ספרית הכנסת - נושאים על סדר היום הציבורי - המתת חסד

המצב בכמה מדינות:

בעולם מסתמנות שלוש גישות שונות:

‎1.	הגישה האמריקנית, המעמידה את קדושת החיים מעל לכל, אך למעשה מעמידה את כוחה של המדינה כשיקול המכריע, גם בניגוד לבקשת בני משפחה מסורים ואוהבים, וגם, כנראה, בניגוד לרצונו של החולה.
‎2.	הגישה הבריטית, המתירה המתת חסד פסיבית גם כאשר מדובר בהרעבה מתוכננת עד למוות כעבור שבועות אחדים, ובלבד שלא תהייה פעולה אקטיבית. וכשנעשתה פעולה אקטיבית, כמו במקרה של הרופא שזירז את תהליך הגסיסה, ממצים את הדין עם עושה הפעולה.
‎3.	הגישה ההולנדית, המפרטת את כל השיקולים שיש להתחשב בהם, ועל פיהם יש להחליט אם תבוצע המתת חסד, כולל פעולה אקטיבית. לאחרונה נקלטה שיטה זו גם בחקיקה.

הולנד הפכה, בתחילת המאה העשרים ואחת למדינה הראשונה בעולם שבה המתות חסד מעוגנות בחוק. הולנד ידועה כבר שנים ביחסה החיובי להמתות חסד. באגודה התומכת במוות מתוך רחמים, חברים כמאה אלף איש בהולנד, ביניהם גם שרת הבריאות עצמה. אלפי חולים סופניים בהולנד מבקשים ומקבלים בכל שנה המתת חסד. על פי ההערכות, הרופאים מכבדים כשליש מהבקשות הללו. בשנת ‎1999 נרשמו בהולנד ‎2216 מקרים של המתת חסד וסיוע בהתאבדות.

מסקר שנערך בשנת ‎1999, עולה שכמחצית מהרופאים בהולנד ביצעו לפחות פעם אחת המתת חסד. הם טענו, שרצו למנוע מהחולים שלהם סבל נוסף. רוב הרופאים עשו זאת באמצעות זריקה קטלנית או נתנו לחולים מרשם עם מנת-יתר של תרופות.

עד סוף שנת ‎2000 נאלצו הרופאים לעבור מסכת מייגעת של הליכים משפטיים שברוב המקרים פטרו אותם מעונש. המיסוד החוקי של המתות חסד מסייע לה להיחלץ מן התחום האפור הזה.

החקיקה החדשה, פרי מאמץ משותף של שרת הבריאות ושר המשפטים, משחררת את הרופאים מאחריות לפשע, אך עם זאת מגדירה בצורה מפורטת את קווי הפעולה של התהליך החוקי.

על פי הצעת החוק, הבקשה להפסקת חיים ולסיוע בהתאבדות צריכה לבוא מהחולה עצמו. אף אדם אחר לא יכול לבקש בשמו. הרופא המטפל צריך להיות משוכנע מעל לכל ספק בכמה גורמים: שהחולה חשוך-מרפא, שההחלטה נשקלה אצלו היטב בדעה צלולה והיא אינה רגעית ואימפולסיבית, ושהמשך החיים יגרום לחולה ייסורים בלתי-נסבלים.

לאחר מכן חייב הרופא להתייעץ עם רופא נוסף אחד לפחות, שצריך אף הוא להשתכנע בכל הנקודות הללו. במקרים שהדבר מתאפשר, יבקשו מהחולה לכתוב את בקשתו. במקרים אחרים החולה יכתיב את הבקשה, אולם על הרופאים לשמוע את הבקשה והסיבות לה מהחולה עצמו.

הפסקת החיים צריכה להיעשות בדרך רפואית הולמת ונטולת סבל. לאחר המעשה יש למסור דו"ח מפורט לחוקר מקרי המוות המחוזי, לשופט אזורי ולמומחה לאתיקה. בדוח ינמק הרופא את ההחלטה.

ביום ‎28 בנובמבר ‎2000, ברוב של ‎104 לעומת ‎40, אישר הבית התחתון של הפרלמנט ההולנדי להתיר לרופאים לעזור לחולים למות באופן חוקי.

[מאמר מוסגר: במדינת אורגון שבארצות-הברית מתירים התאבדות בסיוע רופא.

בטריטוריה הצפונית באוסטרליה הועבר בשנת ‎1996 החוק שמתיר לחולים כרוניים להתאבד בסיוע רופא אך הפרלמנט האוסטרלי ביטל אותו בשנה שלאחר מכן.

