מבוא - קיצור תולדות האנטישמיות

המונח אנטישמיות (מילולית: נגד שמיות), כמונח שמשמעותו התנגדות ואיבה ליהודים וליהדות, התקבל והתפשט רק מסוף שנות ה-‎70 של המאה ה-‎19, ובא לציין בעיקר את מהות הזרמים האנטי-יהודים שהופיעו בתקופה הפוסט-אמנציפציונית ברחבי אירופה. את הזרמים הללו אפיינו תנועות חברתיות-פוליטיות ותפיסות רעיוניות לאומניות-גזעניות, שהציבו את ההתנגדות ליהודים, או את הסכנה, כביכול, הנשקפת מיהודים במרכז השקפתן ופעולתן. עם הזמן נקלט המונח ונועד לציין את שנאת ישראל בכל הזמנים ובכל צורותיה.

לתופעת האנטישמיות, הנחשבת על ידי הוגי דעות כ"מחלה", יש שורשים מרובים, ביניהם פסיכולוגיים (שנאת המיעוט, השונה והזר), פרוידיאניים (שנאת ה"אב"), חברתיים (בעקבות המרכסיזם ושנאת הקפיטאליזם) ושנאה דתית. האחרונה היא שתפסה את המקום העיקרי בהיסטוריה, כשבמשך מאות שנים הטיפו הכנסיות הנוצריות לשנאת היהדות כדת המתנגדת ומתחרה בנצרות ויצרו תורה שהתירה דמו של עם שלם.

הנאצים שמו להם את שנאת היהודים כדוקטרינה העיקרית והמאחדת שלהם. דוקטרינה, שהתבססה על תורת הגזע, שדירגה את העמים בסולם עליונים-נחותים והכשירה את הפגיעה ב"נחותים" (השמדה, שעבוד, ניוון וניצול אכזרי לצורכי הגזע ה"עליון".) בסולם זה הצוענים הם הנחותים ביותר, ומעליהם היהודים.

תורת הגזע היא תורה אבסולוטית המושתתת על ההנחה כי הגזע הוא נתון ביולוגי וקבוע. השנאה שרוחשים ליהודים אינה מותנית בהתנהגותם ובמעשיהם אלא בנחיתותם הגזעית שאינה ניתנת לתיקון.

המפלגה הנאצית נוסדה ב-‎24 בפברואר ‎1920 במינכן, והצהירה שכל חבר בה הוא אנטישמי. בספרו "מיין קמפף" היטלר מדגיש שתי סיבות לחשיבות של האנטישמיות למפלגה הנאצית: ‎1. כוח דוחף גדול. ‎2. אידיאולוגיה מאחדת.

.

האנטישמיות מלאה את החלל הריק באידיאולוגיה הנאצית. השנאה ליהודים הפכה לשנאה מטאפיסית ושחררה את היצרים הברוטליים ביותר. הגרמנים הם העם הנבחר החדש והם עליונים (ארים) בעוד שהיהודים נחותים. המלחמה בין שני אלה היא המלחמה על השלטון בעולם. (המסמך המזויף "הפרוטוקולים של זקני ציון" הוא ההוכחה, לכאורה, שהיהודים זוממים להשתלט על העולם).

אדולף היטלר עלה לשלטון ב-‎30 בינואר, ‎1933. הוא שלט בגרמניה כמעט ‎12 שנים, והוביל אותה למלחמה עקובה בדם כמעט נגד כל העולם. מהרגע הראשון הוא חתר להפוך את גרמניה לדיקטטורה טוטליטרית, ולשלול מיהודי גרמניה את זכויות האזרח שלהם (בשלב ראשון)

חוקי נירנברג, חוקים המפלים את היהודים בכל תחום ותחום נחקקו בגרמניה בשנת ‎1935, וכונו "חוק להגנת הדם והכבוד הגרמניים". בניסוחם התמציתי הכילו חוקים אלה את כל עיקרה של תורת הגזע הנאצית וגזרו על היהודים מעמד של מנודים. "מתוך הכרה מוצקה כי טוהר הדם הגרמני הוא התנאי הראשוני לקיומו של העם הגרמני בעתיד...קיבל הרייכסטאג פה אחד את החוק הזה..." נאמר בהקדמה לחוקים. לטווח ארוך היה פירושם של החוקים החדשים, לגבי היהודים, כי נגזר דינם ללא תקנה וכי מעצם מהותם לא יוכלו לעולם להשתחרר ממצבם כיהודים. בכך טמון היה ההבדל העמוק בין החקיקה האנטישמית המסורתית, שתוקפה על יהודי פקע משעה שהמיר את דתו, ובין חוקי הגזע של נירנברג.

