בהלת האנטרקס שהתעוררה בארצות הברית בעקבות שני מקרי המחלה שהתגלו בפלורידה, חידדה את הסוגיה בדבר אפשרות של פיתוח ושימוש בנשק ביולוגי. עד היום לא ידוע על אף מקרה שבו נעשה שימוש בנשק ביולוגי- לא על ידי מדינות ובוודאי שלא על ידי ארגוני טרור. מדינות לא מעטות בעולם פיתחו וייצרו נשק ביולוגי מסוגים שונים, והן מאחסנות אותו כחלק מתפיסה אסטרטגית, הגורסת כי כדאי להחזיק בנשק כזה מאחר והוא מקנה יתרון הרתעתי רב משמעות. הנשק הביולוגי קיבל גם את הכינוי "פצצות האטום של העניים".

כדי לגרום לפגיעה המונית באוכלוסייה יש לפזר את החיידקים בצורה יעילה על שטח נרחב. הדרך הטובה ביותר להשיג מטרה זאת היא הפצה מן האוויר, באמצעות מטוסים או טילים. אולם אמצעים כאלה אינם מצויים בידי ארגוני טרור, ולפיכך, אם יחליטו טרוריסטים לעשות שימוש בנשק ביולוגי, הם יעשו זאת, ככל הנראה, באמצעי פיזור פשוטים יותר. כמו למשל ( כפי שאכן אירע בארה"ב) משלוח חיידקים באמצעות מעטפה. או פיזורם באמצעות מבחנה. במקרים כאלה מספר הנפגעים הוא נמוך, ואם מצליחים לאתר את הפגיעה ולזהות אותה בתוך זמן קצר ניתן לטפל באנשים שנחשפו לחיידק באמצעות אנטיביוטיקה. הבעיה היא שניתן, תאורטית, לפתח סוגים שונים של חיידקים ונבגים שאי אפשר להיערך לקראתם מראש עם התרופות האנטיביוטיות המתאימות. גם הטיפול בחיידקים בשלב פיתוח הנשק הביולוגי אינו פשוט. ומהווה סכנה גם למי שעוסק בכך אם אינו מומחה של ממש. נראה כי זו אחת הסיבות לכך שארגוני טרור נמנעו עד עתה מלפתח נשק ביולוגי.

מספר מדינות באזור מצוידות בנשק ביולוגי ובהן עיראק, וככל הנראה גם מצרים וסוריה, אולם קיים קושי גדול בפיתוח ראשים ביולוגיים יעילים לטילים בליסטיים. עד עתה לא ערכה אף מדינה ניסוי בטיל ביולוגי. מדינות אף חוששות מלעשות שימוש בנשק ביולוגי מחשש לתגובה לא קונונציונלית של המדינה המותקפת.

 

מחלת האנטרקס ( גחלת, בעברית) היא מחלה זיהומית הנגרמת ע"י חיידק הנמצא בטבע בצורה של נבג העמיד לתנאי הסביבה ולחומרי חיטוי רגילים.

מקור השם בגון האדום-שחור של הטחול ושל הדם בבעל-חיים או באדם חולה. המחלה פוגעת בדרך כלל בבעלי חיים כמו בקר, כבשים, עזים וגמלים, אך לעיתים עלולה לפגוע גם בבני אדם.

 

גורם המחלה הוא חיידק הנקרא בצילוס אנטרציס ( ‎Bacillus Anthracis ). המייחד את החיידק הוא העובדה שכאשר הוא בא במגע עם האוויר הוא יוצר קופסיות עגולות המכונות ספורות ( נבגים ). הספורות הללו עמידות מאוד בפני פגעי מזג האוויר וגם בפני כימיקלים קלים הן מסוגלות להישמר בקרקע במשך עשרות שנים.

איפה נמצא בדרך כלל האנטרקס?

אנטרקס מצוי בכל העולם. הוא נפוץ יותר במדינות מתפתחות או מדינות ללא פיקוח וטרינרי ותוכניות בריאות ממשלתיות. אזורים מסוימים של העולם ( דרום מרכז אמריקה, דרום ומזרח אירופה, אסיה, הקריביים והמזרח התיכון) מדווחים יותר על חיות נגועות ממקומות אחרים.

יש שלוש צורות הדבקות בחיידק:

 

 

סימני המחלה, כמו במחלות זיהומיות, אחרות, הם חום, תשישות, שיעול, קשיי נשימה וכאבים בחזה. אבל תוך ימים ספורים יחמירו קשיי הנשימה ויגרמו לכשל נשימתי. החולים נכנסים למצב של הלם, המלווה לעתים בנזקים מוחיים.

 

 

הטיפול במחלה עשוי להועיל בעיקר במקרים שבהם הועלה חשד למחלה עוד בטרם הופעת הסימנים הקליניים.

האנטרקס העורי היא צורתה השכיחה ביותר של המחלה, הפוגעת בעיקר באנשים שעובדים עם בקר וכבשים.

כ-‎95% מהנדבקים בה מבריאים.

באנטרקס של מערכת העיכול ימותו כ- ‎50% מהנדבקים אם לא יקבלו טיפול בזמן.

