ההסתדרות הציונית העולמית היא ארגון יהודי ציוני שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל בקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס כפרלמנט כל-יהודי בבאזל בשנת ‎1897. הקונגרס התכנס כדי לדון בהגשמת מטרות הציונות, והן נקבעו בתוכנית באזל: "להקים לעם ישראל בית-מולדת בארץ-ישראל, שיהיה מובטח על בסיס משפט העמים...". הקונגרס אף קבע אמצעים למימוש תוכנית זו: יישוב יהודים עובדי אדמה, בעלי מלאכה ובעלי תעשייה בארץ-ישראל; ארגונו ואיחודו של כל העם היהודי באמצעות מוסדות מתאימים, מקומיים וכלליים, בהתאם לחוקים של כל ארץ וארץ; חיזוק הרגש היהודי הלאומי וההכרה הלאומית היהודית; עבודת הכנה להשגת הסכמת הממשלות שיש צורך בעזרתן כדי להגשים את מטרת הציונות. עוד נקבע בתוכנית באזל כי התנועה הציונית תפעל באמצעות קונגרס שיתכנס אחת לשנה (משנת ‎1901 ואילך התכנס הקונגרס אחת לשנתיים). עם הקמת ההסתדרות הציונית הצטרפו אליה כ-‎260 אגודות של חובבי ציון מרוסיה וממזרח אירופה.

תפקידו של הקונגרס הציוני היה להכריע בשאלות מדיניות הקשורות לפעולותיה המדיניות והמעשיות של ההסתדרות הציונית העולמית, לאשר את תקציבה, לבחור את נשיאה ואת מוסדותיה: הוועד הפועל הציוני, המוסמך לטפל בכל הקשור בהסתדרות הציונית ובמוסדותיה, והוועד הפועל המצומצם - ההנהלה הציונית, שתפקידה לקיים את החלטות הקונגרס והוועד הפועל, והיא אחראית גם לפעילויות השוטפות של ההסתדרות הציונית. מספר הצירים ששיגרו הקהילות לקונגרס נקבע יחסית למספר החברים שוקלי השקל השנתי בקהילות אלה. השקל הציוני, שהונהג לקראת בחירת הקונגרס השני, הוא כינוי לתעודת חברות בהסתדרות הציונית העולמית, שניתנה לכל יהודי אשר שילם מס חבר שנתי. על-פי מספר השקלים שנמכרו בכל מדינה נקבע מספר הצירים שהתנועה באותה מדינה היתה זכאית לשלוח לקונגרס.

בראשית דרכה פעלה ההסתדרות הציונית לביסוס ההתיישבות בארץ-ישראל, והקימה גופים שנועדו לסייע בהשגת יעדיה. בנק אוצר התיישבות היהודים נוסד בשנת ‎1899 כדי לממן את תוכניתו של הרצל לרכוש זיכיון להתיישבות יהודית בארץ-ישראל מידי האימפריה העות'מאנית. בשנת ‎1902 הוקם - כחברה-בת של בנק אוצר התיישבות היהודים - בנק אנגלו-פלשתינה, שהיה בנק מסחרי ומוסד השקעות בארץ-ישראל. הקרן הקיימת לישראל נוסדה בשנת ‎1901 כדי לגאול את אדמות ארץ-ישראל ולהכשירה להתיישבות. חברת הכשרת היישוב נוסדה בשנת ‎1909, ותפקידה העיקרי לרכוש קרקעות גם בשביל הקרן הקיימת לישראל. המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית הוקם בשנת ‎1907 ביפו, בראשו עמד ארתור רופין, ותפקידו היה לייצג את ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל ולסייע בארגון תוכנית ההתיישבות ובמימושה. לאחר מלחמת העולם הראשונה החליף ועד הצירים את המשרד בארץ-ישראל, ובשנת ‎1921 הוא היה להנהלה הציונית בארץ-ישראל. קרן היסוד נוסדה בשנת ‎1920, במטרה לגייס כספים למפעל ההתיישבות ולפעולות רווחה, בריאות וחינוך.

