ביוני 1970 יזם רוג'רס תוכנית שנייה, ובה הצעה למשא-ומתן בין מצרים ובין ישראל בחסות שליח האומות המאוחדות, השגריר השבדי גונאר יארינג, שכבר ניסה קודם לכן לזמן את ישראל ואת שכנותיה לשיחות על הסדר שלום. המשא-ומתן החדש אמור היה להביא להסכם שלום צודק ובר-קיימא המבוסס על הכרה הדדית בריבונותן של כל המדינות, בשלמותן הטריטוריאלית ובעצמאותן המדינית, ועל נסיגת ישראל משטחים שכבשה ב-1967 – כל זאת בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 242. כצעד ראשון הציע רוג'רס לחדש את הפסקת האש בין ישראל ומצרים. ב-21 ביוני דחתה ממשלת ישראל את התוכנית החדשה. מצרים, שכפי הנראה חששה מהסלמה נוספת במלחמת ההתשה, הודיעה שהיא מסכימה לדון בהצעות אלה. בעקבות זאת גבר הלחץ האמריקני על ישראל, והנשיא ניקסון שיגר הבהרות לראש הממשלה גולדה מאיר בעניין התוכנית: ישראל תיסוג לגבולות בטוחים ומוסכמים ולא לגבולות שלפני יוני 1967, והנסיגה תתבצע רק לאחר חתימה על שלום חוזי מחייב בין הצדדים; הפתרון לבעיית הפליטים לא יפגע באופייה היהודי של מדינת ישראל; ארצות-הברית תערוב לשלמותה, לריבונותה ולביטחונה של ישראל; יישמר מאזן החימוש. ב-31 ביולי 1970 נתנה ממשלת ישראל את הסכמתה העקרונית לתוכנית. הסכמה זו הובילה לפרישת גח"ל מממשלת הליכוד הלאומי.

שביתת הנשק החדשה בין מצרים לישראל נכנסה לתוקפה ב-7 באוגוסט 1970, אך מאחר שמצרים הפרה את תנאי ההסכם בכך שהציבה טילי נ"מ לאורך תעלת סואץ, השעתה ישראל את שיחות יארינג, והן נתחדשו רק בתחילת פברואר 1971.

תוכנית רוג'רס שלישית, להסכם ביניים לאורך התעלה, נדחתה על-ידי ישראל ב-4 באוקטובר 1971, שעות אחדות לאחר שהוגשה, כיוון שלא נקבע בה שאחרי הסכם כזה יבואו מהלכים להשכנת שלום.

תוכנית רוג'רס בכל גרסותיה לא עסקה בחזית הסורית.