מלחמת האזרחים פרצה במלוא עוצמתה בקיץ 1991 והתנהלה בכמה שלבים. גם בזירה הקרואטית וגם בחזית הבוסנית , הקרבות התנהלו בעיקר בין הסרבים לבין מתנגדיהם. ממשלת יוגוסלביה ( כך הגדירו עצמן- סרביה ומונטנגו מבחינה חוקית) הושיטה סיוע לכוחות הסרביים. עם התפוררות הצבא הפדראלי, נשארו בידי סרביה כוחות ניכרים ונשק מודרני והם אפשרו לממשלתו של מילושוביץ להשיג עליונות סרבית. במסעות אכזריים של "טיהור אתני" דחקו הסרבים בבוסניה את הקרואטים במגמה ליצור רציפות טריטוריאלית בין השטחים שבשליטה סרבית.
במהלך 1992 הסתמנה תמונה של מלחמת אזרחים המתקדמת ומקיפה כמה מוקדי מתיחות ביוגוסלביה לשעבר, מלחמה זאת ערערה את יציבות הבלקן, ואיימה לסחוף אף מדינות שכנות כמו: יוון, ובולגריה. היות והמאבק בין המוסלמים והנוצרים האורתודוכסים נשא אופי דתי, נוצר חשש נוסף של מעורבות של העולם המוסלמי בנעשה בבוסניה.
בקוסובו, חבל ארץ בדרום סרביה, יש כשני מיליון תושבים. רוב האוכלוסייה האלבנית דורשת להתאחד עם אלבניה העצמאית. כבר ב- 1990 הכריז החבל על הינתקותו מסרביה, וטען לריבונות. בבחירות 1992 זכו הבדלנים ברוב מוחץ. במקביל, התעוררה הלאומנות הסרבית - וממשלת יוגוסלביה נטלה מהחבל את מעמדו האוטונומי, והחלה במה שמוגדר כ" מסע טיהור אתני" נגד התושבים האלבנים. הסרבים רואים בחבל קוסובו את ערש לאומיותם, מאז שהפסידו בקרב עם העותמנים ב- 1389 ואיבדו את עצמאותם לתקופה של כמעט 500 שנה. משום כך הם מתקשים כל כך לוותר על החבל, על אף ש- 90% (מתושביו) הם אלבנים. בנוסף לכך הסרבים רואים באלבנים של קוסובו נטע זר בשל מוצאם האתני השונה ודתם המוסלמית וזאת למרות שאבותיהם של האלבנים חיו באיזור מאז המאה ה- 6 עוד לפני שהגיעו לשם הסלאבים.
האלבנים של קוסובו, ובראשם "צבא השיחרור האלבני" ( האוצ'קה) מנהלים בשנים האחרונות מלחמת גרילה בסרבים, למען אוטונומיה שתוביל בהדרגה לעצמאות, אבל לא בהכרח לאיחוד עם אלבניה השכנה והענייה יותר.
סרביה מוכנה לתת לאלבנים אוטונומיה מוגבלת בקוסובו, אבל מנסה למנוע בכל כוחה תהליך שיוביל להפרדת החבל מסרביה. "קוסובו היא ירושלים שלנו"- זו הסיסמה המונפת לעיתים קרובות בהפגנות התמיכה של הסרבים בעמדה העיקשת של מנהיגם, סלובדאן מילושוביץ, שנבחר לנשיא ב- 1989.
בקרבות בקוסובו בשנתיים האחרונות נהרגו ונרצחו אלפים, ומאות אלפי פליטים נטשו את כפריהם.
בספטמבר 1998 תקפו הסרבים את מרכז קוסובו, ורצחו עשרות אלבנים באכזריות. בעקבות אירועים אלו קראה מועצת האו"ם להפסקת אש ולשיחות פיוס. מילושוביץ מצדו הבטיח להחזיר את הצבא הסרבי הביתה, לאפשר לפליטים לשוב למקומם ולהציב משקיפים בינלאומיים בשטח. אולם למרות הבטחותיו, נמשך הטבח בקוסובו.
בינואר 1999 לאחר שהתברר כי 45 אלבנים נרצחו באיזור ראצ'אק ( - 25 קילומטר דרומית לבירת החבל- פריסטיניה). גברו הלחצים העולמיים להקמת ועדת חקירה לפשעי מלחמה.
בפברואר 1999 נפתחה בפאריז הוועדה הבינלאומית לפתרון משבר קוסובו בארמון "ראמבוייה". הוועדה נפתחה בצלילים צורמים: הסרבים סירבו לנהל מו"מ עם נציגי "הצבא לשחרור קוסובו" האלבנים, בטענה שהם "טרוריסטים".
לכל אחד מהצדדים הוקצב שבוע- ולכל היותר שבועיים, להגיע להסכם שיעניק אוטונומיה חלקית לאלבנים בקוסובו וישים קץ לקרבות המרים המתנהלים באיזור.
ההסכם המיוחל מציע בחירות בחבל בתוך תשעה חודשים כשהנציגים המקומיים של האלבנים ינהלו את נושאי החינוך, הבריאות, המיסוי והמשטרה. הסרבים ימשיכו לנהל את נושאי הביטחון, מדיניות החוץ והמדיניות הכלכלית של החבל. ההסכם המוצע הוא לשלוש שנים, בפיקוח כוח בינלאומי של 30 אלף חיילים. הסרבים הקשו על השגת הסכם ברוח זו, כשהצהירו שהם מתנגדים לאפשר לכוח רב- לאומי לפעול בשטח, שהוא תחת ריבונות יוגוסלבית.
במרץ 1999 למרות השיחות, הטבח נמשך. עשרות נהרגו בביטרוביצ'ה ופודיוג'בו. בעקבות אירועים אלו הצהירו האלבנים שיחתמו על חוזה שלום בכל מקום ובכל תנאי. הסרבים התנגדו.
ב- 24 במרץ 1999, בעקבות התנגדותם של הסרבים לחתום על חוזה שלום, פתחה נאט"ו במתקפה אווירית. פקודת ההתקפה נגד הכוחות הסרבים באה מנשיא ארה"ב דרך מזכ"ל נאט"ו.
"נתפלל לשלום טייסנו שיסכנו נפשם", אמר הנשיא קלינטון במה שהובן כהכנת דעת הקהל לאבדות. הממשל האמריקני לא יכל להתעלם ממה שראה כהתגרות של מילושוביץ, שליט סרביה, המעז לטבוח אוכלוסייה ולנהל טיהור אתני.
מטוסי נאט"ו יצאו ל- 249 גיחות בשמי יוגוסלביה, אך לא כל הגיחות לוו בהפצצות בשל מזג אוויר גרוע. מנאט"ו נמסר כי עד עתה לא נפגעו מטוסיה, וכי הופלו 5 מטוסי קרב יוגוסלבים. לעומת זאת סגן ראש ממשלת יוגוסלביה זיראן לילביץ, טען כי הופלו 9 מטוסי נאט"ו.
בעקבות ההפגזות קיים חשש באירופה, כי הקרבות יתפשטו לאזורים נוספים בבלקן. מידת ההצלחה של התקיפה עדיין אינה ברורה לחלוטין, כיוון שמפקדי נאט"ו שומרים על חשאיות בכל הקשור להתפתחות המבצע.
ההידרדרות בקוסובו כבר הגבירה את קצב הדיונים בין נאט"ו לממשל האמריקני, על אפשרות להכנסת כוחות קרקע לחבל.
נשיא ארה"ב, ביל קלינטון, אמר כי הוא נחוש ללכת עד הסוף כדי לאלץ את נשיא יוגוסלביה להסכים לעשות שלום עם תושבי קוסובו: "החיילים הסרבים המשיכו לתקוף בני אדם חסרי ישע, נשים וילדים. זוהי סיבה נוספת להמשכת המתקפה. ביקשנו מתושבי קוסובו להסכים לשלום וכך הם עשו. הבטחנו שנעמוד לצידם אם יבחרו בדרך הנכונה וזה מה שהם עשו, איננו יכולים לנטוש אותם".
ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר אמר כי: "עבור האנשים חסרי הישע בקוסובו, אנו הסיכוי היחיד".
ישראל נערכה לשיגור סיוע הומוניטרי ורפואי לפליטים באלבניה ובמקדוניה, ובמקביל לקליטת עולים מיוגוסלביה וקוסובו.
שר החוץ, אריאל שרון, הורה למשרדו לעשות את
כל ההכנות כדי להעביר את הסיוע ההומוניטרי. המשלחת לקוסובו מורכבת מרופאים, נציגי
משרד החוץ ומשרד הבריאות. הסיוע כולל תרופות, ציוד רפואי, מזון, בגדי חורף, שקי
שינה ושמיכות.
ביבליוגרפיה
האציקלופדיה העברית
המדור לקטעי עיתונות

© כל הזכויות שמורות, 2003, מדינת ישראל
נשמח לקבל את הערותיכם והצעותיכם לכתובת: feedback@knesset.gov.il