הרצל ניהל את דיוני הקונגרס הציוני הראשון, ואף נבחר לתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית, ובכהונה זו שימש עד מותו, בשנת ‎1904. הוא ראה במצוקת העם היהודי בעיה מדינית עולמית שיש לטפל בה בגלוי בזירה הבין-לאומית, ופעל להשגת שתי מטרות עיקריות: האחת - הקמת מולדת לעם היהודי בארץ-ישראל בהסכמת המעצמות, באמצעות "צ'רטר", כתב זכויות מדיני שיושג במשא-ומתן דיפלומטי, כפי שנקבע בתוכנית באזל, והאחרת - חיזוק ופיתוח ההסתדרות הציונית, כדי שתהפוך לגורם בעל משקל במשא-ומתן המדיני ובבוא היום תוכל לעמוד בראש מפעל ההתיישבות. ההסתדרות הציונית העולמית פעלה באמצעים דיפלומטיים, בעיקר באימפריה העות'מאנית ובגרמניה, ואולם מאמציו המדיניים הישירים של הרצל לא הביאו לתוצאות שציפה להן.

הרצל ניסה לגייס לציונות את אהדת המדינאים ודעת הקהל בבריטניה, ומסיבה זו כינס בלונדון את הקונגרס הציוני הרביעי, בשנת ‎1900. הוא בא בדברים עם ממשלת בריטניה כדי להשיג זיכיון להתיישבות יהודית בקפריסין, בחצי-האי סיני ובחבל הסמוך לוואדי אל-עריש, ואולם גם מאמציו לשכנע את בריטניה להסכים ליישב יהודים במקומות אלו לא נשאו פרי. הרצל המשיך במשא-ומתן עם ממשלת בריטניה, על האפשרות ליישב יהודים באוגנדה, שכן סבר שאוגנדה עשויה לשמש מקלט זמני ליהודים פליטי אירופה המזרחית. תוכנית אוגנדה עוררה התנגדות נמרצת בקונגרס הציוני השישי, שהתכנס בבאזל בשנת ‎1903.

מותו של הרצל, שנה לאחר מכן, גרם זעזוע קשה לתנועה הציונית ושינוי בקו המדיני שנקטה. דוד וולפסון שמונה לתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית, המשיך במשא-ומתן עם הטורקים. בינתיים נמשכה העבודה המעשית בארץ-ישראל. אנשי העלייה השנייה חיזקו את מפעל ההתיישבות בארץ-ישראל. בשנות מלחמת העולם הראשונה הפגינה טורקיה עוינות למפעל הציוני בארץ-ישראל, ורק התערבות שגריר ארצות-הברית בקושטא וסגל שגרירות גרמניה שם הצילה את היישוב מסכנת כליה. בסופו של דבר הצליח חיים וייצמן, שפעל בבריטניה בזמן מלחמת העולם הראשונה, לשכנע את ממשלת בריטניה כי תמיכה ברעיון הציוני של יישוב ארץ-ישראל תשרת את האינטרסים של בריטניה. ב-‎2 בנובמבר ‎1917 ניתנה הצהרת בלפור, שקובעת כי "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל ותשתדל במיטב מאמציה להקל השגת מטרה זו...".

בשנת ‎1920 אישרה מועצת הברית של מדינות ההסכמה (הארגון שקדם לחבר הלאומים) את המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, על סמך הצהרת בלפור, וקבעה שכדי לממש את ההבטחות שבהצהרת בלפור בדבר הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל תוקם "סוכנות יהודית", אשר תייעץ לממשלת פלשתינה בנושאי כלכלה וחברה ובנושאים אחרים. כשהוקמה ההנהלה הציונית העולמית בשנת ‎1920, היא פעלה כסוכנות היהודית של כתב המנדט. ההנהלה הציונית נחלקה למחלקות על-פי נושאי פעילותה: המחלקה לעניינים מדיניים, המחלקה לעלייה ולעבודה, המחלקה להתיישבות (ובה מדור למסחר ולתעשייה) והמחלקה לחינוך ולבריאות, ופעלה גם באמצעות מוסדותיה הכספיים של ההסתדרות הציונית העולמית.

בשנת ‎1929 נוסדה הסוכנות היהודית לארץ-ישראל כגוף נפרד, כדי למלא את תפקידיה של ההסתדרות הציונית העולמית כלפי ממשלת בריטניה, כלפי הממשל בארץ וכלפי חבר הלאומים. בוועידת היסוד שהתקיימה בציריך בשנת ‎1929 היו מחצית הצירים נציגי ההסתדרות הציונית העולמית ומחציתם נציגי ארגונים לא ציוניים. חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, נבחר לכהן גם בתפקיד נשיא הסוכנות היהודית. ברבות השנים הלכה ופחתה ההשתתפות של גופים לא ציוניים בסוכנות היהודית.

