ארכיאולוג, הרמטכ"ל השני של צה"ל וחבר הכנסת התשיעית. יגאל ידין נולד בירושלים לאביו, הארכיאולוג אליעזר ליפא סוקניק, ולאמו, חסיה, שהקימה את גן הילדים העברי המודרני הראשון בארץ-ישראל. הוא למד בגימנסיה העברית בירושלים, וכשהיה בן ‎15 הצטרף לארגון ה"הגנה". בשנת ‎1935 החל בלימודי ארכיאולוגיה, היסטוריה וערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת ‎1936, עם פרוץ המאורעות, עזב את לימודיו והתגייס לשירות צבאי פעיל ב"הגנה".

תחילה שירת בפלוגות השדה (פו"ש), ומאוחר יותר מילא תפקידי הדרכה ופיקוד. בשנת ‎1939 נתמנה לעוזרו של יצחק שדה, מבכירי המפקדים ב"הגנה". בשנת ‎1943 נתמנה לראש יחידת המבצעים של המטה הכללי של ה"הגנה", ואולם בשל חילוקי דעות שהיו לו עם יצחק שדה עזב את התפקיד וחזר ללימודיו. בשנת ‎1945 סיים את לימודי התואר השני בהיסטוריה ובארכיאולוגיה.

בשנת ‎1947, זמן קצר לפני אישור תוכנית החלוקה של האו"ם, קרא דוד בן-גוריון לידין לשוב לשירות צבאי פעיל. במלחמת העצמאות הוא מילא מגוון תפקידים בפיקוד הצבא, וכאשר חלה הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, יעקב דורי, מילא את מקומו כרמטכ"ל בפועל. בתקופה זו הביע התנגדות להחלטותיו של בן-גוריון לכבוש את לטרון ולפרק את הפלמ"ח.

בשיחות שביתת הנשק עם מצרים בראשית שנת ‎1949 ברודוס שימש ידין יועצה הצבאי של המשלחת הישראלית. הוא השתתף גם בשיחות עם מדינות ערב בשנת ‎1949 במסגרת ועידת לוזאן.

בשנת ‎1949, עם פרישת הרמטכ"ל יעקב דורי מצה"ל, קיבל יגאל ידין דרגת רב-אלוף, ובהיותו בן ‎32 שנה התמנה לרמטכ"ל השני של צה"ל. הוא ארגן מחדש את מערך הצבא ככוח סדיר לצד כוח מילואים. בשנת ‎1952 התפטר מתפקיד הרמטכ"ל, בשל חילוקי דעות עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון בנושא הקיצוצים בתקציב צה"ל. מאז הקדיש את זמנו לעבודה מדעית באוניברסיטה העברית בתחום הארכיאולוגיה והמחקר של עתיקות ישראל.

בשנת ‎1953 נתמנה ידין למרצה באוניברסיטה העברית, ובשנת ‎1955 קיבל תואר דוקטור על העבודה שכתב בנושא "מלחמת בני אור בבני חושך" - אחת ממגילות ים-המלח. על עבודתו זו קיבל בשנת ‎1956 את פרס ישראל במדעי היהדות. בשנת ‎1959 נתמנה לפרופסור חבר באוניברסיטה העברית ולמנהל החפירות הארכיאולוגיות בחצור, אשר נמשכו משנת ‎1955 עד שנת ‎1958 ונתחדשו בשנת ‎1968. בשנים ‎1961-1960 ניהל את החפירות הארכיאולוגיות במערות קומראן שבמדבר יהודה, בשנים ‎1965-1963 ניהל את החפירות הארכיאולוגיות במצדה ובשנים ‎1967-1966 ניהל את החפירות הארכיאולוגיות במגידו. בשנת ‎1963 נתמנה לפרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית.

בחפירותיו העסיק ידין אלפי מתנדבים מהארץ ומחוץ-לארץ והכשיר דור חדש של ארכיאולוגים צעירים בישראל. בהיותו מרצה ושדרן מבוקש סייע בהפצת מדע הארכיאולוגיה בציבור הרחב. על פענוח טקסטים היסטוריים שנמצאו במגילות ים-המלח ומדבר יהודה ופירושם זכה ידין לתהילה בין-לאומית. בגישתו המקורית הוא האיר מחדש סוגיות יסוד הנוגעות בתקופת התנ"ך, בתקופת בית המקדש השני ובתקופת המשנה והתלמוד. ביוזמתו הוקם היכל הספר במוזיאון ישראל בירושלים, המשמש מקום לאחסון מגילות ים-המלח, לשימורן ולהצגתן לציבור.
בשנת ‎1968 נתמנה לעורך כתב העת הארכיאולוגי "קדמוניות".

ערב מלחמת ששת הימים שימש ידין יועצו הצבאי של ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול. בתפקיד זה נשא עד מינוי משה דיין לשר הביטחון. לאחר מלחמת יום הכיפורים נתמנה לאחד מחמשת החברים בוועדת-אגרנט, שחקרה את האירועים וההתפתחויות שהובילו למלחמה.

אף שבשנות ה-‎50 המאוחרות עמד ידין בראש תנועה שקראה לשינוי שיטת הבחירות בישראל, הוא דחה כל הצעה להיכנס לזירה הפוליטית, ואולם בשנת ‎1976, כששררה במדינה אווירת אי-שביעות רצון מתפקוד ממשלת המערך וגברה המחאה על מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה, הקים יחד עם אמנון רובינשטיין, שמואל תמיר, מאיר עמית ואחרים את התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש).

סיעת ד"ש הצטרפה לממשלה שהקים מנחם בגין בשנת ‎1977, וידין נתמנה לסגן ראש הממשלה, ואולם לבגין היה רוב בכנסת גם בלי ד"ש, ובתוך זמן קצר התפוררה הסיעה לסיעות קטנות. בעת כהונת הכנסת התשיעית נשאר ידין בממשלה, אך השפעתו על מדיניותה היתה קטנה.

באוגוסט ‎1981 פרש יגאל ידין מהפוליטיקה, חזר לחיים האקדמיים והקדיש להם את זמנו עד מותו בשנת ‎1984.