בישראל נהוגה שיטת בחירות יחסית. מחקר משווה על ייצוג נשים בשיטות אלקטורליות שונות מצביע על קשר בין השיטה היחסית לבין ייצוג גבוה של נשים. כאשר המדינה כולה היא אזור בחירה אחד, מספר הנבחרים ברשימה גדול, וככל שרשימת הנבחרים גדולה יותר, רב יותר הסיכוי לייצוג של קבוצות "מיעוט" שונות, בהן הנשים. גם בשיטה הקיימת הכנסת וממשלות ישראל לא מצטיינות בייצוג גבוה של נשים. שינוי שיטת הבחירות בישראל מבחירות יחסיות לאזוריות (הצעת חוק בנושא עברה בכנסת בקריאה ראשונה בשנת ‎1996 אך תהליך החקיקה נקטע), עלול, אם כן, להרע עוד יותר את מצב הייצוג של הנשים.

במרבית המפלגות בישראל נעשים בשנים האחרונות ניסיונות שונים להרחיב את הגוף הבוחר של המועמדים לכנסת, תוך כדי הפחתת כוחם של מנגנוני מפלגות מסורתיים.

קיים מגוון רב של שיטות בחירה מקדימות, כאשר לכל שיטה יתרונות וחסרונות.

בהכללה ניתן לקבוע, כי הרחבת הגוף הבוחר משמעה ירידת סיכויי הנשים להיכלל במקומות ריאליים ברשימת המועמדים. הסיכויים הטובים ביותר הם כאשר הבחירה היא יחסית. לעומת זאת, בבחירות אישיות אזוריות, כאשר מועמד אחד או שניים בלבד נבחרים, סיכויי הנשים נמוכים, בגלל הנגישות המעטה שלהן למוקדי כוח כלכליים ופוליטיים.

הממשלה והכנסת הם המוסדות הפוליטיים הנבחרים הנתפסים בציבור כחשובים ביותר במערכת הדמוקרטית. למידת ייצוגן של נשים בכנסת יש משמעות סימבולית, שחשובה אולי אפילו מעבר לעצם השתתפותן בתהליך החקיקה והעלאת סוגיות לסדר היום הפוליטי, שכן הייצוג בכנסת מסמל את מימושו של הרעיון הדמוקרטי. מבין ‎120 חברי כנסת אחוז הנשים נמוך לאורך כל שנות קיומה.