בשנת ‎1942 הוגדרה רשמית מטרת ההסתדרות הציונית: השאיפה להקים "קהילייה יהודית". בתוכנית בילטמור נאמר ש"ארץ-ישראל תיכון כקהילייה יהודית, שתשתלב במבנה של העולם הדמוקרטי החדש". זאת היתה הפעם הראשונה שהתנועה הציונית יצאה רשמית בדרישה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל (אומנם המלה "מדינה" לא הוזכרה במפורש), אף שכבר היה מוסכם על רוב הציונים שהמטרה היא כינון מדינה ריבונית עצמאית. מכאן ואילך היתה הדרישה למדינה למטרתה המוצהרת של התנועה הציונית.

בתקופת המדינה שבדרך היתה הסוכנות היהודית למעין ממשלה, ועסקה בארגון העלייה, ההעפלה וקליטת העולים בארץ. היא הקימה את עליית הנוער, קיימה מחלקות לעבודה, להתיישבות ולתעשייה והיתה שותפה בהקמת כוח המגן ליישוב ובארגון עליית יישובי "חומה ומגדל". יחד עם הוועד הלאומי ייצגה את היישוב בארץ לפני שלטונות המנדט וממשלות אחרות. דוד בן-גוריון כיהן בתפקיד יושב-ראש הנהלת הסוכנות בשנים ‎1935-1948, ובראש המחלקה המדינית שלה עמדו חיים ארלוזורוב (‎1931-1933) ומשה שרתוק.

דגלה של ההסתדרות הציונית והמנונה אומצו על-ידי מדינת ישראל עם הקמתה בשנת ‎1948. בהקמת המדינה הושגה מטרתה העיקרית של ההסתדרות הציונית, ולפיכך התעוררה השאלה אם עליה להוסיף להתקיים. רוב ההנהגה הציונית והישראלית לא היתה שותפה לדעתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון שיש לפרקה, ובשנת ‎1951, בקונגרס הציוני הכ"ג - הקונגרס הראשון שהתכנס לאחר קום המדינה ולראשונה (ומאז) בירושלים - הוגדרו משימותיה החדשות של הציונות במצע הידוע בשם "תוכנית ירושלים", ואלה הן: "ביצור מדינת ישראל, קיבוץ גלויות בארץ-ישראל והבטחת אחדותו של העם היהודי". מעמדה החדש של ההסתדרות הציונית במדינת ישראל הוגדר בחוק מעמד ההסתדרות הציונית העולמית - הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, תשי"ג-‎1952. חוק זה הכיר בהסתדרות הציונית ובסוכנות היהודית כגורמים המוסמכים לפעול במדינת ישראל לפיתוח הארץ וליישובה, לקליטת העלייה ולתיאום פעולותיהם של מוסדות וארגונים יהודיים הפועלים בתחומים אלו בישראל. בחוק הובעה התקווה שכל היהודים יסייעו בבניין המדינה, ועל הסתדרות הציונית הוטל לפעול להשגת אחדות בין כל חלקי יהדות העולם. בשנת ‎1954 נכרתה בין ממשלת ישראל ובין ההנהלה הציונית אמנה שהגדירה את נוהלי שיתוף הפעולה בין שני הגורמים והעניקה להסתדרות הציונית מעמד רשמי כמייצגת את יהדות העולם בכל הקשור למימוש תפקידיה. תחומי אחריותה המרכזיים של הסוכנות היהודית על-פי אמנה זו המשיכו להיות ארגון העלייה, קליטת העולים ויישובם. החברות בהסתדרות הציונית לא נסמכה עוד על שוקלי השקל כיחידים, אלא על גופים קולקטיביים - ארגונים ציוניים שונים.