בשנת ‎1977 הורה בית המשפט העליון בקולומביה לבטל את העונשים הקבועים בחוק על המתת חסד אך בפועל זה לא בוצע עד היום.]

הסנט (הבית העליון) של הפרלמנט ההולנדי אישר את חוק המתת החסד ביום ‎10 באפריל, ‎‏2001.

כצפוי, עוררה ההצבעה בפרלמנט גל של מחאות. המתנגדים לחוק בהולנד, בהם מפלגות אופוזיציה קאלוויניסטיות קטנות אומרים שהם חוששים שהחוק ינוצל לרעה. היו אפילו כאלה שטענו לדמיון בין הצעת החוק לבין גרמניה הנאצית (הנאצים השתמשו במונח "אויתנזיה" בצורה מזוויעה כדי לרצוח גרמנים נכים וחולי נפש שחייהם נתפסו על ידיהם כחסרי ערך ומפני שלא הביאו תועלת לחברה (וכן כדי להשביח את הגזע הארי) (ראה פרטים נוספים באנציקלופדיה של השואה, כרך א', הערך אותנסיה)

המתנגדים העיקריים לחוק בהולנד הם הדתיים. המפלגות הנוצריות מנהלות קרב פוליטי שכבר נמשך חמש-עשרה שנה, אשר נועד לסכל בכל דרך אפשרית את הפיכת המתת החסד לחוקית. מנהיגה של המפלגה הנוצרית-ימנית טען שהחוק הוא " צעד נוסף בדרך לביטול ההגנה על חייהם של אנשים". כאמור אושר החוק על ידי שני בתי הפרלמנט.

המצב בישראל

א.	המצב במציאות
ב.	המצב בחוק

החוק בישראל אינו מאפשר המתת חסד, וכל מקרה של הפסקת חיים ללא רצון החולה עלול להתפרש כרצח או הריגה. עם זאת, עד היום טרם הועמד רופא לדין על רקע אי- הארכת חייו של חולה סופני.

לדברי עו"ד אורי זוהר, המשמש גם כיועץ המשפטי של עמותת לילך התומכת בצוואה- בחיים, הפסיקה המתקדמת מהשנים האחרונות מאפשרת המתת חסד פסיבית, בתנאי שקיימת ודאות כי החולה מודע למעשה, והוא הביע רצון חד- משמעי בכך.

בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת בארץ תופעה של הימנעות מביצוע החייאה בחולים סופניים במחלקות ובבתי החולים הגריאטריים, שסיכוייהם להאריך חיים קלושים. במקרים רבים נעשה הדבר ביוזמת הרופאים, ולאחר שקיבלו את הסכמת בני המשפחה.

באמצע שנות התשעים נערך ניסיון לכלול את הנושא במסגרת חוק זכויות החולה, ואולם לבסוף הוא לא עוגן בחוק, מהסיבה שבהחלטה זו מעורבים כאמור שיקולים אתיים, דתיים ומוסריים מורכבים. כיום פועלת ועדה שמינה שר הבריאות באותו זמן, שלמה בניזרי, הבוחנת את נושא המתות החסד בישראל.

אין אפשרות כיום במדינת ישראל לבצע המתת חסד אקטיבית. במקרים נדירים נטיית הרופאים היא לבצע המתת פסיבית, כלומר לא לחבר את החולה למכשירי הנשמה והזנה, ורק כאשר ברור כי זהו רצון החולה ומשפחתו. חלק גדול ממקרי המתת החסד שאירעו בישראל לאחרונה הגיעו להכרעתם של בתי-המשפט, אולם אלו אפשרו את המתת החסד רק במקצת מהמקרים.

לפני כחמש שנים החליט בית החולים רמב"ם בחיפה להקים ועדת אתיקה מייעצת שתפקידה לסייע בקבלת ההחלטה לגבי הגבלת טיפול. בוועדה חברים רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים, משפטנים, פילוסוף שעוסק באתיקה רפואית ונציגת ציבור.

הוועדה יעצה עד עתה בערך בכארבעים מקרים שהובאו לפניה, ושמרביתם עסקו בשאלת הגבלת טיפול או הפסקת טיפול.

מצב התחיקה בכנסת:

עמותת "לילך" (לחיות ולמות בכבוד) הוקמה לפני ארבע-עשרה שנה. היא מונה כחמשת אלפים איש שחתמו על "צוואת-חיים" (ראה לעיל). העמותה יזמה הצעת חוק המתירה המתת חסד.

