חג הפורים חל בי"ד באדר והוא זכר לתשועת ישראל בימי אחשוורוש מלך פרס מגזירת המן האגגי ש"חשב על היהודים לאבדם והפיל פור הוא הגורל להֻמם ולאבדם". מקור שמו של החג במגילת אסתר - על-שם ה"פור" (הגורל) שהפיל המן על היהודים כדי לאבדם מן העולם.

י"ד באדר נקבע כפורים של "פרזות" - ערים שאינן מוקפות חומה - שבו נחו מאויביהם "היהודים אשר במדינות המלך"; בט"ו באדר נחו מאויביהם "היהודים אשר בשושן", והוא נקבע כפורים של שושן ושל "כרכים (בארץ-ישראל) המוקפין חומה מימות יהושע בן-נון", שחלקו כבוד ל"ארץ-ישראל שהיתה חרבה באותם הימים" (ירושלמי מגילה א' ע"ב).

מגילת אסתר מספרת את סיפור הצלתם של יהודי ממלכת פרס מהניסיון להשמידם בימי המלך אחשוורוש אשר מלך במאה החמישית לפני הספירה. לפי המגילה, מאורע זה שימש יסוד לקביעת חג הפורים. המלך אחשוורוש הוא כנראה כסרכסס, שהיה דור רביעי לכורש מייסד הממלכה הפרסית. המגילה מספרת כי היהודים בממלכת פרס ניצלו ממזימתו של המן בן המדתא האגגי הודות לתושייתם ולפעולותיהם של אסתר המלכה ודודה מרדכי היהודי. ייחודו של נס הפורים הוא שכולו נעשה בדרך הסתר - כאילו מאורעות הטבע הם שהכתיבו את האירועים. לדברי פרשנים, זו הסיבה להעדר שם ה' מהמגילה. פרשנים אחרים סבורים שמרדכי ביקש להימנע מהזכרת שם ה' במגילה מכיוון שחשש שהפרסים יעתיקו אותה והיא תונח בין כתבי העבודה הזרה שלהם, וכך יהא שם שמים מוטל בביזיון. חכמי האגדה ניסו ליישב קושי זה בדרך אחרת וטענו שחלק ממילות "מלך" המופיעות במגילה מכוונות כלפי הקדוש-ברוך-הוא. כך, למשל, דרש רבי תנחום על הפסוק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" (אסתר ו', א') - "שנת מלכו של עולם" (מגילה ט"ו ע"ב).

חג הפורים נקבע תחילה בעיר שושן, "ולבסוף בכל העולם כולו" (מגילה ז' ע"א). בתלמוד מסופר: "שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות. שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו בין האומות (='שיאמרו האומות שאנו שמחים להזכיר מפלתן' - רש"י). שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס" (מגילה ז' ע"א).

מגילת אסתר היא האחרונה שבחמש המגילות בתנ"ך. חוקרים סבורים כי היא נתחברה לפני סוף השלטון הפרסי (‎330 לפני ספירת הנוצרים) בפרס עצמה או בקרבתה, ומשם הגיעה לארץ-ישראל. התקדשותה בעם חלה בהדרגה; בעיני בן-סירא (המאה השנייה לפני הספירה) המגילה עדיין לא נחשבה ספר קדוש, ובספר חשמונאים ב' (שנתחבר בערך בשנת ‎40 לפני הספירה) נאמר שהחגיגה לזכר מפלת ניקנור היא "יום אחד לפני יום מרדכי" (חשמונאים ב' ט"ו, ל"ו). ואולם במשך ‎240 השנים, בערך, שעברו מאז הזכרת "יום מרדכי" כאמור, נתחבבה המגילה על יהודי ארץ-ישראל עד כי בשעת חתימת המשנה (בשנת ‎200 לספירה בערך) כבר נמצאו בה ההלכות בכל הקשור לקריאתה במסכת מיוחדת (מגילה). הלכות אלה מוכיחות שבימי בית שני כבר היתה קריאת המגילה נהוגה כעניין מקודש. חכמי התלמוד קיבלו נוהג זה כעובדה קיימת, ואולם מדיוניהם נראה שלמקצתם היו הסתייגויות בדבר המעמד הראוי למגילת אסתר בכתבי הקודש. הסתייגויות מעין אלה גרמו לכך ששומרי המסורת הפליגו בקדושת המגילה עד שהכריזו כי אפילו כוהנים חייבים להפסיק מעבודתם לצורך קריאתה, ושמבטלים תלמוד תורה מפני מקרא מגילה (מגילה ד' ע"א).

רוב המקורות של דברי חז"ל על פורים מרוכזים בפרקים א' וב' של מסכת מגילה במשנה, בתוספתא ובתלמוד.

מצוות ומנהגים

תענית אסתר. יום צום שחל בי"ג באדר, ערב חג הפורים. יום זה נקבע לזכר הצומות שצמו אסתר ומרדכי וכל העם כדי להעביר את רוע גזירת המן (אסתר ד', ט"ז ו'-ט', ל"א). תענית זו קיבלו ישראל על עצמם להתענות בכל דור ודור. דיני צום תענית אסתר וסדר התפילות דומים לדיני תעניות ציבור.