בשנות ה-‎50 איבדה התנועה הציונית הרבה מיוקרתה ומהשפעתה. לא עלה בידה להיות הכוח שילכד את כל הקהילות היהודיות סביב מדינת ישראל, ואולם ערב מלחמת ששת-הימים, במהלכה ולאחריה, שימשה תמיכתם הנלהבת של היהודים ברחבי העולם בישראל קרש הצלה להסתדרות הציונית והפיחה רוח חדשה ברעיון המעורבות הישירה של ממשלת ישראל בענייני הקהילות בתפוצות. בקונגרס הציוני הכ"ז, בשנת ‎1968, גובשה תוכנית ירושלים השנייה, שביטאה את הסולידריות של יהודי העולם עם מדינת ישראל בשעת משבר ואת מעמדה המרכזי של המדינה בחיי העם והגדירה מחדש את מטרות הציונות: "אחדותו של העם היהודי ומרכזיותה של מדינת ישראל בחיי העם; כינוסו של העם היהודי במולדתו ההיסטורית - ארץ-ישראל - על-ידי עלייה מכל הארצות; ביצורה של מדינת ישראל... קידום חינוך יהודי ועברי וטיפוח ערכי רוח ותרבות יהודיים והגנה על זכויות היהודים בכל מקומות מושבם". בקונגרס הוחלט לפתוח את החברות בהסתדרות הציונית לפני גופים יהודיים לאומיים ובין-לאומיים המוכנים לקבל על עצמם את תוכנית ירושלים, ובעקבות החלטה זו הצטרפו להסתדרות הציונית העולמית חמישה ארגונים יהודיים: הפדרציה העולמית של קהילות הספרדים והאיגוד העולמי של "מכבי"; האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת; מועצת בתי-הכנסת העולמית והוועידה העולמית של בתי-הכנסת והקהילות.

הזדהות מחודשת זו של הקהילות היהודיות בעולם עם מדינת ישראל הגבירה את הכרת המנהיגים היהודים בעולם בצורך לשתף את יהדות העולם בנעשה במדינת ישראל, ולשם כך הוחלט להרחיב את המסגרת הארגונית של הסוכנות היהודית ולצרף אליה את ארגוני המגביות. בשנת ‎1970 נחתם הסכם לשינוי מבנה הסוכנות היהודית ותפקידיה, ובשנת ‎1971 נערכה בירושלים ועידת היסוד של הסוכנות היהודית המורחבת, ש-‎50% מהמכהנים בה הם נציגי ההסתדרות הציונית, ‎30% הם באי-כוח המגבית היהודית המאוחדת (בארה"ב) ו-‎20% הם נציגי הארגונים שרובם מסונפים לקרן היסוד. כחלק מהשינוי במבנה הסוכנות היהודית הופרדה ממנה ההסתדרות הציונית, ואולם נקבע כי לשני הארגונים יהיו יושב-ראש, מנכ"ל וגזבר משותפים. כמו כן נקבע כי ההסתדרות הציונית תעסוק בארגון, בהסברה ובחינוך בתפוצות, בטיפול בעלייה מארצות הרווחה ובהתיישבות מעבר ל"קו הירוק", ותמשיך להיות אחראית לפעולות הקרן הקיימת לישראל, ואילו הסוכנות היהודית תעסוק בקליטת העלייה מארצות מצוקה, בקליטה הראשונית של עולים בארץ, בהבטחת דיור לעולים, בהתיישבות בתוך "הקו הירוק", בקליטה בהתיישבות החקלאית, בפעילות חינוכית בקרב בני נוער, בפיתוח המשק בישראל ובמתן שירותי רווחה. בהתאם לשינוי זה נחתמו בחודש יוני ‎1979 שתי אמנות חדשות בין הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית ובין ממשלת ישראל.

הנהלת ההסתדרות הציונית נבחרת בקונגרס הציוני, המתכנס מאז שנת ‎1960 אחת לארבע או חמש שנים. חברי הקונגרס נבחרים מטעם הארגונים הציוניים בתפוצות ומטעם המפלגות הציוניות בישראל לפי ייצוגן בכנסת. רוב הצירים הם מישראל ומארצות-הברית, והיתר משאר ארצות העולם. לקונגרס כפופים הוועד הפועל הציוני, המתכנס מדי שנה, וההנהלה הציונית הכפופה לו, העוסקת בניהול ענייני התנועה בפועל.

הגוף הביצועי של הסוכנות היהודית הוא ההנהלה, והיא פועלת באמצעות ארבע מחלקות: המחלקה לעלייה ולקליטה, המחלקה להתיישבות חקלאית, המחלקה לעליית ילדים ונוער והגזברות. חבר נאמנים מצומצם מפקח בקביעות על פעולות הסוכנות. הסוכנות היהודית אינה מקבלת על עצמה פעולות שהן בתחום האחריות של ממשלת ישראל או של ההסתדרות הציונית, ונמנעת, עקב מגבלות מדיניות, לפעול מעבר ל"קו הירוק". המקורות לתקציביה הם קרן היסוד, המגבית היהודית המאוחדת וממשלת ישראל.

(דצמבר 2005)