את הצעת החוק מקדמים חברי הכנסת ענת מאור ממרץ ואבי יחזקאל מסיעת העבודה ולפני חודשים אחדים אישרה אותה ועדת החוקה בקריאה טרומית. בהצעות חוק אלה מוגדרת המתת חסד כאי-חיבור למכונות מצילות חיים או ניתוק החולה מהן. בינואר ‎2000 הגישה חברת הכנסת סופה לנדבר הצעת חוק זכויות החולה (תיקון - צוואה בחיים) המבקש לעגן בחוק המתות חסד במקרים מיוחדים ואת ה"צוואה בחיים".

המתת החסד הראשונה שאושרה בבית משפט בארץ נעשתה בשנת ‎1998. השופט המחוזי משה טלגם נענה לבקשת איתי ארד, שהיה בשלבים הסופניים של מחלת ניוון שרירים חשוכת מרפא, לנתקו ממכשיר ההנשמה. בסוף שנת ‎1998, בתום דיונים משפטיים ממושכים, שבהם אישר טלגם בפעם השנייה את המתת החסד, ודיונים בוועדות אתיקה רפואיות, אושר לרופא המטפל בארד לתת לו מינון גבוה של תרופות הרדמה ולנתק אותו ממכונת החמצן. אך היו גם מקרים אחרים. בשנת ‎1997 דחה בית המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה של חולה סופנית שלא להאריך את חייה.

כיום תחום ההימנעות מפעולות מאריכות חיים בחולים סופניים במדינת ישראל פרוץ.

למשרד הבריאות אין מדיניות מפורטת, חולים נאלצים להגיע שוב ושוב לבתי המשפט, שדן בכל מקרה בנפרד, ללא מדיניות אחידה. התוצאה היא שהחלטות כאלה מתקבלות תכופות לפי שיקולי הרופאים ובתי-החולים.

ביום ‎5 ביוני פסק נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב אורי גורן בנוגע לחולה סופנית המחוברת למכשירי החייאה והזנה: " לאחר ששקלתי את כל נסיבות המקרה המיוחד...החלטתי להיעתר לבקשה, ולהצהיר על זכותה של החולה להינתק ממכונת ההחייאה וההנשמה". השופט ביסס את החלטתו על החלטה קודמת של בית המשפט העליון בבקשה זהה, ולפיה ניתוקו של חולה ממכונת החייאה מהווה "פעולה פסיבית".

לדעת הרופאים בבתי החולים, הנתקלים יום-יום בבעיה של הארכת חיים, צריכה המתת חסד פסיבית להיות מעוגנת בחוק, כדי שלא לסבך את הרופאים. מנגד תקף הרב לאו(ׁ"מעריב "‎6.6.01 ׂ) את החלטת בית המשפט. לדבריו, לבד מן האיסור ההלכתי שבקיצור חיי אדם, קיים גם החשש המוסרי לפריצת הגבולות. הוא טוען: "אין זה מוסרי, אין זה צודק ואין זה הגיוני לסמוך על החולה ברגעים של לחץ פיסי ורגשי עצום, ולהפקיד בידיו דווקא בשעה כל כך קשה את מפתחות החיים והמוות ולסמוך על שיקול דעתו"

הרב לאו, שהוא חבר הוועדה העליונה לניסויים רפואיים בבני אדם ולאתיקה רפואית, אמר עוד כי אין שום מנדט בידי הרופאים ליטול חיי אדם . "הם נשבעו לסייע לאנשים, לשכך מכאובם ולהאריך תוחלת חייהם, ולא לעשות את ההפך. האמונה הבסיסית של היהדות היא שהנשמה ניתנה לאדם על ידי הבורא ורק הוא רשאי ליטול אותה ממנו. אין לאדם בעלות על נפשו".

ביום ‎21 במאי ‎2001 אישרה ועדת החוקה של הכנסת לקריאה ראשונה את הצעת החוק "הזכות למות בכבוד". חולים סופניים יוכלו לחתום על הצהרה שתחייב את הרופאים המטפלים בהם שלא להאריך את חייהם בצורה מלאכותית ולא לחברם למכונות הנשמה.