מקרא מגילה ותפילות החג. מצווה על כל איש ואשה מישראל לשמוע בפורים את קריאת מגילת אסתר פעמיים - בלילה וביום - מתוך מגילת קלף כשרה, ולברך "על מקרא מגילה", "שעשה נסים" ו"שהחיינו" (בפעם הראשונה) לפניה, ו"הרב את ריבנו" בסיומה. נהוג ששליח הציבור קורא את המגילה בקול רם וכל הציבור שומע את קריאתו ועוקב אחריה, איש איש במגילה שבידו. בשעת קריאת המגילה נוהגים הילדים "להכות" את המן בהרעישם ברעשנים בכל פעם שמזכירים אותו ואת עשרת בניו. לאחר קריאת המגילה נוהגים לומר את הפיוט "שושנת יעקב צהלה ושמחה".

בפורים מזכירים את נס הפורים בברכת ההודאה שבתפילת שמונה-עשרה ובברכת המזון בנוסח הפותח ב"על הנסים" והממשיך ב"בימי מרדכי ואסתר" (ירושלמי ברכות ז', ד').

קריאת התורה בבוקר החג היא בפרשת "ויבוא עמלק" (שמות י"ז, ח'-ט"ו), המתארת את אבות אבותיו של המן הרשע, שנלחמו בבני ישראל בשעה שיצאו ממצרים. עם סיום הקריאה בתורה קוראים שוב את המגילה, כמו בערב הקודם.

מחצית השקל. סמוך לליל פורים נוהגים לתת צדקה, תרומת כסף, זכר למחצית השקל שהרימו בני ישראל בחודש אדר בשעה שבית המקדש היה קיים, לצורך קורבנות הציבור. מעמידים בבית הכנסת קערה מיוחדת לשם כך.

מצוות החג "משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" נתקבלו בעם לדורות, על-פי הוראת מרדכי ואסתר ועל-פי תקנות אנשי כנסת הגדולה.

סעודת פורים מצווה לשמוח בפורים: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" (אסתר ט', כ"ב), ואחת הדרכים לכך - הסעודה הנערכת ביום החג אחר-הצהרים. פורים הוא היום היחיד בשנה שבו יהודים נוהגים להשתכר. המנהג מוזכר כבר בתלמוד (מגילה ז' ע"א וע"ב) בדבריו של האמורא רבא, שקבע כי חייב אדם להתבסם בפורים עד שלא ידע להבדיל בין "ברוך מרדכי" ל"ארור המן". מכאן מקור השם "עד-דלא-ידע" ("עדלוידע") לתהלוכות התחפושות שעורכים בימי הפורים ברחובות הערים.

משלוח מנות ומתנות לאביונים. שתי מצוות אלה באות לבטא את הערבות ואת הדאגה השוררות בין היהודים. הרמב"ם אף מדגיש בהלכותיו (הלכות מגילה ב', ז') כי "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו... שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים". מצווה לתת שתי מתנות לשני אביונים לפחות, מתנה לאביון, ונוהגים לתת תרומת כסף לשני עניים לפחות.

מלשון הכתוב - "משלוח מנות" (לשון רבים) למדו חז"ל שחובה לשלוח שתי מנות לפחות ושני מיני מאכל לפחות במנה אחת. בדרך כלל יש במנות מיני מאפה מיוחדים לחג, ומשקה.

אוזני המן. נוהגים להכין בפורים מיני מאפה מיוחדים, המשמשים בין השאר למשלוח מנות. בין אלה אוזני המן - עוגיות העשויות בדמות משולש.

תחפושות. מנהג זה מקורו ברצון לסמל את המהפך שחל בשעת הנס בשושן, כמתואר במגילה: "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" (אסתר ט', א').

חג הפורים אינו אסור בעשיית מלאכה; עם זאת, בכל קהילות ישראל נוהגים להמעיט במלאכה עד כמה שאפשר.

שושן פורים. כאמור, בערים המוקפות חומה מימי יהושע בן-נון חוגגים ביום ט"ו באדר, ובשאר הערים נוהגים באותו היום מקצת שמחה, ואין אומרים בשחרית של אותו יום תחנון (תפילה שהיא וידוי על חטאיו של המתפלל ובקשת סליחה ומחילה).

פורים משולש. לעתים חוגגים את חג הפורים שלושה ימים רצופים: אם חל פורים בשבת נדחות רוב מצוותיו ליום אחר. מכיוון שלפי הלוח העברי לא יחול י"ד באדר בשבת, הבעיה קיימת רק בירושלים. במקרה זה נוהג הפורים המשולש: קוראים במגילה בי"ד באדר, כדי לא לטלטל את המגילה בשבת במקום שאין בו עירוב, ובי"ד באדר גם נותנים מתנות לאביונים. בשבת אומרים "על הנסים", קוראים (נוסף על הקריאה הרגילה) את פרשת עמלק (שמות י"ז, ח'-ט"ו) ומפטירין בעניינה (שמ"א ט"ו), וביום א', ט"ז באדר, עורכים סעודת פורים ומקיימים מצוות משלוח מנות.

בשנה מעוברת חוגגים את פורים בחודש אדר ב', אך גם בי"ד ובט"ו באדר א' נוהגים שלא לומר תחנון, הספד ותענית, וימים אלו מכונים "פורים קטן".

במהלך הדורות נקשר השם פורים גם לימי שמחה אחרים בקהילות יהודיות שניצלו מסכנה וקבעו יום זיכרון מיוחד לציון נס זה פעם בשנה.