באנטרקס של הריאות ימותו כ- ‎95% מהנדבקים אם לא יקבלו טיפול תוך זמן קצר מרגע ההידבקות.

חשוב לדעת כי גם אנשים שכבר חלו במחלה מטופלים באנטיביוטיקה בהצלחה רבה בשלבים הראשונים של התפתחות המחלה.

 

 

לא. לאנטרקס אין טעם או ריח. ניתן לדעת שאדם נדבק באנטרקס רק לאחר שהחלו להופיע הסימפטומים של המחלה. אבחון חד משמעי של המחלה אפשרי רק על ידי בדיקות דם, שבהן בודקים אם נמצאים בדם נוגדנים לחיידק, או בידוד החיידק מדגימת עור או רקמות גוף אחרות הנגועות בחיידק.

 

 

כן. יש להתחיל ליטול אנטיביוטיקה סמוך ככל האפשר לזמן החשיפה לחיידק, ובכל מקרה לא אחרי שלב הסימפטומים דמויי השפעת. אם מתחילים ליטול אנטיביוטיקה לאחר שהופיעו הסימפטומים הקשורים לריאות, לא סביר שהטיפול יעזור.

האנטיביוטיקה היעילה לטיפול היא דוקסילין. האנטיביוטיקה מגיעה בכדורים ובסירופ וניתנת במינון לפי גילאים.

 

 

יש חיסון למחלה. יש היום שני סוגים של חיסון לאנטרקס . חיסון אחד פותח ברוסיה, ומבוסס על גרסה מוחלשת לנגיף. השימוש בו כרוך בהרבה תופעות לוואי; הנעות מאדמומיות קלה באזור הזריקה ועד להתנפחות הזרוע, פריחה בכל חלקי הגוף וחום. החיסון האחר פותח על ידי האמריקאים ב- ‎1970. יש לו פחות תופעות לוואי מלחיסון הרוסי, אך השימוש בו מסורבל: הוא כולל שלוש זריקות הניתנות במרווחים של שבועיים, ושלוש זריקות נוספות הניתנות כעבור ‎6, 12 ו-‎18 חודשים. יעילות החיסונים נעה סביב ‎95% ומומחים מסכימים כי הם אינם מספיק טובים, ויש לפתח חיסון חדש.

 

 

המחלה אינה מדבקת ואינה עוברת מאדם לאדם. ניתן להידבק בחיידק האנטרקס על ידי שאיפתו מהאוויר, אכילת בשר נגוע שאינו מבושל וחדירת החיידק דרך חתכים ושריטות.

 

כשחיידקי האנטרקס נחשפים לאוויר הם הופכים לנבגים, מעין מעטפת הגנה קשיחה השומרת עליהם. את הנבגים ניתן להפיץ בצורת תרסיס. כדי להידבק בגרסתו הקטלנית של האנטרקס- אנטרקס של הריאות יש לשאוף יותר מ- ‎3000 נבגי אנטרקס לשעה, במשך כמה שעות. ריכוזים גבוהים כאלה בדרך כלל אינם נמצאים בטבע ולכן המחלה כה נדירה.

לאחר הכנת הנבגים, נחוץ אמצעי כלשהו -מטוס ריסוס או טיל - כדי להפיץ כמות קטלנית של אנטרקס. כדי לשמור על ריכוזי אנטרקס גבוהים, יש לפזר את הנבגים על פני שטח ממוקד; רוח עלולה לפזר את הנבגים יתר על המידה ולדלל את ריכוזי הנבגים. גשם יגרום לנבגים ליפול לקרקע, וברגע שהנבגים נוחתים בקרקע, הם למעשה אינם מזיקים, אפילו בריכוזים גדולים.

 

 

עד כה נרשמו כמה עשרות בודדות של אנשים שנדבקו במחלה. המקרה המתועד האחרון היה של אדם שעבד עם כבשים, ונדבק במחלה ב- ‎1986. המגפה המתועדת האחרונה והגדולה ביותר של אנטרקס בעולם אירעה בזימבבווה, בשנים ‎1980-1978.

במכון הביולוגי בנס ציונה שוקדים בשנים האחרונות על פיתוח חיסון חדש נגד האנטרקס. הפיתוח טרם הושלם, ועד כה נבדק החיסון רק על שמונה חזירי ים. תוצאות הניסוי היו מעודדות למדי: חזירי הים שקיבלו את החיסון והודבקו באנטרקס שרדו. אלה שלא קיבלו את החיסון מתו תוך שלושה ימים.

השלב הבא של הניסוי אמור להיות בדיקתו על בני אדם, אך כאן ייתקלו החוקרים בבעיות אתיקה. הניסוי בבני אדם הכרחי לבדיקת תופעות לוואי ויעילות.

משרד הבריאות נערך להנחות מקצועית את הקהילה הרפואית ( הרופאים ועובדי המעבדות במרפאות הקהילה ובתי החולים), ועוקב אחרי הדיווחים המקצועיים של התפתחות האירועים ונמצא בקשר מתמיד עם הגורמים המוסמכים בארה"ב. התרופות המתאימות נמצאות בישראל במסגרת הערכות שחלה לפני מספר שנים.

---

מקורות:

א) המרכז הפדרלי למחלות ומניעתן בארה"ב

ב) משרד הבריאות