החולה יאשר בטופס ההצהרה המיוחד כי "במקרה שלא אהיה מסוגל לקחת חלק באופן פעיל ומודע בהחלטות הקשורות בטיפול שיינתן לי, ובתנאי שלפחות שני רופאים בלתי תלויים יגיעו למסקנה שאני נוטה למות, משאלתי היא כי חיי לא יוארכו בכל דרך שהיא וכי לא יינתנו לי סוגי טיפול מסוימים כגון החייאה מלאכותית, הנשמה מכנית, דיאליזה, כימותראפיה, עירויי דם והקרנות".

עוד מבקש החולה בהצהרה כי "יינתנו לי רק הטיפולים ההכרחיים כדי לשמור על נוחותי ועל כבודי וכדי למנוע ממני כאב שאדם מן היישוב איננו יכול לעמוד בו". על החולה להיות מעל גיל ‎18 ולחתום על התצהיר בפני שני עדים. תוקף ההצהרה יהיה תקף לחמש שנים, וחולה שירצה יוכל לבטלה גם בעל פה. החתימה על ההצהרה תשחרר את הרופאים מאחריות פלילית.

הוועדה אישרה את הצעת החוק למרות התנגדות הממשלה, משרד הבריאות וחברי כנסת לא מעטים.

בעיות מוסריות בסוגיית האויתנזיה

המשפטן עמנואל גרוס טוען:

"המוות בכבוד אינו אלא הפתרון המוסרי לחיים נטולי כבוד"

תומכי רעיון האויתנזיה הפסיבית טוענים שהאדם הוא הפוסק היחד בעניין חייו. הוא לבדו רשאי להחליט האם רצונו לקבל טיפול רפואי, מה יהיה טיבו והיקפו, ואף אם ימנע מקבלת כל טיפול רפואי.

אין כל חובה מוסרית הקובעת, כי על החולה סופני להסכים לקבל טיפול רפואי כדי לנסות להאריך את חייו. לטענתם, אין זה מוסרי לכפות על חולה סופני סבל נוסף ופגיעה בכבודו כאדם, רק כדי להאריך את ימיו בעוד זמן מה. מבחינה מוסרית, אין כל תוקף לדרישה כי אדם במצב אנוש יסכים לטיפול רפואי חדשני, שכרוך בו סבל פיזי ונפשי, בנוסף לסבל שבו הוא נתון ממילא בשל מחלתו חשוכת המרפא.

תומכי האויתנזיה מדגישים כי את ערך החיים יש לקדם ולשמר כל עוד יש תוחלת לחיי האדם. ברגע שאפסה התקווה לשינוי לטובה במצבו של האדם, חייו הם ללא תכלית או ערך, והמשכם כרוך ביגון ובפגיעה בכבוד העצמי שיש לאדם, יש לו מלוא הצידוק המוסרי לבקש כי יניחו לו למות. מצדדי האויתנזיה האקטיבית אינם נעצרים בחולה, אלא מרחיקים גם מעבר לו וטוענים, כי אם הוא במצב שאינו מסוגל להעריך את מצבו, מותר לקרוביו, או לאלה הממונים עליו מבחינה משפטית, לדרוש כי הרופאים ישימו קץ לחייו.

גישה זו מציב מספר בעיות:

‎1.	האם חולה סופני מסוגל לגבש החלטה רציונלית בדבר רצונו?
‎2.	כיצד נשתכנע כי מי שמוגדר כחולה סופני הוא אמנם כזה ואינו עשוי ליפול לגדר אותם מקרים המוגדרים כ"נס רפואי"?
‎3.	כיצד נהיה בטוחים כי קרוביו של החולה אמנם משקפים את רצונו המשוער? החשש הוא שהחולה הסופני עלול לגבש החלטה לא רציונלית שמקורה במצבו המיוחד. החולה המודע למצבו האנוש, הסובל וכואב ומודע לסבלם של אחרים סביבו, עלול להגיע להחלטתו לא מפני שבאמת ובתמים איבד את התקווה לחיים, אלא כדי לחסוך מיקיריו סבל.

‎4.	חשש אחר הוא כי אדם במצבו של החולה הסופני עלול לאבד את צלילות דעתו. על בעיה זאת עונה מסמך ה"צוואה- בחיים" שנזכרה לעיל.

ה"צוואה-בחיים" אינה פותרת את בעיית האויתנזיה האקטיבית. חיוב הרופא בהמתת החולה עומד בניגוד לקוד המוסרי של מקצועו. החברה הפקידה בידיו את האחריות לשמירת חייו של החולה אך לא הסמיכה אותו ליטול חיים, גם אם המניע הוא חסד ורחמים.

