חג הסיגד הוא חגם של יהודי אתיופיה, "ביתא ישראל". שמו "סיגד" הוא מלשון סגידה, השתחוויה.

החג חל בכ"ט בחשוון – 50 יום לאחר יום הכיפורים (בדומה לחג השבועות, החל 50 יום לאחר פסח), והקהילה חוגגת בו את חידוש הברית בין העם לאלוקיו ולתורתו, זכר לאמנה שכרתו עזרא ונחמיה לעם ישראל בשובו מגלות בבל במאה החמישית לפני הספירה. מקורו של החג בספר נחמיה: "וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם. וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה' הָאֱלֹקים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לה' אַפַּיִם אָרְצָה" (נחמיה ח', ה'-ו'), וכן: "וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלֹקֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לה' אֱלֹקיהֶם" (נחמיה ט', ג').

בחג הסיגד נושאים יהודי אתיופיה תפילות ותחנונים לשיבה לציון. כמו כן, הקהילה כולה עורכת חשבון נפש ציבורי, המצטרף לחשבון הנפש של הפרט שזמנו יום הכיפורים – שכן לפי המסורת, כדי שיהיה הציבור ראוי לצאת מן הגלות ולעלות לירושלים, עליו לערוך חשבון נפש ותיקון גם בתחום החברתי. חטאי חברי הקהילה מתכפרים ונסלחים ביום הכיפורים וב-50 ימי התשובה שאחריו, וביום ה-50, בתום חשבון הנפש הציבורי, שבה העדה אל חוויית יום הכיפורים בתפילות ובצום.

החג באתיופיה
באתיופיה נהגו בני העדה להגיע לקראת החג מהכפרים המרוחקים למקומות המרכזיים שבהם הוא נחוג. יום לפני החג נהגו להתכונן לו בתפילות מיוחדות ובכיבוס בגדי החג. כוהני העדה, הקייסים, היו שוחטים פרות וכבשים ומכינים את הבשר לסעודה החגיגית של סיום החג. עד לסעודה זו התקיים צום.

טקס הסיגד התקיים על הר גבוה, הנחשב להר טהור במסורת יהודי אתיופיה שכן הוא מזכיר את הר סיני, שעליו עלה משה ביום מתן תורה. לפני התפילה היו זקני העדה עולים למקום התפילה בהר כדי לוודא שהוא נקי וטהור וכדי לחזק את הגדר המקיפה אותו. בחלקה הקדמי של הגדר היו מכינים מקום להנחת האֹורִית – ספר התורה (מלשון "אורייתא", תורה בארמית).

השכם בבוקר היו בני הקהילה מתאספים בבית התפילה לאחר שטבלו בנהר ולבשו בגדי חג נקיים. הקייסים היו מוציאים את ספרי האורית בשירה ולקול מצהלות השמחה של הנשים, וצועדים בראש החוגגים במעלה ההר. חלק מן העולים אל ההר היו נושאים על גבם או על ראשם אבן המסמלת הכנעה בפני בורא העולם ובקשת מחילה על החטאים.

בטקס עצמו היו הקייסים עומדים על במה בפסגת ההר וקוראים קטעים מן התנ"ך: מעמד הר סיני בספר שמות (פרקים י"ט–כ'), טקס חידוש הברית שערך נחמיה לשבים מבבל בספר נחמיה (בפרקים ח'–ט') ופרקים מויקרא, דברים, מלכים, ישעיהו, ירמיהו, דניאל ותהילים. הקטעים נקראו בשפת גֵעז, שהיא שפת הקודש, ותורגמו לאמהרית, השפה המדוברת. נוסף על כך, היו הקייסים נושאים תפילות לחג ומלווים את תפילותיהם בדרשות ובדברי הטפה.

במהלך הטקס היו בני העדה כורעים על ברכיהם, משתחווים ארצה ונושאים כפיהם אל השמים. אחר כך היו תוקעים בחצוצרות ואומרים: "כשם שזכינו לחוג את החג השנה, כך נזכה לקיים אותו בשנה הבאה בירושלים". התפילות שאחר כך היו תפילות של שמחה, נחמה והבעת תקווה לכינונה של ירושלים ולשיבת ציון. לאחר הטקס, בצהרי היום, היו חוזרים כולם לבית התפילה ועורכים שם סעודה גדולה, המלווה בשירים ובריקודים.

החג בישראל
היום, לאחר שרוב בני העדה האתיופית עלו למדינת ישראל, עושים במועד החג המוני בני קהילת יוצאי אתיופיה, צעירים ומבוגרים, את דרכם לירושלים, לכותל המערבי ולטיילת "שרובר" שבשכונת "ארמון הנציב" בעיר. החג הוא גם מועד להתכנסות שנתית של כלל קהילת יוצאי אתיופיה, ובני העדה רואים בו הזדמנות לחזק את זיקתם לשורשיהם ולתרבותם.

הקייסים, בגלימותיהם המרשימות, נושאים את ספרי האורית ובידיהם מטריות צבעוניות. הם עומדים על במה מוגבהת וקוראים את פרקי התנ"ך והתפילות לפני המון העם, גם בעברית. אישי ציבור באים לברך את הקהל. רבים מבני הקהילה ממשיכים לשמר את מנהג הצום עד שעות אחר-הצהריים.

ב חוק הסיגד, התשס"ח-2008, מכריזה הכנסת על יום כ"ט בחשוון כחג הסיגד, שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה.