שלום עכשיו התייצבה בראש המחאה נגד מבצע שלום הגליל, והיתה הכוח המרכזי מאחורי הפגנת ההמונים בתל-אביב ב-25 בספטמבר 1982, שקראה להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית בנוגע לטבח בסברה ושתילה ולהתפטרותו של אריאל שרון, שר הביטחון. הוועדה אכן הוקמה, ובין היתר המליצה על העברתו של שרון מתפקידו. ב-10 בפברואר 1983, ביום פרסום מסקנות ועדת החקירה הממלכתית בנוגע לאירועי סברה ושתילה (ראה ערך ועדת כָהן) קיימה שלום עכשיו הפגנה נוספת, בדרישה שהממשלה תיישם את ההמלצות. במהלך ההפגנה נזרק רימון לעבר המפגינים על-ידי איש ימין, יונה אברושמי, וכתוצאה מכך נהרג אמיל גרינצווייג ונפצעו אחרים, ובהם חבר הכנסת לשעבר אברהם בורג . הרצח המחיש באופן מזעזע את התגברות האלימות הפוליטית בחברה הישראלית.

עד סוף שנות ה-80 נמנעה שלום עכשיו מקיום מגע ישיר ורשמי עם נציגי הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). באותו זמן נבנתה מערכת קשרים הדוקה עם אישים פלסטינים בשטחים וקוימה פעילות משותפת לישראלים ולפלסטינים לקידום הדו-קיום בין שני העמים ותהליך השלום. בזמן האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות ה-80 הגבירה התנועה את פעילויותיה וקראה לסיום הכיבוש שהחל ב-1967. שלום עכשיו תמכה בכל מהלכי השלום של הממשלה בראשותו של יצחק רבין שהוקמה ביולי 1992, אך התנגדה לכמה ממהלכים אחרים שלה: גירושם של 415 פעילי ה"חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי" ללבנון בדצמבר 1992, והימנעות מפינוי מתנחלים ממקומות אחדים, כמו נצרים וחברון, לאחר הירי במערת המכפלה על-ידי ד"ר ברוך גולדשטיין ב-1993 ואי-מניעת התרחבותן של ההתנחלויות.

לאחר הקמתה של ממשלת בנימין נתניהו ביוני 1996, האיצה שלום עכשיו את פעילותה: פרסמה נתונים על ההתנחלויות והפעילה מחדש צוותי מעקב כדי לדווח לציבור על השינויים בשטח בתחום זה. בשנות ה-2000 תמכה התנועה בכמה פעילויות, למשל "יוזמת ז'נבה", ותמכה באופן פעיל בתהליך ההתנתקות שיזם ראש הממשלה אריאל שרון בשנת 2004. ב-2005 פנתה שלום עכשיו לבג"ץ בדרישה לפנות את מאחז עמונה . בג"ץ קיבל את העתירה והיישוב פונה בכוח כמה חודשים לאחר מכן.

כאמור, שלום עכשיו אינה תנועה מפלגתית, אך היא שקלה להתמודד בבחירות לכנסת ה-11 (1984) ברשימה משלה, ולבסוף החליטה שלא לעשות כן. אחד מראשיה, צלי רשף, התמודד בבחירות לכנסת ה-14 (1996) מטעם מפלגת העבודה, אך לא נבחר לכנסת.