ויצמן נולד ברוסיה. בשנת 1903 היה ממייסדי הסיעה הדמוקרטית, אשר דגלה בציונות מעשית. בשנת 1904 היגר לבריטניה, ושם קיבל תואר פרופסור לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר. בעזרת קשריו עם מדינאים ועם עיתונאים בריטים, והודות לתרומתו למאמץ המלחמתי של בריטניה, היה ויצמן גורם בעל השפעה בדיונים אשר הביאו להצהרת בלפור בשנת 1917.

ב-4 ביוני 1918 נפגש עם האמיר פייסל, שלאחר מכן היה מלך בסוריה תקופה קצרה, ואחר כך בעירק, ושוחח עמו על שיתוף פעולה יהודי-ערבי.

ויצמן היה נשיא ההסתדרות הציונית ואיש הקשר העיקרי שלה עם ממשלת בריטניה בשנים 1921–1946, עם הפסקה קצרה בשנים 1931–1935. תמיכתו בשיתוף פעולה מלא עם ממשלת בריטניה היתה הגורם העיקרי לתבוסתו בקונגרס הציוני בשנת 1931.

ויצמן דגל במדיניות מתונה גם כלפי הערבים. עד 1937 תמך בתוכנית לשיתוף פעולה מדיני בין יהודים וערבים בארץ-ישראל בלי להתחשב ביחס המספרי ביניהם. משנת 1937 תמך ברעיון החלוקה ובהקמת שתי מדינות נפרדות, ליהודים ולערבים, אם כי לא התנגד להצטרפות לפדרציה מזרח-תיכונית.

אף שתמך בתוכנית בילטמור, שקראה למעשה לכינון מדינה יהודית בארץ-ישראל, התפתחה מתיחות בינו ובין דוד בן-גוריון, שהאשים אותו בפעילות עצמאית מדי. מדיניותו המתונה של ויצמן לא תאמה את המאבק שהחל להתפתח ביישוב נגד המדיניות הבריטית בארץ-ישראל לאחר 1939, והיעדרותו מארץ-ישראל הגבירה את הניתוק שלו משאר חברי ההנהלה הציונית וצמצמה את השפעתו. במאי 1948 נבחר לנשיאה הראשון של מדינת ישראל, וב-16 בפברואר 1949 הושבע. תפקיד נשיא המדינה, שמהגדרתו הוא ייצוגי בעיקרו, וכן בריאותו הלקויה של ויצמן, מנעו מוויצמן מילוי תפקיד פעיל בהתוויית המדיניות של המדינה החדשה. המפעלים שהיו קרובים ללבו במיוחד היו האוניברסיטה העברית,שנפתחה בשנת 1925, ומכון ויצמן למדע ברחובות, שנפתח בשנת 1934.