החוקים שללו מהיהודים זכויות אזרח, ואסרו עליהם קשרי-נישואים וקיום יחסי מין שמחוץ לנישואים עם גרמנים. כעבור זמן-מה באו צווי ביצוע שהגדירו מי הם יהודים - כל מי שהוריו יהודים, שאחד מהוריו יהודי, ואפילו מי שאחד מאבות אבותיו יהודי. כל יהודי היה חייב לענוד אות קלון - הטלאי הצהוב.

מכאן הייתה הדרך קצרה. היהודים נדרשו להגר מגרמניה, תחילה ברצון ואחר כך בכפייה. מעמדן הציבורי של הקהילות היהודיות בוטל, וזכויות היהודים העובדים בוטלו. הרכוש היהודי הוחרם, בתהליך שכונה "אריזציה" של הרכוש היהודי. פרעות "ליל הבדולח" הידועות בנובמבר ‎1938 גרמו כבר לאבדות בנפש ליהודים, והחל שיגורם השיטתי למחנות ריכוז, לעבודת כפייה ולהשמדה, מגרמניה ומכל הארצות שהגרמנים כבשו - עד ל"פתרון הסופי של בעיית היהודים", ולמה שהפך לתקופה הנוראה ביותר בהיסטוריה של העם היהודי - השואה.

האנטישמיות החדשה (מערב אירופה-היום)

לאחר השואה וזוועותיה הייתה תקווה כי האנטישמיות לא תרים עוד ראש. היא לא דעכה לגמרי אך פעלה "על אש קטנה". בשנים האחרונות, ובעיקר בשנה וחצי האחרונות, מאז תחילה "אינתיפאדת אל-אקצא" בספטמבר ‎2000, היא חזרה וסיבותיה הפעם פוליטיות.

הדוח השנתי של המכון לחקר האנטישמיות באוניברסיטת תל-אביב הסוקר את מצב האנטישמיות בעולם ב-‎2001 קובע, כי נמשכת העלייה באירועים האנטישמיים החמורים, בעיקר מאז ראשיתה של אינתיפאדת אל אקצא. כן יש כל הזמן החמרה בחריפות האירועים. כמחציתם היו פגיעות פיסיות ביהודים ובמוסדות יהודים, כולל שרפת בתי כנסת.

לפי אותו דוח המובילה במספר האירועים האנטישמיים היא צרפת, אך אירועים רבים נרשמו גם בבריטניה, גרמניה, דנמרק, בלגיה, נורבגיה, ספרד, איטליה ובארצות מערב אירופאיות נוספות.

לפי העיתונים ניתן לראות כי בחודשים האחרונים עלתה האלימות נגד יהודים ומוסדותיהם במערב אירופה.

לפי רוז'ה קוקיירמן, יו"ר ארגון הגג של יהודי צרפת, בראיון ל"לה מונד" "ברחובות פאריס שוב מהדהדות הקריאות "מוות ליהודים" .

לפי שמעון סמואלס, מנהל מרכז שמעון ויזנטל באירופה: "לא רחוק היום בו תהיה מונחת לפנינו גופה של יהודי שיירצח על אדמת צרפת בשל היותו יהודי...היום הזה הוא בלתי נמנע"

ישראלית שביקרה את משפחתה בפאריס "זכתה" ליריקות ברחוב ולקריאות "יהודיה מלוכלכת". (הצופה, ‎12.4.02)

יהודים רבים נפגעים פיסית. בתי כנסת נשרפים על ספרי התורה שבתוכם בכל רחבי אירופה. (הארץ, ‎2.4.02)

יש לציין שנשיא צרפת שיראק, וראשי מדינה נוספים באירופה, גינו את כל תופעות האנטישמיות בארצם.