להמתת החסד עשויים להיכנס בהיחבא גם שיקולים אחרים וזרים, כמו אינטרסים אישיים של קרובי המשפחה והצורך בהשגת תרומת איברים. יש סכנה לניצול האפשרות של המתת חסד לרעה ועל כן יש צורך בפיקוח. צריך לפקח על טוהר המידות של הרופאים כדי שלא ישקלו שיקולים זרים מהסוג שהזכרנו.

שאלת האויתנזיה קשורה בקשר חזק לדילמה אחרת: האם התאבדות מותרת? (ברוב הדתות התשובה היא שלילית)

אשר לביטוי "המתת חסד", נשאלת השאלה "חסד" - עם מי? יש הסבורים שחסד זה הוא לא לטובת החולה אלא חסד עם קרובי המשפחה שמותו משחרר אותם מהעול.

השקפת היהדות על המתת חסד

נקודת המוצא של היהדות היא "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא

אותו" (בראשית א', כ"ז) . לפיכך קדושת החיים היא ערך עליון והאדם אינו אדון על גופו. המשנה קובעת כי: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מישראל...כאילו איבד עולם מלא..." קיומו של האדם, עובדת היותו קיים כיצור חי- היא אמיתה (אכסיומה) שאין מערערים עליה ואין עושים עליה רציונליזציה, שעלולה לפרוץ את כל גבולות היקום.

הדבר מתקשר גם להתאבדות - ההתאבדות אסורה בכל הדתות ובמקרים מסוימים גם מהווה עבירה פלילית (עד ‎1971 נחשבה ההתאבדות עבירה פלילית במדינת ישראל, כהמשך של החוק המנדטורי(

פרופ' ישעיהו לייבוביץ, מגדולי ההוגים היהודיים בני זמננו, מתבטא בחריפות נגד המתת חסד (רצח - מתוך רחמים) תוך כדי ניתוח פילוסופי של הסוגיה:

"אם מדובר ב"המתת חסד", יש לשאול: חסד - עם מי? יצור אנושי נמצא במצב שבו הפך ל"צמח", ועל ידי כך נעשה למועקה על כל סביבתו. כאן אין מובן לטענה שנגמול חסד עמו, אם נתיר לעצמנו לחסל את חייו, שהרי הוא עצמו כבר נטול הכרה ותודעה.

אבל אין ספק, שנעשה חסד עם עצמנו, בשחררנו את עצמנו מן המועקה הפיזית הנפשית שהמשך קיומו של החולה גורם לנו. ומכאן הסכנה האיומה שבתוצאות של החלטתנו זו: אם אנו מבטלים את ההנחה המוחלטת...-שאסור ליטול חיי אדם. אם אנו מוצאים נימוקים לצמצמה ולהגיד: בתנאים מסוימים נטילת חיי-אדם אינה פשע, אלה מעשה חסד - ניתן לצפות מראש את התוצאות. פתאום יתברר לרבים, כי העולם שורץ יצורים אנושיים, שבחיסולם יש משום עשיית חסד. ההונאה העצמית - לעיתים הכנה - שהם מתכוונים לגמול חסד ליצורים העלובים ההם, תחפה על הדחף לגמול חסד לעצמם על-ידי חיסולם של אחרים, שקיומם מפריע למחסלים או מעיק עליהם.

לפיכך אני אומר: גם אם התגובה הרגשית הכנה שלי על מצבים מסוימים שבהם מצויים בני-אדם מוכי-גורל, היא, ש"טוב מותם מחייהם: - אסור לי להישמע לרגש זה..."

שיקוליו של פרופ' לייבוביץ, מקורם פילוסופי ולא הלכתי. טובת החברה ואינטרס הקיום שלה מחייבים שלילה מוחלטת של רצח מכל סיבה שהיא.

המשפט העברי דן בנושא זה על בסיס השיקולים ההלכתיים וקובע כללים ברורים: רציחה - שפיכות דמים - היא מן האיסורים החמורים שבתורה. בניגוד לרוב דיני-התורה, אשר נידחים מפני פיקח נפש - איסור רציחה אינו נדחה. על שפיכות-דמים נאמר הכלל של "ייהרג ואל יעבור", שמשמעותו: גם כשחיי-אדם בסכנה מיידית, אם הצלתו כרוכה בהריגת אחר - ייהרג האדם ואל יעבור על איסור שפיכות דמים. חיי אדם נחשבים כבעלי ערך אין-סופי, כך ששום נימוק רציונלי איננו מספיק להקטין את ערכם עד כדי היתר לרצח, אפילו מתוך רחמים.

