היוזמה, הוצגה ע"י רה"מ בפני הנשיא בוש בארה"ב בעת ביקורו בוואשינגטון באפריל, כללה ארבע נקודות: חיזוק השלום בין מצרים לישראל על בסיס הסכמי קמפ דייוויד; כינון שלום בין ישראל לשאר מדינות ערב; פתרון בעיית הפליטים הערביים; וקיום בחירות בגדה המערבית ורצועת-עזה לבחירת נציגות פלסטינית עמה תוכל ישראל לנהל מו"מ על תקופת ביניים של ממשל עצמי, ולאחר מכן פתרון קבע.

נקודה חמישית, שהוצאה מהתכנית בגלל התנגדותו של רבין, עסקה בבקרת נשק במזה"ת. ההצעה לגבי קיום בחירות הוזכרה במסיבת עיתונאים משותפת לרבין ולשמעון פרס ב - 17 באוקטובר 1988, לקראת הבחירות לכנסת ה - 12, והוצגה לראשונה ע"י רבין כהצעה אופרטיבית בינואר 1989. התכנית כולה הייתה מבוססת על ההנחות: שהתהליך המדיני יתקיים באמצעות מגעים ישירים בין ישראל לנציגים הערבים; שלא תוקם מדינה פלשטינאית נוספת בחבל-עזה והשטח שבין ישראל לירדן; שישראל לא תישא ותיתן עם אש"ף; ושלא יחול שינוי בסטטוס של יהודה, שומרון וחבל-עזה, אלא על פי הנחיות של הממשלה (כלומר, לא תהיה נסיגה משטחים אלו).

בספטמבר 1989 הציע נשיא מצרים, חוסני מובראק שישראל ונציגים פלשטינאים ייפגשו בקאהיר כדי להתחיל לדון בבחירות, ופרסם תכנית של עשר נקודות משלו לביצוע היוזמה הישראלית, וזאת לאחר שקיבל מאחד ממקורבי שמעון פרס, נמרוד נוביק, מסמך דומה המבוסס על העקרונות המופיעים במצע מפלגת העבודה. הליכוד דחה את עשר הנקודות מכיוון שהן כללו השתתפות של פלשטינאים ממזרח ירושלים בבחירות ואת העיקרון של "שטחים תמורת שלום". רבין, לעומת זאת הכריז, לאחר ביקור בקאהיר, שבקביעת עשר הנקודות התחשבו ברגישויות הישראליות, בכך שלא הוזכרו בהם אש"ף, זכות ההגדרה העצמית של הפלשטינאים, והקמתה של מדינה פלסטינית בגדה-המערבית וברצועת עזה.

בעקבות עשר הנקודות של מובארק פרסם מזכיר המדינה האמריקני, ג'יימס בייקר, ב - 6 בדצמבר 1989, מסמך בן חמש נקודות, שדן בהיבטים הטכניים לפתיחת הדיאלוג בין ישראל לפלשטינאים בקאהיר. מחמש הנקודות, אחד הפכה לאבן נגף: ההבנה שישראל תשתתף בדיאלוג רק לאחר שתורכב רשימה של משתתפים פלשטינאים המקובלת עליה. לאחר שלא הושגה התקדמות בשאלה זאת, הפנה בייקר שאלה לישראל בתחילת מרס, בזו הלשון: "האם ממשלת ישראל תהיה מוכנה לשבת עם פלסטינאים על בסיס שמי, שהנם תושבי הגדה-המערבית ועזה?" אם כי שר החוץ משה ארנס צידד במתן תשובה חיובית לשאלה זאת, התנגד שמיר. על רקע זה החליטה מפלגת העבודה להפיל את הממשלה באמצעות הצבעה על הצעת אי-אמון.