האלימות הגוברת נגד יהודים באירופה קשורה קשר ישיר לעימות הישראלי-פלשתיני. כמו כן אנו עדים לכל מיני חרמים והצעות לחרמים כלכליים, ביטחוניים ומדעיים נגד ישראל המתגבשים באירופה לאחרונה. בימים אלה נשקל חרם מדעי נגד ישראל ומדיניותה בשטחים על ידי הקהילה המדעית הבינלאומית. זוג חוקרים בבריטניה יזם עצומה המציעה לקהילה האירופית שלא להתייחס עוד אל ישראל כאל מדינה אירופית עד ש"תפעל לפי החלטות האו"ם ותפתח במשא ומתן רציני לשלום עם הפלשתינים". ( (הארץ ‎24.4.02) מועצת אירופה ממליצה לפעול נגד ישראל: השעיית ההסכם הכלכלי ואמברגו על יצוא הנשק לישראל. (מעריב ‎26.4.02)

לדברי ארווין קוטלר, יהודי קנדי שנודע כאחד המשפטנים הבולטים בעולם בתחום זכויות האדם: "האנטישמיות הישנה ביקשה למנוע מיהודים לחיות כחברים שווי זכויות בעולם. ואילו האנטישמיות החדשה (של השנה וחצי האחרונות) רוצה למנוע מהמדינה היהודית את הזכות להיות חברה שוות זכויות בקהילת העמים".

קריקטורות בעיתוני אירופה: קריקטורה של ראש הממשלה שרון, כחזיר נאצי, הצולב את עראפת. בכתבה ב"מעריב" ‎24.4.02 מופיעה תמונה של שמעון פרס המחזיק בידיו את השבועון הספרדי "אל חוויבס" עם הקריקטורה בעמוד השער. ציטטה מן הכתבה ב"מעריב": "הקריקטורה שפורסמה ב"אל חוויבס" איננה יחידה. קריקטורות השיטנה נגד ישראל, כאלה המשוות את מעשי ישראל למעשי הנאצים, שבו לאירופה ובגדול...מה שהיה נפוץ בגרמניה בזמן הנאצים הולך ומתפשט, בעיקר באירופה. גם בצרפת התפרסמה שורה של קריקטורות בניחוח אנטישמי בולט. את הסערה הגדולה ביותר חולל המאייר של עיתון השמאל הצרפתי "ווילם" שהציג את שרון כמי שמתעתד לצלוב את ערפאת...שרון צוייר עם פטיש ומסמרים ליד צלב ענק כשהוא אומר "אבל לפסחא הוא מוזמן". פסחא כידוע הוא החג בו נצלב ישו לפי האמונה הנוצרית. היהודים זעמו וטענו כי שוב מדביקים לבני דת משה את האשמה של "רצח ישו", רק שהפעם המשיח החדש הוא ערפאת, והעיתון נאלץ להתנצל" (מעריב ‎24.4.02)

אמצעי התקשורת באירופה משווים את מעשי ישראל למעשי הנאצים (מעריב, ‎24.4.02) ואף משתמשים במוטיבים ממעשי הנאצים: "פתרון סופי" או "השמדת עם" (הארץ ‎5.5.2002) . ברצוני לצטט לסיום קטע ממאמר זה ב"הארץ":

"מה הופך את אירועי השנה וחצי האחרונות לאירועים אנטישמיים, ובמה בכל זאת שונה האנטישמיות הזאת מהאנטישמיות המוכרת? סגן שר החוץ מלכיאור...הדגיש את התמקדותה של האנטישמיות החדשה במדינת היהודים ולא ביהודי הבודד - "דה-לגיטימציה כלפי הקיום הלאומי של היהודים, כלומר, הציונות ומדינת ישראל".(הארץ,‎5.5.02).

תופעת האנטישמיות החדשה איננה באותו היקף של האנטישמיות בתקופת מלחמת העולם השנייה ויש הרבה קולות שפויים באירופה, ובכל זאת אסור למדינת ישראל שלא להתייחס לחומרת התופעה.

---

ביבליוגרפיה