עמדת ההלכה היא אפוא חד-משמעית: רצח מתוך רחמים אסור באופן מוחלט. כל פעולה המקרבת באופן אקטיבי את קצו של אדם - מוגדרת כרצח. לעומת זאת, השפעה פסיבית - מניעה של פעולות מלאכותיות המאריכות חיי-שעה מלאי-סבל - אינה מוגדרת כרצח, והיא מותרת בתנאים מסוימים. הבעיה העיקרית היא הגבול המדויק שבין פסיביות מותרת ובין פסיביות, שהיא , בעצם, גרימת מוות. למשל, האם הפסקת מזון או חמצן תחשב כמניעה מותרת או כגרימת מוות? מתן נוזלים לקיבה או לווריד, האם הוא מותר להפסקה? האם ניתוק חולה סופני ממכונת ההנשמה נחשבים כהמתה פסיבית או כהריגה אקטיבית?

שאלות קשות אלו נידונות בפרוט רב בספרות-ההלכה, כשגדולי-הפוסקים בארץ ובחו"ל

משתתפים באופן פעיל בהכרעה, הלכה למעשה.

סיכום

המאמר דן בהיבטים השונים של סוגיית המתת החסד (אויתנזיה), ובעיקר בהיבטים המוסריים, בארץ ובעולם.

הבעיה עלתה על סדר היום הציבורי במיוחד לאחרונה, כאשר הולנד עיגנה לראשונה את המתת-החסד בחוק, ואילו בישראל אישר בית המשפט לאחרונה המתת חסד של חולה סופנית.

הצעת חוק "הזכות למות בכבוד" אושרה בועדת החוקה של הכנסת לקריאה ראשונה ביום ‎21 במאי השנה.

הוגדרו מושגי יסוד בסוגיית האויתנזיה, כמו מוות בכבוד, אויתנזיה פסיבית, אויתנזיה אקטיבית, ומהו הגבול הדק העובר ביניהן.

הובאו נימוקים בעד האויתנזיה הפסיבית מתחום האתיקה, ונימוקים נגד, בעיקר מטעמי הדת היהודית שאוסרת על המתת חסד והתאבדות, וכמו כן מחשש ל"פריצת גבולות", כמו שקרה בגרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

השאלות המוסריות, המשפטיות, הרפואיות והחברתיות המתעוררות בעניין המתת החסד מציבות בפני בתי-המשפט ובתי-המחוקקים דילמות, שהן בין הקשות והכאובות ביותר לפתרון. מאמר זה ניסה להבהיר את הבעייתיות ולגעת בפתרונות אפשריים.

ביבליוגרפיה

ספרים:

‎1.	הוכהויזר, רבקה. חיים - בכל מחיר? חיפה, המחברת, ‎1992
‎2.	‎Humphry, Derek: Final Exit. Eugene, Oregon, Hemlock Society, 1991.

מאמרים:

‎1.	הלפרין, מרדכי. הרפואה המודרנית בראי-ההלכה. סקירה חודשית, ל"ד(‎6), 1987, 33-44
‎2.	לוי, זאב. על אויתנזיה ובחירה חופשית - במחשבה הכללית והיהודית. דעת כ"ע לפילוסופיה, תשמ"ו, ‎119-138
‎3.	גרוס, עמנואל. אויתנזיה פסיבית - היבטים מוסריים ומשפטיים. הפרקליט, ל"ט, ‎1989, 162-178
‎4.	שלף, ליאון. בין קדושת החיים לכבוד האדם - על ייסורי הגוף, הקדמה הרפואית, רגישות אנושית והמשפט הפלילי. משפטים כד(‎1), 1994, 207-240
‎5.	לב-רן, מאיר. המתות חסד - רקע לדיוני המלאה. הכנסת, הספריה, ‎1999
‎6.	אנציקלופדיה של השואה, כר' א', הערך: אותנסיה

‎7.	שרייבמן, נעמי, מלקטת. ארכיון קטעי עיתונות של ספריית הכנסת, תיקים על "המתת חסד" , ‎2000-‏2001

‎8.	אתר אינטרנט - http://www.euthanasia.com

נושאים על סדר היום הציבורי

המתת חסד - אויתנזיה היבטים מוסריים משפטיים ומעשיים התמודדות בחו"ל ובארץ

המתת חסד - אויתנזיה
היבטים מוסריים משפטיים ומעשיים התמודדות בחו"ל ובארץ