל והאמונה שלנו הם, שאם אתה זוכה, תוך מאמצים וקורבנות, בחירות ובאמצעותה גם בסיכוי לשלום, אזי עליך לפעול למען השלום, משום שאין שליחות קדושה מזו בחיים.

ואמנם, ישראל המתחדשת שאפה תמיד לשלום, נכספה אליו, עשתה מאמצים בלתי-פוסקים להשיגו. עמיתי ואנוכי הלכנו בעקבות קודמינו מן היום הראשון שהעם קראנו לדאוג לעתידו. חרף כל הניסיונות להחריב את עמנו הלכנו לכל מקום, חיפשנו כל נתיב, עשינו כל מאמץ להביא לידי משא ומתן בין ישראל לשכנותיה, משא ומתן שבלעדיו יישאר השלום רעיון מופשט.

התאמצנו קשות וארוכות להגשימו בשל הטובה הגלומה בו לנו, לשכנינו ולעולם כולו, בבוא השלום יתעודד המזרח התיכון, ערש התרבות ושלוש הדתות המונותיאיסטיות, וישנה את פניו לבלי הכר. במרחבי האזור ישרור חופש לתנועת בני אדם, רעיונות וסחורות. שיתוף פעולה ופיתוח בתחומי החקלאות יפריחו את המדבריות. התעשיה תבטיח רמת חיים טובה יותר. יפותחו מקורות המים, וקרינת השמש תירתם לטובת הצרכים המשותפים של כל העמים. אכן, המזרח התיכון, הנמצא בפרשת דרכים עולמית, ייעשה מרכז שליו, שיקשר בין מזרח למערב ובין צפון לדרום, מרכז לקידום אנושי בכל תחומי המאמץ היצירתי. כל זאת ויותר מזה עשוי השלום להביא למדינותינו ולאזור.

...הרשו לי להזכיר לכולנו, כי זהו יום שנה חשוב - יום השנה השלושים לקבלת ההכרזה הבינלאומית בדבר זכויות האדם. נזכור תמיד את המלים הנפלאות הכתובות בסעיף 1, המבטא בתמצית את כל ההכרזות בדבר זכויות האדם והאזרח שנכתבו בהיסטוריה. נאמר בו: "כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים בכבודם ובזכויותיהם, הם התברכו בתבונה ובמצפון, ועליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה".

אנשים ונשים בני חורין ברחבי תבל חייבים לנהל מאבק בלתי-פוסק, כדי שהערכים האנושיים האלה ייעשו נחלת הכלל ויוגשמו הלכה למעשה. עלינו להודות בצער, כי בחלקים שונים בעולם אין המצב כזה, לפי שעה. בלעדי הערכים האלה וזכויות האדם, השלום האמיתי שאנו חולמים עליו נתון בסכנה.

מסיבות מובנות, אך המקובלות על כל איש ואישה בעלי רצון טוב, עלי להזכיר למאזיני הנכבדים את אחינו האסירים, שנשללה מהם אחת הזכויות היסודיות ביותר: לחזור למולדתם. אני מדבר על אנשים בעלי אומץ רב, הראויים לא רק לכבוד ולהערכה, אלא גם לתמיכתו המוסרית של העולם החופשי. אני מדבר על אנשים, אשר גם בתהום ייסוריהם חוזרים על התפילה העתיקה: "לשנה הבאה בירושלים".

שמירת זכויות האדם וההגנה עליהן הן דבר הכרחי, כדי להעניק לשלומם של אומות ושל יחידים משמעות של ממש.

אני מודה לכם על הכבוד והיקר שחלקתם לי, יחד עם זאת אין הוא מגיע לי. הוא מגיע לבני עמי, העם העתיק והאומה המתחדשת, שחזרה אל ארץ אבותיה מתוך אהבה ונאמנות, לאחר אלף ותשע מאות שנה של ייאוש, השפלה וחורבן פיזי מוחלט. הכרה רבת יוקרה זו מגיעה לבני עמי משום שסבלו כה רבות, משום שאיבדו כה הרבה, משום שהם אוהבי שלום ורוצים בו בכל ליבם, לעצמם ולמען שכניהם. בשמם אני מקבל בענווה את הפרס, ובשמם אני מודה לכם מעומק לבי.